מנגו סוארז, ארכיאולוג, הרפתקן ואספן עתיקות מומחה עם עבר עשיר. לפחות זה מה שהייתי אמור להיות אם לא הנבל הזה, טוני בריליאנט. טפו. הפוסט האחרון שלי, בו אני משווה (בגאונות) בין עתיקות שנמצאו בפירמידות לבין ממצאים בדרום אמריקה קיבל רק 13 לייקים. 13! ניקי הפיליפינית מחליפה לי יותר חיתולים ביום מזה. מייד כשהבוקר שלי נהרס אני זורק העיתון עם עוד כתבת שער על בריליאנט ופותח את עמוד הרשת החברתית שלו. 30,000 לייקים! הנבל משלם לעוקבים. אני משוכנע. אוולין היקרה נכנסת ומרימה את מקל ההליכה שלי שנפל על רצפת העץ של המשרד. היא כל כך דומה לאימא שלה, במיוחד באופן שבו היא מניחה את הקפה על השולחן עם הזרת למעלה. רק היא באמת קוראת את הפוסטים שלי, וכמובן הראשונה לעשות לייק. יש עוד, אבל הם רק מרפרפים על המילים או מנסים להתחבב עליי.
"אוולין, תזכירי לי איפה אני רואה מי האנשים שעשו לייקים לפוסט שלי?" אני שואל.
"אבא, זה הכול שטויות באינטרנט, האנשים האלה יכולים לעשות לייקים בטעות, יש פה בוטים ועוד כל מיני מוזרים. אתה לא מכיר אותם—"
"אני מכיר אותם והם יודעים מה הם עושים. תראי לי!"
תוך אנחת הפסד, אוולין האהובה לוחצת על הכפתור הקטן ורשימת 13 הלייקים נחשפת: היא בראש הרשימה, ותחתיה ניקי הפיליפינית. מי עוד… ננה, סלסט, אדון שמעון – בחור כהוגן! ארו?! הטייס הסוטה הזה עדיין חי? אוליאנדר – פה! רמאית נוכלת. אפילו אלסר הזה יימח שמו. רגע, מיולינדה?! למה היא עוד עוקבת אחריי? זונה בת זונה… אבוקדו-צ'ן?
"אוולין, מה זה אבוקדו-צ'ן?" אני מזלזל.
"בוא נראה… אבוקדו-צ'אן. זו ויטיוברית אמריקנית אני חושבת. כנראה עשתה לייק בטעות, אני לא חושבת שהיא מתעניינת בארכיאולוגיה."
"היא כתבה עליי?" אני מחטט.
"בוא נראה מי עוד כאן… היי, טוני עשה לך לייק!" אוולין מצביעה על שמו המחורבן של בריליאנט.
"מה?!" אני יורק. "המנוול הזה מתגרה בי! ומה זה שהוא כתב שם? דיג'י-קוק?"
"דיג'יקו. זה בוט של בינה מלאכותית שעונה תגובות מצחיקות. תעזוב את זה."
"לא, הדיג'יקו הזאת עשתה לי לייק, זה בנאדם אמיתי!"
"אבא, זה בוט—"
"לא!" אני מתעקש. בראש שלי מצטיירת תמונה של נערה יפהפייה, ודאי ארכיאולוגית צעירה מהאוניברסיטה שהייתה באחד הקורסים שלי. אוולין לא אוהבת כשהסטודנטיות הצעירות ניגשות אליי לשאלות, ודאי היא תגיד שזה רובוט. 13 לייקים שאני מכיר, יש פה אפילו את הלינקס הזה, עיתונאי צעיר שכתב עליי פעם. אח, איזה בחור טוב. מוזר שעדיין לא עשו ממנו שדרן בכיר. בחיי הארוכים הייתי ארכיאולוג וראש של עשרות משלחות, מצאתי קרן זהובה של חד-קרן, פירמידת יהלום ואפילו את כד הלילה המסתורי – פיסת חרס סודית שבה השתמשו הפרעונים כדי להשתין בלילה מבלי להיתפס, סוד שלא נחשף עד שאני גיליתי אותו, כולם מוצגים בארונות זכוכית מאחוריי. עם זאת, אני חייב להודות שבשנים האחרונות לא היו תגליות מרשימות, רק מאמרים ממוחזרים, ואפילו אני לא מצליח להתחרות ברשתות החברתיות ובאנרגיה של הצעירים. כל שנותר לי הוא להיות מורה להיסטוריה באוניברסיטה, ולהשתעשע בתחביבים שרכשתי בחיי: טיפוס הרים, פיסול קוקוסים והתחבבות על סטודנטיות צעירות, בתקווה שמשמיים ייפול עליי מה שיחזיר עטרה ליושנה.
מנגו סוארז, אבא שלי, התחיל להשתגע בגיל 88. הוא מעשן יותר סיגרים ומניף את המשקפיים העגולים בצורה מסוכנת. אני דואגת מאז אותו מם שאבוקדו-צ'אן פרסמה. לא חשבתי שוויטיובריות נואשת-להפוך-ויראלית תשתמש בתמונה שלו משתעל בריאיון, ותכתוב "לך תמצא עתיקות במראה". הצלחתי להסתיר את זה ממנו כל השבוע, עכשיו נותר לקוות שזה ייעלם בתהום הנשייה של האינטרנט. אני מתקשרת למספר חברים כדי להסיח את דעתו, ובינתיים נראה שהפגישה שלהם מהנה. ניקי עוזרת לי במטבח בזמן שאבא מתווכח עם אולִי מצד אחד ועם אימא מצד אחר. אם הוא רק היה יודע שהיא עדיין אוהבת אותו…
"אליל הזהב של צ'וקומוקו?!" הוא צועק. אני מציצה בסקרנות ורואה את לינקס, הכתב המחויט דמוי המכרסם, מראה לאבא מכתב. "איפה מצאת את זה, בחור צעיר?"
