"ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים ניסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני:
ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה:
ויבן שם אברהם את המזבח ויערוך את העצים ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח ממעל לעצים:
וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת…
וישחוט את בנו, את יחידו אשר אהב, את יצחק:
ויקרא אליו מלאך יהוה מן השמיים ויאמר עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך את שער אויביו: ויקם אברהם וילך אל מדבר פארן אל ישמעל ויפלו איש על זרועות רעהו ויאמר אברהם אל ישמעאל בני ויאמר הנני ויאמר בני יחידי אשר אהבתי…."
ספר תולדות אברהם, פרק כ"ד
הגר אשת מדן נכנסה אל בית האלוהים. היתה זו שעת בוקר מוקדמת וקרירות ליל אמש עוד עמדה בחלל הגדול. האולם היה מלא בגברים ונשים, פניהם מתוחות ומלמולם חרד ועצבני. היא הידקה את שמיכת הצמר סביב כתפיה הרחבות והתבוננה בלוח הזמן הגדול שבתקרה. המשולש הגדול כבר קרוב אל מרכז המעגל… עוד מעט, היא תיכף תדע.
חג הקורבן, שנחוג מספר ימים לפני כן, השאיר את רישומו באולם הקדוש. דם הקורבנות שניתז על הקירות והרצפה השאיר כתמים מבעיתים וריח מתקתק ומבחיל שניחוח קטורת המזבח לא הצליח לכסות. הגר כמעט ויכלה לשמוע את הזעקות הנואשות מהדהדות בין קירות האבן הגבוהים, נוקבות את אוזניה ואת ליבה ביסורי הבנים הנשחטים ואבותיהם, רוצחיהם.
הגר לא נכנסה אל בית האלוהים שנים רבות, מאז שהייתה ילדה קטנה וסקרנית שהתרוצצה ברחובות קדמה המקושטים בחגיגיות לכבוד חג הקורבן ושכנעה את חבריה להתגנב אל הטקס, טקס העקידות שכולם דיברו עליו. הם נכנסו אל האולם, מנצלים את ההמולה הסוערת, את התיפופים והשירה, את ההיסטריה ותאוות הדם שעיוורו את עיניהם של המבוגרים. אף אחד לא הבחין בהם, הם פילסו את דרכם אל אחת הפינות והתבוננו בהשתאות במתרחש. על המזבח הגדול עמדו עשרות ילדים, נערים, ומלמלו פסוקי תפילה. גופם נע בדבקות אקסטטית לקצב התופים ומחיאות הכפיים וקריאות הקהל, עיניהם עצומות. הגר בחנה את הנערים, מחפשת את נחור, בן השכנים שנבחר להשתתף בטקס והתגאה במשך כול השנה שחלפה בחליפה המיוחדת שלו ובמדליית הזהב שקיבל מהכוהן הגדול ובמתנות שקיבל מהוריו… הוא היה מושא הערצתם וקנאתם של כול ילדי השכונה והגר בת השבע ראתה בו את בן האלים והייתה מאוהבת וגאה בו עד בלי די. היו שם נערים שגופם כבר גדל והתעבה ושער צמח על פניהם וכאלה שנראו עדיין כמו ילדים קטנים, פניהם תינוקיות וחלקות. אה! הנה נחור, בקצה הימני, ממש מולה. הוא נראה מאוד מרשים חשבה הגר. גבוה ורזה, שיערו הארוך, שחור ומבריק נופל על הגלימה הלבנה… כל כך מתאימה לו הגלימה, הוא נראה כמו מלאך…
