שטן קטן שלי, היום אני מבין שהסוף שלי התחיל, כשהתעוררתי בתוך סטודיו שהוסב למסיבה. המוזיקה מכה באוזניים, המסטולים ממשיכים לנגן את ההאוס המחריד הזה. אני מוצא את עצמי לא סתם מתעורר, אלא מתחת לרמקולים. החורף נהיה קשה יותר, אחרי שגזי החממה מנעו מקרני השמש לחדור את העננים האפורים השנואים. אבל זה לא הפריע לנו לרקוד בחולצות קצרות אחד ליד השני, בתקווה להתחמם במוזיקה. אני מנסה לקום אבל הגוף שלי כואב. אני על הרצפה הקפואה. איזו בושה. מה אני עושה על הרצפה. עדיף להיות אפילו על כיסא מאשר להיות על הרצפה. אילו בושות. אני לא יודע אפילו איך הגעתי למצב הזה. אני חייב להחדיר לעצמי זיכרון חדש לגמרי. אני מבטיח שהפעם לא אקמץ בכסף. אקנה לעצמי זיכרון חדש. אני לא יכול להמשיך ככה. אבל אם אני ארצה לקנות לעצמי זיכרון חדש שכזה, אצטרך למכור את הזיכרון הכי יקר לי. ואני כבר ריק גם מכסף וגם מזיכרונות שווים, מרגיש כמו אדם חסר זהות. אני שונא את העולם הזה. פשוט שונא אותו. גם הוא לא פְרָאייר ושונא אותי.
שטן קטן שלי, אתה מפסיק את המוזיקה והולך עם חברה שלך לאיזה חדר אחר, בכדי לנוח מלשחק עם המוח המרוקן שלנו. אני לא מצחצח שיניים, שוטף פנים, ואפילו שומר את הפיפי שלי, ופשוט יוצא וקולט שזה סטודיו בתוך חדר משרדים. או להפך, חדר משרדים שהוסב להיות סטודיו. שטיח אפור-אדמדמם מקיר לקיר. לפחות לא קר. אבל אני קולט ששכחתי בפנים את המעיל שקיבלתי במתנה מאבי. הדלת של המסיבה סגורה. אני דופק ומצלצל, אבל אף אחד לא קם לפתוח לי. אני בוכה בתוכי על המעיל, אבל מבטיח לעצמי שאחזור לקחת אותו. מתחיל ללכת וקולט שאני עדיין מסטול. לא קולט בדיוק איפה אני עומד ולאן אני צריך ללכת, כדי לצאת מהמבוך של חדר המשרדים. הדלתות נפתחות, חשוכות. אין שום שלט שיורה על היציאה. הקירות תכולים-בהירים. מתחיל להיות לי קר, ואני רוצה את המעיל שלי. אני הולך והולך ורק חולם על איזה זיכרון אקנה כשיהיה לי מספיק כסף.
שטן קטן שלי, אתה הדבר הכי הפוך מרגע הזיכרון האחרון שנותר לי, לאכול עם אימי עוגיות מעמולים. אני לא זוכר את הפרצוף שלה, כי משכנתי את הזיכרון הזה לפני יותר מדי זמן, ועכשיו הבנזונה בטח ירצה איזה מחיר מופקע בעדו. התאורה מעמעמת את האווירה, ואנל'א יודע אם זה לילה או יום. אני נכנס בטעות לחדר, בחור עצבני מביט בי. אני מרכין את הראש, ומיד סוגר את הדלת ובורח לצד האחר של המסדרון. מוצא מטבחון ומתיישב שם לחכות, שיבוא מישהו להכין אוכל או קפה, וייקח אותי החוצה. הזמן מתארך מדי. אולי אני מחכה כמה דקות, אבל ההרגשה מתארכת לכמה שנים.
שטן קר שלי, האם אכפת לך שקר לי, שאקפא למוות אחרי מסיבת סוף העולם ואחותו. אני דופק על דלת אחד החדרים, לא מקבל תשובה ומחליט להיכנס לתוכו. אני לא יודע למה, אבל מרגיש בתוכי שהמסיבה לא נגמרה. אני רוצה עוד. מוציא את מה שנשאר לי ומסניף . מסתכל סביבי ורואה חדר עם הרבה תמונות של סוסים בכל מיני צבעים. החדר ריק לגמרי. אין בו רהיטים. אני מחפש להדליק הסקה. לא מוצא אותה ומתפלא. אולי היא הסקה שמופעלת על ידי חיישנים, כי אני מרגיש שחם שיותר.
