בוקר. השעון המעורר כתרנגול המשמיע את זעקתו הנעימה, שתי ביצים שלוקות רוקדות להן במחבת, מים מהקומקום החשמלי הופכים תוך ערבוב קל לקפה נמס עם מעט חלב ובאיטיות מהפנטת שדה הראיה הופך צלול ומוחלט מבעד לקורי השינה שעכביש בלתי נראה תווה בהם את עיניך.
במטבח הגדול והמואר, הממוקם בקומה האחרונה של מגדלי היוקרה החדשים המשקיפים על כל העיר, בסוויטה המהודרת מכולן, ישב לו צ'ארלי גבריאלוביץ' ועיין בעיתון הכלכלי היומי תוך שהוא לוגם מפעם לפעם לגימות קטנות מספל הקפה אותו הגיש לו משרתו הנאמן.
הוא תר בעיניו אחר ידיעות הנוגעות לו באופן אישי, הזדמנויות עסקיות, מצב המניות, מצב הנדל"ן, המצב הכלכלי במשק ונרגע לגלות שגם הבוקר מצבו הכלכלי עדיין מאפשר לו לקנות כמה מדינות בעולם, בו-זמנית, ללא צורך בדמי ערבות או הלוואה.
כבכל בוקר אשתו היפיפייה תרזה התעוררה רק כשעמד כבר לצאת מהבית.
"בוקר טוב מאמא" חייך לעברה ונשק על לחייה. בנם הצעיר, עדיין מנומנם, בא אף הוא להיפרד מאביו ונתן לו חיבוק גדול ואוהב. צ'ארלי ליטף את ראשו ושיבח אותו על הציון הגבוה שהשיג במבחן שאת תוצאתו קיבל אתמול.
"בוקר טוב מותק, שיהיה לך יום נפלא" לחשה אשתו על אוזנו ולוותה אותו עד פתח הבית.
הוא ירד במעלית אל קומת הקרקע, נכנס אל מכונית המרצדס שכבר הייתה מותנעת והמתינה לו ביחד עם נהגו האישי. המכונית פנתה אל עבר משרדו שהיה בראש המגדל הגבוה ביותר בארץ. בדרך עוד הספיק לתפוס בטלפון את ידידו הטוב נלסון מנדלוביץ' שעדכן אותו שעסקת הנפט עם ארתור דניאלוביץ' נמצאת בשלבים אחרונים לפני חתימה, מה שיכניס לכיסו עוד כמה מיליוני דולרים מדי שנה.
שומר הראש האישי פתח לו את הדלת ממנה יצא אל עבר המעלית הפרטית המהודרת שהמתינה לו. בכניסה למשרד נתקל במספר עובדים שנופפו לעברו וברכו אותו בברכת בוקר טוב. מזכירתו האישית המתינה לו בלובי עם מספר הודעות וסדר יום שהיה מטוקטק ומאורגן. היא נראתה יפה מתמיד בבוקר הזה, והוא חשב לעצמו שאין ספק שלו רצתה הייתה יכולה להפוך בקלות לדוגמנית צמרת מצליחה.
"היום בשבע יש לנו כמה דקות פנויות, אז אם אתה רוצה…" הזכירה לו שאם רק יחפוץ היא תסכים ברצון להתמסר לו בגופה ובנפשה תוך שהיא מלטפת, כביכול מסדרת, את שולי צווארונו. הוא הביט על פני החרסינה המושלמים שלה והודה לה על ההצעה.
"נראה אם יהיה לי כוח" ניסה לא לעורר אצלה צפיות.
לאחר מכן נכנס אל סבב עמוס של ישיבות ופגישות. אפילו נשיא ארצות-הברית שניסה להשיג אותו טלפונית נאלץ להמתין על הקו מספר דקות. אפשר לומר שמהרבה בחינות הוא השפיע על גורל העולם יותר מסתם עוד פוליטיקאי קטן.
את ארוחת הצהריים סעד בחברת כוכב הקולנוע המצליח ביותר בעולם, חברתו של הכוכב, דוגמנית הצמרת קייט מוסקוביץ' ומפיק הוליוודי מפורסם. במהלך הארוחה הציע לו המפיק ליצור סרט ביוגרפי על פי סיפור חייו. צ'ארלי הודה לו על ההצעה והתוודה בפניו שלאחר שספרים ביוגרפים כה רבים כבר פורסמו עליו, בהחלט הגיע הזמן לסרט אחד. הוא אף הציע שהכוכב ההוליוודי שסעד עמם יגלם את דמותו.