שקט השתרר באולם כשהכוהן הגדול עלה אל המזבח ועבר בין הילדים, מנשק את מצחם ולוחש להם מילים נסתרות. "הגיע הרגע" הוא הכריז כשסיים והקהל החל לנוע בחוסר שקט. הגר שמה לב פתאום שאין שם כמעט נשים, רק כמה "אדוקות", מכוסות בד שחור מכף רגל ועד ראש. הגר פחדה מהן, מעיניהן הבוערות ומקולן החרישי, היא חשבה שמתחת לגלימות יש משהו מפלצתי שהן מחביאות או שאין שם כלום, רק אוויר של רוחות רפאים, אבל אמא אמרה לה שהן נשים רגילות, בדיוק כמוה. הכוהן ביקש מאבות הילדים לעלות. היו כמה שעלו מיד והתייצבו ליד בניהם ואחרים נגררו על ידי כוהנים צעירים, רגליהם כושלות. הגר חיפשה יואש, אביו של נחור, הוא לא עלה… איפה הוא? נחור נראה מוטרד, עיניו תרות אחר אביו בעצבנות. הנה הוא, הגר נחרדה, הגבר הגדול, האבא הכי חזק שיכול להרים חמישה ילדים בלי להתאמץ ולקלוע לסל מאמצע המגרש… הגבר הזה שוכב על רצפת האבן וממרר בבכי… מעגל של אנשים נפתח מסביבו. היא ראתה איך פניו של נחור מאדימות ולא הבינה איך אביו עושה לו את הבושות האלה. אחת מהמרפאות ניגשה אל יואש ודיברה עימו בשקט ואז ניגש לשם הכוהן הגדול בעצמו. הוא לחש משהו באוזנו אבל יואש לא ענה, גופו רעד והוא סירב להרים את ראשו. הכוהן סימן למרפאה והיא הצמידה לגב הרועד של יואש צינור קטן שבקצהו אור מהבהב, הרעידות נרגעו… הכוהן עלה שוב אל המזבח וסימן לילדים להישכב על כני אבן קטנים. הכוהנים מיהרו לקשור את הילדים, שלא הפסיקו להתפלל, בחבלים עבים והדוקים. זה נראה כואב חשבה הגר והביטה בקטורה, חברתה הטובה ביותר, שעמדה לידה רועדת וחיוורת. הכוהן נעמד ליד כן האבן שעליו נקשר נחור והוציא מחגורתו סכין ארוכה, שאר האבות קבלו גם הם סכינים דומות. קטורה אחזה בחוזקה בידה של הגר, הכוהן הגדול דיבר בשפה לא מובנת, הוא צעק ונפנף בסכין והקהל חזר אחרי דבריו ואז… זה קרה, היא לא האמינה שזה קרה אבל הכתם האדום התפשט על הגלימה הלבנה ועיניו של נחור נפערו באימה והזעקות הנוראיות של הילדים והאבות שתקעו את הסכינים בגופות הבנים… והצעקות והדחיפות והפרצופים המעוותים… והריח של הדם והזיעה והפחד…. הכול הסתובב סביבה והתערפל.
כשהסתובבה להביט בקטורה היא ראתה את הפה הפעור ושמעה את הצעקה ואחזה בה חזק, גוררת אותה החוצה, מהר, מהר, החוצה מהמקום הזה. הן נדחפו בין האנשים, לא רואות, לא שומעות, שוכחות את חבריהם, שוכחות אפילו לשים את מסכות הנשימה שלהן כשיצאו מהמקדש ורצו בין החצרות, מחזיקות זו בזו ובוכות. כשנעצרו, ליד מתקן ההתפלה הגדול, קטורה התחילה להקיא. היא הקיאה את התפוח המסוכר ואת הבוטנים והמיץ המתוק ורקיקי הדבש… כל מה שאכלה בדוכני החג לפני שנכנסו אל הטקס. הגר ישבה לידה רועדת, המוזיקה העליזה של נגני הרחוב וצהלות הילדים נשמעו מרחוק, כמו מעולם אחר. היא חיכתה ליום הזה בקוצר רוח, היא לא הבינה למה פניהם של הוריה היו מתכסות בעננה כשדיברה בהתרגשות על החג המתקרב ועל נחור… למה הם לא סיפרו לה? כולם יודעים מה קורה שם? למה, למה הם עושים את זה?! הגר נשמה נשימה עמוקה והרגישה איך הריאות שלה נחרכות, המסכה! היא מיהרה לחבוש אותה והניחה את מסכתה של קטורה בעדינות על פניה החיוורות.