שטן קטן שלי, אני לא מפחד ממך, המעיל הזה שקיבלתי מאבי יגן עלי. הנה אבא שלי, מדריך אותי איך לסגור את הריצ'רצ', מבקש ממני להסתובב מולו, ואף בודק את הקצוות של השרוולים. הפנים שלו מוסתרות ממני, אבל הקול שלו תואם את הקול של אבי. אני שוכב וחושב איזה זיכרון אני יכול למכור בכדי לקנות לעצמי מעיל חדש. אולי אמכור את זיכרון הרגע שבו גיליתי שאני לא מכדור הארץ. כלומר, עד היום אני לא יודע מאין אני, אבל יודע שהזיכרון על ילדותי בכדור הארץ מושתל. הלוואי ורק אני הייתי מגלה את הגילוי, אבל אנחנו רשת של אלה שגילו את העובדה שאין לנו ידע מאין באנו. מישהו דופק בדלת. אני מסתכל על דמותו דרך הדלת הכפולה, שפתוחה לעיני הנמצאים בתוכה. זאת אישה צעירה, גם היא רועדת מקור, אולי גם היא הלכה לאיבוד ומחפשת מחסה. אני פותח לה את הדלת. היא מביטה על נעליה. אני דוחף אותה פנימה. היא נוגעת בתמונות של הסוסים ומחייכת קלות. פניה דומים לשלי, כהים, שיערה אדום כשלי והיא לבושה בדיוק כמוני, באותה חליפת מסיבות כחולה. היא מתיישבת ובודקת חתך שיש לה בברך. אני בודק את הברך שלי ומגלה אותו חתך. אני חושד, שאפילו החדר הזה שבתוכו אנחנו יושבים הוא זיכרון מושתל. חייב לבדוק את הדבר. אני לוקח את המצית מהכיס שלי ומצית אחת התמונות שמתחילה להישרף ומצטרפת לתמונה אחרת. אש עולה על הקיר. אני מסמן לאדומת השיער להתקרב אלי. העשן הגדול מחפש מקום לצאת החוצה. אני לוקח את ידה ואנחנו מסתלקים מהדירה, יורדים למטה, ערמות שלג שחור שלא נוקו מהרחוב, כמו מבוך ארוך ברחובות שמכוניות לא יכולות לחצות. היא ואני קופאים מקור מביטים בבניין עולה באש ונעלם. היינו כלואים לרגע בתוך זיכרון, אך עכשיו הוא הושמד.
"איפה כולם הלכו?" היא שואלת אותי.
"הם לא היו אמיתיים" אני עונה לה.
"מה נעשה עכשיו?"
"אולי נלך לשתול זיכרון" אני מציע.
"אני לגמרי ריקה"
"בואי נמכור את הזיכרון של הפגישה הזאת בינינו"
"אף אחד לא יקנה אותו"
"צודקת"
*
לקחתי את הבחור האבוד הזה, ששרף כרגע את בניין הדירות שבו רקדתי כל הלילה, אלי הביתה. זה לא ממש בית, זאת מערה שאפשר להתחבא בה בזמן שסופות החורף האלו מחריבות כל דבר חי. אני די מצטערת שהלכתי למסיבה. אבל לא לגמרי, כי אני חייבת לצאת מהמערה לפעמים. אולי אפגוש איזה בחור שייקח אותי למושבה על הירח. חלומות. חלומות. הבחור נראה לי אבוד, אז הברזתי לו וניסיתי למכור את הזיכרון הזה. הבחור חשב שהוא יוליך אותי בתוך המבוך הקפוא של העיר הנטושה, בזמן שאני הרבה יותר חכמה ומתוחכמת ממנו. לפחות למדתי ממנו דבר אחד: "אם את נכנסת לחדר ובו פוסטרים וינטאג' של סוסים, דעי שזה זיכרון מושתל והציתי את החדר באש".
