לואי

 

הוא אוהב אותה!

והיא, כרגיל, כה יפיפייה!

היא צועדת לקראתו. אורות המנחת מאחוריה משווים לשיערההאדמוני הילה זוהרת ומדגישים את כל הקימורים בגופה.

הוא מחייך אליה כשהיא קרבה ועומדת מולו.

"שלום סוזן איך הייתה הנסיעה שלך?" הוא שואל.

"משמימה למדי" היא מחייכת. "לא היה מה לעשות כל הדרך".

"נראה לי שאני יכול לסייע בנקודה זו" הוא צוחק תוך שהוא כורך ידיו סביב מותניה ומצמיד אותה אליו.

"אתה חושב?" היא מחייכת ומתחככת בו קלות.

הוא מודע לפתע לריח הנעים והמוכר שלה. נושם אותה לעומק.

"כן. אני די משוכנע בזה" הוא אומר בזמן שהוא מחליק את ידו למטה וחופן את ישבנה.

"אז כדאי שתוכיח לי זאת, אומן המוצרים המהולל" היא צוחקת. "לדבר זה קל".

הם צוחקים ביחד בעת שהם עולים על הרחפת הביתה.

 

בארוחת הבוקר היא נראית לו רצינית ומהורהרת מהרגיל.

"אם תמשיכי ללחוץ על המסך, המדפסת תוציא לך ארבעים ארוחות בוקר" הוא מעיר לה בעדינות.

היא מחייכת במבוכה לא אופיינית ומושכת את ידה "מצטערת. הייתי לרגע במקום אחר".

"שמתי לב" הוא מחייך אליה. "הכול בסדר אצלך?"

"ברור טיפשון" היא מחייכת. "אני סתם עייפה. טסתי במשך תשע שעות ואז החזקת אותי ערה לילה שלם".

"סליחה אם עייפתי אותך מדי" הוא מקניט אותה. "התגעגעתי אלייך את יודעת?"

"גם אני אלייך לואי" היא מחייכת את חיוכה הכובש.

"אז איך היה לבלות חופשה אצל בת דודךטניה בצפונית?" הוא שואל.

להפתעתו היא מסמיקה "היה בסדר לואי" היא עונה במהירות.

"אולי נצא לפיקניק היום?" היא מציעה.

"בסדר יפה שלי. אם זה מה שאת רוצה. העיקר שנוכל לבלות ביחד" הוא מחייך.

"יופי. אתה תכין את האוכל. אני הולכת להתארגן. אולי נלך לגנים הבוטניים?" היא מציעה.

"דווקא חשבתי על חוף הים" הוא מחייך. "אני תמיד שמח לראות אותך עם בגד ים".

"מוזר, תמיד חשבתי שאתה דווקא מעדיף לראות אותי בלי בגד ים" היא מחייכת ובורחת מהמטבח כשהיא צוחקת.

 

חוף הים ריק מאנשים. לא מפתיע בהתחשב בכך שרוב היבשת ריקה מאנשים.

הם סועדים על מחצלת בצל הדקלים.

הגלים מותירים סימני קצף לא רחוק מרגליהם.

הוא שם לב שהיא שוב מרוחקת ומהורהרת.

"מה קורה סוזן?" הוא שואל אותה "ואל תגידי לי שהכול בסדר. אני מכיר אותך טוב מדי".

"אני מצטערת לואי" היא מתנצלת.

היא מרימה אליו מבט מהסס "אל תכעס בבקשה, אבל יש לי משהו לספר לך".

"למה שאכעס סוזן. את יכולה לספר לי הכול" צוחק לואי.

היא מביטה בו בהיסוס "בשבועיים שבהם התארחתי אצל טניה הגעתי להחלטה".

הוא מביט בה בשקט ממתין שתמשיך.

היא מרימה מבטה ואומרת בנחישות "הצטרפתי לחיל. חתמתי כשהייתי אצל טניה. אני עולה על מדים בתוך שבוע".

