צלצול הפעמון מעל דלת החנות ניער את אמיליה מהבטלה. היא הרימה את הראש מהטלפון, פוצצה בלון מסטיק תוך כדי שהיא לועסת את המילים וקוראת בהתלהבות מוגזמת "תראו איזה יופי! יש לנו אורחים!".
אף אחד לא היה בחנות חוץ מאמיליה שהגיעה לעזור לסבא שלה בחופשת הקיץ, וקיילי שחצתה את מפתן הדלת והפילה בטעות משהו שביר על הרצפה. המשהו התרסק לכל כך הרבה חלקים שלא ניתן היה לזהות מה הוא היה קודם.
"אני כל כך מצטערת" היא אמרה, הניחה את התיק הצהוב על הרצפה ובידיים חשופות החלה לאסוף את רסיסי החרסינה לתוך כף היד, קמה וניערה אותם מעל הפח.
אמיליה הביטה בה מופתעת מעבר לדלפק הקופה. לרגע היא עמדה משותקת בחוסר אונים ואז נעלמה אל המחסן בחלק האחורי של החנות כדי להביא מטאטא.
אבל אני לא הייתי מופתע. ידעתי שקיילי תיכנס היום. יותר מזה, ידעתי שבובת ליצן החרסינה העצוב עומד להתרסק ולהתפזר. זה היה חייב לקרות כך. לא לשווא אני עומד על המדף מאחורי הקופה כבר 150 שנה, עד לגאות הזמן וכל פעם שצילצול פעמון הדלת מכריז על כניסתו של קונה חדש – תשומת הלב שלי מתחדדת וההתרגשות גוברת.
חיכיתי לה. לקיילי.
במהלך השנים אינספור ידיים אחזו בכנפי העץ שלי – עד שהצבעים דהו וקצוות המחודדים של הנוצות התעגלו. מפתח החנות הקטן שהוסתר על המדף מאחורי, החליק ועיקצץ מתחת לרגליי כמו שמתכת קרה יכולה להתחיל ולפרום סיפור שבו העבר וההווה מתנגשים. אני הייתי הפריט היחיד "לא למכירה" בחנות העתיקות. כשאמיליה הייתה קטנה עוד קראו לי אוקלור.
עכשיו היא חזרה עם המטאטא. חוץ מחתיכות חרסינה לא נשאר מה לאסוף. ככה זה תמיד מתחיל.
"ובכן, את מחפשת משהו מיוחד?" אמילייה הניחה את המטאטא בצד וניפחה עוד בלון מסטיק.
"חשבתי על מתנה" אמרה קיילי בקול גבוה ותופפה עם אצבעותיה על צווארה.
"קחי את הזמן. רק תשתדלי לא לשבור עוד משהו. פעם הבאה אני אצטרך לחייב אותך" אמיליה הידקה את הצעיף המנומר, חטפה את המטאטא והחזירה למחסן ובינתיים קיילי הסתובבה בחנות.
הדבר הבא שקיילי תעשה הוא להניח את האוזן על הפטיפון ואז – תורי. חשבתי. אני זוכר את זה.
קיילי ניגשה אל הפטיפון.
החנות היתה ריקה. אמיליה נעמדה מאחורי דלפק הקופה וחזרה לטבוע בוואטסאפ בטלפון. הייתי מנסה לעוף אם לא הייתי ינשוף עץ והדלפק לא היה פחות ממטר מתחתי ולא הייתה סכנה שאפול לאמילייה ישר על הראש. רציתי להזהיר את קיילי. אבל נשארתי על המדף כשמפתח החנות בער כמו אש קרה מתחת לרגליי.
קיילי היטתה את האוזן אל הפטיפון הישן.
עוד כשנכנסה לחנות היא שמעה זימזום. ככל שהתרחקה מפתח הדלת והעמיקה בין המדפים, הזימזום הלך והתגבר ושם ליד הפטיפון הוא נשמע לה כמו שיחה חרישית בשפה שהיא לא מכירה.
