באפריל 2005.
מה שטוב בלהיות ראש המחלקה לפשעים בלתי מפוענחים במחוז סנטה קלרה, זה שאם – חלילה – אתה לא מצליח לפענח פשע, אף אחד לא יבוא אליך בטענות. הרי, בהגדרה, מגיעים אליך הפשעים הכי קשים לפענוח, אלה שהם, ובכן, בלתי מפוענחים.
אם – לעומת זאת – דווקא הצלחת לפענח את אחד הפשעים האלה, כולם יגידו שאתה גאון, הבלש הכי טוב שהיה מאז ומעולם באזור מפרץ סן פרנסיסקו, וכיוצא באלה סופרלטיבים.
אבל יש דבר אחד שאני לא אוהב בתפקיד שלי, של ראש מחלקת פב"ם, וזה שמגיעים אליי כמעט רק פשעים שצברו הרבה קילומטראז' במחלקות האחרות. דברים שהתרחשו מזמן, ועד שהם מגיעים אליי, כבר היו מספיק אידיוטים שחקרו אותם לפניי והרסו את כל קצות החוט האפשריים. אתם יודעים – ראיות ששינו מקום או נעלמו, עדים שכבר פוחדים לדבר, או לא זוכרים דבר. שלא לדבר על פושעים שעל פשעיהם כבר חלה התיישנות, או שפשוט הספיקו למות בינתיים.
לכן, אפשר להבין את שמחתי, כאשר הבוס הודיע לי היום שאני מקבל את חקירת המקרה של האצבע בצ'ילי.
"אתה בטוח?" שאלתי, "זו לא מתיחה של האחד באפריל? החבר'ה בסן חוזה עובדים על זה רק כמה ימים. מה, הם כבר התייאשו?"
"כן," הפתיע הבוס, "הם כבר הספיקו להרים ידיים. ולא רק זה, נראה שהם ממש פוחדים להתעסק עם התיק הזה. בסופו של דבר מדובר במקרה די חריג, שלא לומר מזעזע. וחוץ מזה, התקשורת מלאה בסיפור הזה, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שמישהו מלבדך, דיק, יהיה ממונה על החקירה. ומלבד זאת, ונדיס לוחצים להגיע מהר לתוצאות. אני סומך עליך – דיק. אתה הבלש הכי טוב שהיה במפרץ, טוב, מאז ומעולם… אז אתה על זה?"
איך יכולתי לסרב?
–
2 באפריל 2005.
אנה איאלה ישבה מולי, עצבנית למדי. היא כל הזמן פכרה את אצבעותיה. על אחת מהן הייתה טבעת נישואין.
"כולם רק מסתכלים על האצבעות שלי כל הזמן," אמרה בנימה של טרוניה.
הרמתי את מבטי אל פניה. אישה די נאה, אפילו מושכת למדי. אבל לא הטיפוס שלי. בערך בת ארבעים. נראית היספאנית. עושה רושם שאינה משכילה במיוחד, אבל חריפה וערמומית מאד. הניסיון שלי לימד אותי להיזהר מטיפוסים כאלה.
"ובכן, גברת איאלה, הייתי רוצה שתחזרי באוזניי על כל השתלשלות האירועים באותו יום, שבו מצאת אצבע אנושית בתוך הצ'ילי קון קרנה שהזמנת במסעדת ונדיס," ביקשתי.
היא נשמעה כאילו חוזרת על הסיפור בפעם המיליון.
