הדרך ריקה ומיותמת. תושביה המתמעטים של העיר הדירו ממנה רגליהם עד שנשכחה. בתים ריקים טרוטי חלונות הביטו לעברה בתוכחה כאילו בה האשמה. זיכרונותיהם היו מזמן לאבק, שהפך לשליטה הבלתי מעורער של העיר, עוטף אותה בתכריכים של צהוב וחום אפרפר. תחילתה בשערי החומה האימתניים, ומייד לאחר שעברה ביניהם, התרחבו ירכיה כירכי אישה הרה, נכונים לקלוט את רבבות המאמינים, עד לתאומי מבני המכס המעוגלים, שבחזיתם נותרו רק גדמי עצי התמר המפוארים. עצים שעלוותם הסמיכה הסתירה בעבר את הכתובת המתפוררת:
" וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם."
לפני שצללה הדרך אל תוך מנהרה מקומרת שהובילה עד ל'היכל הבאים' הנטוש, היא התעקלה קלות במעין בליטת הריון שיצרה חצר רחבה. מובילה את הבאים דרך שנים עשר אגני אבן מתפוררים שמעליהם התנשאו שנים עשר פיות ליש פעורים, שירקו מים חיים להשיב רוחם. שאגת המים נדמה, ואריות האבן מילאו פיהם אבק.
רבקה-לאה גמעה את כוס המים הזכים בשבע לגימות קצובות ומדודות. היא התענגה על כל אחת מהן. מדדה על לשונה את הרכות העגלגלה של הנוזל היקר, הניעה אותו מצד לצד בחלל פיה ובלעה ממש לפני שהצוננות המרעננת התנדפה מתוכם. לוותה את מסעם הענוג במורד הושט, המשיכה אותו בדמיונה, חשה כיצד הפרודות השקופות מטהרות את דמה, מלטפות אותה מבפנים. מתפזרות בשלושה משעולים במחול פראי שובב. האחד מזין את גופה בברכת מים חיים. השני מתגמל את נפשה על שזכתה שוב במתנת המים. השלישי, והעיקרי מבניהם, מתפצל לשבילים אקראיים שסופם להתנקז ברחמה, לחבק ולהזין את הניצן שהחל לצמוח.
רבקה-לאה האמינה, כמו כולנו בימים קשים אלה. פקדה את בית הכנסת במועד, שמרה את המצוות והקפידה על כל הברכות – בייחוד עכשיו. אלוהים נותרה האם הגדולה שבשמים. זאת שממעטת לחבק את צאצאיה ובכל זאת חולקים לה כבוד. פונים אליה רק בדברים חשובים באמת. לדברים קטנים, שהתביישה לשתף בהם אחרים, היו לה אוסף אמונות ומחוות פרטיות משלה. כאלו שקשורות למספר או לצבע ולסדר הנכון של הדברים. חתיכת חוט בצבע השני, למשל, שנהגה להטמין בכיס שמאל של שמלתה. שלוש סיכות שנהגה לנעוץ בעקב נעלה הימני לפני אירועים חשובים. מעולם לא גילתה לאיש. לא לאמה הביולוגית וגם לא לאמהותיה המאמצות ובוודאי שלא לאבריימל'ה. רק חיברה בגניבה פתיל תכלת לטליתו, כשהיא חוזרת על משנתה: חוט של תכלת מאי היא? דתניא, מה נשתנה תכלת מכל הצבעונין – מפני שתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לאבן ספיר, ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד. היה זה יתרון קטן שסיגלה לעצמה. סגולתה הסודית. לכל אישה, כך האמינה, יש סגולות סודיות. כאלו שמייחדות אותה, שמאפשרות לה לצוף בשעות קשות בהן רק התבוננות פנימה יכולה לספק נחמה. לכל אחת יש פנים שניתן להסתכל לתוכו, רק שאצל רובן הוא ריק.