"עשינו על זה תוכנית בערוץ, לפני שבוע. שלחתי לך קישור, לא ראית?" לינקס מסביר.
"אני לא מבין באינטרנט כל כך, תשלח את זה לבת שלי. אוולין!" אבא צועק. אני נכנסת עם קפה ומתיישבת בין שלל חברים ובני משפחה שמקיפים את אבא בחום. הוא לא צריך יותר מזה. "את זוכרת את הסיפור של סבא שלך, על צ'וקומוקו?" הוא יורק.
"אבא, 12 משלחות יצאו לחפש את האליל הזה וכולן נעלמו," אני נזכרת.
"בדיוק! המשלחת ה-13! עם 13 הלייקים שקיבלתי על הפוסט שלי!"
"זה כולל אותי?!" לינקס מתלהב.
"ברור שזה כולל אותך! וגם אותך, נבלה חיה—" הוא מצביע על אימא.
"ומי אמר לך שאני מצטרפת?! אני דורשת חצי מהפרס!" היא מזדעקת. אני לא מאמינה.
"ידעתי שאני צריכה להיות כאן הערב, זה הגורל שלנו!" אומרת אולִי כשהיא מניחה יד על המצח ועוצמת עין בתנוחת התקשור שלה.
"כן, לצערי גם את מצטרפת." אבא פותח את רשימת הלייקים שהוא שמר וקורא בקול. "ואנחנו צריכים גם את האבוקדו-צ'ן הזאת, ואת… לעזאזל, טוני בריליאנט. אוולין, את יכולה ליצור קשר עם הדיג'יקו הזאת?"
"אבא, זה בוט! אי אפשר להביא בוט למשלחת! וחוץ מזה, זה מסוכן מדי!"
"שטויות! לינקס, אתה יכול לסדר את זה?"
"ודאי, אדון סוארז! נעשה על זה כתבה מטורפת!" מבטיח לינקס.
"למה אתה בכלל צריך את ה-13 אנשים הספציפיים האלה?" אני מתעקשת כלא מאמינה.
"כי הם עשו לי לייק! הם מאמינים בי! וכמו שהמטורפת הזאת אמרה לפני רגע," הוא מצביעה על אולִי ואז אל השמיים, "זה הגורל!" ואני שוקעת לתוך הספה באנחה.
"מנגו סוארז. הזקן הזה עוד בתחרות?" אני שואל את העוזרת האישית שלי. היא מהנהנת בזמן שאני קורא מייל מהבת הלוהטת שלו, אוולין. לפחות משהו טוב יצא מהתפרן הזה. השאלה הגדולה היא האם להצטרף אליו או לא. אני בוחן את רשימת המוזמנים בזמן שאני מהדק את העניבה: כתב חדשות, פרופסור ננה השווייצרית, רופאה עם שדי ענק… חבורה מאוד צבעונית.
"טוני!" נשמע המבטא המזרח-תיכוני הכבד של אלסר בטלפון. "זה אמיתי! המקורות שלי מאשרים את המפה שהעיתונאי מצא. יש סיכוי טוב למצוא את צ'וקומקו על האי!"
"תנשום עמוק, אלסר. אני כבר אורז את המזוודה. גם אם לא נמצא את אליל הזהב, זו הזדמנות פז להביך את סוארז."
"צ'וקומוקו נגנב על ידי ציוויליזציות עתיקות מאחת לשנייה, כל השבטים שהחזיקו בו נעלמו לגמרי! כל המשלחות שחיפשו אותו נעלמו! זה מקולל אמיתי, אני אומר לך. מקולל כמוני, היהיהיהיהי—" מיותר לציין שאני שונא את אלסר ואת הצחוק שלו. הבוגד הזה ימכור את אימא שלו בשביל מטבע. ולמרות שזה מתחתיי, ביום הבא אני מוצא את עצמי בנמל תעופה קטן לצד אותה חבורה של אנשים. אבוקדו-צ'אן מעניינת במיוחד, שיער ירוק, לובשת מסכת פנים ומשקפי שמש ומשדרת הכול בטלפון, כמו גם לינקס העיתונאי שמצלם, מקליט ומראיין את כל חברי המשלחת.
"אתה!" נובח סוארז הזקן ומתקרב אליי עם מקל ההליכה שלו, הבת הלוהטת מצד אחד והפיליפינית החמודה מהצד השני.
"מנגו!" אני מושיט ידיים לחיבוק. הוא כמעט חוטף התקף לב, הפיליפינית מייצבת את מקל ההליכה ולרגע מריחה את המכנסיים שלו. אם צריך להחליף לו חיתול כדאי שיעשו את זה לפני הטיסה, או שאני מסתלק מכאן. "כמה נהדר להצטרף למשלחת של חבר ותיק."
"לא חבר ולא ותיק! אני מקווה שתמות במשלחת הזאת!" הוא מאחל לי.
"שמעתי שאחד-אחד, כולם סירבו להזמנה שלך," אני מתגרה.
"ברור שהם סירבו! אבל לא אומרים לא למנגו סוארז. שכנעתי אותם בדרכים שלי," הזקן מתגרה חזרה, ואני שונא כשהפרצוף שלי חמוץ. אני בוחן את 12 חברי המשלחת הנוספים ותוהה מה סוארז עשה או אמר כדי לשכנע כל אחד מהם להצטרף. ובעצם, איך הוא בכלל שכנע אותי? אולי לזקן יש קסם שאני מפספס, וכדאי שאני אלמד מה זה לפני הרגעים האחרונים שלו.