כשהגיעה הביתה נכנסה מיד לחדרה והסתגרה בו. היא שכבה על מיטתה והתמונות המזוויעות לא עוזבות אותה. עיניו המבועתות של נחור, אביו שמייבב על הרצפה, כתם הדם שגדל וגדל, נוזל בטיפות גדולות על רצפת האבן. כשקמה וביקשה לחפש נחמה במיטת הוריה היא שמעה אותם מדברים בלחש והקשיבה מן המסדרון. אמה סיפרה לאביה על ביקור האבלים בביתם של יואש ורבקה, על הבכי ההיסטרי של רבקה והשתיקה שוברת הלב של יואש. הם נאנחו ואביה התחיל לקלל את הטקס ואת הכוהנים במילים נוראיות שמעולם לא שמעה אותו משתמש בהן. יום יבוא, הוא אמר, יום יבוא… זה לא יכול להימשך כך לנצח, זה מעוות… הגר חזרה לחדרה ונשבעה לעצמה בכל השבועות שהכירה שכף רגלה לא תדרוך עוד בבית האלוהים.
עכשיו, עשרים ושבע שנים לאחר הלילה ההוא, היא מפרה את שבועתה.
כל הלילה היא ומדן שכבו ערים במיטתם והתפללו לאלוהים שמשפחתם לא תעלה בגורל. הם נדרו נדרים, החזיקו ידיים רועדות וליבם מר ומכווץ מפחד. רק לא הוא, בבקשה, רק לא הוא…. הם התחילו לחשוב על היום הזה עוד לפני שמדין נולד, ביום שבו החליטו להתאחד. כמו משפחות אמידות אחרות הם אימצו לאחר איחודם תינוק שנולד בניגוד לחוקי צמצום האוכלוסיה. אך הילד, ישבק, לא האריך ימים. הוא סבל ממחלה חשוכת מרפא שאולי, חשבה הגר, הצילה אותו ממוות אכזרי עוד יותר והאם זה היה באמת משנה אם הוא היה עומד בפני ההגרלה ולא מדין? היא הרי אהבה אותו כמו היה שלה, התאבלה עליו כאם המתאבלת על בנה.
כעת, כשלמדין מלאו שתים עשרה שנים, הוא ואביו נכנסו לרשימת המועמדים לטקס העקידה שיתרחש בחג הקורבן הבא. מדן לא היה מסוגל להגיע להקראת השמות.
"אני לא רוצה להתקרב למקום הארור הזה," הוא אמר לה לפנות בוקר. "אנחנו הרי נקבל את רשימת השמות לעמדות החשיבה שלנו מיד לאחר ההגרלה."
אך הגר לא הצליחה להשאר בבית, חוסר המעש והמתח הטריפו את דעתה והיא יצאה להסתובב, כך אמרה, ומצאה את עצמה נמשכת בכוח שלא יכלה להתנגד לו אל בית האלוהים. אל המקום אליו נשבעה לא להיכנס, אל גורלה של משפחתה.
קולות תיפוף רמים מקדימים את בואו של המבשר. נערים ארוכי שיער וחשופי חזה מגיחים מן החדרים הפנימיים, מתופפים על תופי ענק בקצב הולך וגובר. הם נערכים במעגל מסביב לקהל הגדול שממלא את האולם. מאחוריהם נערכות המרפאות הקדושות, מחזיקות בידיהן העדינות משדרי גלי אלפא מרגיעים, מוכנות לטפל בכל מקרה של התמוטטות.
הגר מכווצת את אגרופיה, ציפורניה מכאיבות לכפות ידיה.
המבשר, לבוש גלימה לבנה, עולה על בימת המזבח. פניו רציניות והוא מתבונן בעיניהם החרדות של ההורים במבט חתום.
"תושבי קדמה, אבות ואמהות, אני מדבר אליכם היום בשמו של המבורך, מלך השמיים והארץ, יהוה…" כל הקהל חוזר על השם הקדוש ומרכין את ראשו.
"בשם אבותינו אברהם, ישמעל וקדמה, אמהותינו הגר, אוסנת ורחל, ובשם יצחק, הקורבן הראשון, אני מתכבד להכריז על הנבחרים שיעלו על המזבח בחג הקורבן הבא למען האומה וקידוש האל. בגאווה, במסירות נאצלת, דבקים במשימה עד כלות…" והוא מתחיל לקרוא את השמות.