מ'היכל הבאים' המשיכה הדרך כעשרים מטרים עד לכיכר, שם התפצלה לשלושה משעולים. במרכז הכיכר הוליך גרם גלמוד בן שלוש מדרגות להיכן שניצב הכס, שהתפורר או נהרס במהומות המים הראשונות. במקום זה ישב הכוהן הגדול וקיבל את המעטים שזכו להמשיך. כולו עטה לבן, פניו קרנו, עיניו עמוקות מכל חקר. היה מניף את אגרופו השמאלי מעל ראשו, ידו הימנית פרושה על לוח ליבו, ובקול גדול היה קורא: "וכשפוגעת בנוגה אז מימין ומשמאל מתנוססת כמראה לבן מצד הימין וכמראה האודם מצד השמאל, ואין הלובן שבצד הימין גמר היופי עד שמתערב בו האודם שמצד שמאל, ואז נעשה המראה צח ואדום. וזהו צבע המראות לשאר כל הצבעים." הטוענים לקדושה ולחסד היו פונים במשעול הלבן. המעטים שהילתם כתר או דם מלכות זרם בעורקיהם פנו במשעול האדום. חסרי הכבוד והדחויים הצטופפו מול פתח ההיכל וצפו בעיניים כלות במבורכים שצעדו לקראת עתידם. נתיב רביעי הוליך מפתחו האחורי של ההיכל. נתיב נטול שם דרכו צעדו בגמר הטקס הרדופים. אלה שביקשו את הגנתה של העיר מפני רודפיהם ומבקשי דמם. בתמורה לבשו את הגלימות החומות של העושים במלאכה. שואבי מים ומקוששי עצים. יש המספרים כי בשיא תפארתה מנתה העיר מאות אלפים מהם והייתה לעיר המקלט הגדולה והמפורסמת מכולן. המשעול המרכזי שיוצא מהכיכר הוליך הישר אל עשר בארות המים עד בואכה מרגלות היכל הטקס.
רבקה-לאה? ואיזו נחמה גדולה יותר יכולה להיות לאישה כשמתחילים לכנותה רבקה-לאה? בחג היא נזכרה בשולמית. זאת שמררה את חייה. היתה זו השנה הראשונה שלה במשפחה המאמצת. משפחה מהרובע האדום. את השנה הזו זכרה היטב. אולי בגלל קשיי ההסתגלות, כך שמעה את המבוגרים אומרים בין הפוגות הבכי. הרב הציע להגביל את הביקורים עד שתתרגל. אמרו שהיה טקס יפה. היא ראתה אותו מבעד למסך המטושטש של הדמעות. אביה ניסה לעודד ולומר שתהיה חזקה ושזה כבוד גדול. למרות זאת, ניסה שוב ושוב לסדר את גלימתו החומה כאחד שמתבייש. ידו המיובלת חרשה ומרטה בזקנו וערפל סמיך עמד בעיניו החומות. אמא נתנה בה מבטים קשים, מחנכים, ואחר כך התעלמה ממנה, אומרת את מילות הטקס ביובש כאילו שהן כבר נפרדו. שולמית היתה הבת המאומצת של השכנים. הוריה גרו ברובע ואולי לכן היה לה קל יותר או אולי מפני ששום חטא קדמון לא העיב על משפחתה. איש מאבותיה לא נמלט אל העיר בכדי להסתתר.
רק שנה הבדילה ביניהן וטבעי שחיפשו זו את קרבת אחותה. שתיהן היו מיוחדות, מקור לגאווה ותקווה בשנים בהן מספר הבנות הדרדר עד למיעוט מעורר דאגה. שולמית, גם היתה נצר לדור שלישי לאמהות. ייחוס זה הקנה להן את המגורים בחלק זה של העיר. אבל היה משהו מקולקל בשולמית, כמו מים שהתעפשו. למרות מאמציה לא הצליחה להבין מדוע הייתה כה רעה אליה. שנים רבות מאוחר יותר, כשהפכה לאם בפעם הראשונה, הגיעה גם ההבנה. זה הגיע בטפטוף. במבטים המוסתרים, מילים שנאמרו מאחורי גבה. עד אז לא היתה מודעת לקנאה וללשונות הרעות שנסכו את הרעל. תמיד עטפו אותה, כמו חבילה יקרה במלבושיה האדומים. מובדלת מהחיים האמיתיים בשלל תכריכים צבעוניים של הערצה ופחד.
כשקיבלה את בקבוק המים החיים בפעם הראשונה, כמעט ולא שתתה ממנו. מדקרות העיניים הכאיבו כאילו נעצו מסרגות בעורה. מסכות רבות הוסרו באותו שבריר רגע, כשנשאה את הבקבוק אל שפתיה. לפתע היתה ככבשה תועה המוקפת בעדר זאבים. לגימת המים החיים, חשפה בפניה, את מחיר המיוחדות. ההבטחה הגלומה ברחמה חשפה את פרצופה המכוער של העקרות. כאשר הגשימה את חלומה והייתה לרבקה-לאה היחידה בעיר התבהר לה שלא כולם שותפים לאושרה ומחיר זכויות היתר עלול להיות כבד מידי. לראשונה בחייה יחלה להיות עקרה.