 

מה?

לואי בוהה בה בתדהמה.

"זו בדיחה חמודה שלי?" הוא שואל. "כי אם כן היא לא מצחיקה אותי".

"לא לואי" היא עונה בלהט. "זו לא בדיחה. האבות שלנו הגיעו לכאן מכדור הארץ. אני לא מוכנה לתת לפנאט הזה להבריח אותי מכאן. אני בזה לכל הפחדנים שברחו לכוכבים אחרים".

הוא מופתע מעוצמת הרגש בקולה.

"ממתי זה התחיל סוזן?" הוא שואל בהפתעה. "תמיד היה לנו טוב ביחד. תמיד צחקנו על זה שכולם בורחים מכאן ומשאירים יותר מקום לנו".

"צחקנו עליהם והיה לי טוב כי הייתי איתך לואי" היא עונה. "אני יודעת שאתה רחוק מלהיות פחדן. לא ברחת כמו כולם. נשארת כאן באדישות ובלי פחד, אבל האדישות כבר מאיימת על אורח חיינו לואי".

הוא מביט בה בחיוך "אבל סוזן הדרומית כה גדולה. טוב לנו כאן. יש לנו פרטיות נעימה. המטורף לא באמת מפריע לנו. למה שינוי הדעה הפתאומי?"

היא מחייכת אליו "שינוי הדעה שלי הוא לא פתאומי לואי. זה נבנה אצלי הרבה זמן. הייתה ביבשת הזו אוכלוסיה של מאה מיליון איש. כיום יש בה אולי מאה אלף. כולם ברחו ליבשת הצפונית או לכוכבים אחרים. אני רוצה עתיד איתך לואי. אבל רק כאן. לא במקום אחר, ועל עתיד כזה אני מוכנה להילחם".

 

הוא קולט לפתע שהיא דומעת.

איך הוא היה עיוור לזה כל הזמן?

הוא עוטף אותה בזרועותיו ומנשק את עיניה הדומעות.

"את באמת רוצה עתיד איתי סוזן?" הוא מחייך אליה. "זה מעולה כי גם אני רוצה עתיד איתך. אין סיכוי שאני נותן לך להתגייס לחיל לבד. בשבוע הבא גם אני אצטרף אלייך. נטפל בחולה הנפש הזה ביחד ואז נדאג לעתיד שלנו".

"באמת תעשה את זה?" היא שואלת תוך שהיא מוחה את הדמעות מלחייה. "באמת תצטרף איתי לחיל?"

"סוזן" הוא לוחש לה. "אעשה הכול בשבילך".

"אני אוהבת אותך טיפשון" היא מנשקת אותו בלהט.

הגלים ממשיכים להתנפץ על החוף בזמן שהם מגלים מחדש זה את זו.

 

הסמל הזקן נראה כמו קלישאה מסרט ישן "הגענו לרגע ההכרעה. אתם יוצאים היום להציל את העולם שלנו. להילחם ברודן מטורף שרוצה לשים סוף לחיים הטובים כאן בסלוניקי החדשה. הוא כבר תפס את רוב הדרומית ועכשיו הוא זומם לפלוש ליבשת הצפונית. חייבים לעצור אותו. לא משנה כמה חיי אדם או ציוד זה יעלה. חייבים להשמיד את צבא הרובוטים שלו. קדימה גיבורים שלי עלו על הכלים שלכם וחיזרו עם הניצחון!"

לואי משתדל בכל כוחו להסתיר את צחוקו. שאר המגויסים, כולל סוזן, דווקא נראים נלהבים מהנאום הנדוש. הם שואגים ומוחאים בהתלהבות לסמל.

סוזן ניגשת אליו קורנת מהתרגשות. המדים האפורים והצמודים מחמיאים לה מאד. הוא היה שמח לקרוע אותם ממנה.