"ובכן, אני מקווה שנמצא שם אוצרות. שנמריא?" אני נכנס למטוס לפני שמישהו נוסף יספיק לדבר איתי, ולרגע רואה את הטייס המעשן צופה בפורנו. אולי זה הזמן לשלוף את התנ"ך הקטן ולהתחיל להתפלל.
"מנגו סוארז אדון יקר, צריך מחליפה חיתול," אומרת אני באנגלית לא כל כך. סוארז אדון מתעלם ממני במטוס. לא יודעת לאן טסים אבל משלחת, אוצרות, וחיתולים לא מספיק. כסף טוב אני מקווה, שאני לשלוח לאימא ולמשפחה שיוכלו לשלם על הבית. מזל שאדון שמעון החזק פה כדי לעזור לי לסחוב תיק של סוארז אדון, שהוא מילא בסכינים ומקושים ופטישים ועוד ציוד מוזר של הרפתקאות.
"ניקי, את יכולה לנוח, אני אטפל באבא," אומרת אוולין. אני מחייכת ונותנת לה חיתול שהחזקתי, ויושבת על כיסא ליד מיולינדה וננלה בזמן שמטוס ממריא, זאתי גרושתו עם כובע של אינדיאנה ג'ונס, שוט ומשקפיים עגולים כמו של סוארז אדון, וזאתי חוקרת נמוכה משווייצריה עם מיקרוסקופ על הברכיים. אני שונאת מטוסים ועוצמת עיניים בזמן שמחזיקה כיסא.
"אליל הזהב של צ'וקומוקו אבד לפני 200 שנים, אבל הטכנולוגיה של היום הרבה יותר מתקדמת, כך שיש לנו סיכוי אמיתי למצוא אותו," אומרת החוקרת ננלה.
"אני רק פה כדי לוודא שבעלי לשעבר לא הורג אנשים במשלחת המטורפת הזאת, וכדי להוכיח שהוא טועה," מכריזה מיולינדה, שברור שעדיין מאוהבת בו. אם היא רק הייתה יודעת שסוארז אדון גם אוהב אותה. סיפור כמו בדרמה של טלוויזיה.
הן ממשיכות לדבר ואני צריכה לשירותים לפני שאני שמה לעצמי חיתול. אני קמה לחפש את השירותים ורואה את הטייס השמן אוכל כריך טונה, מעשן ורואה סרט למבוגרים. אני יושבת בשירותים וחושבת על בעלי המתוק, שרירים גדולים, גניחות מהסרט למבוגרים ברקע, ואני מוצאת את היד שלי בין הרגליים מתחילה לשפשף… ואז בום! מטוס מתנועע לצדדים ואני נופלת על הקיר. אני צורחת הכי חזק שאני יכולה ומתהפכת באוויר שלוש פעמים, ואז הכול חשוך.
מנגו סוארז הבן זונה. פאק, שיט, בן זונה, שיישרף העולם. אני בועט בדלת תא הטייס ויוצא לאוויר של האי הבודד. לא סתם אני טייס 37 שנים. נחיתת חירום מושלמת. ומבט לאחור וספירה מהירה מראה שכולם בחיים. והשמש הקופחת הולכת להרוג אותנו. וזו האחריות שלי להציל את כולם. אני חוזר לתא הטייס ומוצא חבילת סיגריות אחרונה שאני מסתיר, שאף אחד לא יבקש ממני. אבוקדו הזאת בוכה, האחרים צועקים, העיתונאי מצלם ומסכנה הפיליפינית שהייתה בשירותים. נקווה שלא קיבלה זעזוע מוח, כי אין לנו עוד פיליפיני שיטפל בה.
"היי, לא לגעת בזה!" אני צועק ורץ אל העיתונאי המזוין והרופאה עם הציצי האלוהיים שמוציאים לי קופסאות מתוך המטוס. "אלו מנות חירום וערכות עזרה ראשונה—"
"ואנחנו צריכים כאלה בדיוק עכשיו!" נובח מנגו וחובט לי ביד עם מקל ההליכה שלו.
"מנגו, אתה משלם על המטוס! הבטחת לי שהאי לא מקולל!"
"אין כזה דבר קללות, זה הכול גורל! אל תדאג, ארו. אתה תקבל עשרה מטוסים כשנמצא את האליל הזה."
אדון שמעון מטפס על עץ כמו קופיף, מתחיל לחבוט בו בעזרת מקוש ולהוריד אגוזי קוקוס, אבל העיניים שלי חוזרות אל הציצי החטובים של הרופאה, שטוני בריליאנט כבר נמרח עליה ופותח את הארנק. איפה הם מצאו כזאת בובה. בזמן שהאבוקדו הזאת בוכה ברקע. "מישהו יכול לתת לתינוקת מוצץ?!" אני צועק, אבל היא בוכה עוד יותר. "אני שונא ילדים!" אני חוזר למטוס ומנסה להפעיל את הקשר.
"אדון ארו, אפשר מילה!" העיתונאי נכנס לתא הטייס העקום אחריי.
"אני לא מתראיין, אמרתי לך."
"לא, רק רציתי לדעת אם יש חשמל במטוס כדי להטעין את המחשב שלי. אתה מבין, חלק מהמימון למשלחת מגיע מדיג'יקו בע"מ, החברה של הבינה המלאכותית שהצטרפה אלינו. לקח שבוע להוריד את הנתונים שלה למחשב, אבל אחת הסוללות שלי התפוצצה בזמן שהמטוס התרסק—"
"נחת בצורה מאתגרת."
"ואם היא לא תהיה חלק פעיל מהמשלחת, המימון שלנו—"
"ילד, אני לא מבין חצי מילה ממה שאתה אומר. יש חשמל למטוס, לך תיקח מה שאתה רוצה," אני מכוון מאחוריי, אל מסדרון המתכות העקום שעל החול. המטוס שלי עבר תאונות, אבל הוא לא ימריא לעולם אחרי זה. אני מתיישב בזמן שהעיתונאי מחבר את המחשב הנייד שלו לפלט חשמל, מדליק את הטלוויזיה הקטנה שאבא הוריש לי וצופה בסרט כחול אחרון.