היא כל כך התגעגעה להוריה. סופרת את הימים עד לחגיגת המים השנתית שבה יתאחדו מחדש כל הרבעים. "חוּמה! את ריקה מבפנים." היתה שולמית לוחשת לה בעת התפילה ביום שישי. מוצאת הזדמנויות כשאיש לא השגיח. מנפצת באצבעותיה הגרמיות את בועות השמחה המעטות שנותרו בה. כמו באותה תפילת ראש חודש כשקיבלה את השמלה החדשה. שמלה כחולה עם קפלים לבנים שהחמיאה כל כך לעור הזית שלה. לחייה כאבה מרוב צביטות ושרירי פניה צבו מרוב חיוכים. שולמית התקרבה אליה וסקרה אותה במה שנראה כהערכה. הנה היא עכשיו תאלץ להודות שהשמלה יפה, חשבה. כל כך רצתה ששולמית תגיד לה משהו טוב. תמיד הקפידה להחמיא לשולמית. מעולם לא סיפרה מי שכח את דלי המים בחוץ גם כשהמושל האדום הפליא בה את שאלותיו. שולמית לא אמרה כלום רק נעמדה לידה בזמן התפילה. ופתאום, לפני שהספיקה להבין חשה באצבעותיה הקרות. ידיה תמיד היו קרות כקרח. כאילו ניבאו הידיים את העתיד, חודרות מבעד למלבושיה ודוקרות אותה ברשעות בבטנה. "תחייכי כמה שאת רוצה." לחשה לה ברשעות. "אבל אנחנו יודעות שאת ריקה מבפנים! נכון, חוּמה?"
למה היא נזכרת בשולמית עכשיו? שנים לא ראתה אותה. עוד מעט יחזור אבריימל'ה מהכולל והם יתחילו להתכונן לטקס. כולם קראו לו אברהם. רק היא ואמא שלו, כשעוד היתה בחיים, קראו לו בשם החיבה הילדותי. ליד אנשים אחרים היא קראה לו אברהם או בעלי. אבל בליבה הוא תמיד היה אברמייל'ה, האבא של ילדיה. הגבר הנמוך עם האף הבולבוסי שהיה לבעלה השלישי. לניסיון השלישי והאחרון תמיד נבחר גבר מהרובע החום. נזכרה איך חששה ממנו בהתחלה. פחדה ששולמית צדקה והיא באמת ריקה. פחדיה הישנים העלו חיוך על פניה. כיצד יכלה לחשוש מאחד שעיניו החומות היו הולכות לפעמים לאיבוד כשהיו הרבה אנשים. מעולם לא אמר לה במפורש אבל היא ידעה עד כמה הוא מוקיר לה תודה על נישואיו. שמעה איך נהג להציג את עצמו. נעים מאוד אני בעלה של רבקה-לאה, כשהוא כמעט נמס מגלי הערכה שהיו מופנים אליו. מחייך את חיוכו המבויש ומורט בהיסח הדעת את שולי גלימתו. למרות שהיו שונים מאוד במראה החיצוני, הוא הזכיר לה את אביה שגם היה מהרובע החום. אולי יש משהו בסיסי משותף אצל כל אלה שנשואים לרבקה-לאה. משהו מכל היפעה והרוך חודר אל ישותם. מעצב אותם מחדש בכוח איטי ואינסופי. הכוח הבלתי ניתן לתפיסה שנקרא הורות. אולי זהו מקורו של החוק ולכן כשנולדים כה מעט ילדים הם עוברים לזוג הורים חשוך בכדי שגם הם יחלקו, יקחו חלק באותה חוויה מעצבת. השימוש המושכל בכוח הזה אשר מיישר את מהמורות החיים. כמו חלוקי נחל שראתה פעם במוזיאון. היא לא הצליחה להבין איך מים יכולים לעולל זאת לאבן. עולם כזה הוא בלתי אפשרי. בלתי נתפס. הכאב גם הוא כמו מים, חשבה. ואז נולד בנם הראשון. הם מסרו אותו לאימוץ לזוג מהרובע הלבן לפני שנתיים. כבר עברו שנתיים ובהתחלה חשבה שכל יום שעובר חורץ בגופה חריץ נוסף ועוד מעט גם ברוך-אל.
