בלילה חלמתי שוב על נוּרי. הוא חייך אלי וצחק כשרצתי לחבק אותו. הוא היה חי ויפה כל כך שלא רציתי להתעורר, למרות שידעתי שזה רק חלום. וכשקמתי, בכיתי לכרית לדקה אחת בדיוק ואז הפסקתי. שלוש שנים והכאב לא פוחת. הוא רק מתאבן לי בחזה ומרעיל אותי. כל כך נמאס לי להתאבל. אבל אחרי היום, הכאב כבר לא יהיה בלתי נסבל.
היום הוא היום החשוב ביותר בחיים שלי, כי היום אראה לראשונה בעיניים שלי את הסְפֵרָה הקָרָאִית. זהו הדבר הקדוש ביותר עבורנו, היַנַּאִים. הספרה היא פלא הנדסי: כדור זכוכית מושלם בקוטר שני מטרים, שקוף לחלוטין, שגילו לפחות 5,000 שנים. אומרים שאפשר לראות את השתקפות העולם כולו דרך הספרה. העובדה שהיא שרדה כל כך הרבה שנים היא נס בפני עצמו, שלא לדבר על המשמעות ההיסטורית והתרבותית שלה. חפץ כל כך מושלם הוא יחיד במינו בעולם, והיום אזכה לעמוד מולו בעצמי.
אני קמה ומצחצחת שיניים, ואז אני בודקת שוב את התיק שהכנתי אתמול. הוא כבד ומגושם כשאני שמה אותו על הגב, ורטט של התרגשות עובר בי כשאני מסתכלת בטלפון הנייד ורואה את המספר בחיוג המהיר. היום יהיה יום היסטורי, לא רק עבורי – אלא עבור העולם.
אני יוצאת מהדלת ונועלת את הדירה מבלי להביט אחורה. לא אתגעגע לאף דבר כאן. החפץ היחיד שיקר לי הוא תליון הזכוכית בצורת עין כחולה אותו קיבלתי מנורי ליום ההולדת לפני חמש שנים. אני עונדת אותו תמיד, וכך גם היום. אצטרך להיפרד ממנו לאחר המעצר, אבל אני מנסה שלא לחשוב כל כך רחוק.
נסיעת האוטובוס להיכל הספרה עוברת כמו חלום. כל קפיצה בדרך מטלטלת אותי בין אימה להתרגשות, ואני לא מצליחה להתרכז בשום דבר. המחשבות שלי צפות ומתפרקות ללא שליטה, והלב שלי דופק בחזי. האוטובוס די ריק מאנשים; זה מסלול שלא רבים נוסעים בו. היכל הספרה סגור לציבור ברוב ימות השנה, ורק מעטים זוכים להיכנס אליו עם אישור מיוחד. זו הסיבה שהצטרפתי לחוג לארכיאולוגיה: פעם בשנה, תלמידי החוג מקבלים אישור לבקר בהיכל ולראות את הספרה הקראית בעצמם. שנתיים של לימודים הביאו אותי הנה, שנתיים של עבודה קשה ולמידה חרוצה – למרות שארכיאולוגיה משעממת אותי עד מוות. אבל זה היה שווה את זה בשביל שאוכל להגיע למעמד הזה, ליום הזה.
עוד שתי תחנות אני שם. הלב שלי דופק כל כך חזק שיש לי סחרחורת. האצבעות שלי משחקות עם התליון בעצבנות. במרחק, בין העצים, אני רואה את גג ההיכל מבצבץ: הוא לבן ומבריק, פלא אדריכלי בן מאתיים שנים שעמד יציב בכל המלחמות על הספרה הקראית. והיו מלחמות רבות עליה. האחרונה לקחה ממני את נורי.
היכל הספרה מעולם לא הותקף, כמובן. אף צד לא רצה להסתכן בפגיעה בספרה, אפילו בטעות. אולי בגלל זה הוא גם לא מוגן. מבדיקות שערכתי בחודשים האחרונים, האבטחה בהיכל הספרה מפתיעה ברפיפות שלה: שני שומרים עומדים בכניסה, ובוודאי יש עוד כמה שמסתובבים בפנים, אבל לא בודקים את התיקים לקבוצות. אני מודה שהידיעה הזו ממלאת אותי בחשש: אילו אמצעי אבטחה נוספים נמצאים בתוך ההיכל? מה אני מפספסת? אבל מחשבותיי נקטעות כשהאוטובוס מתקרב לתחנה של היכל הספרה.
