הנפתי את הסכין בידי והורדתי. הבטתי עליה, סכין קצבים כבדה בעלת ידית עץ זית מגולפת, הוצאתי מכשיר להשחזת סכינים מהמגרה והשחזתי את הסכין בתנועות אטיות, החזרתי את המכשיר למגרה והרמתי שוב את הסכין, חשתי את משקלה בידי הימנית שהייתה לחה מזיעה, קירבתי את הלהב החד כתער לעבר אצבע ידי השמאלית בדיוק מתחת למקום בו חרשה הטבעת חריש עמוק באצבעי, כטבעת חנק חבקה את אצבעי התפוחה וכמו צללה במצולות הבשר שכמעט וכיסה עליה כליל.
הפעלתי לחץ קל, הכאב היה בלתי נסבל, אני חייב לעשות את זה במהירות ונחישות הרמתי שוב את הסכין, עצמתי את עיני ובכל כוחי הלמתי ברגע האחרון הזזתי את ידי השמאלית והלהב ננעץ עמוק בתוך בלוק העץ העבה והחרוץ משנים של שימוש עוד בידי סבא אליהו שהיה צורף ונגר במקצועו ושימש גם בתור קצב בעיירה בפולין.
לוח עץ זה ואורלוגין עשוי עץ אורן חסר מחוגים שספרותיו נשחקו עם הזמן הם כל מה שנותר לי מסבא אליהו, הם והטבעת.
את טבעות הנישואין הכין סבא במיוחד לחתונתנו והתאים לנו אותן לאחר מדידה קפדנית, אך עמד על כך שנשלם עליהן בכסף מלא כדי שתבאנה לנו מזל.
מזל גדול, אין מה לדבר, חיוך מריר עיוות את פניי, מעניין מה היה סבא אומר אילו ידע שרכושו יחזור מערבה לגולה, ולא סתם מערבה אלה הרחק מעבר לאוקיינוס האטלנטי למרכז ערבות קנדה באמצע הכלום הגדול. הוא בטח מתהפך בקברו ולא כלכך בגלל הרכוש כמו בגלל הנכד ואפילו עוד יותר ממני היה קשור סבא אל יעל והיא העריצה אותו עד כדי כך שהחליטה לקרוא לבתנו הבכורה אלה על שמו ולא על שם אביה המנוח.
חשבתי על יעל, על גופה המושלם שלא הצליח לעורר בי תשוקה, כיצד הייתה מתערטלת לפני ואני הייתי מכבה את האור ועוצם את עיניי, נסחף בהזיותיי אחר פנטזיות אסורות.
התבוננתי בטבעת, היא כבר תישאר על אצבעי עד יום מותי, טבעת זהב לבן סרוק בגלים, נזכרתי באותו יום מאושר לפני שנים בו ענדתי טבעת לאצבעה של יעל והיא ענדה טבעת זו לאצבעי, הטבעת החליקה בליטוף ונצמדה לאצבעי באופן מושלם, לא הייתי בטוח אז אם ענידת טבעת זה מספיק גברי עבורי אבל מרגע שזו עלתה על אצבעי לא נפרדנו היא הייתה לחלק ממני כמו איבר נוסף כמו נקודה של חן.
"נקודת חן סרטנית!" צרחתי בגרון ניחר, רובן הביט עלי כאילו נפלתי מהמאדים.
ניגבתי את טיפת הדם שנקוותה מתחת לטבעת בעזרת נייר סופג, ניגשתי אל המקפיא והוצאתי בקבוק של וודקה זולה.
****
מכה חזקה בראשי העירה אותי בבהלה, פקחתי את עיני ושפשפתי את ראשי הכואב, הבטתי סביב, הטלוויזיה עדיין פעלה בקול אלקטרוני ונקודות אקראיות רצדו לאורכו ורוחבו של המסך כמו סופת שלגים מקפיאה. הספה המהוהה הביטה מעלי כמתנצלת על כי לא עמד לה רוחבה להכיל אותי, הרגשתי כמו סחבה מרוטה שעברה סחיטה רצינית לקראת מפגש נחוץ ביותר עם הרצפות המאובקות. מתחתי את זרועותיי מעל לראשי כדי לשחרר את צווארי התפוס ופגעתי בבקבוק שנפל בקול רועם התגלגל והפיל בקבוק נוסף בתגובת שרשרת כמו אבני דומינו התגלגלו להם הבקבוקים בשאון הולך וגובר על רצפת הסלון.
