שמי רונית. גדלתי בישראל בתקופה שבה ילדים ונוער המעיטו בקריאת ספרים. אני לעומת זאת "בלעתי" ספרים במיוחד סיפרי מדע בדיוני. יכולתי ביומיים לסיים ספר שכתב אסימוב או ברדבורי. כיום הם סופרים לא כל כך מוכרים. אולי אני מגזימה קצת.
הייתי ילדה תמימה ולא מודרנית. כל יום כתבתי ביומני את מחשבותיי ורגשותיי ואחר כך החבאתי אותו.
האמנתי לכל דבר ששמעתי. ובתקשורת דיברו מבוקר עד ערב על כך שאנחנו מדינה חזקה, מוסרית עם אזרחים חכמים. לימים כשבגרתי וביקרתי לא מעט מדינות בעולם, הבנתי שברוב המדינות אומרים לאזרחים אותו הדבר 'אנחנו הכי, הכי, הכי…בעולם'.
כולם סביבי אמרו שתמימותי תסתיים במהרה אבל היא לא הסתיימה. אני זוכרת שכשהייתי בתיכון התבונן בעיני הגדולות והתמימות אחד הנערים והתאהב בי. הנשיקה הראשונה שלנו הייתה מגוחכת. שפתי ושפתיו לא נפגשו, הן גלשו על לחיו, רקתו ומצחו.
אני מאוד רגישה לריחות. לעיתים אני מריחה ריחות שאף אחד אחר בסביבתי איננו מריח. אולי אלו פרומונים אותם אני מריחה ולא ריחות. הפרומונים שלו משכו אותי כמו פרפר לצוף. כל יום יצאנו מבית הספר יחד אוחזים ידיים. חיכיתי בהתרגשות לרגע הזה בו נצא מבית-הספר ונאחז זו בידו של זה.
הפסקתי לקרוא ספרים. היה בי אי שקט וחיכיתי לריגושים האלה, לנגיעות האלה. ביומן לא כתבתי על כך. הפחידה אותי המחשבה שהורי או אחותי עלולים לקרוא זאת. הרומן הזה הסתיים בקיץ בחופש הגדול. ראיתי אותו עם נערה אחרת. באותו רגע הסתובבתי ורצתי הביתה. הרגשתי כאילו רציתי לברוח מעצמי. לא יכולתי לתאר את רגשותיי אפילו לעצמי. רק כעבור שנה הבנתי שזאת הייתה אהבה ראשונה, אהבת נעורים. אחריה באה קנאה לא רגילה. אחריה בשנות לימודי בתיכון היו לי עוד חברים אך לא הייתה אהבה אמיתית. רק אחרי השירות הצבאי והטיול להודו הגיע הדבר האמיתי.
2.
המפגש ביננו היה בפאב. דבר שיגרתי באותם ימים בקרב צעירים. אני הייתי עם חברה שלי ובהתלהבות רבה סיפרתי לה על הטיול שלי בהודו. שני בחורים ישבו ליד השולחן הקרוב אלינו ושתו בירה. חברתי ואני שתינו קוקטיילים אקזוטיים שהשתלבו היטב עם סיפורי החוויות בהודו. פתאום הסתובב אלי אחד מהבחורים ובפשטות וישירות אמר :" שמי אלון ואני אף פעם לא הייתי בהודו." ככה הכרנו.
הוא היה גבוה ממני בחצי ראש. בחור רזה, מרכיב משקפיים, עם זקן שחור אופנתי ושיער עבות שחור. הזכיר לי דמות של פרופסור צעיר או משורר בוהמי. למעשה הוא היה סטודנט לביולוגיה.
אחרי חצות יצאנו ארבעתנו מהפאב. " בואו נחליף מספרי טלפון" הציע אלון, "למקרה שיהיו לי עוד שאלות על הודו."
אני גיחכתי. "סיבה טובה. או שאני ארצה פתאום לדבר איתך על ביולוגיה."
הוצאנו טלפונים והקלדנו את המספרים. התחבקנו כמו חברים ותיקים ונפרדנו. לא הרחתי ריח מיוחד כשחיבקתי את אלון לפני הפרידה. אבל הפרומונים אמרו "כן".