המשעול השלישי הוביל אל היכל הטקס. בדרכו עבר בין עשר הבארות. מעל כל באר ניצב אובליסק אבן שבראשו נחרט שמה. המבוא להיכל הטקס היה מעין חצר ענקית ששכנה בטבורה של העיר. משני צידיה התנשאו טריבונות אבן עצומות שהכילו פעם, כך מספרים, את רבבות החוגגים. ביציע השמאלי ישבו הגברים, בימני התקבצו הנשים. במרכז, במעין מעוין אבן ענקי היו ישובים הבכירים מהרובע האדום. בראשם, המושל האדום ופמלייתו. הכוהנים, שבימים עברו מספרם היה רב, היו ישובים על מדרגות האבן הארוכות שהוליכו אל ההיכל. הזוג המיועד היה מובל בידי הכהן הגדול. החתן עוטה לבן והיא בשמלת הארגמן. ראשונים בדרכם היו הבארות: מלכות, יסוד ותפארת. הכהן הנחה אותם לעקוף אותן לסרוגין פעם מימין ופעם משמאל. עיני האישה מושפלות כיאות, ידיה אוחזות באמרות שמלתה. הגבר, ראשו נישא זקוף ועיניו בורקות. ברגע שנכנסו לשביל המרכזי נעמד כל הקהל על רגליו. מימינם חלפו על פני בארות: נצח, חסד וחוכמה. משמאלם בארות הוד, גבורה ובינה. בעוברם ליד הבארות בצד הגברי היה יוצק הגבר מים חיים על ידיה, רגליה ושפתיה של ארוסתו ובצד הנשי היתה היא יוצקת מים על ליבו, ראשו ושפתיו. המשעול עבר בין מושבי הרובע האדום ובעוברם בניהם היו המסובין רוקעים ברגליהם והזוג היה מרכין את ראשו ומצמיד שתי אצבעות לשפתיים. אז היה הכוהן מוליכם אל הבאר הגדולה מכולן שהכל מתכנס לתוכה. לרגלי באר הכתר היו שניהם לוגמים ביחד מלגין שנשאב במיוחד לאירוע. כשכילו את מנת המים היו עולים במדרגות ההיכל וכל הקהל הגדול נאסף מאחוריהם. בראש, הובילו תושבי הרובע האדום ובמאסף תושבי הרובע חום. מכל עשר הבארות היתה הכתר הבאר האחרונה שנותרו בה מים.
לפני חיים-נתן הוא עדיין היה אברהם. סלע בזלת מוצק ושחור ומרובה זיזים. כשהראתה לו את בקבוק המים כשחזרה מהבדיקה, חזר ושאל האם היא בטוחה. כשלקחה יום אחד את ידו ושמה אותה על בטנה, אפו התכרכם והתרחב בהפתעה. על פניו עלתה הבעת פליאה ילדותית. היא הרגישה איך הזיזים מתרככים, מוחלקים. אבריימל'ה היא חשבה לעצמה וחייכה. כשבטנה החלה לתפוח היה משוכנע שזה מהמים שהיא שותה. פעם אפילו חשב להציע למועצה לאסוף את כל המים ולמחזר אותם כמו את מי השתיה. דיבר ודיבר, מתלהב כמו מגלה בארות. רק כשהזכירה לו כמה מעט לידות יש בשנה הסכים לוותר על הרעיון. ככה הוא, אבריימל'ה שלה, מתלהב כמו ילד. מעיז ומגלה את מחשבותיו אבל רק כאשר נותרו בגפם. תמים ופגיע כמו תינוק מגודל. נחמד היה להיזכר איך שבפעם הראשונה, התחיל לדאוג ולהעריף עליה תשומת לב בגמלוניות השלומיאלית שלו. מנסה לנחש מה תרצה לפני שהיא עצמה ידעה. לפעמים התרצתה ואמרה לו שצדק רק בכדי לראות את אותה הבעת נחת רוח שמרפה את שרירי פניו הזועפים. כמו ילד רצתה לאסוף גם אותו בזרועותיה להצמיד אותו לחזה. לשייף את העור הקשה. לרכך את קשיות העורף שהולידה העבודה הקשה באבק. כשאמרה לו לילה אחד אחרי המקווה שמעכשיו הם יכולים להיות ביחד רק כי זה פשוט נעים, חשבה שהוא נעלב. כאילו שאין היא זקוקה לו יותר. אבל הוא לא דחה את ידה כשאחזה בסלע זכרותו. גופו כולו נקיקים מסולעים שהמים שוטפים מתוכם כל התנגדות. רעם כשל מפולת סלעים נקרע מתוכו עת פיכה מתוכו מעיין החיים. אחר כך היא הנחתה והדריכה את ידו הקשה שהתרככה מנוזלי גופה. מאוחר יותר באותו הלילה היא התעוררה ממשקל ידו המעיקה על גופה, אחזה בה ונרגעה. קצת לפני שנרדמה, חשבה, שאולי היא באמת מאושרת, אם בכלל יכול להיות דבר כזה.