הרמתי את השלט שהיה מונח על הרצפה לצידי וכיביתי את הטלוויזיה המרצדת, שקט סמיך השתרר, חשתי את הבדידות זוחלת מתחת לשטיח האפגני ומתקדמת לכיווני, כיווצתי את גופי לקראתה.
רעש חזק נשמע מכיוון חדר השינה, לא חלפה שנייה ומפלצת שעירה הסתערה עלי בנביחות רמות ושטפה את פני במפלים של רוק, רובן תרד ממני! צעקתי בגרון ניחר וניסיתי להדוף את תשעים הקילוגרמים השעירים מעלי, אך ללא הועיל, לבסוף הוא התרצה, ירד מעלי והתנער בכל גופו כאשר הוא ממטיר רוק אדמדם לכל עבר כנראה משאריות של פיצה או רוטב פסטה שמצא בזבל המפוזר על רצפת המטבח והסלון, מתי המנקה מגיעה? איזה יום היום? שני לא? הא, היא כנראה הפסיקה לבוא כי הפסקתי להשאיר לה כסף, אף אחד כבר לא מזיז את האצבע בלי לקבל תשלום, איפה הימים הטובים של הגיוסים במשמיש?
ניגשתי אל דלת הכניסה כדי להכניס את הדואר, רובן ניסה לחסום את דרכי בגופו הכבד וכמעט שאיבדתי את שיווי משקלי.
"ארצה!" פקדתי עליו.
הכלב נכנס לסחרור של טירוף, קפץ ונבח סביבי כמו סופת טורנדו אימתנית, בצהלות נרגשות כמו חייל העומד להשתחרר בשערי הבקו"מ. שחררתי את הבריח ולחצתי על ידית הדלת, שכמעט ונתלשה מידי, רובן פתח אותה לרווחה וזינק החוצה כמו פקק שמפניה מנוערת היטב, הא שמפנייה צוננת מה זה מתאים לי , הרהרתי, אגלי זיעה זרמו על קרחתי בנחלים נחלים, סביבי היו מוטלים רק בקבוקים ריקים שתוכנם יבש זה מכבר, פתחתי את התיבה שהייתה דחוסה בדואר זבל וחשבונות ישנים, הוצאתי את ערימת הניירות והטלתי אותה על הארץ בתסכול, הניירות התעופפו לכל עבר ברוח הקיצית, חלקם נצמדו אל הגדר החיה המתה ואחרים המשיכו והתעופפו לעבר הדשא המזהיב שחרולים משחירים נואשו בו וקמלו נכלמים לתוך עצמם.
מעטפה אחת צהובה נותרה מונחת על מפתן הבית הביטה בהתרסה לעברי כמו גרושתי שתחייה-שתמות, רכנתי להרימה בידי, חשבתי שכבר חתמתי לה על הכול, מה עוד היא רוצה? מצידי שתיקח את החורבה הזו, ממילא היא שייכת לבנק, ואפילו שתיקח את הכלב המשוגע, לאן הוא נעלם המפלצת?
בחנתי את המעטפה המרופדת, במקום בול הייתה חותמת ד"ע והתאריך של היום, הכתובת הייתה רשומה בכתב יד זר אך מוכר, הרגשתי את רגלי נכנעות תחתי והתיישבתי על מפתן הבית, בידיים רועדות פתחתי את המעטפה השמנה והוצאתי מתוכה גיליון עיתון מקופל ובתוכו תמונה ושטר של מאה דולרים, על גב התמונה היו רשומים כמה משפטים באותו כתב חרטומים עצבני, חשתי מחנק בגרוני והחזרתי את התמונה מיד למעטפה. בחנתי את השטר, זמן רב עבר מאז ראיתי לאחרונה שטר רב ערך שכזה, צבעו היה חום שוקולד ועליו התנוסס דיוקנו של רוברט בורדן עם שפמו הכסוף ושיערו הגולש, התבוננתי בו היטב מול האור, ובדקתי את כל הפרטים והסימנים, הכל ניראה אותנטי בעצם מלבד דבר אחד, צבטתי את עצמי כדי לוודא שאיני חולם! מישהו חומד לי לצון! מי יכול היה להשקיע כל כך הרבה זמן וכסף כדי להתל ביצור עלוב כמוני? אולי לקחתי מנת יתר? להיכן נעלם הכלב המטורף?