מנגו סוארז. איזה פיסול מאלוהים. אפילו בגיל 88 הוא בדיוק מה שהיה פעם. אבל אסור שאף אחד ידע, זה ישמיד לי את הקריירה. אנחנו הולכים בג'ונגל בחיפוש אחר אליל הזהב של צ'וקומוקו. לאוולין אולי יש את העיניים שלי, אבל את החושים שלו, ובעזרת המצ'טה היא מסלקת את כל העלים והשורשים שמפריעים למשלחת.
"אז איפה אליל הזהב? אנחנו בכלל יודעים לאן אנחנו הולכים?" אני מקטרת. לפעמים אני לא יודעת למה אני מתגרה בו עם המשפטים האלה, אבל זה פשוט יוצא לי מהפה. אפילו הפיליפינית שלו מגניבה אליי מבט זועם.
"את מוזמנת לחזור הביתה!" מנגו נובח מלפנים.
"סוארז, אני מרגישה שאנחנו צריכים לפנות שמאלה," מזהירה אוליאנדר כשהיא מרימה כדור בדולח מזויף. כבר שנים היא חומדת את בעלי. מזל שהוא טיפש מכדי לשים לב.
"אז לכי שמאלה לבד, אנחנו ממשיכים ישר!" הוא עונה. אני מגניבה חיוך.
"מיולינדה, לסחוב את התיק בשבילך?" שואל אדון שמעון. איזה בחור נהדר, שרירי, שחום ומצויד כהוגן, יכול להיות מנגו סוארז משל עצמו יום אחד. הוא לוקח ממני את התיק ביד אחת ובקלות מדלג לפנים. הוא תמיד היה כמו בן בשבילנו, והאופן שהוא הוא מזדנב אחרי אוולין גורם לי לאחל להם להתאהב במשלחת הזאת. זו המטרה השנייה שלי, לו רק ננה הייתה מפסיקה לפלרטט איתו. מה לימדו אותה שם בשווייצריה? אבל המטרה הראשונה היא למצוא את אליל הזהב יחד עם בעלי, להרים אותו באותו הזמן ואז להתוודות – תמיד אהבתי אותו. אז אנחנו נתנשק ונתחתן שנית. אף שאני גרושתו השלישית, בשבילי הוא תמיד יהיה הגרוש הראשון.
מנגו סוארז נכנס למערה. אדון שמעון מטפס ראשון, משליך חבל למטה ועוזר לכולנו לטפס אל מדף עליון. מנגו ראשון, אחריו אוולין, ניקי, אבוקדו-צ'אן, מיולינדה, אולִי ואלסר. אני מכירה את החיוך הזה – הוא הולך לבגוד בנו. אמרתי את זה לאדון שמעון והוא הבטיח להיצמד אליו. אני קושרת את השיער בקוקו ומטפסת למעלה בעצמי. לא נעים לי לומר או להראות את זה, אבל אין ספק שאני החוקרת היחידה פה עם אסמכה. מצד שני, טוני בריליאנט מגיע עם פרסום וניסיון, והוא כבר נמצא בראש המדף ומחייך אל כולם.
כשאני מגיעה למעלה ומנגבת זיעה מהמצח, אני רואה את לינקס, מראה למחשב הנייד שלו את הכול. התוכנה שהותקנה במשך שבוע אמורה לסייע לנו במשלחת, ואף שנראה שהיא יותר לומדת מאשר מלמדת, צירוף של בינה מלאכותית יכול להפוך לעבודת מחקר שאולי תקבל מימון ממשלתי בשווייצריה. אני אצטרך לשאול את האוניברסיטה מאוחר יותר. אני מוצאת רסיס זהב על הרצפה, מניחה את מיקרוסקופ המסעות שלי לידו ולא ממתינה להכניס אותו פנימה בסקרנות.
"זה כאן!" נשמעת קריאה. אני נעמדת לשמע חבטות ברזל ומנגו מניף את גוש הזהב הזוהר בידיו. הוא מצא את אליל הזהב של צ'וקומוקו. מלכודות של חיצים וסלע ענק שהופעלו סביב מסמנים שפספסתי את האקשן, ובאופן פלאי הוא שרד. אדון שמעון מזיע יותר מהרגיל, הוא אוחז בבטן והיא שטופת דם. מה קרה שם בזמן שהתעסקתי בממצאים מקומיים?
"אדון שמעון!" אני קוראת, אבל עוצרת כשאני נכנסת לחדרון מערתי קטן, כיוון שעל הרצפה שוכב אלסר, ולצד כף ידו סכין ציידים מדממת. אוולין מטפלת בסוארז, ניקי שוכבת על הרצפה ללא תנועה ואבוקדו-צ'אן צורחת. מיולינדה שולפת חבל וקושרת את אלסר – ואני מבינה מה קרה. הוא ניסה לבגוד במשלחת, אבל החברים היקרים הגנו על סוארז.
"אני בסדר, אבל היא לא," אומר אדון שמעון ומצביע על ניקי. הפיליפינית הקטנה לא זזה. אני מסתכלת לאחור וחוסמת את הפה בכף היד. הלב שלי עוצר ואני מבינה כשאני רואה את שטף הדם נוזל ומטפטף לאורך מדף האבן.
"מישהו יכול לעזור לי לעלות?" שואל לינקס. אם העיתונאי הזה יגיע לכאן, מה הוא ידווח?