אני עדיין שואלת את עצמי, האם המשתתפים האחרים במסיבה גם היו מושתלים, או שהם היו אמיתיים וברחו מהבניין שעלה באש? אולי האש כבתה בשל הקרח העוטף חלקים שלמים מתוכו? לא היה לי זמן לחשוב. שתול הזיכרונות, היה חסר מנוחה. הוא נראה כמו לטאה שעמדה על שתי רגליה. לא אהבתי את הרעיון של המכשיר שלו, שבו הייתי צריכה לעמוד עירומה כמו במכשיר שיזוף, לפחות כמו אלו שראיתי בפרסומות למכשירים האלו. אני חייבת את שיטענו בי את ערך החליפין, שבו אוכל לקנות זיכרון. בזמן שהמכשיר פעל, חשבתי איזה זיכרון אקנה. כולם קנו את הזיכרון של קיץ, חלק גם רצו זיכרון רחב יותר של משפחה, ילדים, צחוקים, מוזיקה, אבל אני רק רציתי זיכרון קטן, של מפגש עם סבתא שלי. לסבתא שלי הייתה אפשרות נפלאה למקם אותי בעולם. היא הייתה כמו מפה. מבט אחד בפניה, ויכולתי לדעת היכן אני עומדת, ולאן אני צריכה ללכת. האהבה שלה אלי, הייתה גדולה מזאת של אימי אלי. היא באה מעולם מאוד מסודר. הכול היה במקומו. היום הכול יצא ממקומו. היום אין לשום דבר מושג. לא יודעת איך להשלים את הפאזל. כשלקחו ממני את הזיכרון של הבריחה מהבחור מהמסיבה, שמעתי קולות, התלבשתי במהירות, למרות ששמעתי את הלטאה אומרת לי להישאר בתוך המכשיר. יצאתי החוצה וגיליתי גברים שונים שעומדים בתור להציץ בי. ולא רק זה אלא קלטתי שהוא צילם אותי בעירום. דרשתי את התשלום, והוא סירב. התקרבתי אליו וביקשתי לשוחח אתו ביחידות. הוא ניקה את האנשים מהמקום (וודאי פחד שימכרו את הזיכרון הזה שלי, משתגעת עירומה בחנות משכון זיכרונות שלו). בחוץ סופת שלגים חדשה החלה לרדת. הבחור סטייל לטאה התקרב אלי בתשוקה ואני רציתי לבעוט לו בביצים, בגוף, בפנים, להפיל עליו מסך טלוויזיה, אבל רציתי את התשלום שלי. לא היה אל מי להתלונן, מה גם שהוא האיש היחיד שאפשר לגשת אליו ולמכור אפילו זיכרונות קטנים. הבטתי בו באיום, הוא עדיין היה משולהב מהעירום שלי. יכולתי לראות את זה בכל הדרך בה הוא הביט בי. אבל לא רציתי להפוך אותו אלים. התחלתי להסתובב סביבו במהירות, רקדתי בריצה בתוך המשרד שלו. הוא התחיל להרגיש באיום, כשהפלתי בכל פעם מכשיר אחר מהמדף. הוא הוציא מידו את המטען, הגשתי את ידי, הוא הטעין לי ארבעה זיכרונות, פתח את הדלת, והוציא מחבט בייסבול. התלבשתי ויצאתי.
קיוויתי שאחד מהזיכרונות שהוא טען בתוכי, יהיה זיכרון של ישיבה עם סבתי שביקשתי ממנו. בכל זאת מכרתי לו אותו, והוא יכול היה להשתמש בו כמה פעמים שרצה. הגעתי למערה מכוסה שלג, נכנסתי למדורה הגדולה. מחוץ למערה עמדו אלו שלא נתנו להם להיכנס, אך קיוו לתפוס קצת מהחום של המדורה. הפעלתי את אחד הזיכרונות, כשכבתי על קיר המערה. היה שביב של זמן עד שהוא פעל, ונזכרתי בפעם הראשונה ששמתי לב שהגוף שלי גדל, ומתרחק מזה של אחי הצעיר. אוי היה לי אח צעיר. ושכחתי ממנו. או יותר גרוע, בטח מחקתי את הזיכרון שלו לזרים, בכדי לזכות ברגע של נחת בעולם כל כך קהה.
החזה שלי החל לתפוח, ורציתי שיפסיק. פחדתי ולא ידעתי איך לדבר עם אימי, ואבי נשלח למשמר הלאומי. אוי, אני בתוך זיכרון נורא. אני לוקחת סכין. לא. אני רוצה ליישר את החזה שלי. הדם מתחיל לרדת. אימי לא נכנסת לחדר. השכנים לא נכנסים לחדר. אחי לא נכנס לחדר. רק אני והסכין וערמות של דם. והנה אני שומעת דלת נפתחת. אני רצה לאימי. וכשאני מגיעה אליה, אני לבושה. היא שואלת אותי, איך היה בבית ספר. אני עונה שרגיל. היא הולכת לחמם לי אוכל, לפני שתחזור לעבודה שלה. אני הולכת ומגלה טיפות של דם מטפטפות מתוך השמלה שלי. אני רצה אליה בוכה, ומראה לה את ידיי המדממות, אך היא לא מבינה מה אני רוצה ממנה. אני בוכה ללא הפסקה. היא כמעט מתחילה לבכות איתי. אני מורידה את השמלה, מראה לה את שני החלקים חסרי העור. והיא לא רואה כלום. אני מספרת לה שרציתי להיות בן וחתכתי את הכול. והיא מְהַנְהֶנֶת בראש שלה, וממשיכה לבשל. כאילו סיפרתי לה על החלומות שלי. אני כועסת עליה יותר ויותר. היא לא מבינה כלום. לא רוצה לראות מה קרה לי. לא עוזרת לי. פתאום אני קולטת שאני לא מצליחה לראות את הפנים שלה. אני מנסה לסובב אותה אלי, אך היא עסוקה עם המרק אפונה .הזה. אני לוקחת את הסכין מהחדר שלי. חוזרת בריצה והיא לא ישנה. רק המרק נשרף. אני רואה את התנור עולה באש. אני מתעוררת על קיר המערה. המדורה בוערת במהירות. ריקודים משתלהבים סביבה. אני נושמת ארוכות ולוחצת על הזיכרון השני.