"רובן!" צרחתי בקול ענות חלושה.
הרגשתי את בני מעיי מתהפכים, העולם הסתובב סביב ראשי כמו אוניה טרופה בלב ים, בשארית כוחותיי קמתי על רגלי והקאתי את נשמתי בשיחים היבשים.
משב רוח קריר על עורי המיוזע השיב את נפשי כמעה, לקחתי את המעטפה עם תכולתה המוזרה חזרה לתוך החורבה שלי וטרקתי את הדלת מאחורי, אם המפלצת רוצה היא כבר תמצא את הדרך חזרה.
נכנסתי למטבח שהיה מעוצב בטוב טעם בסגנון ספרדי, רק לפני שנים מעטות הוא ניבחר לככב במגזין יוקרתי של עיצוב-פנים, ואילו במצבו כיום אפילו במחנה פליטים לא היו מתגאים בו. השתדלתי ככל יכולתי להימנע מלדרוך בשלוליות הדביקות שקישטו את רצפת השעם הסדוקה, התיישבתי ליד הדלפק ובידי השמאלית דחפתי את ערימת הניירות לפינה הרחוקה כדי לפנות מקום למעטפה המוזרה ותכולתה המוזרה עוד יותר, השטר, התמונה והעיתון.
הוצאתי את התמונה, נזהרתי לא להביט בה, הנחתי את פניה על גבי שולחן המטבח וניסיתי לעקל את הכתוב על גבה:
"גאי אתה עומד למות," נו תספרי לי משהו שאני לא יודע, מיששתי את בטני התפוחה.
"כלומר היום זה היום האחרון בחיים העלובים שלך, לא שזה צריך לעניין אותי בכלל, רק צרות הבאת לי חוץ מאלה כמובן," הרגשתי חץ מפלח את לבי.
כאן היו כמה שורות מרוחות ובלתי ניתנות לקריאה ואז:
"אני יודעת שזה קשקוש ולא יצא מזה כלום אבל אם במקרה בכל זאת המכתב הזה מוצא את דרכו אליך, רק תעשה לי טובה ואל תלך לקולנוע הערב. צירפתי הוכחות כדי שתבין שזה רציני."
לבי החסיר פעימה, זו הייתה המתיחה האכזרית ביותר שאפשר להעלות על הדעת, אפילו בשביל יעל, שכבר הכריזה בציבור שמבחינתה אני מת ומעולם לא הייתי קיים, אפילו ממנה לא הייתי מצפה להתעללות שכזו.
פתחתי את העיתון, "חדשות היום", עם התאריך של מחר, השני לאפריל, טוב מי שמסוגל לזייף שטר של כסף, לבטח יכול לזייף גם עיתון, עלעלתי בו, למה בדיוק היא שלחה לי את העיתון הזה? אולי לבדוק איזה מניות כדאי לקנות? חשבתי בבדיחות הדעת, מה כבר אפשר לקנות עם מאה דולרים? הסתכלתי על החדשות המקומיות וכותרת אחת לכדה את תשומת לבי:
"רצח בזמן הקרנת בכורה"
חשתי צמרמורת עולה במעלה עמוד השדרה שלי, לבי חשב להתפוצץ וזיעה קרה שטפה אותי במפלים, האותיות נעשו מטושטשות וריצדו מול עיני, במאמץ על ניגבתי את פני והמשכתי לקרוא:
"רצח בזמן הקרנת בכורה,
בעת הקרנת הבכורה החגיגית של הסרט טבעת-הזמן, בתלת ממד, לקראת סוף הסרט כאשר האקשן היה בשיאו ויריות נורו לכל עבר לפתע נשמעו יריות אקדח באולם מאחור, כל הצופים היו משוכנעים כי מדובר בחלק מהמופע ומחאו כפיים בהתלהבות ורק האיש אשר שמו לא ניתן לפרסום הבין את המצב, זינק על התוקפת ונאבק עמה על הנשק, נשמע צרור יריות נוסף ושניהם נמצאו שוכבים חבוקים ומתבוססים בשלולית של דם."