היא ובעלה ישבו במסעדת ונדיס בסן חוזה. פעם בשבוע הם מרשים לעצמם את זמן האיכות הזה יחד. הוא הזמין המבורגר. היא הלכה על צ'ילי. אחרי שבלעה בערך שתי כפות, שהיה להן טעם מעט מוזר, נחרדה למצוא בין גושי הבשר, השעועית, ורוטב העגבניות, משהו שלא היה צריך להיות שם. משהו שנראה כמו אצבע. אצבע של אדם. כרותה. מדממת. או שזה היה רוטב העגבניות האדום. התגובה הראשונה שלה הייתה להקיא. אחר כך היא רצתה לצעוק, אבל לא יצא לה קול. היא הצביעה על האצבע, ובעלה קלט פתאום מה היא רואה. הוא חייג מיד למשטרה, מהטלפון הנייד שלו. היא דווקא חשבה שכדאי קודם לדבר עם אחראי המשמרת. בעלה הסביר לה שהם מיד יעלימו את הראיות אם יידעו. תוך חמש דקות הגיע צמד שוטרים. הם לקחו את קערת הצ'ילי איתם. היא ובעלה עוכבו לחקירה. אף פעם בחיים לא עברה סיוט כזה. אנה סיפרה על כך לחברתה הטובה ביותר, ותוך זמן קצר זה הגיע לתקשורת. מאז לא מפסיקים לראיין אותה. פעם שוטרים, פעם כתבים, עכשיו אני… "מה אמרת שאתה?"
"דיק מרטינס, ראש מחלקת פב"ם. זה קיצור של פשעים בלתי מפוענחים."
"אדון מרטינס, אדוני, אני רק רוצה דבר אחד, שתרד לסוף העניין הזה, ושמי שאחראי על זה ישלם לי פיצויים על עוגמת הנפש. לא אכפת לי אם זה יהיה מנכ"ל ונדיס בכבודו ובעצמו. זו פשוט שערורייה…"
אבל, למרות ההצגות האלה שלה, היה לי ברור שהיא קודם כל רוצה לצאת נקיה מהסיפור. כנראה שהחבר'ה בסן חוזה כבר איימו עליה שהיא עלולה להפוך בעצמה לנאשמת, אם יתברר שמדובר בתעלול שלה שנועד לזכות אותה בתשומת לב, או כסף, או אולי נקמה במישהו מרשת ונדיס.
ועם זאת, איך – לעזאזל – מגיעה אצבע כרותה לקערת צ'ילי? ואם היא – או בעלה – שתלו שם את האצבע, מנין הם השיגו אצבע אנושית כרותה? לא פלא שהתיק עבר אליי כל כך מהר…
–
3 באפריל 2005.
היום היה במשרדי ד"ר דניס רוסמן, מנהל המכון הפתולוגי של מחוז סנטה קלרה.
התחלנו בשיחה פילוסופית משהו. אני מעריך את רוסמן. אחד האנשים היחידים במערכת שאפשר לנהל איתם שיח אינטליגנטי.
"אתה יודע, דניס," אמרתי לו, "הסוד הכי גדול בבילוש הוא לא להניח הנחות. לבוא נקי. בלי דעות קדומות. אתה זוכר, למשל, את המקרה של התאומות הזהות מילי ובילי תומפסון? האנשים שחקרו את זה, באמת מהטובים ביותר שלנו, נתקעו על הקונספציה שאותו אדם רצח את שתיהן. רק בגלל שהן תאומות זהות! עד שאני באתי ואמרתי – רגע – אולי אפשר לפתוח את הראש לכיוונים אחרים. ואז התברר שכל אחת מהן נרצחה על ידי גבר אחר, ובנסיבות אחרות, ושני הרוצחים אפילו לא הכירו זה את זה!"
"נכון," התלהב רוסמן, "והיה גם המקרה של איש ההייטק ההוא מעמק הסיליקון, איך קראו לו? ארלנמאייר – או משהו כזה. כולם היו בטוחים שיריב עסקי הזמין את הרצח שלו. אבל בסוף התברר שגם פיזיקאי גאון עלול לעשות טעות פשוטה, כמו לגהץ את החולצה במגהץ חשמלי, ברגליים יחפות, על רצפה רטובה, ולהתחשמל. כמה בדיחות רצו על זה אחר כך! זוכר את זו – כמה גופים של מדענים צריך בשביל לייצר מוליך למחצה?"
"אגב בדיחות," אמרתי, "מה אתה אומר על המקרה המצמרר של הצ'ילי, שמתבדחים עליו שנותן משמעות חדשה למושג 'קון קרנה'?"
