ברוכים הבאים לעולם שלי.
אין בו דברים רבים שאינכם מכירים – תשלום מיסים, דו"חות חניה, קניות שבועיות, תוכניות טלוויזיה רדודות ומפעם לפעם, כל עוד המטבעות בכיסי מאפשרים זאת, כמובן, גם ביקור במסעדה מועדפת.
ככלל, ימיי מתאפיינים בחד גוניות – קימה בבוקר, התארגנות שגרתית לקראת יציאה לעבודה שכוללת מקלחת זריזה, כוס קפה, קערת דגנים וצעידה בת רבע שעה למשרד הפרסום בו אני מכהן במשרת הרעיונאי, 'קופירייטר', אם תרצו. לא אוכל לומר שלא הייתי מוצלח בתפקיד וההעלאה במשכורת שקיבלתי בחודש שעבר הצדיקה את עצמה, אך הוא לא ריתק אותי במיוחד. לוח הזמנים שלי אוכלס בפגישות בעלות שוני קלוש ביותר, כאלו עם חברות משקאות נחשלות שמתחננות בפניי להאדיר את שמן המתפורר, או עם מנכ"לים של משרדי ביטוחים שעושקים את לקוחותיהם ושוטחים בפניי את טענותיהם הפרסומיות. למעשה, מעטים הם הדברים שמרתקים אותי באמת. אני בטוח שתוכלו להבין אותי. בין גיוס לקוחות פוטנציאלים וניפוח ההילה של עשרות המותגים העסקיים שנערמו על שולחני מעבר לכל פרופורציה אפשרית ואמיתית, ובין קריאת ספר לאורה של מנורת לילה בסופו של עוד יום אפרורי שכזה, ממה עוד נותר לנו, בני האדם, להתלהב באמת?
כבר ציינתי זאת – זהו אמנם עולמי שלי, אך אני סבור מעל לכל ספק שאין בו דברים רבים שאינכם מכירים…
מלבד אולי אותם יצורים שנקרים על דרכי מפעם לפעם, נעלמים מעינם של שאר הבריות: שדונים ירקרקים שכאלה, רוטנים וממהרים לדרכם. פיות קטנות, עירומות, מקפצות מפרח סינטטי אחד למשנהו, מאוכזבות ועוד כל מיני ריצודים לא ברורים של זנבות, כנפיים ויותר מידי כפות רגליים יחפות פה ושם מלוות בפטפוטים נרגשים בשפה לא מוכרת. מעולם לא טרחתי לברר מדוע אני היחידי שמסוגל לראות אותם. למדתי לקבל אותם כמובן מאליו. הם לא היו שונים במיוחד בחוסר יכולתם להפתיע אותי. הם התנהלו בעולמם שלהם, אותם יצורים. לא מפריעים לאף אחד- ואף אחד לא מפריע להם. הם, לכל הפחות, לא פנו אליי כדי שאתכנן להם מסע פרסום…
ומלבד זאת- הרי גם ככה אף אחד לא יאמין לי כשאספר על הימצאותם בינינו ויראו בי כמשוגע, אז מה הטעם לייחס אליהם חשיבות כלשהיא?
הם שם – וזהו.
בכל אופן, זה לא שגם היה לי למי לספר. האורח היחידי שלי, זה שביקר תכופות בעולמי -ותסלחו לי על הבוטות- באופן קבוע יותר מביקוריי בבית השימוש, היה ראש ועד הבית. אותו לא עניינו סיפורי ניסים. מראה של שטרות מרשרשים הן הפלא היחידי שריתק אותו מספיק זמן כדי לעמוד ולהקשיב לי, מדווח על בעיות הצנרת בדירתי, גם אם לא ממש לטפל בהן…
אז מה מחזיק אותי, אתם וודאי שואלים? מה בכל זאת מעסיק אותי, מעבר ליום-יום, משמר את ניצוץ החיים בתוכי, לא מניח לו לגווע? נותן לי משהו לחכות לו, לצפות לו? מדוע, אם בכך מסתכמים ימיי ולילותיי, אני חי בכלל?