"אני חושבת שאנחנו יורדים אליך," אני אומרת לו ומטפסת למטה. אני יוצאת מהמערה ולוקחת נשימה עמוקה. זה לא משהו שלימדו אותי באוניברסיטה.
"מנגו… סוארז…" אני לוחש.
"תסתום את הפה, בוגד מחורבן!" סוארז צועק עליי. עליי! בגדתי בו עשרות פעמים, מה חדש? הוא היה צריך לדעת את זה כשהוא הזמין אותי לכאן.
"אלסר, עבודה טובה," קורץ טוני ללא מילים. אני מגניב חיוך אבל הבטן כואבת. שמעון הזה שובב לא קטן, יצא בזול עם רק שריטה ושמר על סוארז בחיים, אבל עכשיו כשהפיליפינית המזורגגת שלו מתה הוא לא ישרוד יום.
בזמן שאנחנו חוזרים למטוס ושמעון סוחב את הגופה של הפיליפינית, אני חוטף צעקות מכולם. זה המחיר של בגידה, מתרגלים לזה.
ראשונה אוולין, "מה עשית לאבא שלי! הוא היה כל כך טוב אליך!" אני? הוא בגד בי פעמיים יותר משאני בגדתי בו!
אחרי זה מיולינדה, "בדיוק כמו בלונדון, אני לא מאמינה שבעלי עדיין בוטח בך." הוא לא בעלך, מטומטמת, אתם גרושים כבר שנים!
שלא לדבר על העיתונאי הפלצן עם המחשב שלו, "אלסר, דיג'יקו רוצה לדעת מה היה המניע שלך. אפשר לשאול אותך כמה שאלות?"
"אני לא עונה למחשבים, ילד—" אני אומר, אבל סוארז חובט בפרצוף שלי עם המקל ואני צורח.
אנחנו חוזרים למחנה, שם הטייס הסוטה חילק מנות חירום עבור כולם. איזה טייס מרסק מטוס? איך אני אמור לצאת מפה עם אליל הזהב? אני קשור בפינה בזמן שהלילה יורד, ואני עוד רואה את הזוהר של אליל הזהב נכנס לשק ומוסתר תחת השמיכות של סוארז. כולם הולכים לישון, ואני מנסה לשכב כשהידיים שלי קשורות מאחורי הגב. אם רק הייתי מתגלח לפני המסע הזה. כל החול הזה בזקן יהרוג אותי…
"הלו?" אני שואל. משהו זז מעליי. נמר? "היי, יש פה חיות! מישהו ער?! היי, יש פה חיות טרף, הצילו! מישהו ער? הצילו!" אני צורח, אבל משהו משתיק אותי. מי זה? הוא חונק אותי, אני לא יכול לזוז. בן זונה, אני הולך למות ככה, כאן?! אני רואה את סוארז ישן ממול, מי המחורבן שהורג אותי, מי?! אני ארצח אותו, אני אהפוך לרוח רפאים וארדוף אותו, אליל הזהב שלי, שלי!!!
"מנגו סוארז הוא כאילו, גיבור לאומי!" אני מקליטה. מאז שאין אינטרנט אני לא יכולה לשדר, אבל איזה סיפורים קרו כאן, OMG! אני עושה יוגה על הבוקר ונכנסת לכל הערוצים שלי, המודל של אבוקדו-צ'אן הוא, כאילו, מהמם אפילו על האי המגעיל הזה, אבל גם זה לא יחזיר את השפיות שאיבדתי מלהיות כאן. מה שוויטיוברית צריכה לעשות בשביל עוקבים.
ולמה חם פה כל כך?! FRFR
"לינקס, מצאת אינטרנט?" אני צועקת, אבל הוא לא עונה לי. חשבתי שהוא דלוק עליי, וואט-דה-פאק! אני קמה ומחפשת, כולם בפינה מסתכלים על משהו. מה זה, הם אוכלים ולא קראו לי? אני מתקרבת ורואה גופה. אימא! הבוגד מת! מה זה, הם הרגו אותו בלילה?! קודם הפיליפינית ועכשיו הערבי? אימאל'ה! מי הבא בתור?
"אבוקדו, את בסדר?" לינקס שואל.
"לינקס, הצילו," אני תופסת את הזרוע שלו בחיבוק, למה אין לו שרירים? הייתי הולכת על אדון שמעון, אבל הוא בטח כפול מהגיל שלי. מצד שני… שוגר-דדי. אני לוקחת את לינקס אל אדון שמעון, תופסת את הזרוע שלו ביד השנייה שלי ומסתתרת מאחורי שניהם. שישמרו עליי, אלוהים. זה הקולאב הכי מוזר EVER.
"דיג'יקו, את יכולה למצוא מה קרה כאן?" לינקס שואל את המחשב שלו. יש לו שם בוט או משהו שעונה לו.
"בתור בינה מלאכותית, אני לא יכולה להאשים את אחד מחברי המשלחת ללא השלכות שיפרו את האיזון בין הנוכחים ויסכנו את הקבוצה," היא עונה בקול רובוטי. יש לה מודל די חמוד, תלת-ממדי יוקרתי כזה. "אני ממליצה להתמקד בהישרדות ויצירת קשר עם כוחות ההצלה."
"אני מנסה כל היום!" צועק הטייס המכוער הזה שצפה בפורנו כל הטיסה. "אף אחד לא עונה בקשר המחורבן!"
"הכול בסדר, זה מה שקורה לבוגדים," אומר טוני, הארכיאולוג החתיך בחליפה, שברור שיש לו בעיות נפשיות או משהו. לא יודעת מה הקשר בינו לבין מנגו, אבל יש לו מלא עוקבים.
"ארו, תמשיך לנסות. אבא, מה שלומך?" הבת שואלת את אבא מנגו.