"תיארתי לעצמי שבגלל זה הזמנת אותי, דיק," ענה רוסמן, "תראה, האצבע הייתה כבר מבושלת בתוך צ'ילי. מבושלת – כן? יחד עם גושי בשר ורוטב עגבניות. זה לא כאילו הביאו לי אצבע כרותה נקיה וטרייה. כן? גם ברפואה משפטית יש מגבלות למה שאפשר לומר על מוצג, אם הוא לא מגיע אלינו במצב אופטימלי. אתה בעצמך אמרת שאסור להניח הנחות יסוד, נכון?"
"נכון," עניתי בקוצר רוח, "אבל – לעזאזל עם זה, דניס, את כל ההסתייגויות האלה כבר קראתי בדו"ח שלך. הזמנתי אותך כדי שתגיד לי מה אתה באמת חושב. לא אגלה לאף אחד את מה שתספר לי, אוקי?"
בסוף, הצלחתי להוציא מהפתולוג המסויג והזהיר את הפרטים הבאים:
מדובר כנראה באצבע השנייה של יד ימין, ככל הנראה של אישה. אולי בת ארבעים, או משהו כזה. היא נכרתה סמוך לבסיסה. חתך נקי. כמו של סכין או אולי מכונה. לא, היא בטוח לא לבנה. גם לא שחורה. משהו באמצע. אולי היספאנית, או דרום-אסייתית. כמובן שהם שומרים את האצבע במקפיא שלהם. אולי יבדקו בעתיד התאמה גנטית, אם יהיה מול מי. בינתיים עוד אין – עד כמה שהוא יודע.
–
4 באפריל 2005.
היום, סוף סוף, הגיע הבחור מסן חוזה עם הדיסק ועליו כל חומרי החקירה המשלימים. אינסוף צילומים, מסמכים סרוקים, ודו"חות מוקלדים. מבולגן – כמו שאני אוהב. אם מביאים לי חומר מסודר ומקוטלג – כבר מכניסים בתוך הסידור הנחות יסוד, שהן – אולי – שגויות. לקח לי לפחות שעתיים לסדר את זה, ועוד כמה שעות לעבור על הכול. בינתיים הזמנתי לי המבורגר ממקדונלדס. אף אחד היום כבר לא מזמין ונדיס.
החבר'ה בסן חוזה עשו עבודת רגליים טובה. הם פגשו את כל מי שהיה לו קשר להכנת הצ'ילי – עובדי המטבח המרכזי, הנהגים, עובדי הסניף, המנהלים, אפילו עובדי הניקיון. כולם תושאלו וצולמו. אהבתי את התמונה המשותפת שבה כולם מרימים ידיים, ומראים בכך לצלם שלא חסרה להם אצבע. כולם… מלבד עובדת אחת. מרדית' בקסטר. עובדת מטבח במחלקת הצ'ילי. שלוש אצבעות בלבד ביד שמאל. אבל התברר שהיא נולדה כך. בדיסק היו כל המסמכים הרפואיים. טוב, אם אפשר להיוולד עם שלוש אצבעות, אולי מישהו נולד עם שש אצבעות, ואחת נפלה לתוך הצ'ילי? אסור להניח הנחות יסוד! אם יהיה צורך, נבדוק גם את האפשרות הזו.
הצתתי לעצמי סיגריה, בשביל הריכוז. אני מספיק אינטליגנטי כדי להבין שסיגריות זה לא בריא, אבל לא מספיק חכם כדי להיגמל מהן. טוב – זה לא חשוב עכשיו. הבנתי מה צריך לעשות.
קראתי לריץ', העוזר שלי. את מה שריץ' חסר בנוירונים, הוא משלים בסיבי שריר. מבנה הגוף המוצק והאתלטי שלו כבר הציל את שנינו לא פעם.
"ריץ'," אמרתי לו כממתיק סוד, "יש כלל חשוב בבילוש. משהו אלמנטרי ממש, שאני רוצה שתבין. הפושע תמיד חוזר למקום הפשע. עכשיו, הנה מה שאתה הולך לעשות הלילה…"
–
5 באפריל 2005.