הפטיפון הישן עמד בחלק האחורי של החנות. קיילי הסתכלה על מצלמות האבטחה ואחר כך אל אמילייה וראתה שבנקודה זו אין מצלמות ושאמיליה המוכרת שקועה בטלפון והיא החליטה להסתכן בשבירת עוד פריט והצמידה את האוזן אל החור בתקליט שהיה מונח על הפטיפון.
ואז היא שמעה את זה.
בהברות ברורות ובמילים עם משמעות. ללא ספק.
בהתחלה קיילי חשבה שהיא מדמיינת, בניסיון נוסף להקשיב לחפצים בחנות היא נבהלה והרגישה שהיא עומדת להקיא ולהתעלף מרוב בעתה ואולי קודם להתעלף ואז… להפך. היא הרגישה מבולבלת. הנשימות שלה עלו וירדו ויחד איתם כל השדים שהתרוצצו לה בראש ודיברו, או ככה לפחות הרגישה. היא נשפה אוויר כמו מנהרת רוח.
ופתאום, מתוך כל הסערה היא התמלאה בבת אחת שלווה. כל הסערה לקחה 3 או 4 דקות. ראיתי מכאן, מהמדף הנמוך מאחורי הקופה, את ההכרה גואה בה ומתבהרת. אילו רק יכולתי לעוף או לשרוק לה משהו.
אמיליה שהתה בתוך הטלפון כמו בעולם מקביל ובינתיים קיילי עברה בין החפצים העתיקים בחנות, היטתה אוזן והקשיבה בדריכות: ברגע שנכנסה לחנות כבר ידעתי שהייתה לקיילי יכולת מוזרה לחוש את סיפורי העבר שהתעכבו בתוך כל חפץ עתיק שהיא האזינה לו. במיוחד החפצים להם היה סיפור לא פתור שצריך לפתור או משאלות שעוד צריך להגשים.
קיילי הבינה לפתע שהעתיקות בחנות הם כמו גוף אמיתי; כמו הזיכרונות שאנחנו מכילים בתוכנו. קיילי הבינה שהעבר חי בלחישות שלהם, והם מחכים שמישהו יקשיב – והיא הקשיבה.
היא הקשיבה לחפצים העתיקים בחנות, מרימה כל חפץ בזהירות ומקרבת לאוזנה. העתיקות כבר לא היו חפצים בלבד עבורה אלא כלי קיבול לרגש, שכל אחד מהם אוחז בקטע אחר של סיפור נשכח וביחד הם ההיסטוריה כולה.
אחרי 150 שנה שאני עומד כאן על המדף כמו פסל עץ דומם ואחרי עוד 19 דקות שהיא ספגה לתוכה את הדי העבר, הצלחתי להזיז את נוצת התעופה ולהפיל את מפתח המתכת על הרצפה מאחורי אמיליה. המפתח פגע ברצפה ב"קלינג" חרישי. עבור מי שלא שומע את זמזום בחנות מכל הכוורת הסואנת של עדויות החפצים – עבורו החנות שקטה וריקה כמו עבור אמיליה שזינקה בבת אחת ממקומה וניעורה מהעולם הוירטואלי אל החנות:
"אז אנחנו מצליחים להחליט על מתנה, מה?" אמיליה שאלה ברבים והעבירה את המשקל מרגל לרגל. המגפיים הלבנים עם העקב הגבוה החמיאו לה אבל אחרי שש שעות כבר לא היה לה נוח איתם והיא התחרטה שהיא לא נעלה בבוקר את נעלי הספורט או אפילו באה יחפה. מה זה משנה אילו נעלים היא נועלת? אף אחד לא נכנס לחנות וממילא מי שנכנס גורלו נחתם.
קיילי התקשתה להחליט מה לעשות עם הפטיפון שסיפורו לא הסתיים. לפני 200 שנה הוא החל לנגן את התקליט שהונח עליו אבל אז פרצו אל החדר ארבעה אנשים עם אקדחים וירו לכל עבר. כדור אחד עבר דרך הוויניל, חורר את התקליט וננעץ בין גלגלי השיניים בליבו של הפטיפון. הכדור השני והשלישי ננעצו בדיוק באותו המקום בגופם של זוג הרקדנים והכדור הרביעי ניפץ את מנורת התקרה שהחלה לבעור ואחריה אחזה האש בכל החדר.