"אני על 16 ד" היא אומרת לו. "על מה אתה?"

הוא מביט בקסדת ההפעלה שקיבל. הכיתוב מראה 32 ט. הוא מציג בפניה הקסדה בחיוך.

"32 ט" היא לוחשת. "אשגיח עלייך בדרך יפה שלי" היא נושקת לו ברפרוף על שפתיו ונחפזת הלאה משם.

"סוזן!" הוא צועק אחריה.

היא נעצרת מופתעת ומביטה בו. "תשמרי על עצמך" הוא מתרה בה.

"ברור טיפשון. גם אתה" היא צוחקת כשהיא רצה לכיוון המיירט האישי שלה.

 

הוא מוצא את 32 ט על הרציף. גליל כחול עם פתח קטן ותותחים גדולים.

האימון שקיבלו בגיוסם לחיל הסתכם בקסדת לימוד שהולבשה עליהם לארבע שעות.

זה מספיק.

לואי יודע כעת לתפעל כל מערכת במיירט האישי שלו.

מערכת העצבים שלו תורגלה כאילו ביצע כל פעולה וכל תרגיל אלפי פעמים. רפלקס הקרב שלו חודד כאילו עבר שנות אימון רבות.

האם זה יספיק מול מטורף שמפעיל צבא ענק של רובוטים בעלי מהירות על אנושית?

לואי שומר את דעתו על הנושא לעצמו.

אין צורך להרגיז או להדאיג את שאר המגויסים.

 

לואי לוקח את חליפת הקרב שלו מהמדף ליד המיירט. חליפת הקרב נועדה לקרבות שטח ולהישרדות במצבי חירום המצריכים נטישת המיירט.

הוא בוחן אותה בסקרנות של אומן מוצר.

העיצוב בסיסי ויעיל, אבל החיישנים הורכבו ללא שום הגדרות.

לואי מחיך לעצמו. יש עוד שעתיים עד שהמחלקה שלו אמורה להמריא.

לפחות זה ייתן לו מה לעשות.

 

שעה וחצי  אחרי כן הוא מטפס על המיירט.

הבחור על הכלי לידו צועק לעברו "בהצלחה דרומי" ומחייך אליו.

סוזן ולואי הם הדרומיים היחידים בין חמשת אלפי המתנדבים, כל השאר באו מהצפונית.

הוא מנופף אל הבחור ומשתחל בקלות לתוך התא הצר.

גופו מרגיש וזוכר שעשה זאת אלפי פעמים, גם אם בפועל מעולם לא נגע במיירט אישי לפני כן.

החיישנים נצמדים אליו במהירות. המיירט הופך להיות חלק ממנו.

הוא מניע את עצמו וחש את המיירט נע איתו.

התחושה מדהימה! הקסדה לא הכינה אותו לכך!

זו תחושת כוח!

הוא מזנק בשאגה לאוויר.

סביבו האוויר רוחש מיירטים שואגים.

כולם שיכורי כוח. איזה סיכוי יש למישהו מול עוצמה כזו?

הפקודות מגיעות מספינת הפיקוד. הם עולים למערך קרב ונעים דרומה.

צבאו של ג'ון המטורף כבר בדרכו אל הצפונית. הם יחסמו אותו בדרך.

כמויות הידע המגיעות אליו מלהיבות.

הוא מקבל בו זמנית דיווחים מכל חיישני המיירט שלו ומאלו של המיירטים הצמודים לו. מיקומים. מצב תחמושת. מצב דלק. מהירות. המידע מוזרם אליו במהירות מדהימה.

לואי מאתר בקלות את 16 ד בסבך של אלפי הכלים. מסמן את 16 ד למעקב קבוע של הגלאי שלו.

בכל שלב בקרב הוא יידע מה מצבו של 16 ד.

איתות מהיר מהמיירט מגלה לו ש 16 ד ביצע את אותה הפעולה עבורו.