היא התנערה. מה זה היה לה? אבריימל'ה צריך להגיע בכל רגע והיא עדיין לא מוכנה. שמלת הנתינה האדומה כבר חיכתה לה על המיטה. זה לה הטקס השלישי, אך זו הפעם הראשונה שהשמלה של אמא שלה מתאימה. עם השנים התמלאה והתעגלה. כבר לא מביטים בה בתימהון כשמציגים אותה. לפני שנים היתה כל כך רזה ושדופה שהיה חשש שלא תוכל להניק. בפרץ פעלתנות החלה להכין עצמה לטקס, שוקעת כל כולה באביזרים הקטנים ובשינון הפסוקים. מנסה בכל כוחה לשכוח ולהתנער מהחלום. אך חלום רע, אמרה לעצמה. זה אינו סימן לדבר. מתעלמת מהצליל הצורם שנוצר בתוכה, כעין גריסת אבק בין השיניים. בחשש הוציאה מהארון את בגדי החג החדשים של אבריימל'ה. אלה שקיבל מהמועצה לפני הברית של ברוך-אל. על המקטורן נותרו עדיין כתמי מזון שהיא לא הצליחה להוריד. מישהי אמרה לה פעם, שאולי עם מים זה ירד, אך היא לא העזה לנסות. לאחר פרץ היעילות ותזזית שאחזו בה מצאה עצמה לפתע מחוסרת מעש. שום דבר נוסף לעסוק בו עד שיגיע. הלוואי והיינו כבר אחרי – חשבה. לרגע אפילו הצטערה על הבשורה הנובטת בתוכה. כבר לא השתוקקה כל כך להיות שרה-רבקה. היא נופפה בידה אל מול עיניה כאילו להבריח משם את המחשבות הסוררות. הפעם זו תהיה בת, לחשה בת קול באוזנה ורעד עבר בכל גופה. אבריימל'ה לא אמר זאת מעולם, אך היא ידעה שבת תשמח אותו יותר מכל. לא רק הכבוד שבו יזכה ואף לא מענקי המים המיוחדים להם יהיו זכאים. איך שהוא ידעה בליבה, שתמיד חלם על בת. חלומות גדולים בגוף כה מגושם. ומה עם החלומות שלה. ומה אז? בגיל שתים עשרה, ללוות אותה לטקס. אנשים יבואו מכל הרבעים. ישדרו אותו במסגרת השידורים הממלכתיים. שלושתם ילגמו מאותו בקבוק מים, וכל הקהל ייאנח, חלקם מקנאה, חלקם בערגה, ואז, המשפחה המאושרת שזכתה באימוץ תבוא לקבל את פניה. משפחה מהרובע האדום כמובן. שלוש המתנות המסורתיות. תוגשנה -ספל, כיסא וצמיד. האם המאמצת תשב בכיסא, ותושיב בחיקה את ביתה. אבריימל'ה ימזוג מים כמעט עד השפה. סבתא שלה עליה השלום סיפרה לה, שבתקופתה היו מוזגים עד שהמים היו ניגרים מתוך הכוס ונשפכים לארץ,כסימן לפוריות ולחיים… האם המאמצת תקרב את הכוס אל שפתיה ותשים עצמה לוגמת. אחר כך תסיר את הצמיד מידה ותענוד אותו על זרוע האם המעניקה. לקול שירת הקהל תתרומם האם על-פי-חוק, מאמצת אל חיקה את ביתה החדשה על-פי-חוק. זו שוודאי תבכה ותרטיב את חזית שמלתה האפורה. קול הבכי קורע הלב לא ישמע, כי אז יעלה הרב ויישא ברכה, "ושמרתם את הדבר הזה, לחוק לך ולבניך, עד עולם." וכל הקהל הגדול יצהל ויקרא: "סימן לבנות, סימן לבנות, סימן לבנות." ואז יצאו למסע התהלוכה כשהאם על-פי-חוק בראש, נושאת בגאווה את הבת המייבבת, מחייכת לכל עבר, מנסה להחניק את הבכי בחזה המדולדל שלא נחלץ מעולם ולא ידע את הכאב הפלאי של ההנקה. והאם הנוטשת תביט בעיניים קשות בביתה המתרחקת ותפנה לה את עורפה, נותרת רק עם תוארה הריק.