האקדוחנים נמלטו והזוג נעלם בשריפה. נשמתם נמלטה מהאש אל גופם של הפטיפון והתקליט הדוממים. מאז הם מספרים מתוכם את סיפור המעשה ומקווים יום אחד להשלים את הריקוד ואת ייעודם כעתיקות רוחשות.
אמיליה התקרבה אל הפטיפון והזיזה את אבריו תוך כדי שאמרה "פטיפון עתיק זו יופי של מתנה. רק צריך לתקן את החור בתיבת העץ. כל נגר יוכל בעשר עשרים דולר מקסימום…"
אבל קיילי הרגישה שהסיפור הטראגי הזה הוא לא הסיפור שלה. היא גם הרגישה תחושה מוזרה שהזמן שלה הולך ואוזל. היא גם הבינה שאמיליה בכלל לא מודעת לכל רחש הכרסום של ההיסטוריה דרך העתיקות אל חלל החנות.
אמיליה גם לא ידעה שירד גשם ביום בו אלרה גריי איבדה את שעון הכיס שהיה מרוקע בפרפרים מכסף. אמיליה נעמדה בחנות לא רחוק תיאטרון הבובות והציצה מעבר למדפים מתוך שעמום וניפחה עוד בלון מסטיק, כשקיילי עצרה ליד השעון, אחזה בו ושמעה מתוך זמזום החפצים איך אלרה גריי איבדה את השעון ביום גשם והייתה עסוקה כל אחר הצהרים בחיפוש אחריו בסמטה שהוצפה במים. זה היה בשנת 1939 ובינתיים באותן השעות שהיא התעכבה בסימטה נכנסו הנאצים אל ביתה ורוקנו אותו מהחיים. השעון הציל אותה עוד כמה וכמה פעמים באותן השנים בהן היא התגלגלה ברחובות ועברה מבית לבית בחיפוש אחר מקלט ומחסה. כשהמלחמה נגמרה וגם האוכל, היא נאלצה למכור את השעון ומאז הוא מחפש את נשמתה בכל קונה שעובר בחנות.
אבל היא לא הייתה אף פעם אלרה גריי.
מהמדף עליו עמדתי היה אפשר להרגיש את התנודות באוויר כשאמיליה התחילה לאבד סבלנות והחלה לצעוד אחרי קיילי כמו צל של אחר הצהרים: קרוב וקצר.
אבל לקיילי לא היה אכפת. היא הייתה מרוכזת בזמזום. אצבעותיה צחקו כשהיא נגעה בספלי התה מהחרסינה הלבנה. הספלים האנגלים עוטרו בוורדים גדולים ומוגזמים ובגוונים של אדום-ורוד כשפס זהב דק על שפתם.
קיילי הרגישה את דיגדוג הצחוק עולה לאפה כמו ליטוף של נוצת טווס פלומתית והיא נשפה בשקט דרך האף גיחוחים קטנים. הספלים הושלכו לנהר בשנת אלף שבע מאות שבעים ושלוש, על ידי משרתת זועמת. בעלת הבית חולת הניקיון, דרשה מהמשרתת, באופן בלתי אפשרי בכלל, לכבס ולתלות לייבוש על חבל הכביסה את כל החפצים בבית ובכך התכוונה ל-כ-ל החפצים בבית: מהכריות שעל המיטה ועד החתול. אחרי כמה שעות כשכל הבית נתלה על החבל והמשרתת נכנסה למטבח היא החליטה שהבקשה מוגזמת ובמקום לרחוץ את הכלים של שעת התה בגיגית – היא זרקה אותם לנהר במחאה.