אני מתעוררת בתוך גוף של בחור שיצא מהמסיבה במשרד. הוא פותח את הדלת בבניין, ומוצא חדר מלא בתמונות של סוסים. אני שומעת את הדפיקות הדלת. רגע אחרי שהוא שוכב על השטיח מקיר לקיר. אני עוצרת את הזיכרון. מביטה. פעם אחת חייבת לברר מה סביבי, לצדי החדר. שומעת את הדפיקות בדלת, אבל לא פותחת. נשארת בתוך החדר, ומנסה ליצור קשר עם אלו שמביטים בי. אני מנסה הכול. עוברת מאלימות, לתשוקה, לדיבור, לשתיקה, לריקוד, לעיוות, להפגנת כישרונות ושירה. הם לא יוצרים איתי קשר. לפני שאני יוצאת מהחדר, אני עוצרת את הזיכרון. אבל הוא לא עוצר. אני מקללת את הלטאה שמכר לי את החרא הזה, ויוצאת אל תוך המבוך המשרדי שנרטב ומסריח בחלקיו מריקבון.
אני מחפשת את הדמות שלי, ומניחה שהיא ירדה למטה. מתחילה לרדת במדרגות. ומגלה זוגות, יחידים, חיות, חיים שלמים שמתגוררים בתוך חדר המדרגות. מנסה להיזכר איך עליתי לאותו הבניין. אולי הייתה זאת מעלית, או חדר מדרגות אחר. אני מגיעה למטה ורואה אותי הולכת ברחוב השבור, כביש ששום מכונית לא יכולה לנסוע עליו. הלילה שחור משחור. אין יותר עצים., אין חיות וודאי לא ציפורים. אני רואה את הדמות שלי, מתגנבת אחריה בשקט ועוקבת אחריה לכיוון המערה. היא נראתה לי שונה מאחור. כשאנו מגיעות למערה, הם לא נותנים לי להיכנס. היא מסתובבת לשומר ומסמנת שאנחנו יחד. אני מתקרבת אליה, כשאני עדיין כלואה בתוך הגוף של הבחור. היא מתקרבת אלי. העיניים שלה מסוממות באיזה זיכרון. הגוף שלה מלא חבלות, פצעים ושריטות שלא הכרתי. אני מניחה שהיא רבה בצורה אלימה עם מוכר הזיכרונות. אנחנו מתחבקות ליד המדורה. היא שולפת סכין ומצמידה אותי לגב המערה ומשמאלנו המדורה, והיא לוחשת באוזני שאלות נוקבות.
"מי אתה באמת?"
"את לא תאמיני"
"כדאי שתדבר ומהר"
"אני זאת את, רק בתוך זיכרון של בחור"
"ממש"
"תבדקי בכיס שלך, ותמצאי בתוך הארנק תמונה עם שיער פזור על הפנים. תספרי הקצוות של השיער על הפנים. יש בדיוק שלושה". היא פותחת את הארנק ומוציאה את התמונה, שצילמתי באחת מהמכונות שמצאתי זרוקות מתחת לשלג.
"מה את רוצה ממני?"
"אני לא יודעת"
"אני לא רוצָה לראות אותך יותר פה"
"אני לא עוזבת אותךְ"
"את חייבת"
היא דוקרת אותי. אני מתמוטטת בתוך הגוף של הבחור.