טוב, ניסיתי להרגיע את עצמי, בכלל לא כתוב שזה אני וחוץ מזה שום דבר פה לא הגיוני סתם מתיחה אכזרית במיוחד לכבוד הראשון באפריל חה חה חה אין לי שום כוונה ללכת לסרט בכל מקרה. אבל איזה רחש טורדני מאחורי העורף סרב להירגע, מה אם בכל זאת זה באמת היום האחרון? אסור לי לבזבז אותו בתהיות אני חייב להספיק לסיים את הכול, לסיים את מה? בעצם לא יכולתי לחשוב על שום דבר שחובה לעשותו בין אם היום הוא האחרון אם לאו כמעט שום דבר מלבד הדבר שהתחמקתי מלעשות אותו כבר חודשים רבים.
היססתי.
הסתכלתי סביבי והתחלתי לסדר את הבית בטירוף, ניקיתי וסידרתי ושטפתי ושוב ניקיתי אבק ושוב שטפתי וקרצפתי, לאחר שסיימתי הבית נראה שוב כאילו יצא מאיזה מגזין לעיצוב פנים.
רעם נשמע, הבטתי החוצה, השמיים קדרו בבת אחת השתררה עלטה כמו באמצע הלילה, ברקים החלו להופיע מהאופק במזרח והתקדמו במחול אורות מרהיב, קול נפץ נשמע ועמוד התאורה הירוק שניצב מול הבית קרס בשלל ניצוצות וחוטי חשמל עשנים בצבצו מהגדם החרוך, החל ברד אדיר גושי קרח בגודל של כדורי גולף ניתחו ארצה בעצמה בלתי רגילה ואז החל גשם, מבול שוטף הציף את האדמה החריבה.
דם, חושך ברד מה הלאה? שרק לא יקפצו עלי צפרדעים מהיאור, לא סיימתי את המחשבה ויצור רטוב ומלא בוץ זינק עלי דרך החלון הפעור והפיל אותי על הרצפה בכובד משקלו.
"רובן רד ממני! עכשיו ניקיתי את הבית!" צרחתי עליו ולקחתי אותו לאמבטיה לרחצה יסודית.
כעבור שעה קלה הכול נרגע כמו במטה קסמים ויד נעלמה צבעה את הרקיע בצבע כחול כהה. יצאתי החוצה, פתחתי את הזרנוק שהיה מחובר לצינור שחור ארוך ומתפתל כנחש עקלתון לצד הבית, זרם מים אדיר השתחרר מקרבו והסתער על שכבת הפיח השחורה שעטפה את קירות החורבה כשמיכת צמר צבאית מפורעשת. המים נשכו בלכלוך ותחתיו נגלה קיר לבנים אדמדם שכמעט שכחתי על קיומו.
עדיין היססתי.
עברתי לגינה, גירפתי וכיסחתי עדרתי ונקשתי תיקנתי וסידרתי ואפילו קצת צבעתי. ככל שעבדתי יותר קשה גופי כמו נמלא במרץ מחודש.
הבטתי סביבי בגאווה מהולה בתימהון על ההספק המדהים, הדשא הוריק מחדש ואפילו הגדר-ההמתה קמה לתחייה ולבלובים חדשים פרצו בה לאחר הגיזום היסודי. זוג סנאים אדמדמים קיפצו על ענפי עץ המחט בצווחות של חדווה והתרגשות ולהקת ציפור דרור עליזה התיישבה אחר כבוד בין ענפי עץ הלילך שקרנו אלי בסגול בוהק. האנרגיות מלאו את גופי, אפילו הכרס הנוזלית כמו התכווצה לתוך עצמה.