"הוא לא יפה כמוך" השיב המפיק, ספק התחנף-ספק קבע עובדה, ואכן, צ'ארלי נבחר שנה אחר שנה לגבר הסקסי ביותר בעולם.
לאחר ארוחת הצהריים עוד הספיק צ'ארלי לחנוך בניין חדש, סוג של מוזיאון מיוחד, מקדש הסוקר את פועלו ושהאדיר את דמותו, ולאחר מכן שב אל משרדו, משם קפץ אל מותו.
* * *
הוא עדיין זוכר את הנפילה, את הריחוף באוויר שנמשך זמן רב יותר ממה שציפה, את המבט המופתע בעיניה של הציפור שהתעופפה לידו, כביכול שאלה את עצמה- איזו ציפור מוזרה זאת, איך אפשר לעוף בלי כנפיים?
לאחר מכן הכל הפך לבן למשך מספר שניות, ואז שחור. שחור חזק כזה. שחור משחור.
כשהרגיש שהוא שוכב על קרקע יציבה, התרומם והחל לגשש את דרכו באפלה. עוד לפני שהספיק להרהר לעצמו האם זה מה שנקרא מוות, הגיחה מן האפלה קרן אור לבנה, מעין ספוט אדיר וחד שהופנה לעברו, כביכול עמד על במה במהלך הצגת יחיד.
"צ'ארלי בן מיכאל גבריאלוביץ'" הדהד לפתע קול בס חזק מתוך האפלה באקו שהזכיר לו את הטיול שעשה פעם עם ידידה שלו בשם רונית. הם הגיעו אל מערה גדולה ובמשך דקות ארוכות התגלגלו מרוב צחוק כשהקשיבו לקולם חוזר שוב ושוב אחר קללות שצעקו.
"כ…כן" מלמל צ'ארלי.
"אולי תסביר לי מה לעזאזל עבר לך בראש?" צעק הקול בחוזקה.
"מה זאת אומרת" לא הבין.
"בדרך כלל אני שולח מתאבדים באופן אוטומטי לגיהנום. אבל במקרה שלך, פשוט הייתי חייב לברר קודם את הסוגיה. למה עשית את זה? למה קפצת? הרי היה לך הכל, כל מה שבן אנוש היה רוצה".
"אפשר בבקשה לדעת עם מי אני מדבר" פנה צ'ארלי בחשדנות אל הקול למרות שהיה יכול להעלות בדעתו במי מדובר.
"אתם קוראים לי אלוהים, או אללה, או בודהה… כל מני שמות מוזרים. אני, באופן אישי, מעדיף שתקרא לי אורי".
"אורי?!? למה אורי?"
"סתם, שם חמוד… בכל אופן, אם תועיל בטובך לחזור לעניינינו, אשמח מאוד לקבל הסבר".
"טוב, אורי… אם אתה באמת אלוהים"
"שיהיה".
"אז אתה בטח יודע שזאת לא החלטה של רגע, שהרהרתי בזה כבר כמה וכמה זמן".
"איך אני אמור לדעת?"
"אתה הרי אלוהים. אתה יודע הכל".
"שיהיה לך ברור, אני לא נכנס למחשבות של כל אדם ואדם. אתה חושב שיש לי זמן בשביל זה? אני מעדיף להשקיע את זמני גם בדברים אחרים, לא פחות חשובים. תחביבים. מה גם שרוב המחשבות כלל אינן מעניינות אותי. אתה חושב שזה כיף גדול לדעת איזה מחשבות אידיוטיות חושב ילד בן 6 או פולניה מזדקנת".
"אז איך אתה עוקב אחר מה שמתרחש בעולם?"
"אני מקבל דו"ח אחת לכמה זמן מהמלאכים שלי. במקרה שלך הדיווחים היו שמצבך מצוין, שאתה מאושר ושיש לך הכל. בגלל זה התפלאתי כשראיתי את שמך ברשימת המתאבדים. חשבתי בתחילה שאולי זאת טעות, אך מסתבר"…
"לא, זאת לא טעות. ואולי אם היית קצת יותר מתעניין, קצת יותר אכפתי, אמפטי ומתחשב היית שם לב שהעולם שבראת הוא לא בדיוק מקום שכיף לחיות בו".
"אל תטיף לי מוסר" עורר צ'אלי את חרון אפו של האל, "בוא נראה אותך מנהל את היקום במשך אלפי שנים. מה אני יכול לעשות, זה תפקיד שוחק".
צ'ארלי השפיל את מבטו ולראשונה הבחין בכך שהוא עירום לחלוטין. הוא מיהר להסתיר את מבושיו ולהפנות מבט מבוהל במעלה קרן האור.