אגלה לכם סוד קטן אודותיי: אני ממש אוהב לבקר את הים בשעות בין-הערביים. אותן שעות מטושטשות גבולות, רגע מיד לאחר שהשמש פיהקה את הפיהוק האחרון שלה ופרשה למיטתה הנעלמת בין העננים הצפופים ורגע אחד לפני שהירח יכריז על בואו ביוהרה וביומרנות ילדותית-משהו.
והים – גם הוא עצמו שמח על בואי. ממש שמח. יוצא מגדרו מרוב שמחה…
אחרת, איך תסבירו את העובדה שבכל פעם שאני מגיע הוא סוער וגועש?
גליו מתרוממים לחבק אותי והרוח שהאופק שלו יוצר אך ורק בשבילי פורעים בשיערי, מזמינים אותי לריקוד. ריקוד פראי, חסר שם וחסר מנגינה.
ריקוד לשם ריקוד בלבד.
וברגעים הקסומים הללו, הנוגים הללו – המציאות עצמה הופכת לחיזיון תעתועים ותו לא, העולם נדמה חשוב כקליפת השום וכל מה שמשנה באמת נמצא כאן, על החוף: אני והים.
אלו הזמנים בהם אני חי באמת. מתקיים. מרגיש. למענם ואך ורק למענם – אשרך את רגליי למשרד הפרסום שוב, רק כדי לצפות לכך, בתום יום העבודה. ומאוחר יותר, אניח את ראשי על הכרית לאחר שחוויתי זאת שוב, שליו, מלא, מאושר…
בכל אופן, באחד הזמנים הללו, בעודי מדשדש עקבות פרטיות משלי על החול הרטוב – הוא הגיע.
מצאתיו נפלט אל שפת המים ההולכים ומתכהים, גורר את עצמו בקושי, מתנשף ורעב לחמצן.
גופו המנצנץ באורו הסגלגל של הרקיע כשל וחשף לעיניי אוצר של קשקשי זהב. הוא נשכב שם על גבו, רחב גוף וגדול כרס, נושם לרווחה את מה שהיו כנראה נשימותיו הראשונות, מביט מעלה, עוצם ופוקח את עיניו המשתאות לסירוגין.
הייתי, כמובן, אדיש אליו, ממש כשם שהייתי אדיש לכל שאר יצורי הפלא שנחשפו לעיניי שלי בלבד. סיפרתי לכם כבר – הוא לא היה אחד הדברים המוזרים ביותר שיצא לי לראות. אני מניח שעשיתי זאת, אם כן, מתוך שעמום גרידא. כזה שאוחז בך מפעם לפעם, גם במקומות שמשרים עלייך שלווה נדירה. ואולי דווקא בשל אותה שלווה נדירה…
נעמדתי מעליו, מתבונן בו, ממתין בסבלנות שיפקח את עיניו ויראה אותי.
לבסוף הוא פקח עין אליפסית אחת ואז- את השנייה. הוא מצמץ, פוער וסוגר את פיו לסירוגין.
חייכתי אליו בחביבות.
הגיע לו, כך חשבתי, שבן האנוש הראשון ואולי האחרון שיראה, יהיה נחמד אליו. מוסריות בסיסית.
הוא התרומם קמעה, התיישב לאיטו בשיכול רגליים מגושם והציע לי להצטרף אליו.
התיישבתי. שוב, זה לא שהיה לי דבר אחר יותר חשוב לעשות באותם רגעים.
"אז מה אוכל לעשות למענך?" שאל דג הזהב, מגלגל את המשפט הנדוש על לשונו, משל היה כרוז מלכותי המכריז בפני מלכו על ביקורו של נסיך עלום שם מממלכה אחרת, הבא לבקש את ידה של בתו, הנסיכה הענוגה.
כמובן שפרצתי בצחוק.
משחשתי במבוכתו, אילצתי את עצמי לחדול מכך וטפחתי על גבו.
"נראה לי, דגיג יקר שלי, שאני זה שצריך לעשות למענך משהו…", המשכתי לחייך.