בתוך התא הקטן שלו לואי מחייך.

 

הפקודות מתממשות בתוך ראשו כאילו שמע אותן.

הקסדה מעבירה המידע ישירות לתוך מוחו.

הפיקוד החליט להפתיע את המטורף.

הם עומדים לפתוח חור תולעת סודי ולזנק מאחורי המטורף לפני שיבין איפה הם.

לואי מתרשם. לא היה לו מושג שהחיל הספיק למפות את האזור ולאתר תולעת מתאימה.

הוא המעיט ביכולת החיל, אולי כן יש להם סיכוי לנצח.

חור התולעת הזה ייתן להם יתרון אדיר על המטורף.

המבנה נערך לזינוק. לואי מנסה לשדר אל סוזן. לא ניתן לעשות זאת. הפיקוד חסם את כל השידורים היוצאים כדי להבטיח חשאיות והצלחת ההתקפה.

כל כלי הירי מועברים למצב טעון. הם עומדים לזנק מהצד השני כשהם ממטירים אש תופת על המטורף והרובוטים שלו.

החור נפתח מולם. עצום וחשוך. אפלה פעורה באמצע יום שמש.

הפקודה ניתנת.

חמש אלפים מיירטים טעונים וחמושים צוללים לתוך האפילה.

 

הוא מזנק החוצה בצד השני לתוך לילה אפל, ומושיט ידו לכפתור הירי.

המיירט שלו מזדעזע בהלם חזק. כל החיישנים צורחים.

משהו לא בסדר. הוא נפגע מאש אויב!

לואי המום. איך יכול להיות שהוא נפגע?צבא המטורף אמור להיות עם הגב אליהם.

הוא שולח שידור לסוזן. אין בזה טעם. השידור משובש על ידי כוחות המטורף.

המיירט צונח במהירות לכיוון היבשה שמתחת. לואי מספיק לזהות שזו הדרומית.

הוא מתרסק לכוון מקום הולדתו.

הוא מפעיל כיסא המפלט ומזנק החוצה. האוויר מלא מיירטים בוערים וחליפות טייסים נמלטים.

הוא שוב מנסה לשדר החוצה אל סוזן. אין תשובה. השידורים עדיין משובשים.

המטורף ניצח את המערכה המכריעה חושב לואי. סלוניקי אבודה.

 

החליפה שלו משחררת סילונים מהירים כדי לרכך הנחיתה הקשה. זה לא מספיק.

הוא מתרסק בחוזקה בין העצים על הקרקע. החליפה סופגת את הפגיעה היטב.

רובוט סייר נע לעברו. לואי שולף את אקדחו ויורה בו לפני שהוא בכלל מבין מה הוא עושה. אימוני קסדת הלמידה אכן היו יעילים.

הוא מביט סביב ומזהה את המקום. הוא קם ורץ בנחישות לכיוון המערות.

מערכת הקשר עדיין לא פעילה.

אם סוזן שרדה היא תרוץ למערות גם כן.

זה היה המקום הפרטי והסודי שלהם כבר עשר שנים.

איש מהתושבים הנותרים בדרומית לא יודע עליהן פרט ללואי וסוזן.

 

הוא מגיע למערות אחרי חצי שעת ריצה.

לא קל לרוץ בחליפת הקרב, אבל לואי לא מעז להסיר אותה. הקסדה והחליפה הם האמצעי הקשר היחיד שלו. עד שלא יידע שסוזן בטוחה הוא לא מתכוון לוותר עליהן.

הוא מזדחל דרך הפתח הקטן לתוך המערה הקבועה שלהם.

אין שם איש.

הוא נלחם בפאניקה שמאיימת לעלות בו. סוזן בסדר הוא פשוט יודע את זה!

 

הוא מזדחל החוצה ומתצפת על שביל הגישה המוביל למערות. איש לא מגיע.

בחילה עולה בו, הוא רועד מפחד לגורלה של סוזן.