"אביהו בן חגי, אברהם בן חנוך, אור-יה בן ישמעאל….." דפיקות ליבה של הגר מחרישות את אוזניה והיא מפלסת לה דרך ומתקרבת אל המזבח. "דומה בן חדד…" קול זעקה מרה עולה מפינת האולם הגדול והמבשר ממתין עד שהמרפאה מוציאה את האישה המקוננת החוצה. "הרן בן נחור, זמרן בן ישבק, חביב בן מדן…" הגר עוצרת את נשימתה. עוד ועוד שמות נקראים, כל פעם מכה הגורל בפינה אחרת של האולם. נשים מתעלפות, גברים מחווירים ונופלים על ברכיהם. המרפאות ניגשות אליהם, מצמידות אל מצחם את המשדרים ומוציאות החוצה את הקולניים. "יהונתן בן מבשם, יושע-יה בן אבידע, מדין בן מדן….".
היא מתכווצת. לא מוציאה הגה, לא רוצה לראות את המבטים המרחמים שמהולים בהקלה, בשמחה לאיד מוסווית היטב בדברי ניחומים. היא יוצאת לאט, חובשת את מסיכת הנשימה שלה ועוקפת את המרפאה שמביטה בה במבט שואל. היא יודעת איך לשלוט בעצמה, למראית העין, הרי היא היתה זו שפיתחה את השיטה לשליטה בתודעה והתמרת רגשות, ואף העבירה שיעורים למרפאות הקדושות בניחום ועידוד אבלים. היא יודעת מה יגידו לה, מה ישדרו לתוך מוחה והיא לא רוצה את זה, לא עכשיו, היא רוצה להרגיש.
הרחובות עדיין מעוטרים בקישוטי החג שהסתיים והצבעוניות העליזה מכאיבה לעיניה של הגר, היא נזכרת בשרה, אשתו הראשונה של אברהם, שדעתה נטרפה עליה לאחר ששמעה על שחיטתו של בנה והיא הרעיבה עצמה למוות, יום הצום שלאחר חג הקורבן נקרא תענית שרה… גם דעתי נטרפת, אבל לא אני המשוגעת האמיתית, כולם מסביבי משוגעים. איזה מין אלוהים דורש מאבות להרוג את בניהם?! אם היה דורש זאת משרה היא בוודאי היתה מסרבת, אישה לא הייתה מסכימה לזה… היא מביטה ברחובות הנקיים, בגנים הירוקים והמטופחים, בכיפת העננים המלאכותיים שחוסמת את הקרינה הקטלנית ומאפשרת את החיים בעיר. איך זה יכול להיות? המדענים הטובים בעולם, פורצי דרך, שפיתחו את מסיכות הנשימה ומסנני האוויר, אנשי רוח ומוסר שניסחו מחדש את מערכת היחסים בין האדם לסביבתו אחרי השואה האקולוגית והשפיעו על כול קהילות השורדים בעולם, אמנים מחוננים, פסיכותרפיסטים, כמוה, שמצאו דרכים לקרב את האנושות אל השקט הנפשי והשלום. קדמה היא העיר הנאורה והמתקדמת בעולם כולו ובני ישמעאל הם באמת אור לגויים ועדיין… המנהג הנורא הזה. ביקורת על המנהג העתיק נתפסה כבגידה חמורה. טקס העקידה הוא זה שמעניק לנו את ברכת האלוהים, זו מצוותו, לנסותנו כל שנה מחדש כפי שניסה את אברהם אבינו. הלא בזכות הקרבתו של יצחק, זכה ישמעאל בבכורה והיה לגוי גדול ומאז, לאורך כל הדורות, עקדו אבות בני ישמעאל את בניהם. זה מה שמבדיל אותנו משאר העמים, מה שהשאיר אותנו מאוחדים והציל אותנו בשעות משבר. קולות של התנגדות היו קיימים, והלכו והתגברו עם השנים, אך ממשלת קדמה אסרה על פתיחת כל דיון ציבורי בנושא וניהלה מצוד מר אחרי המעטים שהעזו לפרסם בפומבי את ביקורתם על הטקס הקדוש.
