היא לא רצתה ללכת.
היא אמרה שהיא מרגישה רע, זה לא עזר. שחשוב לה לא להפסיד יום לימודים, לא עבד. שהיא תוריד את אנג'ל לטיול ותשטוף כלים, רק בבקשה בבקשה שלא יכריחו אותה ללכת – אפילו זה לא.
בחוסר חשק מוחלט היא לבשה חולצה כחולה, שכתמי הקבע שבה נטמעו מזמן בדוגמה, ומכנסי ג'ינס דהויות, כאלה שלא היה אכפת לה שיתלכלכו, ויצאה לאוטו.
בועז תפס, כרגיל, את המקום הטוב יותר במושב האחורי. היא לא תריב איתו הפעם. לא אכפת לה בכלל. היא תצלול לתוך הטלפון הנייד, תסמן וי על היום הזה, על האירוע הזה, ותחשוב שהיא חלק מסרט.
בסרטים הכל יפה יותר ממילא.
אימא הציצה במראה לשניה תוך כדי נהיגה. "יהיה כיף" אמרה. ואבא התחיל לשיר את אחד השירים שלו, אי שם ממעמקי ההיסטוריה. מאלה שהוא חושב שכולם מכירים. אין ספק. הוא היה במצב רוח טוב.
הגיוני, מאחר וזה היה הרעיון שלו.
שתי שבתות קודם לכן הוא פרש בפניהם את התוכנית. "אני רוצה לחפור לכם על הרעיון שלי… הרעיון שלי הוא…" אבא תופף על השולחן, …" לחפור ולחפור…" הוא לא המתין לתגובה והחל לפרט תוך כדי בציעת נתח נוסף של חלה וניגוב נמרץ ומיומן של רוטב הדגים. "יש חפירה ארכיאולוגית לא רחוק. יאללה שנספיק לעשות עוד משהו לפני הגיוס".
היא ובועז הגניבו זה לזו מבט מלגלג וסמוי בטכניקה שפיתחו לפני שנים. הראש מורכן מעט כדי לנבור באוכל אבל העיניים מתלכסנות לצד.
"חודש לבקו"ם. נדמה להם שכל יום הם הולכים להפיק איזה אירוע. יש לי תוכניות." קיטר בועז.
"נתחמק מזה" אמרה לו.
זה לא עבד. אבא היה נחוש. אימא עוד יותר. "מה יש, מאיה, יום אחד לא תגיעי לבית הספר. מה יקרה?" אמרה אימא, חושבת לעצמה בסיפוק שאולי סוף סוף משהו מתחיל להשתפר שם בחטיבה אם מאיה כל כך מתעקשת. אלא שהנחה זו הייתה שגויה.
בחשבון קר מאיה העדיפה בהייה בחלל על פני חפירות ארכיאולוגיות משמימות שיפריעו לטוויה האיטית והעקבית של פקעת המחשבות. מנהג שפיתחה מתחילת השנה כמגן מפני קיר הבטון הבלתי נראה בינה לבינם: תלמידי הכיתה שצחקו, התחבקו, שרו, פטפטו, רקדו. תלמידים שבינה לבינם לא היה דבר.
שבועיים קדימה הם מצאו את עצמם במכונית בארבע לפנות בוקר ("מתחילים בזריחה!") בדרך לפיסת גן עדן כפי שאבא אמר, או חור שחור כפי שבועז אמר, ליד מודיעין.
"האמת היא בדרך כלל באמצע" היא לא זכרה מי אמר את המשפט הזה. אולי בשיעור ספרות, אולי בחנ"ג, אולי במתמטיקה. ממילא כל השיעורים נראו לה אותו דבר. עיסה דביקה של זמן מבוזבז ובדידות אינסופית בשולחן הריק. היחידה מכל הכיתה, למעשה – מכל השכבה, שישבה לבד בשולחן.