כשנכנסתי הבוקר למשרד, ריץ' כבר חיכה לי שם, טרוט עיניים אך מחייך מאוזן לאוזן. חייכתי אליו חזרה, ושאלתי: "תפסת אותו?"
"אותה," תיקן אותי ריץ', ולקח אותי לחדר המעצרים של התחנה.
שם, מאחורי סורג ובריח, ישבה הפושעת, בגבה אליי. גווה היה מכוסה במעין פונצ'ו צבעוני, או שאולי הייתה זו שכמיה, או שמיכה. אף פעם לא הייתי חזק בנושאי אופנה. על ראשה היה זר, או כתר, שנראה שנעשה מאצטרובלי אורן, או משהו מעין זה. מאוזניה השתלשלו שני עגילי זהב ענקיים. בקיצור – ניו אייג'רית, או היפית, או משהו כזה. לא חסרים כאלה במפרץ סן פרנסיסקו.
ואז, לאט לאט, היא הסתובבה אליי, והבנתי את הטעות שלי. לא היפית. אינדיאנית. אינדיאנית אמיתית. סליחה – ילידת אמריקה, כך קוראים להם היום. העור האדמדם, האף הנשרי, תווי הפנים החזקים, העיניים הכהות בעלות המבט החודר – לא השאירו מקום לספק. ילידת אמריקה. כבת ארבעים. היא הקרינה עוצמה, ברמה מהפנטת כמעט. לא הצלחתי לנתק ממנה את מבטי. אבל לפתע היא פלטה משהו בשפה לא מובנת, והפנתה אליי את הגב.
"ניסינו כמה פעמים במהלך הלילה לדבר איתה," עדכן אותי ריץ', "עד שהבנו שאין טעם. אנגלית היא לא יודעת. הבאתי לפה שוטרים דוברי ספרדית, איטלקית, ואפילו ערבית. כלום! אחרי שהתייאשנו, החלטנו – ליתר ביטחון – לאזוק אותה. מי שלא מדבר, עלול להיות מסוכן!"
"ואיך אתה יודע שהיא הפושעת?" שאלתי.
ריץ' הרים את יד ימינו, תוך שהוא מקפל את האצבע המורה. הבנתי.
מהסיפור שלו נוכחתי לדעת שהיא אכן חזרה למקום הפשע, אבל ממש.
ריץ' ישב חצי לילה בסניף ונדיס הנטוש, אקדח טעון מונח בחיקו, אחרי שקיבל ממנהל הסניף את המפתח ואת הקוד של האזעקה. הכניסה היחידה לסניף היא דרך דלת זכוכית הפונה לרחוב. אין כניסה אחורית למטבח. ריץ' ישב ליד דלת הזכוכית. בדיוק בחצות, הוא שמע רעשים מכיוון המטבח. החשודה עמדה ליד המיכל שבו מכינים את הצ'ילי, והביטה לתוכו, כאילו מחפשת משהו. אולי קיוותה למצוא שם את האצבע שלה. אבל המיכל היה ריק, נקי ומצוחצח. בעודה מתכופפת אל המיכל, התגנב ריץ' מאחוריה ותפס אותה. היא לא התנגדה. הבעיה היא רק שאי אפשר לתקשר איתה. גם תעודות לא נמצאו בחיפוש על גופה. רק כמה צמחים מיובשים, בפאוץ' שחגרה למתניה. ריץ' כבר שלח את החומר למעבדה שלנו, לוודא שלא מדובר בסמים אסורים.
"צילמתם אותה? וגם את יד ימין שלה? תיעדתם הכול?" וידאתי.
"ברור, בוס," חייך ריץ', "בזמן שישנת, בוס."
"טביעות אצבע, לקחתם?"
"בטח, תשע טביעות!" ענה ריץ', ושנינו פרצנו בצחוק.
"אין כמוך ריץ'!" אמרתי, "מגיע לך שאזמין אותך לבירה, למרות שאתה עדיין בתפקיד. בוא!"
אחרי שעה וחצי, ושתי בירות לכל אחד מאיתנו, חזרנו למשרד.
