בס"ד
קשית המתכת המעוקלת צלצלה בצרימה גסה ומייד התעוררתי בקפיצה מסלסילת הגומי-קלקר שלי כדי לרוץ בשיא המהירות אל מקור הצליל הנורא והמרגיז הזה שאני בכל זאת אוהב – כי זה האות לזמן ארוחה.
בעודי נעמד מול המתקן בעל הקונכייה המסולסלת שבלחיצת פדל משפריצה לתוך הפה שלי מחית של… הממ הפעם זה מרק דלעת, אני תוהה לעצמי למה הבעלים שלי החליטו להשתמש דווקא בצליל הזה, שהרי בני-אדם שאני פגשתי בטיולים היומיים שלי סיפרו לי שדווקא הקלמורים שלהם משתמשים בצלילים כיפיים יותר כמו מחיאות כפיים, צחוק של תינוק או אפילו הקרנת הולוגרמה של משהו אוכל. אז כנראה הקלמורים שלי הם עצלנים או מתקמצנים… אבל בכל זאת איך אפשר שלא לאהוב אותם?
הם מאכילים אותי, מלטפים אותי, משחקים איתי בקרב חרבו או מלחמת ירי ונותנים לי מקום חם ונעים לישון ולהיות רצוי בו. כל זה לעומת האדם-רחוב שנחרט לי בזיכרון מאז אותו טיול ערב לפני כמה ימים…
זה היה סתם בערב אחד כשהלכתי עם הקלמור שלי, עשינו פניה לא שגרתית על פני חוות צינורות (בטח יש לזה שם מתוחכם והסבר אבל ככה אני קורא לזה) ושם בפינה נידחת, ליד קיר נוטף מים ראיתי אותו – אדם יושב שפוף ובודד, בלי שום קלמור לידו, הוא היה נראה מלוכלך ומוזנח, הבעת הפנים שלו הייתה אומללות טהורה, הלב שלי ממש נשבר מלראות אותו ככה.
התקרבתי אליו וניסיתי להציע לו להצטרף אלינו אבל הוא נבהל ממני וצעק להתרחק ממנו ובדיוק אז בן-בן(ככה אני קורא לקלמור הצעיר שתמיד יוצא לטייל איתי) הדליק את רצועת הלייזר שלו מהקולר שלבשתי ומשך אותי במהירות חזרה אליו, בעודו עושה קולות גרוניים של פחד.
ניסיתי לגרום לבן-בן לרחם על אדם-הרחוב המסכן ושייקח אותו לאימוץ הבייתה אבל כמו תמיד הוא לא הבין כלום בזכות חוסר היכולת הנהדרת של הקלמורים להבין דיבור אנושי, או בכלל להבדיל בין צלילים, אבל מה אז מה שבאמת הפתיע אותי, היה הבעת הפנים של אדם הרחוב שצפה בנו:
מבטו היה יוקד ושטוף שנאה, הוא חדר אלי עד נשמתי עד שהרגשתי שהוא פושט לי את העור. ואז צעק בצרידות חרישית: " אני לא צריך כלום ממך, אדם מחמד מטונף!" הוא ירק לעברי, ופגע ממש ליד רגלי
"ואל תעז לדבר איתי שוב עם חייך חשובים לך, זחל מפה, רכיכה!"
בכל חיי, מאז שאני זוכר את עצמי בבית הגידול ועד היום, לא הרגשתי שנאה על כך עזה. הייתי אמור להיעלב ולהקניט אותו בחזרה, יכולתי בקלות לנצל את הגובה הרב שאליו נישאתי ע"י הקלמור שלי כדי להשוויץ שאני חי טוב בבית חם והוא לא. אבל הרגשתי שהתוקפנות שלו מהולה בכל כך הרבה ייאוש שרק יכולתי להמשיך להסתכל על היצור הרזה, המאובק ומקורזל שרק לבש ערימה של סמרטוטים מעופשים במקום הרתמה הקטיפתית והחמימה שתמיד החליפו לי לפחות פעם ב3 ימים.