מכל מקום המשפט הזה שימש אותה לתאר את החפירות. לא גן עדן ולא חור שחור. האמת באמצע בדמות צלונית גדולה מעל אבנים מגובבות ומתחת לצלונים – הם. משפחת סימסולו במלוא הדרה יחד עם חופרים אחרים. רובם קבוצת מתנדבים מאורגנת של צעירים מחו"ל. מאיה הצליחה לשמוע את ההסבר של הארכיאולוג הראשי, כך הציג את עצמו, במקביל לתנועות אצבעותיה שמוללו עפר, ניקו שברי חרס וחפרו בתנועות עדינות כדי לחפש חרסים נוספים. הארכיאולוג הפליג וסיפר על הממלכה, על הבגידה, על המרד, על הסכנה והתעוזה. הפער בין האנגלית הספרותית למבטא הישראלי הקסים אותה.
"אחחח!" נפלטה ממנה זעקת כאב, והיא ניערה את ידה מהכאב הפתאומי שהרגישה. חתך מעוקל היה טבוע כעת בכף ידה, וטיפות דם נשרו ממנו אל מכנסייה. היא מיהרה לנגב את הדמעות שביצבצו בעינייה לפני שבועז יספיק לצחוק עליה או שהוריה יחלו לגונן עליה.
גם כשהשריטה נקרשה והדם הפסיק לצאת מהחתך, השריטה עדיין כאבה.
היא הפסיקה לחשוב עליה רק כאשר המשפחה כולה ישבה לארוחת צהריים בבית הקפה השומם, והיא שתתה את האייס קפה שלה בשקט.
בימים הראשונים לאחר מכן היא אהבה להעביר אצבע על השריטה, סופרת בציפייה את הימים עד תחילת החופש. היה משהו מעניין בסימן הזה, בעובדה שלמרות שעבר זמן מאז שנחתכה והשריטה כבר מזמן הפסיקה לכאוב – עדיין נותר ממנה סימן.
כמו עתיקות, חשבה לעצמה.
השהיה הכפויה והחדגונית בבית הספר היתה מאתגרת כמו תמיד, אבל לפחות הפעם הייתה לה הסחת דעת בצורת איקס. בזמן שעבר מאז החפירות הארכיאולוגיות החתך בכף ידה רק גדל וגדל וכעת נראה כמו שני קווים שחוצים זה את זה. ולא היה לה אכפת שאין לה עם מי לשבת בהפסקה או שאנשים מדברים עליה מאחורי גבה או שתכף פסח ואחרי זה השנה תיגמר במהרה והיא עוד לא הכירה אפילו חברה אחת.
החיים הצטמצמו לשני הקווים האלו ולתנועות החזרתיות של אצבעותיה כשעברו שוב ושוב על החתך.
ביום בו בועז התגייס החתך כבר הפך לפצע פתוח.
זה היה מדאיג אותה בכל מצב אחר, אלמלא נקשרה כל כך לסימנים האלו שעל ידה, לתעסוקה המתמשכת ולריקון המחשבות בבהייה בדבר אחד וחזרה על אותה הפעולה שוב ושוב ושוב.
כשבועז עלה לאוטובוס אל הבקו"ם היא הקפידה לנופף לו בידה הבריאה, שאף אחד לא ישאל שאלות על האיזור הפתוח בכף ידה וימצא דרך לגרום לזה להיעלם.
הבית נהיה כל כך שקט בימים שאחרי, כאשר היא הפכה להיות בת יחידה למשך חודשיים שלמים, עם הפסקות פה ושם בסופי שבוע אחדים. את השעות הריקות היא העבירה בבהייה אל תוך אותו הפצע, החתך בצורת ניצוץ.
בשיעור מדעים לימדו אותה פעם על השכבות מהם בני האדם היו עשויים. בשר, שרירים, עצמות, עורקים, דם.
היה נדמה לה שהיא עשוייה ממשהו אחר. שיש דברים אחרים שזזים בתוך הניצוץ שלה.
נקודות זעירות וצבעוניות של דמויות קטנטנות המתערבלות על כף ידה, לא מודעות לצורת החיים שמארחת אותן. היא ראתה שם ענקי אבן, אש בוערת מסביב בצבע שכל כך דומה אך כל כך שונה מצבעו של הדם. היא ראתה שם גם דם – אבל לא שלה, אלא של אותם יצורי אבן שנלחמו בתוכה.