הספלים שקעו עם פתיתי תה הדובדבנים השחור אל הנהר. בעקבותיהם שקע גם קנקן החרס שאוייר באופן תואם בפרחים מוגזמים וזהב. תה הדובדבנים צבע את הנהר בשחור-דם. כל נשות העיירה יצאו לחזות באיימה. הם האמינו כי אלוהים עצמו הטיל כישוף כמו במכות מצריים צבע את הנהר בדם. כל אותו השבוע בו הנהר היה אדום נשות העיירה ניסו להיפטר מהכישוף באמצעות מגדות עתידות ומכשפות שרקחו עשבים שונים ויצרו מרקחת ירוקה כמו אבוקדו שנמרחה בשביל להרחיק מזל רע, על שערן של כל הנשים שיכלו להרשות לעצמן כישוף יקר כזה. שיערן הפך ירוק משחיר ומצחין שזימן אליו זבובים וגירוד. אבל האמת עברה מפה לאוזן בין המשרתות שהחליטו שזוהי שעת נקמה בגבירות שלהן. וכך המחאה החזיקה מעמד כל האביב: המשרתות המשיכו להשקות בסתר את הנהר בפתיתי תה שחור שספלים מחרסינה נזרקו לתחתיתו ולאחר מכן נעמדו בצד הנהר ויבבו קינות בקול רם כדי להשלים את האווירה. כך כל אותו האביב הגברות בעיירה הסתגרו בבתיהן והמשרתות צחקו מאחורי הדלתות הסגורות.
אני זוכר את זה. הייתי שם. תלו גם אותי על החבל בין הניברשת לחתול. לקח עוד שבועיים עד שמישהו הוריד את כל החפצים חזרה למקומם וחזיר גם אותי למדף במטבח ליד החלון.
קיילי הסתובבה בבת אחת לאחור.
אמיליה חשבה שזה בגלל שהיא בלשה מאחוריה בצעדים צמודים ועקבים קולניים אבל קיילי הביטה עלי. דרך כל רחשי ההיסטוריה של העתיקות בחנות מעבר לאפלת הערב שהחלה להתפרש במעברים ובין החפצים. הביטה בי – ינשוף העץ העתיק, ועיניה נפקחו. היא פנתה לאמיליה. אך לפני שהספיקה אפילו לשאול היא נענתה ב:
"הינשוף לא למכירה".
קיילי משכה את גבותיה מטה ואז מעלה ואז את מתחה את שפתיה לפרצוף מחייך מאולץ:
"אני אשלם לך כמה שתבקשי. אני חייבת לקנות אותו הוא מושלם. בדיוק מה שחיפשתי".
רקעתי ברגליי ושרקתי כדי להבריח אותה מהחנות. ידעתי מה עומד לקרות ורציתי להציל אותה הפעם. קיילי החלה להרגיש שהיא נדחקת החוצה מקופסת העור שהיתה הגוף שלה. לפתע היא הבינה שהסיפורים הקבורים בחפצי העתיקות, להם הייתה עדה, נאספו לתוכה כחלק מהמסע שלה. קיילי הסתכלה עלי, ינשוף העץ, כמו מסתכלת דרך מראה מטושטשת מאדים ביום קר. עיניה התרחבו בתערובת של הפתעה והכרה: היא זיהתה את עצמה בי – כמו שאני זיהיתי אותה. קיילי הבינה שלא תוכל להימלט מלהטביע את כל זיכרונותיה במשרוקית העץ בצורת ינשוף שהייתי ושהתנדנדה למולה על המדף.
רקיעות האזהרה שלי היו ברורות לה. קיילי היססה. כובד ההחלטה התיישבה על כתפיה ואחזה בה בציפורניים.
"כיצד זה אפשרי?"
"לעתיקות יש דרך לשמר את שברי העבר, כמו טבעות שנות חיי העץ המוטבעים במהותם". עניתי לה
אמיליה נידנדה את ראשה מצד לצד בחוסר שביעות רצון: "אם את לא קונה שום דבר אז אולי תצאי מכאן כבר". היא אמרה וחזרה לחטט בסלולרי שלה.