גם כשהקלמור הצעיר (רק בן 200) עצר וחיבק אותי בשתי הגפיים השרוכיים שלו וקירב אותי אל הגוף הכחול והשמנוני לא יכולתי לחוש אלא רק את הצינה הבוערת של אותו איש מסכן.
לאחר החיבוק הקלמור הרים אותי עד שנפגשתי עם העין השחורה והענקית שלו בעלת מאה האישונים שסרקה אותי דקה ארוכה, האישונים נעו בערבוביה מודאגת בן-בן השמיע נהמות מוטרדות ואני רק חייכתי חיוך מאולץ ונופפתי לו בידיי.
הוא ניסה להשמיע לי את המחשבות שלו בראשי אבל כבדרך כלל, אני רק קלטתי רצף מסובך של הבעות וזיכרונות לא הגיוניים. אבל בכל זאת איכשהו הרגשתי את זה שהקלמור שלי היה מפוחד שקרה לי משהו, ועכשיו השמיע אנחת רווחה והניח אותי על האדמה וחזר ללכת זוג האיברים היחיד שלו ששימש גם להליכה וגם להחזקה. בעודי נגרר במהירות מרצועת הלייזר שלו.
כל מה שיכולתי לחשוב עליו מאז שחזרנו לבית זה איך לחזור אל אותו אדם רחוב מסכן ולשמוע את הסיפור הנורא שלו, איזו טראומה עבר?
איך הגיע לכזה מצב מחפיר? ואולי אפילו הוא יודע איזשהו סוד נורא שאני לא?
גם המשפחה המאמצת שלי דיברה עליו, גם אם לא הבנתי את המחשבות שהם משדרים עדיין הרגשתי שיש בהן משהו שונה ולא רגיל, ושמתוכן יש אווירה סמיכה של חוסר וודאות.
ישבתי מתחת לשולחן העכבישי ו עם הרגליםם המסולסלות של הקלמורים הסועדים והמשוחחים בעודי מוצץ שקית מרק הדלעת (ששלפתי מתוך מכונת ההאכלה אחרי ששבקה חיים) ומתכנן איך למצוא את האדם האומלל הזה שוב…
אין מצב שיתנו לי לחזור לאותו אזור אחרי מה שבן-בן סיפר להם, גם אם אתעקש הוא רק ימשוך אותי ביותר כוח משם, כנראה גם לא רוצים שהיצור הזה ישפיע עלי לרעה איכשהו…
אין בררה, אהיה חייב לברוח מהבית ולחפש בעצמי… זה עושה לי רע רק לחשוב על זה, ועל כל הדאגה והתסכול שהקלמורים שלי יסבלו… אבל אולי אם אצליח לברוח ולחזור מספיק מהר אף אחד לא ישים לב שהייתי חסר…
התוכנית שלי יצאה לפועל כבר ביום למחרת – העברתי את סלסילת הגומי-קלקר שלי קרוב לדלת היציאה וישנתי בה קבוע ב3 לילות הבאים. הקלמורים כמובן הופתעו מהתופעה אבל מהר מאוד הם התרגלו ואפילו חשבו שזה חמוד, לפחות לפי איך שבן-בן ואחד ההורים שלו דגדגו אותי בנעימות (אך בפולשניות) כל פעם שיצאו או נכנסו לבית.
ולבסוף, ממש לפני שברחתי, שכנעתי אותם שהקולר לא נעים ומגרד והם הסירו אותו ממני בחמלה יתרה – פשוט שאבו אותו לתוך מזרק צינורי גדול שבו המתכת נשמרה כנוזל.