ג'ני, המזכירה שלי, קיבלה אותנו בפנים נפולות. התברר שפוקהונטס, כפי שכולם בתחנה כבר החלו לקרוא לחשודה, הצליחה לברוח.
"מה?" צעקתי, "איך זה יכול להיות?"
ובאמת, לא היה לכך כל הסבר הגיוני. דלת התא, המנעול, דלת התחנה – שום דבר לא נפרץ. אף אחד לא ראה שום דבר חשוד. חמש דקות לפני שריץ' ואני חזרנו מההפסקה שלנו, שוטרת בית המעצר באה לתת ארוחת צוהריים לחשודה, ופוקהונטס פשוט לא הייתה שם!
–
6 באפריל 2005.
אמש הוצאתי את ההודעה הבאה לתקשורת:
"משטרת מחוז סנטה קלרה מודיעה בזאת על בריחתה ממעצר של עצורה בעלת פוטנציאל מסוכנות גבוה, הידועה בעולם התחתון בכינויה 'פוקהונטס'. הנה תיאורה: קומתה חמש רגליים ושלושה אינצ'ים, מבנה גופה רזה, שיערה שחור, גון עורה כהה, עיניה חומות, וחסרה אצבע בידה הימנית. יתכן שהיא עדיין אזוקה, אך היא עלולה גם להיות חמושה, וכאמור – מסוכנת. כל היודע דבר על מקום הימצאה מתבקש להתקשר למשטרה."
מביך, אני מודה.
אבל לא פחות מביכה הייתה התמונה שצורפה להודעה. מסתבר שהשוטרים שצילמו אותה לא דרשו ממנה להוריד את כתר האצטרובלים המגוחך שחבשה לראשה.
הייתי בטוח שנקבל מבול של פניות. בסופו של דבר, כמה היא כבר יכלה להתרחק? ועם הופעה ייחודית כמו שלה – כל ילד יוכל לזהות אותה. אבל הגיעה אלינו פניה אחת בלבד. אחת! וגם זה היה רק בערב, כמעט יממה אחרי פרסום ההודעה.
ג'ני הייתה זו שבישרה לי על פריצת הדרך:
"דיק, תקשיב! מישהו טוען שהוא יודע איפה פוקהונטס! הוא אומר שהוא מחזיק בה. אבל הוא מסרב לתת פרטים. הוא מבקש שיגיעו אליו מחר בעשר בבוקר, למחלקה להיסטוריה וארכיאולוגיה באוניברסיטת ברקלי. חדר מאה ואחת. קוראים לאיש הזה פרופסור איניגו לופז."
גיגול מהיר הראה לי שמדובר בחוקר המתמחה בתולדות ילידי אמריקה במדינת קליפורניה.
לא נותר לי אלא לחכות למחר, ולארגן גם ליווי חמוש של ריץ' ושל עוד צמד שוטרים, למקרה שמדובר במלכודת, ושתי סוהרות שיוכלו ללוות את פוקהונטס חזרה למעצר.
–
7 באפריל 2005.
סטודנטים וסטודנטיות הרימו את ראשיהם לרגע, בעת שהשיירה הקטנה שלנו חלפה בכבישי הקמפוס. ברקלי. לא הייתי כאן מעל עשרים שנה, מאז שסיימתי לימודי קרימינולוגיה. בעצם, חוץ מפעם אחת, לפני עשר שנים, כשחקרתי את שורת מעשי האונס במעונות של אחוות אלפא בטא גמא. אין לי מושג היכן ממוקמת המחלקה להיסטוריה וארכיאולוגיה, אבל ריץ' כנראה ידע, כי הוא ניווט את הניידת בביטחון רב.
"ריץ', אתה נכנס אתי. אתם ארבעתכם נשארים ברכבים. נקרא לכם בקשר במקרה שנצטרך גיבוי. ברור?" פקדתי.
חדר מאה ואחת היה, כצפוי, בקומה הראשונה. הפרופסור נראה, כצפוי, כמו פרופסור – שיער ארוך ולא מסורק, זקן מדובלל, משקפיים, חולצת כפתורים ללא עניבה מתחת לסוודר בעל צווארון וי, בצבע לא תואם. אבל מה שהפתיע הייתה חזות פניו. למרות השם ההיספאני, הוא נראה יותר כמו אינדיאני. אולי אפילו, כך הרהרתי, מאותו השבט כמו פוקהונטס שלנו.