היא לא חשבה אפילו שלאבנים יכול להיות דם, אבל אם לה יכולים להיות יצורי אבן בתוכה במקום דם, אז למה לא בעצם?
לפרקים התגנבה אליה המחשבה שזה רק דמיון. פקעת מחשבות שנטוותה קצת יותר מדי. תוצר של חטיבה חדשה, של תחושה שהיא כמו חדק על חתול. איבר שלעולם לא יהיה שימושי או משויך. לפרקים היא חשבה שהניצוץ הוא העולם המלא, האמיתי.
שום דבר כבר לא הפריע לה כשהיה לה את תעסוקת הניצוץ, כפי שאהבה לקרוא לזה.
שנה שלמה שהיא מתבודדת בכפייה, בלי אף אחד לדבר איתו, להיפגש איתו או לעשות עבודות יחד איתו וכאילו לא די בכך, הזרות וההשפלה הוכפלו בטיול השנתי. אין מתנדבים לחלוק איתה את החדר באכסניה, כך מסתבר. המורה ציוותה אותה לקבוצת בנות. מול כל הכיתה הן לא יכלו לסרב. היא, מודעת למקומה, קיבלה את כל התכתיבים המפורשים: מה תביא, איפה תישן וגם את התכתיב המרומז: התעלמות הדדית מנומסת.
אבל זה היה שבוע לפני חופש פסח, ואז כבר היה לה את הניצוץ ועולם שלם המתחבא בתוכו. משהו ששייך אך ורק לה.
המדריך בטיול דיבר על הצלבנים בשעה שכל הכיתה הלכה במסודר לצד איזה משהו היסטורי שלמאיה לא היה אכפת ממנו. מבחינתה כל העתיקות היו אותו הדבר.
"תסתכלי לאן את הולכת, מוזרה!" היא לא שמה לב שהתלמידים לפניה עצרו והתנגשה באחד מהם. היא לא טרחה להתנצל או להרים את ראשה מהניצוץ שלה. מה אכפת לה מתלמיד רגזן אחד או ממדריך משעמם או מטיול שנתי עם ילדים שלא היו חברים שלה כשבכף ידה היה את הדבר הכי מופלא בעולם?
בהפסקת הצהריים שניתנה להם השיחות סביב תססו. קבוצות של תלמידים ישבו בכל פינה, לועסים חטיפים במרץ וצוחקים מבדיחות אחד של השני. מאיה הצטנפה לה תחת עץ אלה והביטה בניצוץ. העיניים שלה כבר מזמן כאבו מההתבוננות הממושכת בידה, עד שהיא בקושי שמה לב לשינוי בעולם הניצוץ – נוזל סגול מוזר כיסה את הכל והחל לצאת מתוך החתך, זולג לאורך זרועה, רטוב ומגעיל ומשונה.
מאיה התחלחלה ומיהרה לנקות את הלכלוך. בהיעדר טישו ובהיעדר היכולת לבקש אחד מהתלמידים סביבה היא תלשה עלה גדול מהשיח לצידה וניגבה את הנוזל הסגול והפצע בעזרתו.
טעות גדולה.
מה שלא יהיה שהיה בעלה גרם לניצוץ לשרוף ולבעבע ומאיה המבוהלת שלא ידעה מה לעשות המשיכה לקטוף עלה אחר עלה ולנסות לתקן את הנזק בעזרתו. כל עלה שזרקה לאדמה התפורר והנוזל הסגול שהיה בעלים חבר לגוש סגול גדול שנכרך סביבה ומשך אותה הרחק מהכיתה.
כל ניסיונות ההתנגדות של מאיה לא עזרו, היא פתחה את פיה לצעקה אבל שום קול לא בקע ממנו.
היא ניסתה לשנן לעצמה את הדרך שעברה, למקרה שהגוש המוזר ישחרר אותה בקרוב והיא תוכל לחזור אל הקבוצה לפני שמישהו ישים לב – אם ישים לב. עברה דרך שיחים מצומקים, ואז עץ כפוף, ואז סלעים, ואז מערה.