לאחר יומיים נפגשנו אלון ואני. הפגישה הייתה בחוף הים בבוקר.
הוא הריח אותי ואמר "ריח הבושם שלך כל כך טוב!"
"כן. הוא מאוד אופנתי. עכשיו מפרסמים אותו בכל הערוצים".
"ואת מאמינה לפרסומות?"
"למה לא?"
"ואת מאמינה לפוליטיקאים?"
"כן. הם מבטיחים דברים טובים."
"את יודעת מה? אני לא אקרא לך רונית. אני אקרא לך ילדה שטופת מוח."
"למה? חשבתי שאני די עצמאית ולא תלויה באף אחד."
"כבר מהשנה הראשונה שלי באוניברסיטה אני לומד מדעים נוירו ביולוגים, כולל ביוכימיה ופיזיולוגיה של המוח. את יודעת שקיימת אסימטריה במוח? אומרים שהחלק הימני במוח אחראי על הרגשות והאינטואיציה ואילו החלק השמאלי אחראי על ההיגיון. אני מתעניין בהיפנוזה. יש אנשים שרגישים להיפנוזה אבל חלק גדול מהאנשים לא רגישים".
הקשבתי לדבריו של אלון בפה פעור. אמנם שמעתי וידעתי על כך באופן שטחי אבל לא העמקתי ולא הרהרתי בנושא.
רק עניתי לו "ואני עדיין לא החלטתי מה ללמוד ואיפה ללמוד."
אלון לא הגיב להערה שלי והמשיך: "בספרות אין משהו קונקרטי על התופעה של רגישות להיפנוזה. ומהיפנוזה עברתי ליכולת שכנוע של המון שידועה בשם "שטיפת מוח".
התבוננתי בים בגלים המתנפצים אל החוף. בעיני ים יכול ללחוש, יכול לדבר, יכול לנאום. היום הים דיבר. מקול אוושת הגלים ומקולו של אלון הרגשתי פיזית בגופי את המילים "שטיפת מוח".
"מעידן פרויד שוטפים מוחות של אנשים וכיום הגיעו לשיא ביכולת השימוש בשטיפת מוח. משתמשים בה בפוליטיקה ובפרסומות".
אחרי הפסקה קצרצרה אלון המשיך "רונית, אני מצאתי בדם של בני אדם חומר שאחראי על שטיפת מוח, על היפנוזה המונית ולהתנהגות המונים. בקרב תשעים אחוז באוכלוסייה הדתית אורתודוקסית מצאתי את החומר הזה ורק בקרב חמישה אחוז של המדענים".
"וואוו וואוו !!!" קראתי בהתרגשות.
"בואי השנה ללמוד בחוג לביולוגיה. אשמח אם תצטרפי למדע."
כך במקום פגישה רומנטית אלון שטף לי את המוח ומאותו יום נדלקתי על הרעיון הזה.
3
אלון ואני שוחחנו בטלפון יום יום. נפגשנו בדרך כלל בכל סוף שבוע. השיחות והפגישות האלו הפכו בשבילי להרגל.
כמובן שנרשמתי לאוניברסיטה לחוג לביולוגיה. ספרתי את הימים לתחילת שנת הלימודים. באחד הימים הזמין אותי אלון למעבדתו שם הראה לי את מכשיר הכרומטוגרף וסיפר לי על הטכניקה האנליטית המבוססת על עקרונות הכרומטוגרפיה הנוזלית שהיא שיטה מודרנית מתקדמת להפרדת חומרים. ריחות חומרי המעבדה, השמות של דברים שמעולם לא שמעתי, קולו של אלון והקירבה אליו גרמו לראשי להסתחרר.
חודש לאחר מכן קיבל אלון אישור פטנט לחומר שקרא לו "חומר אמונה". או כמו שכינה אותו MOLECULE TRUST – MT . הוא התקשר אלי ואמר : "הערב כל אנשי המעבדה ואני נחגוג את קבלת הפטנט. אני מזמין אותך לפאב "ניל" בשעה שמונה. בפאב הזה נפגשנו את ואני לראשונה."