כשאני מגיעה לבסוף לתחנה, אני יורדת ברגליים רועדות ומביטה על עמודי ההיכל הגבוהים והבוהקים שמסנוורים אותי בלובן שלהם. גובה ההיכל כעשרים מטרים והוא בנוי מעשרות טונות של שיש מהאיכות הגבוהה ביותר. זה לא רק הפלא האדריכלי המרשים ביותר של הינאים, אלא גם המבנה היקר ביותר שנבנה בארצנו אי פעם. אני תוהה כמה מההיכל עצמו ייהרס בפיצוץ, ואני מתפללת שאף אחד לא ייפגע.
מחוץ להיכל, לרגלי המדרגות הרחבות, עומדים כמה מהסטודנטים בחוג ואיתם פרופסור דהן. הפרופסור היא אישה גבוהה ומלאה בגיל העמידה, והיא מומחית לספרה הקראית. כל תלמידי החוג לארכיאולוגיה מנסים ללמוד אצלה, אבל רק מעטים מצליחים – רק הטובים ביותר זוכים ללמוד ממנה ולהצטרף לסיור השנתי הזה. בגלל זה עבדתי יותר קשה והשקעתי יותר מכל תלמיד אחר, והמאמץ משתלם לי היום. אני מסדרת את התיק הכבד על הגב ומתקרבת לקבוצה, כשאני מתאמצת לעטות חיוך שייראה לא מאולץ. המצב כולו מרגיש הזוי. אני לא מאמינה שזה באמת קורה סוף-סוף, אחרי כל כך הרבה תכנונים והכנות.
הסטודנטים האחרים מברכים אותי בשלום אבל לא טורחים לשוחח איתי יותר מדי. יצא לי שם של מתבודדת, אולי אפילו של סנובית. אין לי שום בעיה עם זה. לא באתי לחוג כדי ליצור חברויות. אנחנו מחכים עוד כמה דקות עד שכולם יגיעו, ובינתיים אני מזיעה בשמש הקיצית. לא ברור לי אם הזיעה היא בגלל השמש או המתח – או אולי שילוב של השניים. אבל עד שכל הסטודנטים מתאספים, אני מכוסה בזיעה קרה והנשימות שלי מהירות כמו הדופק שלי. אני מכריחה את עצמי לנשום כמה פעמים לאט ועמוק, כך שדפיקות הלב מתייצבות קצת. זה אמנם הגיוני להתרגש במעמד הזה, אבל אינני רוצה לעורר חשד כלשהו.
הקבוצה מתאספת סביב פרופסור דהן, והיא אומרת כמה מילים כהכנה לכניסה להיכל הספרה. אני לא מצליחה להתרכז במילה שהיא אומרת, כי אני עסוקה בבדיקת הטלפון הנייד שלי. המספר שיפעיל את הנַַפָּץ מופיע בחיוג המהיר, ואני מוודאת שהוא תקין. היד שלי רועדת לרגע ואני צריכה לנשום עמוק כדי להשקיט את הרעד. התוכנית שלי לא כוללת את זה שאמות בניסיון. התכנון הוא להשאיר את התיק ליד הספרה בזמן שאיש לא נמצא בסביבה. אם אהיה מדויקת וחכמה, אולי אצליח לוודא שאף אחד לא ייפגע. זה הדבר היחיד שלא אוכל לחיות איתו – אם אני אגרום למשפחה כלשהי את הכאב שאני חווה כל יום.
פרופסור דהן מובילה אותנו במעלה המדרגות שמובילות לכניסה להיכל הספרה, ואני מרגישה סחרחורת קלה מהגודל של המבנה. אני מסתכלת למעלה, עד לאיפה שהשמש מסנוורת אותי בהשתקפות שלה בלובן השיש, ורואה את העיטור עליו מצביעה הפרופסור: זוג ידיים מקיפות עיגול מושלם. הסמל של הספרה הקראית, אותו הסמל שמתנוסס על דגל המדינה ועל מדי החיילים שלנו. הסחרחורת נעלמת, ובמקומה בא גל של קור שממלא אותי עד לקצות האצבעות. ההשלכות של הפעולה שלי היום יהדהדו בספרי ההיסטוריה לשנים שעוד יבואו. השם שלי יהפוך למוקצה, והורים יימנעו משימוש בו כשילדיהם ייוולדו. כך או כך, לאחר שאצליח, חיי יסתיימו: או שאמות פה בידי השומרים, או שאשלח לשארית חיי לכלא. הריקנות שתבוא אחרי הפיצוץ מעוררת אימה, אבל היא לא יכולה להיות גרועה יותר מהחלל הפעור שנותר בי מאז שנורי מת.