"אני מכירה אותך. ראיתי אותך בעבר" ענתה קילי
אמיליה הרימה את הראש מהמסך "והנה היא מדברת אלינו אבל לא שמה שקל." אמיליה ענתה כאילו היא מנחה של מכירה פומבית לקהל שקוף.
"אני אוצר סוד שקרוב ללבך" אמרתי לקיילי.
קיילי הושיטה את ידה לאסוף אותי אל ידיה.
אמיליה סיננה במורת רוח הברות קצרות והמשיכה לצפות בסירטוני יוטיוב בסלולרי
"אני מכירה אותך אוקלור, מזמן אחר, ממקום אחר." אמרה קיילי.
"נכון מאד" עניתי.
"חוטי הגורל שלנו שזורים בדרכים מפתיעות. כמו כל מבקר בחנות הגורל שלך ברגע שנכנסת היה להפוך לטבעת זיכרון נוספת בחפץ העתיק שהיית בעברך לפני שנולדת מחדש לקופסת העור שעוטפת אותך. הנה דרכינו התאחדו שוב ואת, עם זיכרונותייך תצטרפי אל תוך ינשוף העץ למאה וחמישים השנים הקרובות עד שתיכנס לחנות זו ש … נו את כבר תרגישי"
קיילי כמעט נכנעה לכח שהחל למשוך אותה החוצה מגופה לתוך הינשוף העתיק כשהיא נזכרה בליצן החרסינה ששברה בכניסתה לחנות. ממנו נותרו רק שבבים לבנים על הרצפה אבל רוחו התפזרה ונמוגה.
קיילי התחילה להאבק בגורלה. לא. היא לא יכולה להסכים עם דבר כזה. היא לא תאסור את זיכרונותיה בתוך חפצים עתיקים. היא ידעה מה היא צריכה לעשות.
קיילי פסעה במהירות אל המחסן והביאה את המטאטא והחלה להכות ולשבור את כל החפצים בחנות. הזימזום התגבר לשאון רב של דבורים שהשתחררו מכוורת שנפלה מהעץ. קטעי זיכרונות נמלטו מחפצי העתיקות השבורים. היא לא הסכימה לכלוא את ההווה בעבר.
ידעתי עוד שנכנסה כי זה חייב לקרות כך. כמו תמיד.
כשקיילי סיימה לפרק ולשבור גם את מה שאי אפשר היה לשבור, החנות נראתה כמו אחרי שוד או הוריקן או גוג ומגוג או שלושתם יחד.
אמיליה עמדה מבוהלת צמודה עם הגב לקיר וכיוונה את מצלמת הסלולרי אל קיילי. היא הסריטה הכל. את פרץ ההתפרעות האדיר שתקף את קיילי, את הזמזום שפשט בחנות, את ההדים הנשכחים של העבר שנכלאו בעתיקות ושוחררו לחופשי.
בשקט שנוצר אחרי שהכל שכח, היה אפשר לשמוע בסרטון את אמיליה מפוצצת בלון של מסטיק ומחפשת לאן נעלמתי והיה אפשר לראות אותי עומדת על המדף מאחורי הקופה, זקופה וטרייה כשטבעת עץ רחבה וחדשה נוצרה בתחתית ירכי הינשוף שנהייתי.
אמיליה תחפש עוד מספר ימים לאן נעלמתי ולא תדע שאני אהיה כאן מאחוריה על המדף – ינשופת עץ דהוייה ועתיקה עם זיכרונות מוטבעים בנוצותי ויום אחד, בעוד מספר שנים יכנס לחנות בחור עם משקפיים. הוא ימהר ויחפש מתנה. הוא יחזיק ביד אחת ערימת דפים וביד השנייה הוא יקשיב לחפצים ולהמייתם – ולא יאמין. אני אחכה שהוא יכנס לחנות וכשיתקרב אל המדף שלי אני אחליק מידיו ואתנפץ על הרצפה לחופשי. אחר כך הוא יחזיק את הדפים מתחת לזרוע ויטאטא את שברי העץ ויתנצל. אני אכיר אותו. יקראו לו אוקלור.