אני אחרתי קצת. התלבטתי בבחירת הבושם והאיפור לערב. לאחר זמן החלטתי להשתמש בבושם ובאיפור הרגילים היומיומיים שלי.
בפאב החברים כבר ישבו מול השולחן למעט אלון ועוד שתי בחורות ושני בחורים. כשאלון הבחין בי, הוא התקרב אלי אחז בידי ולהפתעתי אמר: "רונית מצטרפת אלינו" הצמיד אותי אליו. הפרומונים שלו עטפו אותי. "אני אוהב אותה" הכריז ואז מול חבריו חיבק אותי והתנשקנו. זאת הייתה נשיקה ארוכה ולוהטת כאילו מסביבנו לא היה אף אחד.
כעבור שבועיים עברתי לגור איתו בדירת סטודיו בתל-אביב. שבוע מאוחר יותר התחלתי את לימודי. עברו מספר ימים ובאחד הערבים כשהיינו במעבדה הסביר לי אלון: "אנחנו מחפשים חוסם לחומר האמונה. זאת צריכה להיות תרופה בלי תופעות לוואי. תרופה שתשחרר את העולם משטיפת מוח."
קמתי, התקרבתי אל אלון ונשקתי לו.
4
הזמן טס מהר. הייתי לקראת סיום השנה השלישית ללימודים ונכנסתי להריון. אלון קיבל מישרה כמרצה בפקולטה. העבודה הממושכת על חיפוש התרופה עדיין לא נתנה תוצאות. אני התחלתי לחשוב יותר ויותר על הלידה שלי.
באחד מסופי השבוע התקשרה אימי והזמינה אותנו לארוחת שבת. אלון לא יכול היה לנסוע בשל בעיה במשפחתו ואני נסעתי לבד.
אחרי הארוחה עזרתי לאימי לפנות את הכלים מהשולחן ולהדיח אותם. אימי התחילה לדבר איתי על ההיריון ועל העבודה שלי.
"רוניתוש, אל תעבדי בתקופה הזאת עם חומרים רעילים במעבדה. חלקם מסוכנים מאוד לעובר."
"אמא, אני פחות עובדת שם."
מצאתם משהו מעניין?" אמא הייתה בעניינים.
"עדיין לא."
"הרעיון שלכם מוצא חן בעיני. אבל יכול להיות שזה בדיוני כמו אבן החכמים או התרופה לחיי נצח."
אימי היא מורה בחטיבת הביניים. ידעתי שיש לה היגיון בריא. היא המשיכה:
"אולי אתם מחפשים בכיוון לא נכון. אם קיימת מולקולה של אמונה אז קיים גם חומר שמבטל אמונה. בטבע הכול באיזון. חפשו בגוף עצמו, יותר לעומק."
מאוחר יותר באותו ערב כשכבר הייתי במיטה, חזרתי למשפט הזה של אימי ואלון קרא בהתרגשות רבה. "אימך גאון! אנחנו נמצא אותו!"
כחודש לפני הלידה ישבתי מול המחשב וחישבתי את התוצאות של הניסויים האחרונים. אחד מהם נראה לי מעניין ואני קראתי לאלון. "בוא נבדוק את זה בריכוזים שונים." הצעתי.
שבוע לאחר מכן נערך בפקולטה סמינר על התוצאות המעולות של מעקב מולקולת האמונה.
בדרך חזרה הביתה אמר לי אלון "עם התוצאות האלו יש לנו בידיים תרופה נגד אמונה. אני כל כך שמח. אבל את יקירתי לא תעבדי במעבדה בחודשים הקרובים. הוא עצר את הרכב בשוליים מספר קילומטרים לפני הבית חיבק אותי והתנשקנו התוך הרכב. הנשיקות היו לוהטות כמו בפעם הראשונה בפאב 'ניל'.
5.
כחודש לאחר קבלת הפטנט ופרסום המאמר, הרצה אלון בכנס נוירו ביולוגים באמסטרדם. ההרצאה הייתה על המולקולה של אמונה ועל התגלית של החומר המעקב את מולקולת האמונה. "תרופה של ספק" כפי שקרא לה אלון בצחוק.