הבריחה עצמה הייתה קלה מאין כמוה. בגלל שאף אחד לא העז לחשוד, פשוט חמקתי מהמיטה-סלסילה שלי ברגע שאחד היצורים הגדולים והמגושמים יצא מהבית ואני צעדתי חרישית מאחוריהם עד שנכנסו למין כפסולה גדולה ורחבה ששוגרה במהירות מסנוורת ואני נשארתי ברחוב… לגמרי לבד…
כל המקומות שטיילתי בהם בטבעיות ביחד עם אחד מהקלמורים שלי עכשיו היו זרים ומפחידים. כל כך הרבה דברים זזו, שלהסתכל מסביב יגרום לאבדן חושים, הרגשתי כמו ביער ממתכת, כל בניין נראה כמו עץ ענק מסתעף ומסתבך והמון מכונות דמויי חרקים כל הזמן יצאו ונכנסו מאינספור חורים וחלונות שהיו על כל אחד מעצבי המתכת האלה. וכשבטעות נתקלתי בקלמור זר הוא נשף עלי בעוינות והפנה את אחד מגפיו אלי תוך שהוא מנסה להזעיק את תשומת לב האחרים אליי אז הייתי מוכרח לרוץ.
כבר התחיל להחשיך כישיבתי לנוח ולתכנן את ההליכה חזרה הביתה כשלפתע נעמד תפס אותי משהו מאחורה ונפגשתי פנים-מול-פנים עם אדם הרחוב המלוכלך…והמסריח שגרם לי להשתעל כשעמד כל כך קרוב אלי
"מה לעזאזל אתה עושה פה, חלאה! האדונים שלך שלחו אלינו מרגל?" הוא צעק ישר באוזן שלי, הרגשתי את הרוק שלי מתיז בכל חלקיק ממני
"אני לא מרגל, נשבע לך!" השתנקתי ונעמדתי בזהירות "רק רציתי לדבר איתך…"
"למה שארצה לדבר עם חיית מחמד עלובת נפש כמוך? אני לא נולדתי אתמול, איפה האדון שלך?"
"ברחתי מ'האדון' שלי! אתה לא רואה?" הצבעתי על הצוואר החשוף שלי חסר הקולר "ועכשיו למה שלא תדבר איתי? מה עשיתי לך? למה אתה כל כך שונא אותי ואת הקלמורים? לפחות את זה מגיע לי לדעת לפני שאתה שולח אותי לכל הרוחות!"
ההבעה של האדם השתנתה מכעוס עוין לבידור מלנכולי "פחח, קלמורים? ככה אתם חיות המחמד קוראים להם…כמה נדוש… אתה יודע איך באמת צריך לקרוא להם?"
הנהנתי בשלילה
"חייזרים מפלצות! זה מה שהם! הם משעבדים אותך, הופכים אותך לצעצוע שלהם ואתה עוד נותן להם שמות חיבה! איך לעזזאל זה לא מעורר רחמים?"
עכשיו היה תורי להתלהם "צעצוע? הם אוהבים אותי! הם נהנים מזה שאני איתם! הם נותנים לי אוכל, נותנים לי מקום חמים ונעים לישון בו! אין לי דאגות בעולם, אני לא צריך לדאוג להישרדות, איך לא להתפגר באשפתות עוד שבוע, אני פנוי לחשוב רק על איך לשמח ולהיות שמח! איך לעזאזל זה יותר מעורר רחמים מאשר להיות מלוכלך ובודד?"
"חה, אתה בחיים לא הרגשת מה להיות חופשי, אז איך אתה יודע על מה אתה מדבר?" אדם הרחוב אמר בהתנשאות ושרק שריקה קצרה וגבוהה, פתחי הצינורות השונים התחילו להתנועע מעט…
"אתה לא יודע מה זה להיות האדון של עצמך, להיות עם רצונות ותשוקות משלך, כל מה שאתה יודע זה לרצות את המפלץ שרק רואה בך חיית שעשועים, אתה יודע מה הוא יעשה כשאתה תמות? הוא פשוט יקנה אחד חדש. לא חשוב לאף אחד בתור מי שאתה – רק בתור מה שאתה, ואף אחד אף פעם לא יזכור אותך!