ההבנה האיומה מחלחלת בו. אם היא הייתה חיה היא כבר הייתה מגיעה עד עכשיו.

הוא עוצר את הדמעות שמתחילות לצאת. זה לא זמן להישבר. אולי היא פצועה בשדה הקרב ומחפשת אותו?

 

הוא מתחיל לצעוד חזרה לכיוון המערכה כשהוא רואה את הדמות על הגבעה.

לואי משתטח באימה. האם זה רובוט סייר של המטורף?

הוא מפעיל את המשקפת התרמית בקסדה שלו. זה לא רובוט. זה בן אנוש.

לואי נושם לרווחה. מישהו שרד וברח לכאן.

החייל יושב על הגבעה ליד מדורה קטנה. צעד טיפשי כל כך קרוב לשדה קרב.

לואי צועד לקראת החייל בשקט. לא חכם להבהיל חייל חמוש ומבוהל.

כשהוא במרחק של כעשרים מטר מהחייל הוא קורא בקול "שלום, אל תירה בבקשה, אני חבר. זה אני החייל הדרומי".

החייל פונה אליו בהפתעה.

לואי ממשיך לצעוד ולדבר כדי להרגיע את החייל "אני לואי. בת הזוג שלי סוזן ואני היינו שני הדרומיים היחידים. בטח שמעת עלינו".

לואי עוצר בהפתעה כאשר החייל מכוון אליו את הנשק שלו.

"לא! אל תירה. אני חבר" הוא צועק לו תוך שהוא מניף את ידיו למעלה.

החייל צוחק "תשליך האקדח שלך ותתקרב לכאן שאראה אותך, חבר".

לואי משליך הצידה את האקדח ומתקרב לאט.

הוא משאיר את ידיו למעלה. החייל כנראה מאד עצבני אם הוא חושד בבני אנוש.

 

הוא מגיע למעגל האור של המדורה. זה לא חייל.

האיש מבוגר מכדי להיות חייל, שיערו הלבן ארוך וחלק. הוא לובש גלימה לבנה.

מתבודד מקומי שלא טרח לברוח מהדרומית?

"אדוני, יש מלחמה לא רחוק מכאן, כדאי שתכבה את המדורה לפני שנמשוך תשומת לב לא רצויה" לואי מנסה לדבר בעדינות אל המתבודד הזקן.

הזקן צוחק ואומר "אני נהנה מהקרב הזה חייל. התכוננתי אליו חמישים שנה".

לואי בוהה בו בהפתעה "אדוני אני לא חושב שאתה מבין. הם ישלחו הנה רובוטים ויהרגו כל בן אנוש. המטורף עושה זאת כבר עשרים שנה".

הזקן צוחק "שב בחור צעיר. תשמע סיפור קצר".

לואי מהסס לרגע ואז יושב. אולי יוכל להכניס קצת בינה בראשו של הזקן.

"פעם חייתי כאן אתה יודע" אומר לו הזקן. "הייתי מטייל בין המגבעות והמערות הללו כל הזמן. כל ילדותי עברה עלי כאן. ממש על הגבעה הזו פגשתי את אשתי. חמש שנים אחרי כן גם הצעתי לה כאן נישואין".

"מערכת המערות הזו הייה הסוד שלנו. הדרומית גדולה מאד. איש מעולם לא טרח למפות או לבדוק את המערות הללו. בילינו כאן ימים שלמים לבדנו".

 

הזקן מביט אל תוך עיני לואי "כאן, בגבעה זו, גם קברתי אותה אחרי שחלתה ומתה. יחד איתה קברתי את ליבי ואת שאיפותיי".

לואי נע בחוסר נוחות. הזקן מקשקש בזמן שסיירי אויב עלולים להגיע אליהם בכל רגע.