משום מה, הוא מצא לנכון לפתוח במונולוג ארוך ומשעמם על הנושא אותו הוא חוקר. עד בוא האדם הלבן, היו בקליפורניה מעל שלוש מאות אלף ילידים… הלבנים הראשונים שהגיעו היו הספרדים, שהמירו את הילידים לנצרות, ונתנו להם שמות היספאניים… זה היה לפני יותר ממאתיים שנה… לשבט שישב היכן שהיום העיר סן חוזה קראו טאמיין… הייתה להם תרבות מפותחת להפליא… לא רק חומרית, כפי שרואים בחפירות ארכיאולוגיות, אלא גם רוחנית…
"סלח לי, פרופסור," קטעתי אותו, "אבל השעה כבר עשר ועשר דקות. תודה על השיעור בהיסטוריה. באמת. אבל בעצם באנו הנה כי אמרת שאתה 'מחזיק' בעצורה נמלטת, שאותה אנו מחפשים."
"אתה צודק," אמר לופז, "אבל לפני שאפגיש אתכם עם 'פוקהונטס', כפי שאתם קוראים לה, אני חייב לשאול – במה בעצם מאשימים אותה?"
אני לא רגיל שחוקרים אותי. בדרך כלל – אני הוא זה ששואל את השאלות. אבל האינדיאני הערמומי הבין שיש לו יתרון עליי, גם אם באופן זמני, ולמעשה הכניס אותי לפינה.
"היא חשודה בכך שהכניסה אצבע, כנראה האצבע שלה, למנת צ'ילי שהוגשה במסעדת ונדיס בסן חוזה," השבתי, בנימה האגבית ביותר שהצלחתי לגייס.
"אהה!" קרא לופז, "כך שיערתי לעצמי! האם עלה בדעתך, אדוני הקצין, שהיא איבדה את האצבע שלא בכוונה, בתאונה, כשהסתובבה במטבח תעשייתי של מסעדה, ובו כל מיני מכונות מודרניות ומסוכנות שהיא אינה מבינה בהן כלל?"
"בינתיים," עניתי בקרירות, "עוד לא התחלנו לחקור את המניע. כשנגיע לשלב הזה, נבדוק כמובן בכל האפיקים האפשריים, כולל האפשרות שציינת. מה שדי ברור הוא, שהיא הסיגה גבול לפחות פעמיים כאשר נכנסה למטבח של המסעדה. ובנוסף, כידוע, ברחה ממעצר. ועכשיו, אם תואיל להביא אותנו אליה, אודה לך מאד."
פרופסור לופז קם מכיסאו באיטיות, כמעט בתיאטרליות, והוביל אותנו לדלת שלא הבחנתי בה קודם לכן, בירכתי החדר. הדלת נפתחה בחריקה, ולופז הרים מתג נסתר, בקול נקישה רמה. מנורת ניאון הבהבה במשך כמה שניות עד שנדלקה, והאירה את החלל באור קלוש.
"ברוכים הבאים למוזאון העתיקות של ברקלי," הכריז הפרופסור.
האולם הקטן שלתוכו צעדנו היה מלא – כמעט עד אפס מקום – בשלל חפצים, חלקם שעונים על הקיר, ואחרים מוערמים על מדפים: עמודי טוטם, גרזינים, סכינים, כדי חרס מעוטרים, תלבושות ראש מעוטרות בנוצות, תכשיטים ואבנטים מכוסי צדפים, שרשרות מהן השתלשלו ניבים של בעלי חיים, מעילים רקומים המעוטרים בחרוזים צבעוניים, וכיוצא באלה. בקיצור – מה שהיית מצפה למצוא בחנות המזכרות של כל שמורת אינדיאנים. במרכז החדר היה דבר מה מלבני וארוך, שכוסה בסדין כלאחר יד. לפי מה שראיתי מבעד לשולי הסדין, מדובר היה בתיבת זכוכית.