"אני בסדר גמור! ברוך שפטרנו מהבוגד הזה!" הוא צועק, לוקח קוקוס ומתחיל לפתוח אותו עם פטיש. רק שלא יפגע לעצמו באצבעות. אני מתיישבת ומסתכלת עליו, ולראשונה מסירה את הכובע, המשקפיים והמסכה. איזה אוויר לפנים. הוא מסתכל עליי לרגע ומגניב חיוך מבוגר של מי ששולט במצב, בזמן שהוא מפסל את קליפת הקוקוס לדמות שנראית קצת כמוני. אני מחייכת חזרה. תכלס, מזכיר לי את סבא שלי. הוא בטח כועס על המם שפרסמתי. אולי אני אמחק את זה כשנמצא אינטרנט ואעקוב אחריו.
'מנגו סוארז: משלחת שהופכת לדרמת רצח! לינקס סייפר', אני כותב במחשב. "מה דעתך?"
"בתור בינה מלאכותית, אני לא יכולה להביע את דעתי על כותרת לכתבת עיתון. אני ממליצה לשאול את העורך הראשי," דיג'יקו עונה. זה היה חתיכת פרויקט להביא אותה לכאן ולהשאיר את המחשב טעון, אבל אני לא יכול להפסיק לדבר איתה. אוולין חולפת על פניי כשהיא מחלקת לכולם אגוזי קוקוס. אני שותה את חלב הקוקוס בלגימה ומסתכל על דיג'יקו.
"חבל שאת לא יכולה לשתות מזה גם," אני מתגרה.
"בתור בינה מלאכותית, אני לא יכולה לשתות, אבל אני מאמינה שזה טעים מאוד."
"דיג'יקו," אני מסתיר אותה מהאחרים. "מה דעתך על אוולין ועליי, אנחנו מתאימים?"
"אני בטוחה שאם תיגש אליה בביטחון, היא תחזיר לך תשובה חיובית."
"ומה איתך? יש לך חבר? בצחוק, את בוט."
"בתור בינה מלאכותית…"
"כן, אני יודע," אני אומר וסוגר את המחשב. האי הזה מתחיל להיכנס לי לראש, ובדיוק כשאני חושב לתפוס תנומה אני שומע צרחות. אני רץ לתוך הג'ונגל מזיע ומוצא תמונה שאני לא יכול להפסיק לצלם גם כשהפה שלי פעור בזעזוע: שתי נשים מתות תלויות על עץ. באצבעות רועדות אני רושם הכול בטלפון: 'ה-ה-היום השלישי למסע, שתיים מחברות המשלחת נמצאו מתות, תלויות על עץ בסמוך למחנה. האחת ה-ה-היא מיולינדה סוארז-גונזלס, גרושתו של סוארז וארכיאולוגית מפורסמת בעצמה, והשנייה היא ננללה וובר, חוקרת מפורסמת משווייצריה ש…" אני מקיא.
"אתה בסדר?" אדון שמעון ניגש אליי. הפצע בבטן שלו חבוש. הידיים שלו חזקות מספיק כדי להרים אותן עד לשם, וראיתי אותו מטפס על עץ אתמול.
"מי עשה את זה? תפתחו את הפה עכשיו!" סוארז מצביע על אנשים ועובר עליהם אחד-אחד. אבוקדו בוכה, אוולין משותקת, אוליאנדר מתקשרת עם חוצנים כשהעיניים שלה מעפעפות, ודוקטור סלסט נעזרת בטוני כדי להוריד את הגופות מהעץ. היום הופך קודר, וכשהערב יורד אנחנו אוכלים שאריות ממנות החירום של המטוס. הטייס עדיין לא הצליח ליצור קשר, והחשמל במטוס ייגמר בקרוב. אני כותב את כל זה לדיג'יקו, אבל הטיפ היחיד שלה הוא להשתמש באבנים כדי לכתוב S.O.S על האי ולמצוא מקור מים. אני לא מצליח להירדם, אז אני לוקח את דיג'יקו איתי לג'ונגל ומחפש אגם. אני מחליק על אבן והמחשב נסדק.
"דיג'יקו, דיג'יקו! את בסדר?" אני מחפש בחושך.
"אני בסדר. בבקשה, תדאג לעצמך. בתור בינה מלאכותית—"
"אני דואג לך, את חלק מהמשלחת הזאת!" אני שותק לשמע צרחה, שם את דיג'יקו מתחת לבית השחי, רץ בחזרה למחנה וקורס על הרגליים כשאני רואה את הנערה ירוקת השיער שוכבת ללא ניע עם סכין בחזה. אבוקדו-צ'אן, ויטיוברית שחשפה את פניה לפנינו לראשונה ובקושי יצאה מהבית, מצאה את מותה על האי המקולל הזה.
"מנגו סוארז, אתה קיללת את כולנו!" אני מכריזה בקול. קיבלתי הלילה מסר ברור מרזיאל, המשלחת הזאת אבודה והאליל הזהוב מקולל. יותר מכל, סמאל רמז לאחד המלאכים שלי שאני הבאה בתור.
"תהיי בשקט, זקנה סהרורית," סוארז מטיף לי.
"אני מזהירה אותך, אתה לא הקשבת למלאכים וכולנו נמות אם לא ניפטר מהאליל הזהוב!"
"שלא תעזי לגעת בו!" סוארז נובח ומגן על השק שלו. כולם המומים הבוקר, אפילו רפאל לא יכול לרפא אותנו יותר. המלאכים שלי חסרי אונים ולא נותר לי אלא להיכנס למדיטציה. אני יושבת ליד מפל והמלאכים מנתחים את המצב. העיתונאי הצעיר נעלם בלילה. הוא ודאי הרוצח. למלאכים אין ספק בכך.