הבארות התחילו להתייבש באותה עת שרחמן של נשות העיר יבש. לא נמצא קשר סיבתי בין השניים, יש הגורסים כי היה זה זרז להתפרצות מהומות המים הראשונות וחוקי האימוץ שהגיעו בעקבותיהן. קבוצה של גברים נואשים מהרובע החום פרצה אל הרובע האדום, ודרשה במפגיע את חלקה במים. לראשונה אירעו הפשעים בין כותלי העיר ודם אדם נשפך על אבניה. אחרי מאורעות המים השניים שונתה חלוקת המים לשוויונית יותר. הכוהן הגדול הצליח לשים קץ למהומות, כאשר פסק שתינתן עדיפות לנשים הרות ולמשפחות עם ילדים. רוב הנשים הפוריות היו מבין נשות הרובע החום, ועובדה זו יצרה איזון, לפחות למראית עין, עד לגיל המצוות כשהילדים נמסרו לאימוץ. עולי רגל ונמלטים כמעט שפסקו להגיע, ומספר התושבים החל להדלדל עד כי ניתן היה לשכן את כולם ברובע אחד. למרות זאת הקפידו כמימים ימימה להסתגר – איש איש ברובע שלו. נפגשים רק בטקסים.
רבקה-לאה הביטה בכפות ידיה ולא הבינה מהיכן הרטיבות. בהלה אחזה בה. אולי בהיסח הדעת שפכה את בקבוק המים שניתן לה. קולות הטפטוף רעמו באוזניה. טיף, טף. טיף, טף. הבית היה חשוך. היא מיהרה לחדר הרחצה. מהדקת בחוזקה את הברזים. סוקרת בחשש את מד המים. טיף, טף. היכו הטיפות הנוטפות. רועמות באוזניה כחבטות על גופה. במטבח חזר הסיפור על עצמו. היא הדליקה את האור ומיהרה לבדוק את מד המים המחובר לברז. טיף, טף… הטיפות הניסו אותה מחדר לחדר. מדליקה ומכבה את האור, מהדקת ברזים בתושבתם עד כי פרקי ידיה פעמו בכאב. טיף, טף. הכו הטיפות כמלקוש אכזרי. היכן אתם? צעקה בייאוש, מקמרת את אצבעותיה כטפרים, מכה ללא הבחנה באוויר. טיף, טף. כאב עז פילח את שיפולי ביטנה. היא אחזה בעצמה ואחר כך קירבה את היד לפניה. היד הייתה רטובה כולה, אפופה בנוזל מעופש שאפילו לא ראוי לסינון נוסף. טיף, טף. המשיך הקול לענותה. הדליפה היא ממנה, הבינה לפתע. בשתי ידיים אחזה בעצמה, מנסה נואשות לעצור את הטיפטוף. ככל שניסתה לעצור אותו כך התגבר עוד יותר. מטפטוף הפך לקילוח. אני דולפת! צרחה באימה. נואשת הידקה את רגליה בכל הכוח על הידיים המנסות לעצור את הפרץ. אז הרגישה כאילו פקק נבקע בתוכה, והקילוח הפך לזרם שוטף, חולף מבין ידיה בעוצמה בלתי ניתנת לריסון, מטיל אותה פרקדן על גבה כשרגליה פשוקות ובועטות באוויר. הזרם הפך לשאון מחריש אוזניים, מציף את הרצפה, סוחף עמו את הרהיטים והשטיחים, מפלס את דרכו לכיוון היציאה בנחשול אדיר. האבק נשטף והפך את המים הזורמים לנהר של בוץ צהבהב. היא חשה כאילו היא נבקעת לשניים והנחשול נושא, הרחק מהישג ידה, את חיים-נתן ואחריו את ברוך-אל ולבסוף את הבת חסרת השם. הנחשול הפך לנחש מים אימתני שבקע ברעם מתוך המנהרה המקומרת, מציף את אגני המים ופורץ בלעג מבעד לפיות הליש החרבים. הנחש התפתל סביב עצמו כנחשול אבק, מתרחק במהירות הרחק מידיה המיוסרות. לאאאאא ארוך ומיוסר נפלט ממעמקי ביטנה. לפני שפרץ מתוך שערי העיר סובב הזרם את ביתה חסרת השם ופניה ניבטו אליה. הפנים הרזות והצרות והעיניים השחורות הענקיות, שנדמה כאילו רמץ כבוי בוער מאחוריהן. היו אלה פניה שלה שנישאו הרחק ממנה עם הזרם. כשהתעוררה הייתה הכרית רטובה. לאבריימל'ה לא אמרה דבר.
ברוך-אל הגיע, מלווה בעוזרו של הכוהן. עטוי בבגדיו החדשים, פניו מבריקות מהתרגשות.
"מה קרה אמא?"
"כלום. דבר מה עף אל תוך עיני."