"אוי, באמת… אתה מתבייש ממני?" השיב הכוח העליון בזלזול.
"לא מתבייש, זה סתם לא נעים לעמוד ככה עם הבולבול בחוץ".
אלוהים לחש איזו לחישה קצרה ובתוך שניה כוסה גופו של צ'ארלי בחליפה מהודרת.
"הנה, מספיק טוב בשבילך?"
"כן, עכשיו אני מרגיש קצת יותר בנוח".
"אוי אתם, בני האדם. שתהיו לי בריאים. מאז שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת וקיבלו מודעות עצמית, אתם לוקחים את עצמכם כל כך ברצינות, כאילו שאתם והחיים שלכם כל כך חשובים, כאילו שאתם מעניינים מישהו" נאנח.
"אם כבר יוצא לי לדבר איתך, אלוהים"…
"אורי".
"סליחה, אורי, אז אולי באמת תגלה לי מהי משמעות החיים".
אלוהים עצר לרגע ונאנח שוב, הפעם בכבדות.
"צר לי לבשר לך, אך באמת שאין משמעות לחיים שלכם, כפי שבמבט הרחב גם לי אין שום משמעות. אין באמת שום דבר ששווה לחיות או למות עבורו".
"זה די עצוב, אתה לא חושב?"
"עצוב בשביל מי? אולי בשביל מי שמצפה ליותר מדי" מלמל אורי.
"אז אולי עכשיו יהיה לך קל יותר להבין אותי. אולי עכשיו יהיה לך קל יותר להבין את כל אלו שבוחרים להתאבד. אנו לא עושים את זה מתוך רצון למות אלא מתוך חוסר המשמעות של החיים. ברגע שיש לך מודעות עצמית מפותחת אתה מבין עד כמה הכל שטותי ומיותר, כמה שהכבוד והכסף שאתה כל הזמן רודף אחריהם חסרי חשיבות כי בכל מקרה לאחר מותך לא ישאר מהם שום דבר, ואולי החיים שלך נראים מושלמים במבט ראשון, אך אם תבחן אותם קצת יותר לעומק תבין עד כמה הם עצובים ועד כמה בן-אדם יכול לפעמים להראות נפלא כלפי חוץ אך לחוש רקוב לגמרי מבפנים".
* * *
בוקר. השעון המעורר כיתוש מטריד המזמזם ללא הרף מול אוזנך ועוקץ אותך כשאתה מנסה להתעלם ממנו, מסמל שהגיע הזמן לקום. חמש וחצי לפנות בוקר ואשתך שכל הלילה זזה ונחרה ממשיכה לישון בזמן שאתה מרגיש כזומבי והולך כמומיה אל עבר חדר האמבטיה בו תגלה את אותו פרצוף זקן ועצוב משתקף מבעד לראי.
שתי ביצים מלאות כולסטרול שכבר מזמן בקשו ממך להוריד את רמתו, מים בקומקום שהופכים תוך ערבוב קל לקפה רב קפאין שכבר מזמן הכריחו אותך להיגמל ממנו (ואיך אפשר להסתדר עם פחות מחמש כוסות קפה בכל יום?) ובאיטיות מעצבנת שדה הראיה שלך הופך לצלול ומוחלט מבעד לקורי השינה שעכביש בלתי נראה תווה בהן את עינך. "כמה שהכל אפור ומכוער" אתה חושב לעצמך.
במטבח הגדול יתר על המידה והמואר בצורה מוגזמת, בקומה האחרונה של מגדלי היוקרה, זו שלוקח הכי הרבה זמן להגיע אליה בעיקר כשאתה ממהר, בסוויטה המהודרת מכולן שנראת כאילו נלקחה ישירות מקטלוג של בית פולני מהמאה שעברה, ישב צ'ארלי גבריאלוביץ' ועיין בעיתון הכלכלי היומי תוך שהוא לוגם מפעם לפעם לגימות קטנות מספל הקפה הלבן אותו הגיש לו משרתו הנאמן, יורי, שרק לפני מספר ימים גילה צ'ארלי שבעברו שימש כמחסל של המאפיה הרוסית ושרוב הסיכויים שהוא משמש כיום כסוכן כפול המרגל אחריו.