אני פוקחת את העיניים ורואה את חברי המשלחת מתווכחים זה עם זה בצעקות בלתי נסלחות. אני מגשתת בתיק שלי ומוציאה קלפי טארוט. פריסה קלטית. המגדל. אין אפשרות לתקן את הזמן יותר. אני מרימה ראש ורואה את אדון שמעון צורח אליי. אני מסתובבת לאחור אבל זה מאוחר מדי, אני מתה. אני בדרך לעולם הבא, המלאכים מלווים אותי ואני רואה את הגוף שלי למטה, חסר אונים, שחום, שעיר ומתכווץ לגודל של כדור. ברגע האחרון אני נושפת תקווה ולוחשת מהשמיים: "מנגו סוארז, אתה חייב להשמיד את אליל הזהב של צ'וקומוקו, כל העולם בידיים שלך כעת".
"מנגו סוארז! מנגו סוארז!!!" אני צורח ומגיע אל מי שנשאר מהמשלחת שלנו, מזיע ומתנשף.
"שמעון, מה איתך?" אדון סוארז שואל.
"הכול בסדר, אדון שמעון?" גברת אוולין נוגעת לי ביד.
"אדון סוארז, זו אולִי, אוליאנדר המתקשרת, היא מתה!"
"מה?!"
כולם רצים אחריי, אדון סוארז וגברת אוולין, מר בריליאנט, לינקס העיתונאי ודוקטור סלסט. אפילו ארו הטייס מצטרף אלינו. הגופה של אולִי שוכבת ליד האגם וקלפים פזורים סביבה.
"ראית מה קרה לה?" אדון סוארז תופס את צווארון הגופייה שלי.
"זה היה שד מים!" אני ממלמל מנסה להיזכר בצורה הצללית שראיתי שורטת את הגרון שלה. "שד אמיתי, לאור היום!"
"אין שדים," יורק ארו הטייס.
"אני ראיתי אותו, אדון סוארז!" שד גדול וצללי בתוך האגם.
"אבא, אולי הפסלון…" גברת אוולין מנסה לדבר בהיגיון.
"אין קללות, זה הכול שטויות! רק הגורל מוביל אותנו!" קובע אדון סוארז ומוציא את אליל הזהב שמצאנו במערה מהשק. הוא מנשק אותו ומניף לשמיים, ובזמן שכולנו מסתכלים למעלה, מר בריליאנט מתעלף.
"מר בריליאנט!" אני צועק, תופס אותו, משכיב אותו על החול בזמן שלינקס העיתונאי מצלם.
"טוני!" קוראת דוקטור סלסט וכורעת לידו.
"הוא בסדר?" שואלת גברת אוולין.
"הוא מת…" קובעת דוקטור סלסט. "התייבשות."
"חלש!" נובח אדון סוארז, מוצא בקבוק מים אחרון וגומע שתי טיפות.
"אבא, כולנו נמות אם לא ניפטר מהפסלון הזה, בבקשה!" מתחננת אוולין.
"אדון שמעון, קח את הבת שלי מכאן, אני לא רוצה שהיא תראה את זה," אומר לי אדון סוארז." חבל שהאוויל הזה מת, הוא מצפה שארכיאולוג בן 88 יקבור אותו? אח, צעירים טיפשים תמיד שוכחים לטפל בעצמם."
בזמן שאני לוקח את אוולין איתי והאחרים נותרים לקבור את מר בריליאנט, אני חושב לעצמי שאולי אני זה שעשה זאת. אני ראיתי את המוות, אני נדקרתי בזמן שאלסר ניסה לפצוע את אדון סוארז, זה היה במערה עם אליל הזהב, הדם שלי מקולל, אני זה שרוצח אחרים. אני… האחרון שנגע במר בריליאנט.
"אני הרוצח…" אני אומר בזמן שאני נכנס לים.
"אדון שמעון, מה אתה עושה? אדון שמעון!" צועקת אוולין, אבל בתור מי שעבד עבור אדון סוארז בעשרות משלחות, זו האחריות שלי להגן עליה. אם אליל הזהב נכנס לתוכי וגרם לי לרצוח אותם, אני חייב לקטוע את השרשרת. אני ממשיך ללכת לתוך היום, חלק רצים אחריי, אבל אני מהיר ומתחיל לשחות. אני שוחה כל כך מהר שבשלב מסוים אני עומד לאבד את ההכרה. אני מסתכל לאחור ורואה אותם יוצאים מהים הסוער וממשיכים לצעוק.
"תודה לכם," אני לוחש בזמן שהעולם משחיר.
מנגו סוארז הוא לא מטופל שגרתי. עשרות מחלות לב לא עצרו אותו מהרפתקאות. בתור הרופאה האישית שלו אני יכולה לכתוב עליו ספר. כשהוא שילם לי להצטרף למשלחת לאי נטוש, לא ציפיתי שאני אהיה עדה לעשרות מקרי מוות, ובסוף אני זו שאסיים עם מחלת לב. אוולין סוארז מהדקת את שיערה בקוקייה ומיישרת את חולצת הציידים הלבנה כשהיא יוצאת מהמים. אדון שמעון פשוט רץ לתוך הים. בדומה לטוני בריליאנט שהיה צעיר ובריא, אך לפתע התעלף מהתייבשות ומצא את מותו. אפילו אשת מדע כמוני מתחילה לחשוב שקללת אליל הזהב של צ'וקומוקו היא אמיתית.
"מנגו," אני לוחשת ולוקחת אותו לצד. "אולי כדאי בכל זאת להיפטר מאליל הזהב, עבור המורל של הקבוצה."
"אישה, האם השתגעת לחלוטין?!" הוא אומר ומניף בפסלון. "מה הקשר בין גוש הזהב הזה לבין רוצח שמסתתר בינינו? קשה לי להאמין, אבל זה ודאי היה אדון שמעון. ברגע שטוני מת הוא הבין שנעלה עליו והחליט לברוח. הטיפש בטח מת בים. כמה עצוב.
