זו היתה תחושה מוזרה. הגוף הזה, שאיננו שלה.
היא בחנה את הידיים הגבריות, שעורן החיוור, הכמעט צחור, כל כך שונה מעורה השחום. דגדוג של זיכרון נגע בה, מן צחקוק פנימי שהגיע מתודעתו של בעל הגוף – הוא הכיר את התחושה. בלי מלים הוא הזמין אותה להרים מבט אל האישה הצעירה שעמדה מולם. אחותי, הוא חשב/הרגיש. ובלי מלים היא הבינה/נזכרה שעורו היה פעם כהה כמו של אחותו, אבל צבעו אבד. הזיכרון לא היה פתוח בפניה, אבל היא קיבלה את התחושה שמגע רוחות לקח את הצבע, רוחות כמוה. המבט על פניה של אחותו רמז על חוסר שביעות רצון ודאגה עמוקה. החיוך שנפרש על הפנים השאולים איחד הכרת תודה מהולה במורת רוח של העלם לו השתייך הגוף, עם ההיכרות העמוקה של רוח הרפאים עם התחושה הזו – דאגה לאח.
עיניו/עיניה נעו אל הדמות שישבה מעברו של השולחן. הגבר ישב שם קודם, אבל דרך העיניים השאולות הוא נראה אחרת: חדות זרה נוספה לעור והעיניים בערו בזהב עמוק.
היא ניסתה לקום מהכיסא, לברוח, אבל בעל הגוף לא נתן לה. פנימה, במקום בו תודעתה דבקה בתודעתו, הוא לחש מלים בשפה לא מוכרת, היא הבינה רק את ה"ששששש…" המנחם וחשה את ידו לוקחת את ידה בעדינות, בתנועה שאמרה "זה בסדר". על השולחן יד ימין של הגוף השאול עטפה את יד שמאל, האגודל מלטף בתנועה מנחמת. לרגע מבטה נשאר שם, עם ההבנה המוזרה שברגע הזה יד ימין השתייכה לו ויד שמאל השתייכה לה, ושאיכשהו בעל הגוף הצליח להחזיק את ידה דרך כל הפערים שביניהם, בין אז לבין עכשיו, בין ביתה לבין החדר הזה, בין החיים לבין המוות. דרך הגוף השאול היא שאפה נשימה עמוקה והישירה מבט אל הגבר היושב מולה. המאבק שלה היה פנימי, אבל תנועת הידיים היתה חיצונית ומשכה את מבטו מטה. רגע ארוך העיניים הבוהקות ננעצו בידיים, מאפשרות לה בחינה נוספת של האיש. תווי פניו נאים, הגם חדים, ממוסגרים בשיער כהה שהגיע כמעט לכתפיו, ונטה כעת הצידה עם הראש בתנועה של סקרנות. לא היה סימן לזקן על פניו, אבל הוא ודאי לא היה ילד. היה משהו חסר גיל במראהו, לא רק בגלל החוסר בזקן, היתה מעין מתיחות משונה בעור השחום. הרגע חלף והעיניים הזהובות חזרו אל פניה/פניו, הצטרף אליהן חיוך – האם דמיינה ששיניו חדות?
"שלום." הוא פתח בקול שהיה בו זמנית קשה ורך. "קוראים לי אִידְרִיס, אני…"
"שד."
היא קטעה אותו כמעט בלי משים. החיוך התרחב על פניו. היא לא טעתה, הניבים היו חדים מהרגיל באדם. היה שעשוע בהבעתו שהזכיר לה ילד המתכנן מעשה קונדס. מתחת לשולחן הוא חלץ את כף רגלו מהנעל והרים את הרגל באוויר לצד השולחן, מניע את בהונותיו.
"תראי." הוא אמר והחיוך היה גם בקולו, "לא רגל ציפור."