הוא השפיל את עיניו ודמעה נצנצה על לחיו המוזהבת, לחה עדיין ממי הים.
"כן…", נאנח ,"קשה לנו למצוא ת'מקום שלנו בעולם בימים האלה… 'נחנו… איך לגיד 'תזה… לא נחוצים 'תר…"
"כי בעולם שבו אין דבר שכסף לא יקנה, מי צריך לחכות לדג זהב, מה?", הסכמתי איתו, משועשע לשמוע את המבטא העממי שדבק לקולו, כעת, משמחיצת הרשמיות הלא-חיונית הוסרה מביננו.
הוא נאנח שוב ונראה אומלל במיוחד.
"כן… כבר לא מחכים לנו, 'תה 'דע, לא מחפשים 'תנו וגם כש'נחנו כבר באים- כולם מנסים לשים 'תנו בקווריום במקרה טוב, אפילו לטגן 'תנו עם קצת בצל וצ'יפס במקרה יותר רע… עם קצת פפריקה ופלפל… טיפ טיפה מלח למעלה ו-"
"איך זה שאתה יכול לנשום אוויר?", קטעתי אותו.
הוא השפיל את ראשו המחודד מטה, מבויש. אדמומיות סמוקה התפשטה בין זהב-קשקשיו.
"נפלטתי. מי שלא 'מלא משאלה 'תר מחצי שנה נפלט. קיצוצים. הם אמרו ש'ני לא יעיל למערך. סתם ת'פס מקום בים ואין ל'ם מה ל'שות איתי. 'ביאו צעיר 'תר ש'כול ל'בוד 'תר שעות, גם מילוי משאלות, גם מעביר שיעורים. זה לא פייר. פ'ם זה איה מי שלא 'מלא משאלה 'תר משנה. משנה לשנה- 'תר גרוע ו'תר גרוע… אאל אחדש הזה סתם זבל…"
שתקתי, הופך בדבר, בעוד הוא משך באפו והמשיך לשטוח את תלונותיו. שלחתי את מבטי לאורך הים, חודר את האופק ההולך ונעלם במהירות, מחשבותיי חודרות לעומק המצולות.
דג הזהב פכר בעצבנות באצבעותיו והביט בי בזוית עינו, בחשדנות.
"תגיד", היסס, " 'תה בטוח ש'תה לא צריך כלום?"
הבטתי בו, מושך בכתפי. היה לי כבר את כל הדרוש לי. הוא היה ממש כאן, יחד איתי, מתפרש עד למרחקים עצומים, עצומים עד לאין שיעור. הולך ומשחיר מרגע לרגע.
"נו, בח'ך…" ניסה הדג בכל מאודו לשכנע אותי לנבור בתוכי, לדלות רצונות נשכחים מתוך באר של זיכרונות, " 'שה לי טובה, רק משאלה 'חת תספיק, לא צריך את כל אשלוש… זה ב'מת יעשה לי טוב על אלב, אולי 'פילו יעזור ל'חזיר 'תי לתפקיד… ב'מת…"
עכשיו הגיע תורי להיאנח.
אני מניח שיש סיבה טובה מאוד להגעתם של אנשים מסוימים לחייך, גם אם אתה, בסופו של דבר, סך הכול דג זהב ממורמר למדי שנפלט לחוף עקב ירידה חדה מאוד בגרף הביקוש וההיצע השיווקי של קהל לקוחותייך.
"כן…", אמרתי לבסוף, עדיין בוהה בגלים וכל מהותי נודדת לה למחוזות אחרים, רחוקים אלפי שנות אור, לילה ושעות בין ערביים משם. תודעתי התערבלה יחד עם הקצף הרוחש סביבנו. עצמתי את עיניי, מתענג על הצלילים, על המרחבים…
יכולתי לחוש בציפייה המוזהבת ננעצת בי ופקחתי את עיניי, מחזיר לו מבט. המשכתי לאיטי.
"אני יכול לחשוב על משהו. משהו קטן…"
הדג נדרך, ראשו הזדקף, אך הוא המתין שאסיים את דבריי.