עוזר הכוהן חזר איתם בזריזות על עיקרי הטקס. ברוך-אל דילג מרגל לרגל, חסר סבלנות. אבריימל'ה הביט בה, מנסה לנחם אותה בעיניו. פניו אפורות ואפו הבולבוסי היה כתם הצבע היחידי בפניו. לאט, חדורי הדרת כבוד, יצאו ארבעתם מהבית בטור. עוזר הכוהן והבן מלפנים, וההורים מאחור. לפני שיצאו, ממש בפתח, לחץ אבריימל'ה במהירות את ידה. כמעט מבלבל אותה, אך היא התעשתה ויצאה ברגל ימין. ספרה לאט עד שבע והתחילה פוסעת במתינות. כשיחזרו תראה לו את בקבוק המים החדש שקיבלה. מחוץ לחצר כבר חיכו להם הקרובים שמלמלו ברכות והצטרפו מאחור. הקהל הלך והתקבץ מאחוריהם כנחיל, כשכולם פוסעים במשעול הבארות החרבות בואכה היכל הטקס. שני נערים בטרום בר מצווה רצו לפניהם לפתוח את שערי ההיכל. היא הביטה לאחור אל נהר האנשים החום שהלך והתעבה תוך כדי רחש ומלמול בלתי פוסק. לא יהיה מקום לכולם, ציינה לעצמה, וליבה נחמץ בקרבה. בשמלת השני שלה נדמתה כנקודת דם שהנהר עומד לשטוף. חומו של היום לא הפחית מהרעד באבריה. טוב ששתתה לפני הטקס, חשבה, כשהיא משחזרת את שבע הלגימות. לפני שהספיקה להתעשת כבר ניצבו ארבעתם על הבמה, ממתינים שכל השאר יתפסו את מקומותיהם. אט אט השתרר השקט והכוהן החל בטקס, מדקלם את הפסוקים שאיבדו ממשמעותם. "שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם".
ברוך-אל עמד במעין עמידה גמלונית מתוחה, של מי שלא יודע מה לעשות עם איבריו ופוחד שהם יביישו אותו. בראשה עלתה רשימה אינסופית של דברים שהיא לא הספיקה או לא עשתה די. רצתה לרוץ אליו ולבקש את סליחתו. לחבק אותו בפעם האחרונה. אבל הכהן, על גלימותיו הצחורות, נעמד כחוצץ בינהם ואל הבמה התקרבה המשפחה המאמצת. הגבר היה אדם מרשים, בעל אף מפוסל ועיניים חודרות. זקנו השחור היה עבות ומטופח. חליפת האימוץ השחורה היתה נקייה והדיפה ריח של מים. האישה היתה גבוהה אף היא וצנומה . בשיערה העשוי בקפידה נראו פה ושם אניצים אפורים. השמלה האפורה של מאמצת תלתה עליה כמו פרוכת. שפתיה היו צרות ודקות, והבעתה כשל מי שנוהגת לחרוק שיניים. כתפיה היו שמוטות, ויחד עם זאת היה ביציבתה משהו הקורא תיגר. מעין התרסה של – אתם רואים – ולמרות הכל…במקום המבט הכבוי, המשדל, בערה בעיניה אש קרה ולא נעימה. הרב הניח את ידו על ראשו של ברוך-אל, וכל הקהל חזר במקהלה אחר שלושת המשפטים. קיחה קיחה משדה עפרון". רק קולה נדם. כשהגיע תורו של אבריימל'ה, פלט את המשפט "ברוך שפטרני מעולו של זה." כאילו זה היה שיעול. הרב מסר אותו לידי האם על-פי-חוק, שהניחה יד רפה על כתפו, ואז, בפעם הראשונה, הישירה את עיניה לעיני האם המעניקה.
מאחורי הרזון והשיער המאפיר הביטו בה בהתרסה עיניה של שולמית. לרגע נפערו עיניה בהפתעה כשזיהתה אותה. גופה נרתע בחוסר רצון לאחור, ואז הבהב חיוך קטן בקצות שפתיה. היא הבחינה כי היד שעל כתפו של ברוך-אל התכווצה קלות. כאילו מתלבטת, האם לסגת לאחור או לאחוז חזק יותר בשלל שנפל בחלקה. שני הגברים פסעו ברשמיות האחד כלפי רעהו. אחזו בחוזקה זה באמות ידיו של אחיו במין חיבוק קצר. בעלה של שולמית היה מן הרובע האדום. היא לא נישאה בשנית הבליחה ההבנה בראשה. כאשר נעמדו הנשים זו מול זו היא ראתה את שולמית ממלמלת בפליאה "מיכל?". כאשר התחבקו כמנהג הטקס לחשה באוזנה של שולמית "כבר לא מיכל. ריבקה-לאה בשבילך. ועוד מעט, כעת חיה, שרה-רבקה." וחשה כיצד הגוף הגרמי החבוק בזרועותיה נרעד. שולמית ניסתה להשתחרר מהחיבוק אבל ריבקה-לאה לא שיחררה אותה עדיין, מהדקת את גופה אליה בכל הכוח. שניות ארוכות אחזה בה, לא כמנהג, עד שאחזה התבוסה בגוף השדוף והוא נשמט כבעילפון. רק אז שיחררה. לפני שניתקו שתי הנשים זו מזו משכה שולמית את מיכל שוב אליה, דקרה באצבעותיה מבלי שאיש יבחין במרכז בטנה של מיכל ולחשה על אוזנה דבר מה.