אני מזיזה רגל אחת ואז את השנייה, וכך אני עולה במעלה המדרגות עד לכניסה מעוטרת העמודים.
מול דלת הזכוכית הענקית שעומדת פעורה מולנו עומדים שני שומרים. הם נראים צעירים – הם בטח צעירים יותר ממני. אחד גבוה ושרירי, והשני רזה ועם מבט חודר – ממנו עלי להיזהר. בזמן שאנו עוברים דרך הדלתות, אני מקפידה להשאיר את המבט שלי נעוץ בראש של הסטודנט שמולי, אבל אינני רואה דבר. אני חושבת לעצמי מי מהשומרים יהיה זה שיתפוס אותי, מי מהם ישלוף עלי נשק או יפיל אותי לרצפה אחרי שהאבק יתפזר. ואני תוהה בפעם המאה אם שמתי מספיק חומר נפץ כדי לפרק את הספרה כראוי.
הצל שמכסה אותי מסמן לי שנכנסנו להיכל. אני ממצמצת ופתאום המרחב שבו אני נמצאת נקלט במוחי. אני מוקפת בשיש לבן, בוהק שמשתרע לכל כיוון וכלפי מעלה לתקרה המקומרת שנישאת עשרים מטרים מעלי. בשיא הכיפה יש חלון זכוכית עגול שמכניס קרני שמש שמאירות את השיש ומדגישות את הנימים הכהים שבו. אנחנו באולם הכניסה עכשיו, ובינינו לבין הספרה מפריד חדר. על הקירות סביבנו תלויות יצירות אמנות המתארות את סיפורה של הספרה: מרגע גילוייה לפני חמשת-אלפים שנים, דרך המלחמות עליה, ועד לייסוד מדינת הינאים ובניית ההיכל. הספרה הקראית בולטת בכל ציור בשקיפות המופלאה שלה ובסגידה המוחלטת של האנשים כלפיה. אם לא הייתי כל כך לחוצה, הייתי עלולה לצחוק. אחרי היום, כבר לא תהיה ספרה. למנהיגים שלנו לא תהיה סיבה לשלוח בנים ואחים למות במלחמות, ואוכל להציל את חייהם של אינספור אנשים.
הפרופסור מובילה אותנו לאורך הקירות ומסבירה על כל יצירה, ואני מחפשת את המעבר לחדר הבא. הנה הוא: זוג דלתות שעומדות פתוחות ומעבר להן אני רואה–
אבל סטודנטית אחת חוסמת את דרכי וההבזק שראיתי נעלם. אני כמעט דוחפת אותה מדרכי כדי לראות את זה שוב, אבל הקבוצה ממשיכה להתקדם ואני לא יכולה להתנהג בצורה מחשידה. אני זזה יחד עם שאר הסטודנטים, ותוך כדי כך בוחנת את האבטחה ליד החדר – או יותר נכון, היעדר האבטחה. החדר חשוף לחלוטין, ומלבד שני השומרים בכניסה, אין עוד שום דבר אחר – אפילו לא מצלמות. אני לא יודעת אם הידיעה מרגיעה אותי או מחשידה; כך או כך, אין לי ברירה אלא לנצל את ההזדמנות.
אני שמה לב עד כמה הסטודנטים מתרגשים: הם מדברים ביניהם בלחישות רועמות ומזיזים את הידיים בתזזיתיות, וכולם מסתכלים לעבר הדלת הפתוחה במקום על הפרופסור. אני לא היחידה שמוסחת מהספרה. הפרופסור מחייכת בהבנה ומרגיעה אותם שניכנס עוד רגע. הלב שלי דופק בקצב מטורף, והתיק שלי כבד על הכתף. הטלפון הנייד שלי מרגיש לוהט בכיס, ואני מתפללת לכל ישות שאולי קיימת שלא אהפוך למשותקת מפחד ברגע האמת. אני מכווצת ומרפה את האצבעות שוב ושוב, ומנגבת את הזיעה שמתחילה לבצבץ לי על המצח.