אין לאן לברוח, היא חושבת. היו כאלה שניסו להימלט, אך אף אחד מהם לא הצליח. אלה שהעזו לצאת מקדמה אל האזורים האסורים לא שרדו בדרך כלל את קרינת השמש הקטלנית ואת הגזים הרעילים שבאוויר או שנתפסו על ידי משמרות הסיור והוצאו להורג בשידור חי, מוקעים כבוגדים שיש לבוז להם ולמחות את זכרם. היו כאלה שבחרו להתאבד, יחד עם ילדם, כיון שהכוהנים היו מקריבים את הבן גם אם האב לא היה עוד בחיים…לא הייתה דרך להימלט. היא מהססת לרגע לפני דלת הבית, ואז היא נכנסת, מסירה את המסיכה ונושמת נשימה עמוקה. חדר המגורים ריק. היא נכנסת לחדר העבודה של מדן ומוצאת אותו עומד בעמדת החשיבה שלו, הולוגרמה של נוסחאות וגרפים מקיפה אותו והוא פותח וסוגר את מסכי המגע במהירות תזזיתית.
"מדן," היא לוחשת.
הוא מרים את עיניו ומבטו פוגש את מבטה האילם.
"אני יודע," הוא אומר בקול חנוק.
"מדן, מה נעשה?"
"בואי רגע" הוא אומר ומושיט לה יד, מכניס אותה לתוך מעגל החישובים שלו. "תביטי על זה…" הוא מצביע על המידע שזורם מול עיניה ולא משאיר את רישומו על מחשבתה.
"מדן, אתה מבין על מה אני מדברת איתך?" היא לוחשת בייאוש. "נבחרנו…"
הוא לא עוצר, פותח תיקיה חדשה ומתחיל לכתוב.
"מדן?" היא שואלת אותו בקול מפוחד.
סוף סוף הוא נעמד במקומו ומביט בה.
"הגר, אהובה שלי," הוא מושיט לה את ידו "אני לא אתן לזה לקרות."
"מה נעשה, אני עוברת בראש שלי שוב ושוב על כל האפשרויות וכל אחת מהן יותר גרועה מהשניה… מה שבטוח זה שאני לא אתן לכם ללכת בלעדי, לזה אני לא מוכנה…"
הדמעות, אותן עצרה עד לרגע הזה מתפרצות החוצה בגניחות בלתי נשלטות והיא נופלת על ברכיה, מוקפת מספרים ואותיות שממשיכים לרחף סביבה באדישות. מדן יורד אליה, אוסף אותה אליו ומחזיק את גופה המקונן.
"אני לא אתן לזה לקרות," הוא לוחש באוזנה.
אחרי זה הוא מסביר לה והיא יושבת מולו בעיניים פעורות.
"אבל… מסע בזמן אינו אפשרי, היצורים היחידים שצולחים את המעבר בשלום הם חד תאיים חסרי גרעין. כל יצור מורכב יותר מתפרק בתהליך…".
הוא קופץ ופותח שוב את עמדת החשיבה, הפעם מוחה יותר צלול והיא עוקבת אחר הסבריו בדממה, ולבסוף, כשהוא מתיישב לידה, היא שואלת אותו בשקט איך זה יעזור להם, איך זה יעזור למדין.
"אנחנו לא יכולים להיכנס למעבדות של מתב"ז, ובלי גישה למשגר החלקיקים אין לנו שום דרך…"
"אני יודע, ולכן אני לא מתכנן לברוח לזמן אחר, אני רוצה לשנות את הזמן הזה. לשנות אותו כך שאבות לעולם לא יאלצו עוד לשחוט את בניהם. אני רוצה להפסיק את הזוועה הזו אחת ולתמיד."
הם הביטו זו בזה.
"אתה מבין מה שאתה אומר? זו התאבדות. זו מחיקה של היסטוריה שלמה. הכול ישתנה, לא יהיו עוד מדן והגר ומדין ואם יהיו הם יחיו בעולם שונה לגמרי, מי יודע איזה? ומלבד זאת, האם תעז לשנות את דבר האלוהים? אתה לא מאמין בו יותר?"
"אני מאמין, אני מאמין שזהו ציוויו של יהוה. להציל את הבן היחיד שנשאר לי מהגזירה הנוראית הזו, להציל את כל הבנים. לא במקרה הגיעה אלי התשובה שדורות של חוקרים חיפשו לשוא."
"אתה רוצה להאמין."
"אני בוחר להאמין."