הצחוק שנפלט מהפה לא היה שלה, למרות שהיא הרגישה אותו מטפס החוצה. היא הרגישה את הבלבול של בעל הגוף בו שהתה, את השעשוע ממעשהו של הגבר שקרא לעצמו אידריס, ואת האמון העמוק כלפי האיש המוזר הזה, שחייך והחזיר את רגלו לנעל תוך שאמר –
"אם את רוצה לקרוא לי שד, אקבל זאת, קראו לי בשמות רעים בהרבה. אבל בבקשה חשבי עלי כעל שד שגויס לעזור."
"בַּגְדַנַא?"
היא הציעה בלחש. אידריס החניק צחוק, ידו כיסתה את פיו, הצחוק רקד בעיניו המוזרות ואיכשהו זה גרם לו להראות יותר אנושי. הוא הניע את ראשו מצד לצד.
"אינני שד, וודאי לא מלך השדים, אבל את צודקת בכך שאני גם לא לגמרי אדם. אנחנו דומים קצת: שנינו התחלנו כאדם מן השורה, שנינו נשארנו הרבה מעבר לשהות של חיי-אדם. את נשארת למרות שמתת, אני לא מתתי. שנינו שדים במובן זה. והוא" היא הבינה שאידריס מתייחס לבעל הגוף בו שהתה, "נולד עם הכוח הנפלא-נורא לתת לנו לדבר."
היא הבינה את מילותיו, למרות זרות המצלול שנתן להן, ולאט לאט עלתה בה ההבנה המפליאה שזה בגלל שהוא דיבר גרסה אחרת של שפתה, שהארמית שדיברה עם הוריה, עם ילדיה ושכניה פסה מן העולם. והיא נשארה.
האישה הצעירה, שעמדה עד כה בדממה, שאלה משהו בשפה לא מוכרת, אידריס ענה לה והיא הניחה על השולחן קופסת עץ לא גדולה. בעדינות היא פתחה את הקופסה, בעדינות פתחה את קפלי הבד שכיסו את החפץ שהוחזק בה. בעדינות אידריס הוציא מהקופסה קערת חרס פשוטה, לא צבועה, אך מעוטרת בדיו, וסדוקה, והניח אותה במרכז השולחן. הרעד שעבר ברוח הרפאים ניכר גם בגופו של האיש הצעיר שהכיל אותה. קולו של אידריס הכיל את אותה עדינות בה אחז את הקערה כשדיבר.
"אם הבנו נכון, ואת קשורה לקערה הזו, את כאן קרוב ל-1500 שנים. זה הרבה זמן, הרבה יותר מהזמן שאני הילכתי בעולם. הרבה מאוד זמן להרגיש כאב או כעס. האם לא תספרי לי את סיפורך?"
דרך האצבעות החיוורות מידי היא נגעה בשפתי החרס הסדוקות של הקערה. מלכתחילה לא היה זה כלי גדול, אבל בידיים הגדולות מידי נדמה קטן משזכרה. באצבע רועדת היא עקבה אחרי המלים המוכרות, מחליקה בקו לולייני מסופה של ההשבעה בשולי הכלי, מטה מטה, פנימה פנימה, עד לתחילתה במרכז הקערה. שם האצבע עצרה, מרחפת מעל דמות בעלת קרניים ועיניים גדולות, חסרות אישונים. הדמות המצוירת העלתה במחשבתה דמות אחרת, אפלה יותר. האצבע נגעה בחרס במקום בו נשבר ואוחה, עוקבת אחרי הסדק שחצה אותה מעברה האחד לשני. בפעם האחרונה שראתה את הקערה הזו היא היתה שבורה לשניים. ניכר שנוספו שברים נוספים עם השנים, אך מישהו שקד וחיבר את החלקים השונים, ומלבד פיסה אחת שחסרה משולי הקערה, היא היתה שלמה. אבל גם אם האיחוי החלקי היה מספק, הדיו דהה. רבות מהמלים שנכתבו ביד האהובה של אביה נמחקו ואבדו. גם הדמות דהתה ברובה, אבל עדיין ניתן היה לזהות את רגלי הציפור של השד. הזיהוי החזיר אותה לחדר בו ישבה עכשיו ולאידריס שישב מולה בסבלנות. בלי להרים מבט מהקערה היא החלה לדבר.