"איך לא שמעתי עד כה על המוזאון הזה?" שאלתי.
"המוזאון נמצא בהקמה. זה ה"בייבי" שלי. מפעל חיי. אני מקווה שבעוד שנה כבר יהיו לי מספיק חפצים כדי לפתוח אותו. אבל זה יהיה פתוח רק לקבוצות מודרכות, ובתיאום מראש. מיותר לציין שכל הפריטים כאן הם אותנטיים. חלקם נמצאו בחפירות ארכאולוגיות שהייתי שותף להן, וחלקם נתרמו על ידי ידידים שלי, כלומר של המוזאון. ועכשיו אראה לכם את גולת הכותרת של המוזאון. היהלום שבכתר, שאני קורא לו ונוס של סנטה קלרה."
פרופסור לופז הסיר את הסדין מתיבת הזכוכית, ולעינינו התגלה שלד. התחלתי לחשוד שיש לנו כאן עסק עם פסיכופת. חשדי התגבר, כשלופז הצביע על השלד ואמר, בקול רב משמעות: "פוקהונטס!"
ריץ' ואני היינו המומים מכדי להגיב. והפרופסור המשיך:
"אתם רואים שחסרה לה אצבע ביד ימין? וכאן, על פרקי הידיים, שרידי חלודה שיכולים להתאים לאזיקים, אחרי מאות שנים של התפוררות. ותראו את עגילי הזהב הענקיים האלה, שאיתם נקברה. ונוס, או פוקהונטס, הייתה אישה חשובה מאד. קרוב לוודאי שמאנית."
"שמאנית?" שאלתי כלאחר יד, ובראשי הלמה השאלה בדבר העגילים. הם נראו באמת כמו אלה שענדה האישה שעצרנו. אבל זה היה מה שנקרא פרט מוכמן, שלא פורסם בהודעה לתקשורת. מעניין!
"מכשפה שהיא גם רופאה," הסביר פרופסור לופז.
"אהה," עניתי, "כמו הרופאים המכשפים באפריקה."
לופז חייך חיוך מאולץ, ואמר: "לא בדיוק, אבל בערך. התרבות השמאנית היא תרבות דיסטינקטיבית שמקורה באסיה. לא באפריקה. מקור המילה הנו סיבירי. עד היום תוכלו למצוא שמאנים ושמאניות במקומות כמו נפאל, טיבט ומונגוליה, וכמובן בקרב ילידי אמריקה, שמוצאם כידוע מאסיה."
"ילידי אמריקה מוצאם באסיה? הצלחת לבלבל אותי, פרופסור, אבל תסביר בבקשה איך השלד הזה קשור לעצורה שלנו. ואם רצחת אותה, איך היא הפכה לשלד בתוך יממה בלבד?" שאלתי.
"ברור שלא רצחתי אותה!" התרגז הפרופסור, "ואם אתה דווקא רוצה לדעת, אז בתנאי האקלים של מפרץ סן פרנסיסקו, גופות עוברות דה-קומפוזיציה במשך קרוב לשנה עד שהן הופכות לשלדים."
במשך כמה שניות, עמדה שתיקה מעיקה בחלל הקטן והסגור של המוזיאון, ואחריה הצליח לופז להירגע מעט, והציע שנחזור לחדר מאה ואחת כדי שהוא יסביר לנו בניחותא את התזה שלו. הסכמתי בשמחה.
