יוני לא באמת אהב את הסינמטק. הוא אהב את יעל ויעל אהבה את הסינמטק. אותה פינה חשוכה במורד עמק רפאים לא עשתה דבר ליוני שבכלל אהב סרטי מרוול, אבל יעל אהבה את כל השטות הזו. את "שמונה וחצי" של פליני הוא בקושי שרד אם לא היה מסניף את השער המתולתל שלה ושלא לדבר על "נוספרטו" שהיה סיוט עד אותה חיבוק מהיר שהוביל לנשיקה בקטע שיעל חשבה שהוא מפחיד במיוחד. באותו יום שלישי כשהוא צועד לו לאיטו במורד גן הפעמון בדרך להקרנה מיוחדת של "ספרטקוס", הוא המשיך לומר לעצמו שהוא אוהב את יעל ושווה לוותר בשביל זה על שלוש שעות ושבע עשרה דקות.
הוא הגיע לסינמטק והרהר לעצמו מדוע השמיים כל כך אדומים. השעה הייתה רק שלוש בצהריים ושמיה של ירושלים היו נראים כאילו השקיעה כבר מתרחשת. "אולי הזמן עובר יותר מהר שאוהבים" חשב לעצמו "זה סימן טוב לקראת הסרט".
יעל חיכתה בכיכר האבן הגדולה שלפני הסינמטק. עסוקה בסלולרי. יוני ניגש אליה ועד לצעד האחרון התלבט אם לנשק אותה, לחבק אותה או רק לומר היי.
אבל אז הכל הפך שחור.
יוני התעורר לתוך מה שנראה כמו סיוט שהיה לו שהיה בן שש. האויר כולו הסריח מעשן וכל מה שיוני יכול היה לראות היה אדום כהה. הוא ניסה להזיז את הרגליים אחת אחת ונוכח לראות שהוא יכול לקום. הוא סרק את גופו במהירות והבין שהוא מדמם באופן רציני מכתף שמאל אבל שאר הגוף נשאר שלם. הוא הסתכל סביבו בזהירות ובאיטיות. לאט לאט הראיה ההיקפית שלו התחדדה והוא ראה את ההריסות שעדיין התגלגלו לאיטן במורד הצוק. "מזל שהסינמטק לא כל כך עמוס בשלישי בצהריים" הייתה המחשבה שהציקה לו בעודו מתבונן בגודל ההרס. נראה שכל הסינמטק כולו שקע אל תוך העמק ברגע. יוני שיער שהנפילה הייתה כמה עשרות מטרים וכנראה שכל המבנה כולו פשוט צנח צניחה חופשית אל העמק הטרשי שמתחתיו.
הוא התבונן סביב. כמה אנשים עמדו ובהו בחלל. רמות פציעה שונות. זה הרגיש כמו תרגיל מד"א שיצא משליטה. ואז הוא נזכר – יעל.
הוא התבונן במהירות בסביבו מנסה למצוא את אחד המאפיינים שהפכו את יעל לכל כך מזוהה. זה לא לקח כל כך הרבה זמן לא בגלל שיעל עמדה בצורה שהיה קל למצוא אותה אלא בגלל הדבר שיעל עמדה מולו. יוני חווה משהו שהוא בין פלאשבק לבין חלום בלהות מאוד מציאותי. יעל עמדה מול שער גדול, אובלי ואדום שהיה נראה כמו פסל סביבתי גרוע שמישהו שם ליד יד ושם. כאלה פסלים יוני ראה בעבר אבל הוא לא ראה פסל כזה כולו עולה באש.
זה היה כמו לראות שריפת יער ענקית אבל האש לא הייתה חמה והיא הייתה מאוד מאוד אדומה. יעל הייתה נראית כל כך קטנה אל מול השער הענקי. יוני הבין שכל האויר נצבע באדום בגלל הצבע העז של השער הבוער. המוח שלו עבד במהירות מטורפת. הוא רץ אל יעל, תיקל אותה אל הרצפה כמו שחקן פוטבול מקצועי ונבח: "יעל, את בסדר? נפצעת?" היא הסתכלה אליו בדממה סטואית כמעט. מעין מבט שהיה כמעט ריק. "יוני, תרד ממני" היא אמרה בשלוה. "אני בסדר, לא קרה לי כלום, רק כמה מכות יבשות בגב."
"אתה, לעומת זאת, מדמם מהכתף." היא אמרה אחרי שבחנה את גופו בזריזות. הוא הנהן בחזרה: "כן, שמתי לב. אבל זה בסדר. זה לא כואב. זה נראה גרוע יותר ממה שזה נראה." הוא הפתיע את עצמו בניסיון שלו להרשים את יעל גם במסגרת האירוע המחריד ששניהם לקחו בו חלק.