"אני אֵם בת בַּהַרוֹי. הקערה הזו, שיד אבי כתבה, נקברה על סף ביתי כדי להגן על יושביו. אני קברתיה. בידיי שלי חפרתי באדמה. בשפתיי שלי אמרתי את ההשבעה. בידיי שלי הנחתי את הקמיע באדמה, פניו מטה כנהוג, וכיסיתיה בעפר. מלכודת לשדים ורוחות ושאר רעות אם יקרבו לבית.
אולי שגיתי בהשבעה. אולי שגיתי בהנחת הקערה או בכיסויה. אולי קללה הוטלה עלינו. אולי הזמן בגד בחוסן ההשבעה. באחד הימים, בני שקד על יישור המפתן. הבית ישן היה, חמישה דורות חיינו בו, והקערוריות שנוצרו בפתחו הקשו על אבי הזקן. במהלך העבודה, בני נעץ את אֵתוֹ באדמה לצידו וקול שבר עמום נשמע. בידיי שלי חפרתי שוב באדמה שעל סף ביתי ומצאתי את הקמיע. שבר ארוך חצה את הקערה מסף לסף.
אבי כבר פסק מלכתוב השבעות. השנים עמעמו את עיניו והכניסו רעד בידיו והוא סרב לכתוב מלים קדושות שטעות בהן הרת גורל. הוא לימד אותי. רציתי לכתוב מיד קמיע חדש. בני אמר, יש מי שכבר ממתינים לקמיע, צריך למלא את בקשתם קודם. איך ניראה אם נעדיף עצמנו על מי שזקוק לעזרתנו? הוא לא אמר, הם ישלמו והארוחה על שולחננו נקנתה בשארית כספנו. שקדתי על קמיעות לאחרים וביתנו נשאר פרוץ.
ביום ההוא התחלתי לכתוב לנו קמיע. הדיו בו איירתי את תחתית הקערה יבש ונוסח ההשבעה היה מוכן. לא הספקתי לסיים את המלה הראשונה כששמעתי צליל אנחה מהחדר הסמוך, בו שכן אבי. זה זמן מה שהיה רתוק למיטתו, וצליל האנחה הדאיג אותי. הנחתי את המכחול ומיהרתי אליו. ראיתי את דמותו, עומד ליד המיטה וגבו אלי, וראיתי אותו, שכוב במיטה, עיניו פעורות באימה, פיו פעור לזעקה, אבל רק צליל אנחה דק נשמע. נשימתו האחרונה עוזבת את גופו. צעקתי אני והשד שלבש את פניו של אבי הביט בי. לנגד עיני הוא החל להשתנות. חלקים מפניו, מגופו, נזלו כמו דיו סמיך מידי ולבשו צורה אחרת. כעבור רגע זיהיתי שהשד מנסה ללבוש את פני. חלק ממנו עדיין נראה כמו אבי, וחלק זב באיטיות של בלילה מעובה, משנה את קומתו מזו הגבוהה של אבי לזו הקטנה שלי. חלק כבר החל לאמץ את דמותי. השפתיים היו שם, ועוד רגע תהיה עין. לא רציתי להביט בה. עלתה בי ידיעה שאם אביט בעיניים הריקות האלה נשמתי תפרח אליהן.
ברחתי. רצתי מהחדר.
השד, עכשיו בדמותי, בא אחרי.
צעקתי. קראתי מילות השבעה וגירוש.
זרקתי בו חפצים. כל מה שבא לידי. צנצנת. קערה. סכין. כיסא.
דבר לא פגע בו. פתחים נפערו בגוף הצמיגי, מאפשרים לחפצים לעבור דרכם, ומיד זלגו בחזרה לגוף שלם בדמותי אני.
רצתי מהבית. רציתי לסלק אותו מהחדרים האלה בהם חיינו. אליהם בני יחזור עוד כמה שעות.
השד המשיך אחרי. הרגשתי את כובד נוכחותו וידעתי שלא אוכל להמשיך.