רק שם החומר הסגול הצמיגי שאחז בה נתן לה ללכת, והתפוגג תחתיה כאילו מעולם לא היה.
"ש-שלום?" היא קראה בחשש, ושנאה את איך שהקול שלה הדהד ברחבי המערה. לא נראה שיש שם מישהו, הכל רק סלעים ואבק. היא הביטה בניצוץ שלה במחשבה שאולי בו היא תמצא את התשובה – הוא הרי מה שהוביל אותה לכאן, לא?
כל מה שהיה שם זה… העתק מדוייק של המערה בה היא נמצאת כרגע?
"ברכות מאיה." נשמע קול מולה וצווחה נפלטה מפיה כשקלטה שהקול ההוא שייך לאחד הסלעים במערה. אותו הסלע התרומם כאילו היה מקופל כל הזמן ועכשיו הוא מותח את איברי האבן החורקות שלו בפעם הראשונה זה שנים. זה… לא היה מחזה שהיא השתוקקה לראות.
"אני מרגיש כאילו אנחנו מכירים שבועות, מה שדי נכון, מכיוון שההיסטוריה בחרה בך."
היא הביטה בו במבט מבוהל ומבולבל. על מה הוא מדבר?
"היד שלך, כלומר את, נבחרה לשמש כמתווכת אנושית של העולם שלנו. המסירות שלך לעניין כבר הוכחה במהלך השבועות מאז שידך נגעה בחרס האבוד שלנו, מה שהיה פעם הקערה שהכילה בתוכה את הבטחת אבותינו שננצח כל מלחמה שניתקל בה." איש האבן הסביר, מחווה בידו הסלעית על כף ידה של מאיה, "כפי ששמת לב העולם שלנו גועש ועולה בלהבות אפילו בזמן שאנחנו משוחחים. אבותינו הבטיחו שכשיגיע הרגע האדם המתאים ימצא את דרכו אלינו ויעזור לנו לעצור הכל, לפני שיהיה מאוחר מדי."
מאיה נתנה למידע הזה לשקוע. אז באמת היו ענקי אבן בתוכה, והדם באמת היה שלהם. העולם הזה לא היה שלה, והיא לא יותר מכלי בתוכנית שלהם.
"אני די בטוחה שזאת היתה חתיכה של כד, מה שחתך אותי," מאיה מלמלה בשקט, ומשום מה זה גרם לאותו איש אבן לצחוק.
"כד? מה פתאום! אני אומר לך, זאת היתה קערת ההבטחה. אחרת לא היית כאן."
"אני… אני לא רוצה להיות כאן…" היא ענתה לו בחשש, "אני לא רוצה את זה… לא… לא ביקשתי את זה…" ליבה הרגיש כמו אבן בתוך כלוב הצלעות שלה, כבד כל כך מהחשש שלעולם לא תוכל לשוב אל החיים שלה ותאלץ לחוות דברים כנגד רצונה, אך גם מהמחשבה שהיא מאכזבת יצורי אבן עתיקים שכל תקוותיהם מונחות עליה, שבזכותם היה לה מפלט מהחיים שלה.
"אני מבין." איש הסלע אמר, "אולי אני מאיץ מדי את הדברים. אני רייק, אני האבן האחרונה שנשארה בעולם שלך. פעם הייתי אנושי כמוך, אבל נבחרתי בדרך דומה לשלך לעזור בעולם האבן. זה היה לפני עידנים, אני חלק בלתי נפרד משאר האבנים בשלב הזה, מאחר ואני היחיד שיכול להכווין בני אנוש חדשים אל העולם שלנו, האבנים. אני מניח שזה לא משהו שחשבת שיכול להיות אמיתי, אבל כאמור נבחרת מסיבה מסוימת, ואני מאמין שאת יכולה להפיק תועלת מהמצב בדיוק כמונו. אם תסכימי לקחת על עצמך את המשימה, זאת אומרת."
"איזו משימה?" שאלה בקול רועד. היא ידעה שהיא לא רוצה את זה, ובכל זאת הסתקרנה.