הזקן מחייך אליו "וכאן גם נשבעתי להכחיד את כל המין האנושי ולחסוך מהם צער עתידי כמו שלי. אם אין אנשים אז אין שברון לב!" קולו מתרומם בחלק האחרון בלהט דתי.

הוא מטורף מבין לואי.

 

לא!

לא מטורף. זהו המטורף!

"אתה גו'ן המטורף" הוא לוחש בתדהמה.

"מטורף? זה עניין של הגדרה בחור צעיר. אחרי שמאבדים מה שאני איבדתי קנה המידה משתנה" עונה הזקן.

לואי בוהה בו בלי לומר מילה. האם הוא יכול להכניע את הזקן?

המטורף מנחש את מחשבותיו וצוחק "אל תנסה בחור צעיר. אני מהיר מספיק כדי ללחוץ על ההדק".

 

הוא מביט בלואי בעיון "מה שמך בחור?"

"לואי" עונה לואי בשקט.

"הרבה שנים לא שוחחתי עם אדם חי לואי" אומר המטורף בחיוך. "מה דעתך על התרגיל שעשיתי לכם עם חור התולעת? גאוני נכון?"

לואי מהנהן באיטיות.

"אתה מבין לואי, גרמתי לטיפשים בחיל לחשוב שהם איתרו חור חדש וסודי, כשבעצם אני איתרתי אותו והמתנתי להם בצד השני. זו לא הייתה התקפת פתע שלכם. זה היה מארב מתוכנן שלי" המטורף נראה מרוצה מעצמו.

הוא מביט בלואי במבט זחוח ומזמזם לעצמו.

הוא נראה כל כך עדין ולא מזיק.

הזקן מתחיל לשיר שיר ערש.

 

ללואי נמאס מזה.

"אני לא מאמין לך!" הוא עונה לו "אתה זקן חולה נפש. לא הגאון הטקטי בו אנו נלחמים".

הזקן בוהה בו בתדהמה "לא חכם לדבר כך אל אדם האוחז רובה לואי" הוא מציין בשקט עם מבט קפוא בעיניו.

לואי צוחק "רובה הופך אותך לגיבור? אני אמור להתפעל ממך בגלל שיש לך רובה?" הוא צועק.

הזקן נעמד בכעס "אני גו'ן משחרר סלוניקי. אני גו'ן מונע הסבל האנושי. מי אתה שתדבר אלי כך לואי?"

לואי נעמד גם כן "אתה זקן פתטי ורודף תהילה שמנסה לזקוף לעצמו את פועלו האדיר של גאון טקטי שאיש מעולם לא ראה ולא יודע איך הוא נראה. אין שום סיכוי שאתה גו'ן המטורף!" הוא צועק בפניו של הזקן.

"אני כן!" צועק הזקן בזעם. "אני גו'ן המטורף".

 

ההדף מעיף את לואי אחורה.

הוא מתרסק בכוח לתוך גזע עץ ונופל על האדמה.

החליפה מונעת ממנו פציעה ושוב מצילה אותו.

הוא מתיישב לאיטו ונעמד על רגליים רועדות.

נישקו של הזקן מונח על הקרקע. לואי מרים אותו וצועד אל הזקן.

הזקן עדיין חי. חור ענק פעור בחזהו.

גלימתו כבר לא לבנה. בועות דם עולות מפיו.

לואי כורע לידו "גם לי יש אישה שאני אוהב יותר מכול ואני יכול להבין את היגון באובדן כזה. מה שאני לא יכול להבין זה מדוע אתה רוצה למנוע אהבה כזו מכל שאר העולם".

 

הזקן מביט על לואי עם שאלה ברורה בעיניו.

לואי מצביע על החליפה שלו "כיוונתי את סילוני הנחיתה לירות לכיוונו של מי שיאמר ויכריז על עצמו שהוא גו'ן המטורף, זו הייתה אמורה להיות סתם בדיחה פרטית".

הוא סוקר את הזקן הגוסס "אני מניח שהיא פחות מצחיקה עבורך".