הבית נראה כמו חדש, ממש כמו פעם לפני שנים כאשר פגשתי בו לראשונה, אבל משהו נוגה קרן אלי מבעד עפעפיי-חלונותיו המכוסים ביריעות של פלסטיק. הוצאתי מברשת וצבעים והוספתי לו אף כקו ישר מתוח בין חלונות-עיניו וחיוך מסוים ממתיק סוד כשל המונה ליזה.
הרגשתי כמעט מוכן.
הלכתי לחדר האמבטיה, גזרתי את ציפורני השחורות וניקיתי אותן היטב, צחצחתי את שיניי ונכנסתי למקלחת, קרצפתי את גופי היטב ואפילו חפפתי את הקרחת. התבוננתי בטבעת שעדיין הייתה תקועה על אצבעי וחשבתי כי אולי הגיע הזמן לחלץ אותנו, ניסיתי עם סבון ומים אבל היא בעקשנות נצמדה לעורי כמו הייתה לחלק מבשרי.
יצאתי מהמקלחת והתגלחתי למשעי הרגשתי כמו אדם חדש.
לבסוף אזרתי אומץ הרמתי את הטלפון וחייגתי את המספר באצבע רועדת:
"הלו"
"שלום יעל זה אני," אמרתי בניסיון לשוות גוון יציב לקולי.
"כן, אני יודעת, שיחה מזוהה, אז מה אתה רוצה? אני קצת עסוקה כרגע אולי אני יכולה להתקשר אליך מחר?"
"יש לי מחלה בכבד, אני לא יודע אם ימצאו לי תורם בזמן," קולי רעד.
"תשכח מהכבד שלי!"
"יעל זה לא מה ש" הקו דמם.
המום הבטתי בשפופרת החלולה ודמעות נקוו בעיני, חשתי את לבי הולם בחזי ההולך להתפקע, במאמץ אחרון אזרתי את כוחותיי והרגעתי את נשימתי.
חייגתי אליה שוב, הפעם לנייד:
"מה אתה צריך?"
לפי הטון הבלתי מתפשר הבנתי שלא יתכן כי היא מעורבת במתיחה חסרת הטעם, אבל מי כן? ומה אם זה באמת היום האחרון שלי?
"יעל, רציתי לבקש סליחה, בבקשה אל תנתקי שוב! אני כל כך מצטער אני הוניתי גם את עצמי לא רק אותך ואת אלה שכבר לעולם לא תוכל לסלוח לי, לא הייתי מסוגל לקבל את עצמי כמו שאני ולכן ניסיתי להיות מישהו אחר, ניסיתי להיות כמו כולם ועד שהבנתי שאין לי סיכוי לשנות את זה ושהאלכוהול זה לא פתרון, זה כבר היה מאוחר, כבר הייתה לנו ילדה ודירה ומשכנתה ולא יכולתי לזרוק את הכול."
הקו היה שקט.
"יעלי אני אוהב אותך"
"חשבתי שאתה אוהב גברים?" קולה נשמע קר ומרוחק אבל נדמה היה לי שחשתי באיזה סדק מתהווה.
לקחתי נשימה עמוקה ולבסוף אזרתי אומץ ואמרתי, "אני רק רוצה לראות אותך עוד פעם אחת."
שקט ממושך, נשימה חרישית אנחה ואז, "תבוא לאסוף אותי בשעה שש, בעצם אני אבוא אליך כי אין לך אוטו, נלך לסרט אני כבר אקנה כרטיסים!"
לבי החסיר פעימה כמעט אמרתי משהו אבל השתנקתי ושיעול עצבני תקף אותי.
"גאי הכול בסדר?"
"כן אני אהיה מוכן בשעה שש בדיוק!" סגרתי את הטלפון בידיים רטובות מזיעה.
הבטתי בתמונה של אלה, שיערה הארוך והחלק שצבעו כעין שוקולד, עיני הסהרונים, והשיניים המושלמות היא נראתה צוחקת וכל כך מלאת חיים, הדמעות פרצו מתוכי במפלים מפלים ושטפו את פניה היפים, לא יכולתי להאמין שהיא כבר איננה, למה אלוהים? למה היא ולא אני?