ישבתי בבית מול המחשב כשעל ידי בעגלה ישן מיקי. הריח שלו מילא אותי והציף בי רגש של אהבה טהורה שלא הרגשתי אף פעם בחיי. פתחתי את הדואר שלי ושם מצאתי מספר ברכות מחברותי להולדתו של מיקי. לאחר מכן פתחתי את הדואר של המעבדה. היו שם שני מכתבים מכתובות לא ידועות מסומנים בדגלים אדומים. האחד היה מארגון גדול בתעשייה הסינית, השני מברית הבישופים האירופאים. במכתבים שנכתבו בנימוס יכולתי להרגיש שמאחורי המילים ישנה עצבנות, זעם ואפילו איום. אלו היו תגובות להרצאה של אלון מאתמול באמסטרדם.
הסינים כתבו "השימוש בתרופה שלכם הוא לא חד משמעי ולא אתי. הוא מכוון נגד הפרסומות שלנו למוצרים הכי טובים בעולם. שימוש המוני בתרופה יכול לגרום לצניחה גדולה ומשמעותית בכלכלה. לכן אנחנו מבקשים להפסיק את המשך הניסויים ולהפסיק את השימוש בתרופה."
אי אפשר לומר שהייתי בהלם למקרא המכתב. אלון דיבר על ההשפעה שתהיה לתגלית שלנו על הפוליטיקה, הדת והפרסומות. אלו "הפילים" שעליהם עומד העולם המודרני.
אבל הרגשת האושר התחלפה בהרגשה של דאגה. כשחזר אלון הביתה הוא היה במצב רוח מלחמתי והצהיר "אף אחד בעולם לא יכריח אותי להפסיק את המחקר!"
את התרופה אפשר היה לנסות רק על בני אדם מפני שלא קיימת תבנית של אמונה בבעלי חיים.
תוצאות הניסוי לאחר חצי שנה היו שעשרים ושלושה פוליטיקאים מתוך שלושים שהשתתפו בניסוי, פרשו ממפלגתם ומפוליטיקה בכלל. בקרב אנשי הדת שישה עשר מתוך עשרים וחמישה שהשתתפו בניסוי, הפסיקו לבקר בבית הכנסת.
הניסוי נחל הצלחה גדולה!
בכנס המיוחד שארגנו בז'נבה ישבנו אלון ואני בלובי של מרכז הכנסים הבינלאומיים. מזמן לא התלבשתי בסגנון אירופאי בשמלה ונעלי עקב גבוה.
אלון ישב לידי, גם הוא לבוש בבגדים לא שגרתיים עבורו, בחליפה אפורה, חולצה לבנה ועניבה. נשיא האוניברסיטה ביקש להקפיד על כללי ההתנהגות המקובלים. לפני הכנס קנינו בגדים חדשים.
זה לא היה כנס מדעי רגיל שכן רוב המשתתפים היו אנשי עסקים, מנהיגי דת, נציגי ממשלות ולא חוקרים כמקובל.
אלון היה לחוץ. נותרה שעה עד ההרצאה שלו. לידינו ישבו מספר אנשים מהאוניברסיטה שלנו – קולגות והמנחה של אלון פרופסור לנוירו ביולוגיה.
אני יודעת שבמרכז הכנסים שמרו עלינו אנשי שב"כ ומוסד שכן ה"כדור של ספק" גרם לאווירת מתח גבוהה.
אני לא אספר על כל הדיונים הרבים שהיו אחרי ההרצאה של אלון אבל אספר שהרגשות ששלטו היו של פחד וחוסר בטחון. כתבו הרבה בתקשורת על ההרצאה ועל "כדור של ספק".
אספר גם שלפני הכנס החלטתי לקחת את "כדור של ספק" למשך שלושה חודשים. עשיתי זאת מבלי ליידע את אלון. אני השתניתי.
גיליתי לאלון על הניסוי הזה על עצמי רק רגעים לפני הכנס בז'נבה.
אמרתי לו "בסוף הדיונים תסכם ותאמר :
אוכלוסיה גדולה בעולם שותה משקאות אלכוהולים, משתמשת בסמים או נוטלת כדורים נגד דיכאון כדי להרגיש אושר, אותו חופש בחירה צריך להנתן לבני האדם גם עם "כדור של ספק".