הוא תר בעיניו אחר ידיעות שנגעו לו אישית, הזדמנויות עסקיות, מצב המניות, מצב הנדל"ן, המצב הכלכלי במשק ונרגע לגלות שגם הבוקר מצבו הכלכלי עדיין מאפשר לו לקנות כמה מדינות בעולם. מצד שני, חשב לעצמו, בשביל מה צריך כל כך הרבה כסף? הרי צריך כמה תקופות חיים בשביל לבזבז כזה סכום עצום, ואת כל הדברים שהוא אי פעם רצה לקנות כבר יש לו. לרגע אחד חש ריקנות גדולה.
כבכל בוקר אשתו, תרזה, שבעבר נחשבה ליפיפה, התעוררה רק כשעמד כבר לצאת מהבית. לשמחתו לא היה צריך להעביר זמן רב במחציתה משום שלמראה הבוטוקס הרב שהוזרק לפניה, הניתוחים הפלאסטיים האין-סופיים שעברה, כמו גם האיפור הקבוע שכמו היה מודבק על פניה, חש כביכול הוא מביט על חייזר חסר הבעה ופחות על משהו שהיה פעם אישה.
"בוקר טוב מאמא" חייך לעברה חיוך מאולץ ובקושי רב נשק בגועל על לחיה. היא עדיין לא הספיקה להתקלח ולצחצח את שיניה והריח הנוראי שנדף ממנה גרם לו למיחושים קשים באזור הקיבה.
בנם הצעיר, עדיין מנומנם, בא אף הוא כדי להיפרד מאביו ונתן לו חיבוק גדול ואוהב. ככה זה כשאתה בן 36, לא עובד וחייב להסתמך על הכסף של אביך- תמיד אתה חייב להתחנף. מה גם שהילד היה דומה בצורה מחשידה לעוזר הבית האפריקאי שעבד אצלם בעבר. צ'ארלי ליטף את ראשו של הילד בן ה-36 ושיבח אותו על הציון הגבוה שקיבל מקצין המבחן שמונה לו. מי יתן ובקרוב הילד ישתחרר סוף כל סוף ממעצר הבית, חשב לעצמו.
"בוקר טוב מותק, שיהיה לך יום נפלא" לחשה אשתו על אוזנו וליוותה אותו עד פתח הבית כדי להיות בטוחה שהוא באמת עוזב ושהיא יכולה לחזור לזרועותיו של הגנן המקסיקני.
הוא ירד במעלית האיטית אל קומת הקרקע שם המתינה לו מכונית המרצדס והנהג האישי. שניהם נראו כאילו עבר עליהם לילה ארוך וסוער במיוחד. המכונית פנתה אל עבר משרדו שהיה ממוקם בראש המגדל הגבוה בארץ דרך הכביש הפקוק בארץ. כבכל בוקר החלק הראשון של היום החל באין-ספור שיחות טלפוניות שנערכו בזמן הנסיעה. הוא הספיק לדבר עם נלסון מנדלוביץ', סוכן ההימורים המפוקפק, שעדכן אותו בכך שעסקת הנפט עם דניאלוביץ' נמצאת בשלבים אחרונים לפני חתימה, מה שיכניס לכיסו עוד כמה מליוני דולרים מדי שנה, שיעברו אוטומטית מכיסו של דניאלוביץ' אל מנדלוביץ' משום שגבריאלוביץ' הפסיד את הזיכיון כמו גם עוד כמה דברם יקרי ערך בביקור האחרון בקזינו.
שומר הראש האישי פתח עבורו את דלת המכונית ממנה יצא אל עבר המעלית הפרטית המהודרת שהמתינה לו. בכניסה למשרד נתקל במספר עובדים שברכו אותו לשלום, אך במרחק צעדים ספורים מהם הצליח לשמוע אותם מתלחשים ומספרים עד כמה הם שונאים אותו.
מזכירתו האישית כבר המתינה לו בלובי עם מספר הודעות וסדר יום עמוס לעייפה. היא נראתה יפה מתמיד בבוקר הזה, והיא חשבה לעצמה שלו רק היה לה קצת יותר שכל הייתה הולכת להיות דוגמנית צמרת מצליחה ולא הופכת למזכירה ממורמרת ששוכבת עם הבוס שלה.
"היום בשבע יש לנו מספר דקות פנויות, אז אם אתה רוצה…" הזכירה לו שאם ישלם לה את דמי השתיקה תהיה מוכנה להתמסר לו בגופה ובנפשה. אותה נפש שכדורים פסיכיאטריים קשים וטיפול פסיכולוגי ארוך החזיקו בקושי ושמרו על סוג של יציבות.