הגר בוחנת את פניו של בעלה ורואה שם החלטיות שלא הכירה. הוא פיתח מערכות מתוחכמות של טיהור אויר וניצול קרינה קוסמית אך נזקק לעזרתה כשרצה להחליף את המסנן במסיכת הנשימה שלו. היא היתה רגילה להיות המעשית, החזקה, אך כעת, על רצפת חדר העבודה, היא הייתה זו שנשענת עליו, ראשה על חזהו.
".אבל איך נוכל להגיע למשגר? בלעדיו אין אפשרות…" היא מפסיקה באמצע המשפט ומרימה את עיניה אל מדן, "קטורה"
קטורה הייתה אחת המדעניות הראשיות במתב"ז, מעבדות תנועה בזמן. כשילדיהם היו קטנים הם היו נפגשים לעיתים קרובות. בביתם, בגן השעשועים או בנשפים החגיגיים של מסדר המדענים. הילדה הקטנה והג'ינג'ית הפכה לאישה מרשימה, קומתה גבוהה, הליכתה אצילית ותלתלי זהב אדום מעטרים את ראשה. יקשן, בעלה, עסק בהנדסה גנטית. הוא פיתח זני צמחים שהצליחו לשגשג באוויר המזוהם ועם כמויות מזעריות של השקיה ועבד על גן חדש שיאפשר לבעלי חיים להפוך לפוטוסינטטיים, כך שיוכלו, כמו הצמחים, לספוג את דו תחמוצת הפחמן ולייצר חמצן בחשיפה לאור השמש. שמו של בנם היחיד, זמרן, שהיה אמור להיות בן ארבע עשרה היום, עלה בהגרלת חג הקורבן לפני שנתיים. הגר זכרה את המבט הכבוי והמובס של קטורה במשך השנה שלפני הטקס, את קומתה ששחה, את הדמעות. לאחר שהכול הסתיים חזר יקשן לביתם. הוא לא נכנס אל חדר השינה שבו שכבה קטורה, מתענה בייסוריה, אלא המשיך אל חדר העבודה שלו, שהיה מלא פריחה שופעת של צמחים מהונדסים, קשר חבל עבה על אחת מקורות התקרה ותלה את עצמו.
מאז אותו יום הם כמעט ולא פגשו את קטורה. היא נשארה נעולה ומסוגרת באבלה הכבד, דוחה כל ניסיון של התקרבות. את רוב זמנה בילתה במתב"ז, מנסה לתקן רטרואקטיבית את האטמוספירה באמצעות שליחה של ציאנובקטריה, חיידקים מיצרי חמצן, לעבר הקדום.
הגר ומדן החליטו לא לשתף את מדין בתוכניתם, הוא עדיין ילד ומוחו שטוף בסיסמאות מתלהמות. הם לא ידעו איך הוא יקבל את הבשורה, הרי הילדים שנבחרים זוכים ליחס של מורמים מעם, כמעט מלכים.
כשמדין חוזר מהמדרשה הוא מתפרץ אל החדר משולהב ומזיע.
"נבחרתי! אתם בטח יודעים לא? הכוהן נכנס היום לכיתה והודיע… תראו, קיבלתי מדים חדשים! וכל המורים והילדים באו לברך אותי… אני צריך להכין נאום, תעזרו לי?"
פניו הנלהבות, כל כך ילדותיות עדיין, משתנות כשהוא מבחין בעיניהם הדומעות של הוריו והוא משתתק.
אחרי זה שלושתם יושבים בפינת האוכל, עיניהם נעוצות בשולחן הריק.
"יש לי עוד שנה."
".כן"
" 365 כפול 24 כפול 60 כפול 60….. שלוש מאות וחמישה עשר מליון ושלושים ושש אלף שניות בשנה. זה הרבה זמן, נכון?"
"כן בני, זה הרבה זמן."
בלילה הם שומעים אותו בוכה אבל כשהם נכנסים לחדר הוא מסובב את ראשו ומסרב לדבר איתם.
מוקדם בבוקר הם עומדים מול דלת ביתה של קטורה. כשהפנים החיוורות מופיעות על פני מסך הכניסה הגר לוחשת מבעד למסיכה:
"נבחרנו".
לאחר שנרגע מעט הבכי והם יושבים כמה רגעים בדממה מדן אומר בשקט:
"פתרתי את בעיית התפרקות הגרעין בשיגור לעבר."