הקבוצה שלנו עומדת כמה מטרים מהדלת לחדר של הספרה, ואני מבינה שזה הרגע. אם ארוץ לשם עכשיו, אפיל את התיק ליד הספרה וארוץ החוצה, אספיק ללחוץ על החיוג המהיר שיפעיל את הפצצה. ככה אף אחד לא יהיה ליד הספרה כשהיא תתפוצץ, ולא יהיה לי דם על הידיים. אני מסתכלת בחזרה לכניסה, איפה ששני השומרים עומדים ומביעים לעברנו בשעמום. אנחנו הקבוצה היחידה שנמצאת כאן היום, ואני מבינה שיש לי רק כמה שניות של חסד להוציא לפועל את התוכנית שלי.
אני שולפת את הטלפון מהכיס ומכינה את מצג החיוג המהיר. הקבוצה ממשיכה לנוע לעבר יצירה כלשהי ואני גוררת רגליים עד שאני נשרכת מאחורי כולם. הדלת לחדר הספרה עומדת פתוחה כעשרה מטרים ממני, במרחק של ריצה מהירה. אני מחזיקה טוב את התיק ביד אחת, את הטלפון ביד השנייה, ונושמת עמוק. זה הרגע. אני לוקחת רגע להרגיש את התליון הכחול ולהעלות מולי את הדמות של נורי, מחייך ויפה, ושומרת את הזיכרון שלו. ואז אני רצה.
כמה צעדים לתוך הריצה, ואני כמעט בדלת לחדר. מאחורי אני שומעת צעקות, אבל השומרים רחוקים מכדי שיוכלו לעצור אותי. אני אשליך את התיק שלי ליד הספרה ואז אלחץ על החיוג. אין אפילו צורך שאכנס עד הסוף – עלי רק להגיע לכניסה. עוד שלושה צעדים ואני אוחזת במשקוף כדי להניף את עצמי קדימה לתוך החדר. הוא קטן משציפיתי, וגם חשוך יותר מההיכל הגדול ממנו הגעתי. מולי נמצא עצם גדול ועגול, ואני מניפה לעברו את התיק.
התיק מקרקש כשהוא מחליק על הרצפה, ואני עוקבת במבטי לוודא שהוא מתקרב לעצם העגול. לעזאזל! לא זרקתי חזק מספיק. הוא עוצר שני מטרים מהספרה, ומאחוריי הצעקות מתגברות. השומרים קרובים.
אני רצה קדימה ומרימה את התיק תוך כדי ריצה, וממשיכה עוד צעד עד שאני מול העצם. אני מניחה את התיק למרגלותיו ומתכוננת להסתובב וללחוץ על כפתור החיוג המהיר. ואז אני מסתכלת למעלה לרגע, ואני רואה אותה לראשונה.
הספרה הקראית. כדור מושלם של זכוכית שקופה, שדרכה אני משתקפת אלף פעמים.
אני זוהרת בהשתקפות של הספרה, מוארת ויפה כמו שלא הייתי מעולם. אני נראית תמימה, טהורה, חסרת חטא. אני לא רוצחת; אני לא טרוריסטית. אני נראית כאילו לא סבלתי יום מימיי, כאילו מעולם לא איבדתי את הלב שלי. הלב שפועם עכשיו בעוצמה ומתמלא ברגש עצום ולא מוגדר.
הספרה גדלה מול עיני ותופסת את כל שדה הראיה שלי. כל מחשבה או תכנית שהייתה לי נופלת, חסרת תועלת, לקרקע. היא יפה, כל כך יפה, ומושלמת יותר מכל חפץ או אדם בעולם הזה. אני מרגישה אהבה עולה בי, אהבה טהורה וחזקה יותר מכל מה שחשתי בעבר: אהבה לספירה הקראית. דמעות של אושר עולות בעיני.
ידיים אוחזות אותי ומושכות אותי אחורה בעוד הטלפון נופל מידי. אני נזרקת לקרקע, והתליון הכחול של נורי מתנפץ על רצפת השיש. אבל אינני מרגישה כלום חוץ מאושר עילאי ואהבה אינסופית. שום דבר אחר כבר לא משנה, כי הספרה הקראית קיימת. ותמשיך להתקיים לנצח.