לאחר סבב פגישות מתיש, נזיפה מנשיא ארה"ב וארוחת צהריים הזויה עם כוכב קולנוע מסומם, מפיק חלקלק וצבוע ודוגמנית בולמית שלא יודעת מה ההבדל בין תפוח לאופניים, גמל בנפשו להתאבד. הוא הודה להם בצביעות על ההצעה "הנפלאה" לעשות סרט על חייו ואף אישר לכוכב המסומם נטול הכשרון לגלם את דמותו.
"הוא לא יפה כמוך" המשיך המפיק המלוקק ללקק את ישבנו, וצ'ארלי, שנבחר לגבר הסקסי ביותר בעולם שנה לפני תאונת הדרכים הקשה שעיוותה לחלוטין את פניו, חש נבוך בשביל שניהם.
את הכסף הרב שצבר עם השנים החליט להקדיש למוזיאון לזכרו, ועכשיו, לאחר שסיים לחנוך את המקום החדש החליט לחזור אל משרדו ולקפוץ אל מותו.
* * *
אורי, אלוהים בשבילכם, כחכך בגרונו, או כל דבר אחר שהיה לו במקום גרון.
"איך אתה מרגיש?" שאל אותו צ'ארלי.
"מוזר" השיב אלוהים.
"מוזר שאתה מרגיש מוזר".
גם אלוהים מרגיש לפעמים בוש ונכלם. אפילו אלוהים לא מושלם, בדיוק כמו העולם שיצר.
"איך אתה מרגיש?" שאל אלוהים.
"עצוב" השיב צ'ארלי. "עצוב בעיקר עבור כל אותם אנשים שהחליטו להקדיש את חייהם כדי לסגוד לך. עצוב עבור כל אותם אנשים שמתיימרים לייצג אותך. נראה כאילו שאיבדת שליטה, שאין לך מוטיבציה להשקיע בנו ושאתה פועל באופן אוטומטי, מתוך שעמום".
ברור שאלוהים יכול היה לעשות משהו בנדון, ברור שהוא היה יכול להתגלות אל כל אותם מאמינים ולבקש מהם להפסיק עם כל הריבים המטופשים על שטחים, עודף הילודה ושאר השטויות והתחלואות שהביאו על עצמם. לבקש מהם שיהיו בסה"כ קצת יותר נחמדים וטובי לב אחד כלפי השני ואז ישבץ אותם, את כולם, בגן-העדן בלי יותר מדי בעיות ואולי גם העולם עצמו יהפוך לסוג של גן-עדן.
ברור שאלוהים ידע שמאמיניו לא צריכים להתלבש בכל מני תחפושות מגוחכות, למלמל משפטים הזויים חסרי פשר וקשר בתוך מבנים מפוארים שהכסף להקמתם יכול היה לשפר את חייהם של לא מעט נפשות.
ברור שאלוהים כעס על כל אותם אלו שניצלו את תמימותם של אנשים שרק חיפשו משמעות לחייהם ומצאו את עצמם מהר מאוד בתוך מלכודת הדת.
ברור שהוא ידע את הכל, אך משום מה מעולם לא חשב לפעול כדי לשנות את המצב האבסורדי.
"הכל בסדר?" קטע צ'ארלי את קו מחשבתו של אלוהים.
"כ…כן" זאת הייתה הפעם הראשונה שחש שמשהו פה צריך להשתנות. האנושות, אותה הקים מסבות אגואיסטיות לחלוטין כבר לא הייתה סתם בידור זול לשעות הפנאי, וככל שגדלה כך הפכה למורכבת יותר ולמעמסה גדולה מדי עבורו. אם טעה בצורה כה ברורה בנוגע לאבחנה לגבי חייו של צ'ארלי, זה אומר משהו רע לגביו, לגבי אופן הניהול שלו, לגבי יכולתו לשפוט. אולי בגלל זה העולם שיצר הופך למקום כה רע, נורא ואכזר. אולי לא כל המתאבדים הם אגואיסטים, נרקסיסטים ששקועים רק בעצמם. אולי הם היחידים שבאמת הבינו עד כמה החיים הם דבר מיותר. הוא לא היה צריך לשלוח אותם באופן אוטומטי לגיהנום, אלא לבדוק כל נושא לגופו, בדיוק כפי שעשה עם צ'ארלי.
שביל אפר לבן ובוהק שבסופו שער גדול עליו היה כתוב "גן עדן" במספר שפות, מוקף עננים ועשן נגלה לעיניו של צ'ארלי. הוא החל פוסע לכיוון השער ולמרות שחשש שאולי אורי התבלבל, לא פצה את פיו והמשיך ללכת.
השער נפתח בקול חריקה קל וצ'ארלי נכנס אל האושר האמיתי שמאחוריו.