קטורה מביטה בו בתמהון "זה בלתי אפשרי…"
מדן מתחיל לדבר, קולו עולה והוא קם ומתחיל להסתובב בחדר, ידיו מתנופפות. כשהוא מסיים ומביט בה היא מהנהנת נמרצות "נראה לי שעשית את זה…" מדן מתישב, מוחה את הזיעה ממצחו.
"אבל אין סיכוי שאוכל להכניס אתכם למעבדות. האבטחה שם מהודקת ודרוש זיהוי גני בשביל להיכנס".
"יש לנו תוכנית אחרת" אומרת הגר, "אנחנו רוצים לחזור לנקודת ההתחלה ולעצור את זה שם. לעצור את העקידה הראשונה."
"אבל… אתם מבינים מה זה אומר?"
"כן, לעשות תיקון לאנושות, כמו שאת עושה תיקון לאטמוספירה. את, יותר מכולם, יודעת עד כמה זה מעוות."
"אבל אם… אם התוכנית הזו תצליח ההיסטוריה שאנחנו מכירים תעלם, רוב הסיכויים הם שהאנשים שחיים היום לא יהיו קיימים יותר. זה לא מוסרי, זה כמו רצח המוני… זה לא…"
מדן קוטע את דבריה "אנחנו יודעים מהו המצב האמיתי של האנושות, לא? זה נכון שיש התקדמות עצומה במחקר ובפיתוח אבל כבר ברור שזה מעט מדי ומאוחר מדי… אנחנו שואבים את שאריות המים מהים התיכון, או מהשלולית הדלוחה שנשארה ממנו, והמצב דומה גם בשאר הימים והאוקינוסים, האוויר מורעל ומזוהם, האדמה חרבה. קדמה היא פאטה מורגנה, בועה שעומדת להתפוצץ…. אנחנו חיים פה באשליה של גן עדן, אבל בקרוב יגמרו המשאבים ונתחיל להרגיש את הרעב והצמא. כדור הארץ גמור, מיובש, וכל אחד שמכיר את הפרטים מבין את זה."
"סופות החול מן המזרח הולכות ומתחזקות, לא נוכל לעצור אותן לנצח" מוסיפה הגר "והגרגרים בשעון החול שלנו הולכים וכלים."
"אז אתם אומרים שזו המתת חסד? קשה לי לקבל את זה… מלבד זאת אני מנסה בכול כוחותיי למנוע את מה שאתה מתאר, לפרויקט תיקון האטמוספירה יש סיכויים טובים להצליח…"
"ואז מה? אם נניח שתצליחו לשנות את הרכב האטמוספירה במידה כזו שתמנע את התפרקות האוזון והשואה האקולוגית לא תתרחש, או לפחות לא באותה צורה, אנו שוב מגיעים למחיקת ההיסטוריה שלנו. ההיסטוריה שלנו כבר גמורה, מאיזה כיוון שלא תסתכלי עליה. או שנגסוס ונמות יחד עם כדור הארץ, נקבר מתחת לחול המדבר, או שנעלם בעקבות הפרויקט שלכם במתב"ז, או שנבחר לעשות מעשה ולתקן את הפשע הזה, את הבכייה לדורות שגרמה וגורמת לכל כך הרבה סבל ויגון."
"אבל מה עם כל המאמצים שלנו, השקעתי שנים בפרויקט התיקון, זה חשוב לי…."
"מה שנשלח לתקופה הפרה היסטורית לא יתבטל, השינוי כבר נעשה, ובואי נקווה שהאנושות לא תחזור על אותה טעות פעמיים… או שיקומו עוד מדענים כמוך שיתקנו את הנזק. בכל מקרה את הקרבת הבנים אנחנו יכולים להפסיק, אנחנו חייבים להפסיק!"
קטורה כובשת את פניה בידיה, בעוד הגר ומדן מביטים בה במתח. לבסוף היא מרימה את ראשה. פניה חיוורות ומתוחות אך עיניה בורקות.