"מה קרה?" הוא אמר אחרי שהבין שהיא מחכה למוצא פיו. "פיגוע? רעידת אדמה?" "לא" ענתה יעל בשקט. "אחרית הימים".
"מה? מה אחרית הימים?" יוני חשש שאולי יעל קיבלה מכה בראש והיא מדברת מתוך זעזוע מוח.
"בדיוק קראתי על זה בטלפון לפני שהגעת. מסתבר שארכיאולוגים שחופרים בגיא בן הינום כבר כמה שנים מצאו אבן שכתוב עליה "זה השער לא יפתח", כמובן שזה היה מאוד מגניב והם רצו לשים את לתצוגה במוזיאון ישראל אבל מאז שלשום לא מוצאים אותם." השקט והריכוז בהם יעל העבירה את השיעור הזה הטרידו את יוני יותר מעצם הסיפור. איך יכול להיות שהוא יורה מילים כמו אחרי ריצת מרתון והיא נותנת לו דיווח חדשותי ברוגע של יונית.
"אוקיי, ו..?" הוא שאל באיזה דחף לסיים את האירוע וללכת הביתה. "ו..היה שם בכתבה את תגובת הרב הראשי של ישראל והוא אמר שכתוב בגמרא שידוע שגיא בן הינום, שזה איפה שאנחנו עכשיו, הוא הפתח לגיהנום, וכנראה הארכיאולוגים מצאו את הפתח ופתחו את השער לגיהנום ושכולנו צריכים לקרוא תהילים וממש לפחד, ויוני" היא אמרה תוך שהיא מצביעה על השער האדום שהיה שם כל הזמן "זה השער לגיהנום".
"תגידי, את חיה בסרט?" הוא הטיח בה כמו מנסה להחזיר קצת טירוף לשפיות שהיא התאמצה כל כך לשמר. "זה בטח איזה צינור גז של הסינמטק שהתפוצץ. זה רעידת אדמה או פיגוע. הרי ממש פה, כמה מטרים, ירו ביהודה גליק" הוא הצביע בזריזות על מעלה ההר לכיוון מרכז בגין שלא באמת נראה מהמקום שבו הם היו, אבל שניהם ידעו שהוא שם.
"לא יוני," היא אמרה בבטחון השקט שכבר התחיל להציק ליוני ולהרהר באהבה שלו אל הבחורה הזו. "זה השער לגיהנום, ועוד מעט יקרה אחד משני דברים, או שכל השדים של גיהנום והשטן בכבודו ובעצמו יצאו מתוך השער הזה ויביאו את הגיהנום אלינו, או שכל העולם ישאב לתוך הגיהנום וזה יהיה סוף העולם כמו שאנחנו מכירים אותו."
"תקשיבי, אני לא יודע מה בדיוק קרה אבל זה נשמע לי ממש מטורף מה שאת אומרת" בשלב הזה, יוני הבין שהאירוע הזה שיגע את יעל. היא איבדה את הקשר למציאות וכל מה שהוא היה יכול לעשות זה רק לומר דברים שירגיעו אותה, יאפסו אותה עד שיקחו אותה לאיזה מחלקה סגורה או אבחון פסיכיאטרי.
צפירות האמבולנס קטעו את חוט המחשבה שלו. "הגיוני שהם פה" חשב לעצמו יוני בלי לדעת אם הם הגיעו מהר או לא ובעצם כמה זמן עבר מאז שהכל הפך שחור.
נחיל של שוטרים ואנשי הצלה ירד במורד ההר בכדי לעזור. חלקם גלשו בסנפלינג מאולתר בעוד שחלקם פשוט קפצו אל הצוק שנוצר וירדו בזריזות דרך הסלעים למטה. שתי כבאיות הגיעו מהכביש שמגיע מתוך הר ציון ולרגע הזירה הייתה נראית מוכרת עד כדי כאב לכולם. יוני נשכב על הרצפה וחיכה שמישהו יגיע אליו. הוא היה עייף, הוא הרגיש כאילו נפל עליו בניין והדימום שלו התחיל באמת לכאוב. הוא הסתכל לראות שיעל, שישבה עם ידיים מתחת לרגליים כמו מחכה להופעה שתתחיל, עדיין שם – ועצם את העיניים. הוא אפילו חייך לשנייה.