הכנסתי את הכל חזרה למעטפה וחשתי שיש בתוכה עוד דבר מה קטן וקשיח שלא הבחנתי בו מקודם.
****
ריחפתי סביב כמו על גבי ענן לבסוף נחתתי ברכות ופקחתי את עיניי, לא ראיתי דבר מלבד ערפל לבן וסמיך, הכל היה חלום, פלטתי אנחת רווחה, חלום מוזר ביותר, אט אט הערפל התפוגג ודמויות הופיעו ונעלמו מסביבי, קולות המולה, ריח אלכוהול משכר ערפל את חושי.
"אתה יודע מי אתה?" נשמע קול לא מוכר.
"גאי," עניתי בגרון ניחר וקולי נשמע זר לאוזני.
"הוא מוכן," שמעתי דלת נפתחת ונטרקת וכעבור כמה רגעים קרבה דמות אל המיטה.
"רק שאלה אחת אם אפשר בבקשה," נשמע קול אפרורי וחסר גוון.
"מה?" עניתי.
"מדוע לבשת חליפת מגן נגד כדורים להופעת הבכורה של הסרט טבעת הזמן?" ירה לעברי.
"התיק שלי!" עניתי במאמץ.
"התיק שלך כאן, הוא קצת נרטב במהומה אבל לא לקחנו ממנו דבר," הוא הגיש לי את התיק שהיה רטוב ומוכתם בדם קרוש.
פתחתי את התיק והוצאתי את המעטפה הצהובה שהייתה רטובה ומקומטת, התמונה נרטבה כולה הדיו נמרח ולא ניתן היה לקרוא את הכתוב על גבה, עיניה של בתי הביטו אלי בחיוך שובב ולבי נצבט. בזהירות פרשתי את העיתון הקרוע והרטוב ומצאתי חלק שנותר מהכתבה:
"זינק על התוקפת ונאבק עמה על הנשק, נשמע צרור יריות נוסף ושניהם נמצאו שוכבים חבוקים ומתבוססים בשלולית של דם. המשך בעמוד האחרון."
משונה, לא זכרתי שהיה המשך, דפדפתי לעמוד האחרון והמשכתי לקרוא:
"רצח בזמן… המשך מעמוד קודם, השנים הובהלו לטיפול נמרץ במצב אנוש ונימסר לכתבנו כי האישה התוקפת מתה מפצעיה כעבור זמן קצר ואבריה נמסרו להשתלה."
הרמתי את הסדין הלבן וחשפתי את בטני שהייתה שטוחה וחלקה מלבד רכבת ארוכה של תפרים טריים שחצתה אותה לרוחבה.
"יעל?" הרמתי את מבטי בשאלה.
"מצטער," הוא השפיל את מבטו אל נעליו, "אני צריך ללכת לסיים את הדיווח, אתה תוזמן לזיהוי הגופה יותר מאוחר, זה רק עניין פורמלי תחתום פה בבקשה," חתמתי לו והוא יצא מהחדר.
הכנסתי את ידי למעטפה והוצאתי ממנה וטבעת נישואין עשויה זהב לבן סרוק בגלים, ענדתי אותה לקמיצת ידי הימנית והטבעת החליקה ונצמדה לאצבעי והתאימה לה כאילו נוצרה בדיוק לפי מידתי. קירבתי את ידי הימנית אל השמאלית והתבוננתי בידיי זו לצד זו שטבעות זהב תאומות ענודות על קמיצתן.
חשתי גל של כאב עולה מקרבי הדמעות פרצו מעיני כמזרקות, התייפחתי שעה ארוכה עד שלבסוף נרגעתי, ניגבתי את עיני בעיתון הרטוב ואז שכבתי ועלעלתי בו בהיסח הדעת, דפדפתי לעמוד האחרון, ומודעה מוזרה נגלתה לנגד עיניי: דואר עבר – ד"ע בע"מ: דרושים מתנדבים לניסוי חדשני.