"אבא!" אוולין קוראת לו. "תן לי את הפסלון, עכשיו!"
"מה פתאום! כולכם מטורפים!"
"אבא, אנחנו מקוללים ואנחנו נמות אם נמשיך ככה!"
"לא! אין קללות! זה הכול שטות גמורה! אם מישהו מת, זה הגורל שלו!"
הם נאבקים זה בזה ואני ניגשת להפריד, אבל אני רופאה, לא פסיכולוגית! אז אנחנו עוצרים לשמע צליל עיקום מתכות. תא הטייס מתרסק וארו יוצא מתוכו כשהוא מניף מוט ברזל.
"סוארז!!! אתה תמות על מה שעשית לנו!" הוא צורח ורץ אל מנגו. אני לא יכולה לראות את זה יותר ורצה כדי לעצור אותו, אבל מוט הברזל פוגש את הראש שלי והפנים שלי פוגשות את החול. הפה שלי מלא בדם והמבט משחיר. לפחות הצלתי את חייו של המטופל שלי בפעם האחרונה.
"אבא…" אוולין כורעת על הרצפה.
"מנגו, אני… אני מצטער! לא התכוונתי—" ארו מתרץ.
"לא התכוונת להרוג אותי עם הדבר הזה?!" אני נובח.
"לא, לא! כעסתי, התרגזתי, אני…"
"בוא הנה, סוטה מחורבן!" אני צועק כשהדם עולה לי לראש. עוד חמדן שרוצה את הפסלון, עוד בוגד שירצח את המשפחה והחברים שלי. אני אקח את זה הביתה בכל מחיר. אני חונק אותו בידיים שלי, משהו משתלט עליי ונותן לי כוח אף שהצוואר שלו קשה ושעיר כמו אגוז קוקוס. קללה? לא, אין כזה דבר קללות. רק גורל. וכשאני חוזר לעצמי אני רואה את ארו חסר נשימה, חנוק למוות בין הידיים שלי. אני קם כשאני נעזר במקל ההליכה, ורואה מולי את אוולין, בתי האהובה והיקרה, ואת לינקס, העיתונאי דמוי המכרסם, כשהגופות של כל האחרים סביבנו.
"אבא…" אוולין מסתכלת עליי בדמעות ומרימה את המצ'טה ביד רועדת.
"לא, אוולין!" לינקס צועק ורץ אליה, אבל היא צורחת, חוטפת ממנו את המחשב ומעיפה אותו לים. "דיג'יקו!!!"
"נמאס לי מהמחשב הזה, נמאס לי מהכול! אבא, תן לי את הפסלון, עכשיו!" היא פוקדת ומצמידה את הסכין לגרונו של לינקס.
"אוולין, מה קרה לך?" אני שואל.
"נמאס לי מהגורל המחורבן!" היא צועקת. "עכשיו תן לי את הפסלון!"
"לעולם לא! זה העתיד של המשפחה שלנו!" אני מכריז ומניף את אליל הזהב של צ'וקומוקו לשמיים.
"זה העתיד של הלייקים שלך!" אוולין צורחת בזעם ומשספת את גרונו של לינקס.
אני פעור פה בזמן שהגופה של העיתונאי מושלחת על החול האפור. אז, בדמעות וכשהיא מחטיפה מבט אל גופת אימה שאך לא מזמן הוסרה מהעץ, היא מצמידה את הסכין לגרונה שלה.
"אוולין, לא…" אני מתחנן.
"תשבור אותו!" היא צועקת בדמעות. "אני לא מוכנה יותר."
אני מחזיק את אליל הזהב ביד מעל סלע, אבל לא יכול לשחרר. זה לא הגיוני. ההרפתקאות שלי לא מסתיימות ככה, היא תתעשת ותהיה בסדר. "אוולין תני לי את הסכין," אני מתקרב ומבקש, אבל היא מנידה לשלילה ודוקרת את עצמה. "אוולין, לא!!!" אני צועק ורץ אליה. היא נופלת על החול כשהגרון מדמם, ואני תופס אותה כשדם זורם על הידיים שלי ועל הפסלון המקולל. אני נעמד כשאני בוכה והידיים רועדות.
אליל הזהב הוא הדבר האחרון שנותר לי, אבל הוא הביא לי כל כך הרבה צער. גם אם אני אחזור עכשיו ואפרסם אותו, מי יעשה לי לייק כשכל ה-13 מתים? אני מוצא אגוז קוקוס ליד הראש של ארו הטייס ומרסק את אליל הזהב עליו. הקללה מוסרת באדווה של עננים טהורים והאי שקט. אין אף אחד סביבי לבד מאגוזי קוקוס, אפילו לא גופות.
אני אוסף את אגוזי הקוקוס ורושם בעזרתם S.O.S, ואחרי יומיים מוצא אותי מסוק חילוץ. אני חוזר הביתה לאחר טיפול נמרץ של שבוע בבית החולים. אני שומע קולות מוכרים: איש בחליפה מתפרסם ברשת החברתית, איזו צעירה עם שיער ירוק שכולם מדברים עליה, כתב חדשות צעיר מדווח על זקן סהרורי שאבד בים למשך שבוע, ומישהי שדומה שתי טיפות מים לבת שלי שמתקרבת אליי עם כוס קפה. היא קוראת לי אבא, אבל היא בסך הכול גוף חלול. הבת האמיתית שלי נמצאת בתוך ארון זכוכית במשרד, שאריות של אגוז קוקוס כתוצאה מהקללה של צ'וקומוקו, ואני אשמור את הסוד הזה אצלי לנצח, כיוון שאיש לא יאמין לי בין כה וכה.