הוא קם בבית החולים "שערי צדק". הוא ידע שזה בית החולים הזה בגלל הלוגו הגדול שהופיע על המצעים שכיסו אותו. אמא שלו ישבה בשקט לצד המיטה. "היי יוניל'ה" היא אמרה שהוא התעורר "איך אתה מרגיש?" הוא נשם נשימה עמוקה ואמר "בסדר. מה קרה? זה היה פיגוע?" אמא שלו, שהייתה אישה קטנה מאוד ומהירת תנועה, קמה בזריזות וניגשה אל החלון. "אחרית הימים, יוניל'ה." "מה? מה אחרית הימים?" הוא צעק. "תגידי, את בסדר? מה קורה לכולם עם ההזיה הזו?" "לא, מתוקי, זאת לא הזיה, אחרית הימים הגיעה. מסתבר שאיזה ארכיאולוגים פתחו…" "שמעתי את זה כבר" הוא פלט בכעס ואז הוא נזכר בה. שוב. "דיברת על זה עם יעל?" הוא אמר בקול שקט יותר. אמא שלו פגשה את יעל כמה פעמים וידעה שיוני מאוד רציני לגביה. הוא אמר לה את זה במפורש. "לא" היא ענתה מובסת. "לא ראיתי אותה בכלל, הנחתי שבגללה אתה הולך לסינמטק אבל אני באתי ישר לפה ואתה היית לבד באמבולנס. שאלתי עליה במיון אבל אמרו שלא הגיע מישהי בשם יעל מהשער" "מהשער?" יוני דיבר אבל הקול שלו כמעט ונגמר באמצע. "כן, בובי, השער. אפשר לראות אותו מכאן." יוני הסתכל מהחלון וראה את אותה צורה מכוערת צובעת את שמי הלילה הירושלמיים באדום בוהק שאי אפשר לטעות.
"אחרית הימים" יוני לחש לעצמו. הוא הסתכל על אמא שלו וכמעט התחיל לבכות. "קרה משהו עם השער הזה? מישהו יצא ממנו? מישהו נכנס לשם?" הוא שאל את אמא שלו בקול חלש. "לא, מיד אחרי שפינו את כל הפצועים, הגיעה משלחת של רבנים ומאז הם שם, לא יודעת מה הם עושים."
יוני שקע בתוך המזרן ועצם את העיניים. הוא שמע את אמא שלו אומרת בשקט, כאילו לא רוצה שהוא ישמע: "אתה חושב שאבא שם?"
יוני לא ידע הרבה על אבא שלו. הוא ידע שהוא עזב את הבית שהוא היה בן חמש והוא ידע שהוא אהב לשתות. הוא זכר כמה פעמים שהם היו יחד בפארק או בבית אבל זה אף פעם לא התחבר לו למשהו גדול יותר.
לכן הוא היה בהלם שאמא שלו הזכירה לו את אבא שלו. "מה הקשר יהודה עכשיו אמא?" הוא התעקש לא לקרוא לו אבא בשום מצב. "אם זאת אחרית הימים, יהודה או כל אדם אחר לא חשוב עכשיו. העולם הולך להיגמר."
"תמיד חשבתי שאבא בגיהנום, יוניל'ה. על כל מה שהוא עשה לנו" היא שקעה בהרהורים וחזרה לבהות בשער האדום.
יוני חשב לרגע על כל האנשים שצריכים להיות בגיהנום. היטלר, המן הרשע, סטאלין, הילד המניאק שהיה מרביץ לו בהפסקות ביסודי. "אני חושב שהוא באמת שם, אמא. סובל."
כל הטלוויזיות נדלקו בבת אחת. כמו מהופנטים, ישבו כל החולים וכל בני משפחותיהם בכסאות או במיטות. הטלוויזיה רצדה ואז הופיעה דמות ברורה של איש נמוך ושמנמן עם אף פחוס ומבטא גרמני כבד. הוא הקריא מתוך ספר שחור כמאחוריו מתנשא השער האדום. באופן מוזר השתקף נופה של ירושלים. כולם הבינו מיד – הוא מקריא את נאומו מתוך הגיהנום.
"ערב טוב, רבים מכם וודאי שואלים את עצמכם מי אני ומה אני עושה על מרקע הטלוויזיה שלכם? ובכן, מאז קיומו של העולם נודעתי בהרבה שמות. אשמדאי, מאלפס אבל בשבעים השנה האחרונות כולכם מכירים אותי כהרמן גרינג." הוא נשם כמה נשימות עמוקות בכדי לוודא שכולם הבינו במי מדובר.