כפי שחזתה, אבריימל'ה עטה את פני הילד שלו כשהראתה לו את בקבוק המים. "אולי בת." אמר ותלה בה את מבטו הרך. "אולי?" היא לא רצתה לדבר על זה, מנסה שוב ושוב לדחוק ממוחה את הסמליות שבשני האירועים. נזכרת בפעם הקודמת עם חיים-נתן. איך התרגשה לקראת האירוע. איך חשה כה בת מזל, מיוחדת. ובכל זאת, כאשר הניח הכוהן את ידו על כתף בנה, רצתה לקרוא אליו – אל תשלח ידך אל הנער. חושבת עכשיו על בנה שאצל שולמית. על כל אותם הלילות שבהם לא בקעו מימיה, וציר לא פילח את גופה כאותה סערת ברקים צולבת. חולמת בודאי על היום בו נולד ילדה על-פי-חוק. קדמו לו ילדי קוקיה קודמים, שהוטלו אל תוך חיקי אמהות חשוכות. מתוך אינסטינקט אימהי אולי תצמיד אותו לשדיה הריקים, אבל היה זה חיקה שהפיח בו חיים. אחד מתוך מאות האלפים העקרים. עכשיו תהיה מנת חלקו חיבוקה של אם על-פי-חוק, זרה. הילדים שלנו הם המשאב החשוב ביותר שלנו. הם נחלת כולם, מלמלה. המילים, כמו מים שנוצלו עד תום, השאירו בה עקבות רפים של לכלוך. אבריימל'ה הביט בה בריכוז והיא התעלמה, שקועה במחשבותיה. עסוקה באבלה. חושבת על ברוך-אל ועל הריקנות שגם אלף בקבוקי מים לא יצליחו למלא.
"מחושל בביטחונה הכוזב של אהבתי יצא בני אל דרכו. ואביו נושא מאכלת. יכולתי לקרוא – אל תשלח ידך אל הנער – ושתקתי. שתיקות של אהבה נחמצת ופחד משתק מפני החמצה. אני שתקתי. תמיד אנו המעטות שותקות. מהרגע בו קרא תיגר על החיים בבכיו והשתלט על רצונותיי, ועד לכאב החד עת נעץ את שיניו החדות בבשרי, גיליתי כי החיבה הרבה ביותר ניתנת ללא מעצורים רק כשהם הולכים מאיתנו. אולי שולמית צדקה. ריקה. ריקה אני ואין דבר שיכול למלא את החלל הזה."
"מה היא לחשה לך באוזן." שאל אבריימל'ה. מנסה להחזיר אותה למציאות.
"אתה לא תבין."
"אולי בכל זאת." אמר והעלבון רעד בגרונו כמו ענבל מבויש.
למרות זאת סירבה לומר לו. וכי מה תגיד? אִסְתְּרָא בְּלָגֵינָא קִישׁ קִישׁ קָרְיָא. מה הוא יבין? והוא יתחיל לשאול שאלות שידעה שלא תהיה מסוגלת לענות עליהן. ולמי באמת היא אמרה את זה? פתאום נותרה מחוסרת אויר וכוח. שותקת ורפויה התיישבה על הרצפה, אפילו לא טרחה לפשוט את השמלה. רק לדמעות נותר עוד כוח. כוחם של המים והחיים. הן המשיכו להכות בקול חלול בחזית השמלה האדומה, מפיקות קול מת של ריקנות שהגיע רק לאוזניה.
טיף, טף. טיף, טף…
באה הדרך אל קיצה, עת יבשה באר הכתר. אומרים שמי שיעיז וירד אל מעמקיה החרבים, ימצא בקרקעית, סוכרת את נתיב המים האחרון, מנתקת את חבל הטבור של העיר, אישה, אם מעניקה, הלבושה באדום.