"אם זה באמת יעשה לך טוב ואולי אפילו יעזור, כמו שאתה אומר. וחוץ מזה שאתה באמת מבקש כל כך יפה… אני יכול לחשוב על משהו…"
חרוזי עיניו ניצתו בלהבה של תקווה וחיוך רחב מוקף בקשקשים זוהרים מילא את פניו. חיוך מזים אל זים.
"ב'מת?!", התרגש הדג ,"תודה רבה רבה רבה לך!!! ב'מת תודה!!! 'תה נאדר!!!".
ללא כל השתהות נוספת הוא זינק בזריזות מפתיעה על רגליו השמנמנות, הגוציות, התנער מגרגירי החול הסרבניים שדבקו לישבנו הרופס, נעמד פשוט זרועות ובמרץ רב פצח בטקס העתיק שנחיצותו ויעילותו הייתה נהירה אך ורק לו ולבני מינו התימהונים, אלו שכל מהותם הייתה לשרת ולהוכיח.
התאפקתי, כמובן, מלפרוץ בצחוק שוב. בכל זאת, לא נעים…
" שלום לך, זר!!! שלום לך, בשם כל האוקיינוסים והאגמים כולם!", קרא דג הזהב בקולי קולות, מבטאו נעלם כלא היה ובמקומו תפסה לה מקום נימה רשמית, אצילית. דמותו עמדה איתן כנגד האפלה הכבירה שעמדה לכבוש את העולם כולו בעוד רגע אחד או שניים, זוהרת כליל, "חיי בידך לעשות איתם ככל העולה על רוחך! אך בי, אדוני, אפציר בך ושוב אחזור, את משאלות לבך שלושה אמלא בחדווה רבה, באם אל המים תשיבני לאחור…"
הסטתי את מבטי ממנו למפגש אחרון עם הים שחמק לי מעין עד שעת בין הערביים הבאה, טובע בתוך עצמו. נכבש על ידי כל מה שכהה בעולם. שחור. הריקוד הלך והגיע לשיאו, מנגינות שמימיות חסרות לחן סערו סביבו… הוא נפרד ממני ואני- ממנו…
נאנחתי שוב.
והבעתי משאלה.
לאחר דקה פסעתי משם והלאה, צועד בשביל חזרה לביתי, לספר ולמנורת הלילה. מפדל את דרכי בין אלפי גופות מפרפרות של דגי זהב שנפלטו אל החוף, נוצצים יותר ופחות, בשלל גדלים ודגמים, מעיף מבט אחד ואחרון לאחור, בוחן את הדמות המטושטשת היחידה שנשארה זקופה שם, דמות קטנה ושמנמנה של דג גוץ. עומדת שם פשוטת גפיים, מביטה סביבה, פיה נפער ונסגר לסירוגין. לא מבינה, נדהמת… מזועזעת…
בשביעות רצון מסוימת הספקתי גם להבחין קלושות, לאור הירח המפוטם, בבדל החיוך שהחל מסתמן על פניו של מכרי זה לא מכבר. כעת, משההבנה החלה לעלות בו, מגיחה וצצה לה כראשו של יצור מעמקים מבהיל מבין הגלים האוקיינוסים, התזזיתיים וחסרי המנוחה. מטלטלת בו, מסתחררת בתוכו, מניחה לו להרהר, לתפוס… לקלוט ולהפנים את גודל האפשרות וההזדמנות היקרה מפז שנפלה בחלקו כעת: עולם רחב ועשיר שנפרש אך ורק לפניו – עולם שצמצם את תפוצתם הנדירה ממילא של בני מינו לכדי אחד ויחיד. לייחד אותו לכדי בעל היצע ייחודי וססגוני משל עצמו…
אתם מבינים, אין הרבה מה לעשות. הרי ככה זה בעולם העסקים:
חסל את המתחרים שלך, היה היחידי מסוגך והצע את הסחורה הבלעדית ביותר. העלה מחירים בהמשך והרווח את ברירת המחדל האולטימטיבית, בהעדר כל זכות בחירה של קהל היעד שלך.
קפיטליזם.