הזקן מחייך בהערכה. דם יוצא מפיו. הזקן מת.

 

לואי ניגש למדורה. משדר שליטה ישן מונח על ידה.

הוא לומד אותו לרגע ואז לוחץ על מתג הכיבוי.

הקסדה מתמלאת בבת אחת בקולות דיבור "מה קרה?". "היי הרובוטים הפסיקו לעבוד".

מאות קולות עולים בבת אחת וממלאים את הרשת.

"16 ד הכול בסדר?" הוא משדר דרך הקסדה. "סוזן את שומעת אותי?"

קריאתו נבלעת בבליל התשדורות.

זה חסר טעם. לא ניתן להעביר שידור בבלגן כזה.

הוא חוזר לתיבת הפיקוד של הזקן.

זה מצריך בדיוק שתי דקות עבודה.

"סוזן את בסדר?" הצעקה האדירה נשמעת עד אליו, ומרעידה את כל ההרים.

"הקולות בקסדה משתתקים בתדהמה לרגע ואז מתחדשים "הרובוטים הרגע צעקו כולם ביחד!". "מה קורה כאן?"

לואי זועק לתוך המשדר "שקט! שקט כולכם. כאן לואי. לואי מהדרומית. אני משדר דרך הרובוטים של המטורף. המלחמה נגמרה. הרגתי את המטורף. אני רק רוצה לדעת שסוזן בסדר. מישהו ראה את סוזן? רק מי שראה את סוזן שיענה לי".

הדי הצעקות האדירות מתנפצים עליו.

הקסדה נשארת דוממה.

"אני אומר שוב. המלחמה נגמרה. ניצחנו. האם סוזן בסדר?"

הדממה נמשכת.

נמשכת עוד ועוד.

הדקות חולפות.

 

קולו של הסמל הזקן עולה בקסדה "כל הכבוד טוראי לואי. הצלת את סלוניקי החדשה. שלחתי צוותים לחפש את סוזן, אולי היא לא עונה כי היא פצועה או בגלל תקלה בקשר".

 

לואי בוכה על ברכיו. סוזן מתה. לואי יודע זאת וגם הסמל יודע זאת.

המטורף הזקן צדק, תחושת האובדן קשה מכדי להכילה.

פניה המחייכות מרחפות לנגד עיניו ונמוגות.

לואי צורח כשהוא חש את ליבו נקרע.

הוא מכה בקרקע ובוכה.

סוזן איננה.

מתה.

 

לו רק לא הייתה משתכנעת להתגייס.

לו רק הייתה נשארת איתו בשקט בפינה השקטה שלהם בדרומית.

 

הוא נעמד על רגליו בבת אחת.

החיל גרם למותה! אנשי החיל יכולים למות עימה!

הוא רק צריך לכוון את הרובוטים לפעולת לולאה אין סופית.

הזקן הטיפש שלט בהם ידנית. כזו חוסר יעילות!

לואי האומן יעשה זאת הרבה יותר טוב.

 

שעה מאוחר יותר הכול מוכן.

הוא לא יעצור עד שכולם ייעלמו מהכוכב הזה.

הוא לא יעצור עד שסוזן ולואי יקבלו את הפרטיות היפה שלהם בחזרה.

 

הוא מתחיל לכוון קופסת הפיקוד להפעלה כאשר קול מוכר ונעים עולה בקסדה שלו.

קול עייף אך רווי אושר "היי טיפשון. באמת השמדת צבא רובוטים שלם רק בשבילי?"

 

לואי צוחק.

לואי רוקד.

לואי צועק.

הוא מנפץ את קופסת הפיקוד של הזקן. הרובוטים לעולם לא ינועו שוב.

 

לואי בוכה.

הוא צונח על ברכיו.

"אמרתי לך סוזן. אעשה הכול בשבילך" הוא לוחש לתוך הקסדה שלו.