שלא לדבר על זה שכל הנדיבות שלהם היא שרירותית, יום אחד הם יכולים להחליט שאתה לא חמוד מספיק, או שאין להם יותר חשק להאכיל אותך, ואז אתה לאשפה כמו צעצוע שבור…"
"וכל החופש הזה, מה הוא שווה לך כשאתה חי בזוהמה הזאת?" אני עניתי "לפחות משהו יזכור אותי לטובה ויתגעגע אלי, אפילו אם זה לא להרבה זמן. אני לפחות יודע שאני עושה משהו טוב. ואתה? איזה טוב אתה עושה למשהו כשאתה חי ברחוב ומנסה להמריד אותי נגד מי שנותן לי אוכל, מחסה ואהבה?"
שמתי לב שאנשי-רחוב נוספים מצטרפים לשיחה שלנו מתוך הצינורות האלה, כולם נראים מלוכלכים ואומללים כמו מי שמדבר בשמם, אבל היה להם איזה מבט של כוח אצילי בעיניים שלהם
"אותי יזכרו בני מיני – בני האדם" אדם הרחוב הראשי המשיך בשלו "אנחנו עושים משהוא באמת משמעותי, אנחנו משמרים את מה שתמיד ההיינו עד שהדרדרנו לרמת שלך – סומכים אחד על השני, כל אחד מאיתנו הוא יקר מפז בשביל הישרדות של האחר. כן, עכשיו אנחנו רק שורדים אנחנו משמרים את ההיסטוריה והזיכרון של בני מינינו. אנחנו לומדים את התרבויות העתיקות שלנו לנו, יש תקווה! לנו יש חזון להשתחרר מהכוכב הנורא הזה ולחזור הבייתה…"
"הבייתה? אבל אתם חסרי בית… יש לכם איזה כוכב אחר?" לא יכולתי להאמין למה שהוא אומר
"וכי מה חשבת? שאחנו תמיד חיינו פה עם החייזרים האלה? נו באמת! כן, אנחנו באנו מהכוכב שלנו – כדור הארץ, אותך בטח לא לימדו את זה בבתי הרבייה שלכם. יושבים עם כל מיני מסכים מרצדים עם צלילים עליזים בזמן שאתה מוצץ איזה חלב מלאכותי שמאיץ את הגדילה שלך…" הוא ירק על הרצפה בבוז "כאילו שבאמת ילמדו אותך משהו שלא רוצים שתדע, אבל פה יש כאלה שזוכרים. שזוכרים איך ה"קלמורים" האלה שלך היו נוחתים בכדור הארץ והיו צדים אותנו. פשוט מחשמלים וחוטפים כדי להביא לפה. אבא שלי סיפר את זה, ואבא שלו סיפר לו את זה, אנחנו קוראים את זה בכתבים עתיקים שאנחנו שומרים עד היום וככה אנחנו זוכרים את האמת האחת והיחידה שלעולם לא תימחק כל עוד אנחנו פה!!" האנשים שמסביב הריעו, למרות שזה לא היה נשמע מרשים במיוחד כשהרוב צרודים מחיים בזוהמה
זה היה בהחלט קשה לעיקול… שפעם פשוט צדו אותנו כמו בעלי חיים ואילפו אותנו, אבל עכשיו שאני חושב על זה אני מתחיל להיזכר במחשב הלימוד שלי שברגע שלמדתי לכתוב הקלמורים נתנו לי להקליד עליו מה שבא והיו מופיעים על זה דפי מידע… ומשהו אם מה שאותו מורד כריזמטי אמר לא התיישב בול אם מה שזכרתי
"והאם משהו סיפר לך איך היו החיים בכדור…הארץ הזה לפני שכולנו נחטפנו?"
היה רגע של בלבול ומלמול בקהל אך לבסוף אדם הרחוב אמר בנחישות: "ובכן, לא אסתיר שאז היו לנו זמנים קשים, עשינו הרבה טעויות, הרגנו אחד את השני, זיהמנו את הפלנטה שלנו. אבל כל עוד אנו חיים יש תקווה לשנות את כל זה! לא נועדנו להיות חיות מחמד! אנחנו חופשיים ועם רצונות וגורל משלנו!"
הוא פתאום שם את ידו על כתפי "ואתה יכול לעזור לנו! אתה החתיכה החסרה של הפאזל שהיינו צריכים!"