"העולם שלנו זקוק בדחיפות לבן אנוש שיגיע לעולם האבן וירגיע את הרוחות. העולם שלנו הוא… טוב, זה קצת מסובך להסביר איך הוא עובד, אבל אני מבטיח שתביני הכל במהירות כשתגיעי לשם. בקצרה אספר שהוא מחולק לאיזורים, אצלכם זה מדינות, אם אני זוכר נכון. את יודעת מה זו מלחמה, נכון?"
מאיה הנהנה. ברור שהיא יודעת, מי לא יודע?
"כן, טוב, אז האורוגים החליטו לתקוף לפני כמה שנים, ובהתחלה הכל היה בסדר, אבל לאחרונה המלחמה החריפה ומדי יום נהרגים עוד ועוד אבנים. אני חושש שלא נוכל לנצח לבדנו מבלי עזרה חיצונית. ופה את נכנסת… אני, ובכן, אני… זה לא יהיה קל אבל לבני אנוש יש השפעה אחרת בעולם שלנו, יכולות אחרות. בעזרתך נוכל לשנות כל קו זמן שנרצה, להחזיר את האבנים שנופצו ולמנוע את הלחימה או אפילו לעצור אותה. בלי לחץ, אבל כבר אמרתי שאת התקווה האחרונה שלנו?"
מאיה הביטה במצח מכווץ בפני האבן שלו, בגבות החרוטות ובמבט המודאג שעל פניו. לא נראה לה הוגן במיוחד שהם מפילים את האחריות עליה משום מקום – תלמידת כיתה ז!
בועז בטח יכול היה לעשות את זה בקלות, אבל היא?
"אמרת שנבחרתי… איפה הבחירה פה?" שאלה. לא שהיא התכוונה לצאת כנגדו אבל ידעה שהיא לא יכולה פשוט לשתוק הפעם.
"הקערה, החרס. נחתכת כי הרוח של אבות אבותינו, שאריות החצץ שנותרו מהם ידעו שאת המתאימה ביותר למשימה הזאת. נבחרת כי את רוצה בזה, בדיוק כפי שאנחנו חפצים בעזרתך."
"אבל… אבל אני לא רוצה את זה…" אמרה בקול רועד ודמעה אחת זלגה על לחייה.
"בטח שכן, זה בסדר לפחד או לחשוש, אבל את כאן בכוונה, זאת לא טעות." איש האבן חייך.
"אני לא, אני… בטוח יש מאות אנשים אחרים שמתאימים יותר, כאלו שהיו רוצים להיות במקומי עכשיו. אנשים שכל חייהם חלמו על איזה עולם פנטזיה שיסחוף אותם להרפתקה, משהו מעניין יותר מהחיים המשעממים שלהם… למה לא לבחור אחד מהם?"
איש האבן חייך, "בחרנו אחד מהם." הוא אמר והצביע עליה.
מאיה נענעה את ראשה במרץ, "לא נכון, זה לא מה שאני רוצה." התעקשה.
"את לא יודעת מה את רוצה."
זה כבר ממש הרתיח אותה.
"אני יודעת מה אני רוצה!!!" התפרצה והפעם לא היה לה אכפת אם הקול שלה מהדהד ברחבי המנהרה, חזק ובטוח, רועש יותר משהיה בכל השנה החולפת. "זה שאני ילדה לא אומר שאני לא יודעת או מבינה! זה לא אומר שאני לא יכולה להחליט דברים בעצמי או לדעת דברים לגביי ולגבי העולם! באותה מידה אני יכולה לומר שגם בגיל שלך אתה צעיר מדי מכדי לדעת!"
"5,000 שנה."
"כן! אתה צעיר מדי!"
איש האבן המשיך לחייך את החיוך המעצבן והמלחיץ שלו וענה בשלווה, "בסדר."
"לא, זה לא בסדר! תחזירו אותי לכיתה שלי!"
"אם זה מה שאת רוצה," הוא משך בכתפיו אך לא עשה דבר מעבר.
"זה מה שאני רוצה." מאיה אמרה בעקשנות, אבל הקול שלה היה שקט יותר מקודם.