במשך החודשים הבאים נפגשים הגר, מדן וקטורה מדי לילה. מדן וקטורה משכללים את יכולת חישוב הזמן והמיקום של השליחה לעבר ומצליחים להגיע לרמת דיוק של ימים ספורים. הם משתמשים ב,GSA גלובל סיינטפיק אקסס, ועוברים על עשרות אלפי מסמכים, תיארוכים של שרידים מחפירות ארכיאולוגיות ומחקרים היסטוריים. לאחר שהם מצליחים לתחם חמש שנים שבמהלכן יכולה הייתה להתרחש העקידה הם מחליטים לשלוח את קטורה לשנה אחת לפני כן, למקרה של טעות בחישוב. הגר חוקרת כל בדל מידע על תקופתו ודמותו של האב הקדמון. היא מסתמכת בעיקר על כתביו של קדמה, בן זקוניו של ישמעאל, שתיעד את חייו של סבו, ומצליבה עובדות עם כתבים אחרים, נשכחים יותר, כמו ספר זיכרונותיו של לוט, שהתגלה בחפירות בהרים שליד צוער, ורשומות ששרדו מארמונו של אבימלך מלך גרר.
היא מגלה שאברהם נהג לבקש שימלאו את אוהלו בפרחי יסמין והם משתילים בצווארה של קטורה אמפולה זעירה עם שחרור מושהה של תמצית יסמין. קדירת בשר בקר במשרה דבלים וחלב , המאכל האהוב עליו, מתבשל מדי לילה במטבחם, ובשעות המעטות שקטורה ישנה משודרות למוחה מילים באכדית קדומה, השפה הבינלאומית של אותם זמנים, ובשפות שמיות שונות שדוברו באזור כנען.
הגר מנחה את קטורה איך להגיע לאברהם, לפתות אותו ולשתול במוחו חיזיון עתידי שיופיע לפני שינעץ את המאכלת בבנו. הם מתאמנים על סימולציות מורכבות שחוזות את תגובותיו של
אברהם ומחליטים שיש למצוא תחליף ליצחק. אברהם יתקשה לרדת מההר לפני שיקריב קורבן כל שהוא לאלוהיו ולכן קטורה לומדת את הדרך מבאר שבע אל הר המוריה, הוא הר הבית עליו נבנה בית האלוהים בקדמה, בכדי שתגיע לשם לפניו עם תחליף הולם.
במידה ותוכניתם תצליח השינוי יקרה מידית, ברגע שבו גופה של קטורה יתחבר מחדש בעבר.
"כשאגיע לשם, עם הכוונה לשנות את שהתרחש, יתחיל קו היסטוריה חדש. ההווה שלנו לא יתקיים לעולם".
הגר משפשפת את עיניה הכואבות מלילות ארוכים ללא שינה ואומרת בשקט:
"אברהם עקד את בנו ואנחנו עומדים לעקוד עולם שלם.."
הם לא עונים לה.
בערב השיגור נפרדת קטורה מהגר וממדן בדמעות. היא מחבקת אותם שוב ושוב, משננת את פניהם בזכרונה, ואז יוצאת אל משמרת הלילה במתב"ז.
"יש תקלה במסנן האויר של חדר השינה שלך" אומרת הגר לבנה "בוא, אהוב שלי, נישן כולנו ביחד הלילה…"
כשהוא נרדם הם מביטים בפניו השלוות, מחזיקים ידיים מעל לגופו, וממתינים.
"ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים ניסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני:
ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה…:
ויבן שם אברהם את המזבח ויערוך את העצים ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח ממעל לעצים: וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו:
ויקרא אליו מלאך יהוה מן השמיים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני: ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני: וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו:"
בראשית פרק כ"ד
"ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה: ותלד לו את זמרן ואת יקשן ואת מדן ואת מדין ואת ישבק …:"
בראשית פרק כ"ה
(למרגלות הר הבית הטקס מתחיל.
חצוצרות מריעות. ילדים במדים עומדים זקופים, האבנים העתיקות שמאחוריהם מוארות באור זרקורים.
קולו של אלוף הפיקוד ממלא את האוויר הירושלמי הקר במילים חגיגיות שמהדהדות דרך הרמקולים הגדולים: "אתם, הנבחרים, טובי בנינו, נשבעים היום שבועת אמונים לצבא ולמדינה. בגאווה, במסירות נאצלת, דבקים במשימה עד כלות…"
נשים וגברים יושבים על כסאות הפלסטיק הלבנים. בהתרגשות ובחשש הם מביטים בבניהם, אהוביהם, מקבלים את ספר התנ"ך ואת הנשק.)