אני מתעוררת מהזיכרון, בודקת מיד האם הסכין ביד שלי. אבל לא. אני לא מבינה איך הזיכרון הגרוע הזה נכנס לתוך מערכת הזיכרונות שלי, אבל הוא נראה כמו זיכרון דפוק שהלטאה קנתה מהבחור. המדורה ממשיכה ללחך את המכשירים האלקטרוניים, שכל דריה זרקו בתורנות. אני מביטה פנימה וראיתי את הגופה של הצעיר עולה באש.
נשמת השטן יוצאת מתוך הגוף של הבחור, ומחייכת אלי בחיוך חסר שיניים. הוא לוקח את ידי. אני לא נותנת לו. הוא מחזיק לי את היד בחוזקה.
"מה אתה רוצה עכשיו?"
"את צריכה לשלם עבור הבחור שדקרת"
"זה היה זיכרון שהתקלקל"
"את ידעת מה את עושה"
"לך מפה"
"אני אלך מפה" הוא חיקה את קולי. אני מתעוררת מאחורי הקירות של החדר שבו יושב הצעיר. אני לא מצליחה לראות את הגוף שלי. מסביבי יושבים חליפות ללא אנשים. הם מצחקקים. אני רצינית. אני מנסה להבין מדוע אין להם גוף. אבל אין לי תשובה לכך.
הם לוחצים על הכפתור, והבחור פותח לבחורה בדמותי את הדלת. היא נכנסת. הוא מסמן לה לבוא להתכרבל לצדו. על הקירות אין תמונות סוסים, כי אם תמונות עירום של נשים שמכרו את הזיכרון שלהן ללטאה. התמונות מתחלפות. אני בוחרת כפתור כלשהו בלוח הבקרה מולי. לוחצת עליו. התמונות הופכות תמונות של סוסים. מביטה במסכים אחרים. רואה את עצמי מתחממת ליד המדורה. רואה תמונה אחרת של העיר המושלגת, ובמסך אחר – כדור הארץ עם המכתש שנפל על צפון אמריקה. החליפות מדברות ביניהן, ואני קולטת שאני לא בדיוק מבינה מה הם אומרים. הם לוחצים על כפתור וכל כך חם בחדר, שהבחור והבחורה מורידים את הבגדים ומשתוקקים זה לזה. הם מקררים מיד את החדר ובאמצע יחסי המין, החליפות מצחקקות, ולוחצות על כפתורים. הם מתלבשים מיד ויוצאים בריצה מהחדר. המסכים עוקבים אחריהם וכבים. החליפות מקיפות אותי. אני מנסה להתחמק. אחת החליפות פותחת לי את המוח, כאילו הייתי קוף מעבדה. אני צורחת. החלק העליון של מוחי פתוח. אני לא יודעת מה לעשות. מרגישה סחרחורת. הם זורקים לתוכה הרבה זיכרונות, בלי להזריק לי אותם. אני מנסה להוציא אותם. מרגישה חלק מהמוח שלי ביד. החליפות צוחקות. אני זועקת: "שרוף אותי במדורה, שטן, שרוף אותי, אני רוצה להישרף כמו הבחור" שום שטן לא מגיע, כשהם סוגרים לי את המוח, ואני מרגישה לחץ וכאבי ראש אדירים. נזכרת כיצד היה לי חום כשהייתי ילדה קטנה, ישנה במיטה של ההורים שלי. בחלון הים הביט בי במבט מלוכסן. הרגשתי שהשמים והאדמה נלחמו על נפשי ההוזה, כשהחום עולה ועולה. אני פרח קטן שעומד מול מכונה ענקית. פרח עדין, התפרחת שלו צהובה דקיקה וגבעולו כמו חמציצים. המכונה מלאה צינורות, מפויחת, עובדת בקצב מהיר, ברעש מזוויע. אני עומדת בין הפרח לבין המכונה. הפרח הולך ומתקרב למכונה או שמא המכונה מתקרבת לפרח. אני לא רוצה לאבד פרח זה. אני מבקשת, מתחננת, מתפללת על נפש הפרח. אף אחד לא בא לעזור לי. המכונה אוכלת את הפרח ומתקרבת אלי. התקרה מתחילה לסגור על החדר. זו אני מול המכונה. אני לא רוצה למות בתוך קרבי המכונה, כמו פיסות הפרח הקטן והרפה והתמים הזה שנבלע בתוך המכונה חסרת הייחוד ותכלית. התקרה נופלת והמכונה מוצצת אותי, ולא משאירה ממני זכר.
נשמת השטן יוצאת שוב מתוך הגוף של הבחור, ומחייכת אלי בחיוך חסר שיניים. הוא לוקח את ידי. אני נותנת לו את ידי. הוא מחזיק אותה בעדינות ורוקד איתי. אני מתמסרת לו.