אם תחזור אל הכיתה היא תמשיך להיות אוויר. היא תמשיך להתקשות, לנצח לקפוא כמו אבן במקום ברגע שמישהו פונה אליה. לנצח להיות חסרת קול, חסרת מקום, חסרת חברים.
היא תאבד את הניצוץ שלה.
והניצוץ הזה יכול להיות התחלה, לא?
משהו שהופך לאש בוערת שלעולם לא נכבית.
הנצח יאבד משמעות אם תלך עם רייק לעולם הקסום ההוא, בו תהפוך לגיבורה בן רגע ולעולם לא תצטרך להתמודד עם אנשים אחרים שוב.
האבנים החיות יהיו החברים הכי טובים שלה, זה בטוח יהיה עולם טוב יותר אחרי שתטפל במלחמה המתמשכת ששם.
"למה לנצח את המלחמות של עצמך כשאפשר להיות גיבור של אחרים, לא?
אולי הניצוץ הזה הוא לא שלי, אבל הוא יכול להיות" חשבה. הפעם הבחירה היא כן שלה, בניגוד לחפירות הארכיאולוגיות או לגיוס של בועז או כל דבר אחר.
"זה נכון שאם אסכים עדיין אלך אחרי מה שאחרים אומרים לי לעשות, אבל עדיין יש לי בחירה, והאם זה לא עדיף על פני סירוב בתוקף כדי לעשות דווקא?" מחתה אגלי זיעה ממצחה
אבל אז היא חשבה על השבועות האחרונים, ולא הצליחה חשוב על אירוע אחד שקרה בהם שזכרה ממנו פרטים אמיתיים. היא הייתה כל כך שקועה בניצוץ במקום לשים לב לחיים שלה, שבמובן מסויים כבר ברחה מהם.
ליבה ייסר אותה "מתי פעם אחרונה ראיתי את בועז? מתי פעם אחרונה בכלל ניסיתי לדבר עם מישהו בבית הספר?
אני לא יכולה לברוח סופית לעולם אחר ולוותר ככה על המשפחה שלי ועל מיליון ואחת הזדמנויות נוספות שהעתיד שלי צופן. לא נראה לי שלהיעלם בעולם של אבנים הוא אחד מההזדמנויות האלו.
האם לא הייתי אבן מספיק זמן מחיי?"
"בחטיבה הרגשתי כמו ילדת-אבן בין ילדים אמיתיים, כך גם בעולם האבן אהיה ילדה אנושית בין אבנים אמיתיות. עולם אחר אף פעם לא יהיה הפיתרון" היא חשבה לעצמה באנחה ונענעה בראשה לשלילה פעם נוספת. "מצטערת, אני לא יכולה לעשות את זה." אמרתה ולב האבן שלה כמו התנפץ לרסיסים בידיעה שכרגע חרצה את גורלם של כל אנשי האבן שזקוקים לה.
"אני בטוחה שתמצאו אדם אחר… נכון?" אמרה בחשש.
איש האבן לא הגיב, ורק חייך חיוך עצוב לפני שהתקפל חזרה לסלע.
מאיה נשארה במערה זמן ממושך לאחר מכן, מבלי שיהיה לה אף אחד לדבר איתו, מתווכחת בראשה אם בחרה נכון.
רק כשהערב ירד עשתה את דרכה חזרה אל עץ האלה, ומשם אל הכביש הראשי לצד השמורה, ומשם אל האכסנייה.
כל הדרך הביטה בעצב בניצוץ, אך התנחמה בכך שעדיין לא נעלם.
לקח לו כמה שבועות טובים עד שדעך לחלוטין. וגם לאחר שנעלם מצאה את עצמה מציירת יום-יום על כף היד את אותם הקווים המוכרים, עולם האבן שנשאבה אליו.
ביום בו מאיה שכחה לצייר את אותו ניצוץ על כף ידה, לא הייתה לה סיבה להביט כל הזמן בכף ידה. זאת היתה הפעם הראשונה בה הבחינה בתלמידה המציצה אל תוך הכיתה הריקה, ומנופפת לה לשלום בעיניים נוצצות.