ואז, שטח לופז בפניי את התיאוריה המוזרה ביותר ששמעתי בכל הקריירה הארוכה והמפוארת שלי: בקרב בני שבט הטאמיין רווחת האמונה ששמאנים יכולים לנוע קדימה ואחורה בזמן. הוא, כאקדמאי, חקר את האמונה הזו, אבל לא ידע אם יש בה אמת כלשהי, עד שקרא על המקרה המוזר של האצבע בצ'ילי של ונדיס, ואת ההודעה לתקשורת על בריחתה של פוקהונטס, וחיבר את זה למה שידע על השלד המסתורי שחסרה לו אצבע ,ויש חלודה על פרקי ידיו. אחרי ש"עשה אחד ועוד אחד" הבין שיש הסבר מניח את הדעת שיכול לפתור את כל התעלומה. פוקהונטס היתה שמאנית שחיה לפני מאות שנים באזור עמק סנטה קלרה של היום. היא עשתה מסע בזמן שהביא אותה למטבח של מסעדת ונדיס, שאגב, נמצאת לא רחוק מהאתר בו נקברה אותה שמאנית. שם, היא איבדה אצבע בתאונה. במסע חוזר בזמן, אולי לצורך החזרת האצבע, נעצרה על ידי משטרת מחוז סנטה קלרה ונאזקה. אבל חמקה מהמעצר על ידי חזרה בזמן לתקופה שלה. מאחר שהיא ובני שבטה לא ידעו כיצד לפתוח את האזיקים, נשאה אותם על פרקי ידיה עד יום מותה, ונקברה איתם. האצבע החסרה נשארה, כמובן, במאה העשרים ואחת, ונמצאה על ידי סועדת חסרת מזל שמצאה אותה בתוך קערת הצ'ילי שלה.
"זה נשמע כמו פנטזיה או מדע בדיוני," העיר ריץ'.
"לא! זו היסטוריה!" אמר הפרופסור.
"היסטוריה חלופית, אולי," אמרתי. "פרופסור, אתה לא מצפה שאיזשהו שופט, או עיתונאי, יקבל את הגרסה הזו, אם נסגור כך את החקירה, נכון?"
"נכון," הודה לופז, והוסיף: "גם הקולגות שלי בעולם האקדמי לא יקבלו אותה. אבל אתה מאמין לי, נכון? לא סתם אומרים שאתה הבלש הטוב ביותר באזור מפרץ סן פרנסיסקו. קראתי באינטרנט את הריאיון שנתת לפני כמה שנים. 'צריך לשמור על ראש פתוח', כך אמרת."
שתקתי. מה כבר יכולתי לומר?
–
1 באפריל 2006.
מה שטוב בלהיות ראש המחלקה לפשעים בלתי מפוענחים הוא, שגם אם לוקח לך שנה שלמה לפענח פשע, איש לא בא אליך בטענות. הרי הפשעים שמגיעים אליך הם הכי קשים לפיענוח. אלה שהם, ובכן, בלתי מפוענחים.
באחד באפריל שנת אלפיים ושש התפרסמה ב'לוס אנג'לס טיימס' הידיעה הבלעדית הבאה:
"צוות חוקרים ממשטרת מחוז סנטה קלרה, בראשותו של דיק מרטינס, הצליח לפענח את התעלומה שהטרידה רבים, וגם גרמה לא מעט הפסדים לרשת ונדיס, הלוא היא פרשת האצבע בצ'ילי. מתברר שהאצבע שייכת לאשת העולם התחתון המסתורית 'פוקהונטס', שחזרה למקום הפשע כמה ימים לאחר המקרה, ונעצרה. כזכור, היא הצליחה לברוח ממעצר, למרות היותה אזוקה. כעת מתברר שמי שסייע לה לברוח היה ידיד ותיק שלה, ובן לאותו שבט של ילידי אמריקה, שבט הטאמיין, הלוא הוא פרופסור איניגו לופז מאוניברסיטת ברקלי. בפשיטה משטרתית על הקמפוס של ברקלי אמש, הפשיטה הגדולה ביותר שם מאז שנות השישים, נעצר פרופסור לופז, אשר למרבה הזוועה גם רצח, כנראה, את פוקהונטס, זמן קצר לאחר שהבריח אותה מהמעצר. בחדר סודי מאחורי משרדו במחלקה להיסטוריה וארכאולוגיה, נמצא שלד המתאים בפרטי פרטים לנתוניה של פוקהונטס. יחד עם השלד נמצאו שלל פריטים ארכיאולוגיים ופריטי אמנות ילידית, שכעת נבדק אם הם גנובים. עורך דינו של פרופסור לופז טוען שמרשו בסך הכול רצה להקים את מוזאון העתיקות של ברקלי."