"ביומיים האחרונים, המצב העדין, שנשמר במשך דורות בין הגיהנום ובין העולם הזה – התערער. למרות אזהרות חוזרות ונשנות המופיעות בכל הטקסטים החשובים לכל הדתות, העיזו כמה חצופים לפתוח את השער המחבר בין העולמות. כאילו קוראים תיגר על גיהנום ומבקשים מלחמה." בשם אדון האופל," הכריז גרינג. "שלא מבזבז את זמנו על העולם שלכם כי יש לו גיהנום שלם לטפל בו…" הוא אמר כמעט בלחישה. הוא חזר לקול רם: "אנו מציבים את האולטימטום הבא. בעוד ארבעים יום, יעלו צבאות הגיהנום ויכבשו את העולם שלכם. איש לא ינצל. איש לא ישרוד. אלא אם תסגרו את השער. החזירו את המנעול למקומו והסדר יחזור על כנו. עד אז – השמרו."
המסך נכבה במהירות. השקט ששרר בבית החולים הרגיש כמו אחרי פצצה גרעינית. אמא של יוני ישבה בכיסא ונאנחה: "נו, אז זה קל. סוגרים את השער ונגמר. מזל שזה נגמר ככה." יוני הסתכל על אמא שלו ונאנח גם הוא. באמת סיום די פשוט לאירוע הזה.
הם ישבו כמה דקות בשקט ואז אמא של יוני החליטה לפתוח את הטלוויזיה. "להעביר קצת את הזמן" היא אמרה ליוני. שהמסך נדלק, עיניו של יוני נפערו בתדהמה – יעל.
היא ישבה שם, לבושה במדי ב', סטייל זלנסקי, ומתחתיה הכיתוב "יעל בנסון – פעילה למען כיבוש הגיהנום."
היא דיברה באותו טון, שקט ובטוח, כאילו מסבירה לילד קטן למה מה שהוא עשה הוא דבר שהוא לא יכול לעשות שוב.
"תראה," היא אמרה, מסתכלת על המראיין במבט מדויק. "יש לנו הזדמנות שלא תחזור על עצמה. הרי לכל אחד יש קרוב משפחה, חבר שיש סיכוי שהוא שם. עכשיו, זה יכול להיות על כל דבר. זה יכול להיות על גניבה מהמכולת. מי יודע? יש לנו כח. ובעצם אין לנו מה להפסיד. הרי כולם כבר מתים שם. בוא נלך לגרסה הכי קיצונית, נניח שאנחנו זורקים שם פצצת אטום. מה יקרה? מי שמת – כבר מת. ואולי נצליח לשנות המשוואה. אולי נצליח להפסיק עם הטירוף הזה של עונש לכל החיים שאחרי החיים!"
הייתה דממה.
נראה שגם המראיין חיפש מילים לתאר את התגובה שלו לתיאור הקיצוני של האישה קטנת המימדים שישבה מולו. הדיסוננס היה כל כך בולט.
יוני הפסיק להקשיב לשיחה. יעל פתאום נראתה כל כך שונה. איזה מחשבות מטורפות. האם הוא עדיין אוהב אותה? היא נראית אותו הדבר אבל כל כך שונה.
ברקע המחשבות של יוני נשמע רעם. הוא לא שם לב בהתחלה, אבל שהרעם השני הגיע ללא ברק ולא התחיל גשם – יוני הציץ מהחלון.
זה נראה היה כמו שומר מסך גרוע משנות התשעים. ברד בצבע אדום שירד מהשמיים וצבע את השמיים באדום בוהק. יותר בהיר מהשער שבאופן, שהיה נראה ליוני מוזר, החמיא לשער.
זה היה מראה מהפנט. כאילו מישהו משחק טטריס עם אבני אש. אבל כשיוני הבין שכל אבן פוגשת את הרצפה שורפת את המקום – הוא נסוג מהחלון והתיישב על המיטה.
בית החולים נכנס לטירוף. יוני שמע את האחיות והרופאים צועקים "ער"ן" כמו משוגעים ורצים לכל כיוון. לא היה לו כח. זה היה יותר מדי בקצת מדי זמן. הוא נכנס למיטה. עצם את העיניים והלך לישון.
הוא התעורר ליד השער. היה שקט מפחיד. הוא הבין מיד שהוא חולם. הוא ידע בדיוק מה לעשות. הוא צבט את עצמו.
להפתעתו הוא הרגיש את הצביטה. "מה?" הוא אמר בקול רם מדי. על הרצפה הוא זיהה אבן קטנה וחדה. הוא הרים אותה ויצר חתך קטן בקצה האצבע שלו. ההפתעות המשיכו להגיע. הוא דימם. הוא הסתכל ימינה ושמאלה ולא ראה איש. רק הוא בחלוק בית החולים והשער.
"יוני" הוא שמע קול מאחוריו. "אל תסתובב. זה אני, אני חושב שאתה מכיר אותי בשם שכולם מכירים אותי בו – השטן". יוני בלע את הרוק והתכונן לברוח. "אני צריך לדבר איתך על משהו חשוב – אני צריך שתהרוג את יעל."