פתאום התרגשתי. אף פעם לא האמנתי שאני יכול להיות משמעותי לבני אדם אחרים "כן! רק תגיד מה לעשות!" צעקתי בחזרה בלי להסס כולם הריעו לי, הרגשתי ממש שאני בשמיים.
התוכנית שלהם פשוטה אך גאונית: הקפסולות העבות שבהן הקלמורים טסים לכל מקום – יכולים להישלט גם ע"י בני אדם. הכפתורים וידיות הניווט שהיו מספיק פשוטים בשבילנו. כל מה שהיה צריך זה להזרים את האנרגיה לקפסולות האלה כדי שיהיה אפשר להשתמש בהם.
ובשביל שזה יקרה. הגניבו אותי דרך תעלות ביוב מסריחה וצפופה לאחד הרחובות הסואנים של העיר – אפילו באפלת הלילה כשהרוב ישנים עדיין הרחוב היה מלא רעש ופעילות בין קלמורים שונים חשובים למראה ולא ידידותיים כלל. פה, הסבירו לי, לא סובלים בני אדם כלל, אפילו כשהם צמודים לבעלים, אז היינו צריכים להתגנב דרך מחפורות ישנות או מאולתרות שנעו מתחת לפני השטח אל אחד הבניינים הגדולים שבהם הקפסולות מאוחסנות. כשיזהו אותי בתור אדם שברח, ינסו להחזיר אותי לבעלים… מה שיחייב את הקלמורים לפתוח את זרם האנרגיה כדי לפתוח את הדלתות מבחוץ ולתפוס אותי.
כל זה במהירות וביעילות, ככה זה כשכול בני מינך יכולים לקרוא מחשבות במרחקים רבים ממך – סך הכל רק דפקתי על הדלת מבפנים, צרחתי באנחות מעוררות רחמים והשמעתי כמה שיותר רעש וכעבור פחות משעה הדלת נפתחת בזמזום קולני והמולה של קלמורים נלהבים מאחוריה – ובראשם – היה אחד לבוש חליפה משוריינת וחמוש במין מקל מעוקל שהחזיק בזרוע תמנונית אחת והוא חסם לכולם את הכניסה. אבל פתאום, פרק מאחוריו דמות מוכורת מבין כל הגוש של היצורים חסרי הצורה – בן-בן המשפחה המאמצת שלי!
באותו רגע, השומר היה יותר מוטרד לתפוס את הפולש מהגזע שלו כדי לשים לב לכל אנשי-הרחוב שמיד הסתערו מאחוריהם ומן המחפורות לעבר קפסולות השיגור, והתחילו לגנוב אותם אחת אחת. ניסו לתפוס אותם, ירו עליהם ניצוצות ברעש צורם ששיתק את כל מי שנפגע, אבל בהצלחה חלקית בלבד, היה קשה לקלמורים לרוץ ולתפוס יצורים יחסית קטנים ומהירים כשיש להם רק זוג גפיים אחד, ובמיוחד כשהיצורים האלה ידעו לבעוט כהוגן.
"מהר! יש לי מקום! תעלה איתי וביחד נחזור הבייתה! לכדור הארץ!" מנהיג-הרחוב צעק
פתאום ראיתי את הבעלים שלי רצים לקראתי בסערת רגשות והיססתי "אבל מה נעשה כשנחזור לכדור הארץ? מה אם עדיין מזוהם והרוס שם?"
"מה זה משנה??? נהיה חופשיים! נוכל לעשות כל מה שנרצה, נבנה את העתיד מחדש!"
היססתי עוד יותר, האם אי פעם רציתי חופש? זאת כבר לא אוכל לדעת, איך אוכל לרצות את מה שאינני יודע? וכשראיתי את הקלמורים הבנתי שאני רוצה את מה שכן אפשר לדעת קפצתי ישר לתוך הידיים של הקלמורים שתפסו אותי ומיד חיבקו אותי. מה היה יכול לקרות אם הייתי טס אם האחרים – זה כבר לא משנה.