ליד הדיר נפלתי. הרמתי את עצמי מהאדמה והרגשתי את הכעס עולה בי. על השד שתקף את ביתי. על עצמי, שלא מיהרתי להחליף את הקמיע, שלא הצלחתי להגן על אבי, על עצמי.
פגשתי את עיניו הריקות של השד שלבשו את צורת עיני ובנשמתי האחרונה קיללתי אותו, הטחתי בו מילות גירוש.
אני לא זוכרת מה קרה אחר כך. אני לא יודעת מה עלה בגורלו של בני, של בנותיי הנשואות שגרו בחלק אחר של הכפר.
מידי פעם מצאתי עצמי שוב בחדר הקטן, כותבת השבעה על הקערה. הנוסח השתנה, חיפשתי את המלים הנכונות. אף פעם לא הצלחתי לסיים. תמיד הופרעתי על ידי צליל האנחה של אבי."
אצבעותיה ליטפו את החרס השבור שאוחה. 1500 שנים, היא חשבה. ההבנה המוזרה שלא רק שהיא מתה, אלא שחלפו מאות שנים מאז הילכה על האדמה.
"ועכשיו, ילדי אינם, ילדיהם אינם, אף אחד לא פוקד את קברינו, אם נותר מהם משהו. הפכנו אחד עם העפר ואפילו זכר לא נותר…"
"נותר זכר." אידריס נגע בקצה הקערה, "הקערה הזו, השבורה, ואחרות כמוה, שמלומדים שוקדים על הבנתן. גם אם שמותיכם לא ידועים לנו, או פרטי חייכם, דרך החפצים הללו אתם עדיין פוקדים את מחשבותינו, חלומותינו."
בתוך הגוף השאול עלתה חמימות שהקיפה אותה כחיבוק. היא חייכה בעצב וכשהרימה את מבטה מצאה חיוך דומה על פניו של אידריס. ומשהו אחר.
"אתה מכיר את השד הזה?"
הוא הניד באיטיות.
"את הסוג, כן." הוא ענה בנימה מדודה, "לא ידוע עליהם הרבה, רק שהם ניזונים מכוח החיים של יצורים אחרים ויכולים לשנות את צורתם, שהם לובשים את דמותו של קורבנם. זה כל מה שידוע עליהם, מעטים שרדו מפגש איתם… אולי באמת נכון לקרוא להם שדים."
"שֵׁם? אתה יודע מה שמו?" משהו בער בה ועם היד השאולה היא אחזה בידו של אידריס, "אם אדע את שמו אולי אוכל למצוא את הנוסח הנכון, לגרש אותו."
אידריס נראה מופתע לרגע, ואז הנהן באיטיות מהורהרת.
"בלטינית הם קרויים אׅינְפוֹרמִיס פֵּרֵסוֹר," הוא חשב לרגע, "'לעטן ערטילאי' או אולי 'כַּפְנָא לֵית גּוּפָא'. זה לא שם פרטי, אני לא יודע אם יש להם כאלה, אבל…" הוא עצר, חיוך עלה על פניו בתגובה לחיוך הרחב שהיה על פניה, "זה מספיק טוב?"
אֵם הנהנה בשמחה.
"הוא שד חמקן שגונב את דמותם של אחרים, אבל ראיתי את דמותו האמיתית בשינוי שלו. ואם נתנו בו שם, זה מזהה אותו, השם והדמות יכבלו אותו. אוכל למצוא את הנוסח הנכון, אוכל…"
היא עצרה. גל תשישות עטף אותה לרגע ודעך. אה – היא חשבה – אתה עייף. מתוך הגוף השאול היא חשה את בעליו מנסה לשלול, לטעון שהוא יכול להמשיך. בעל הגוף לא הבין את שפתה, לכן השיחה בוצעה דרך אידריס, אבל החיבור שיצר הדיבוק איפשר להם להבין זו את זה. היא חייכה אל אידריס.
"הוא מאוד רוצה לעזור, אבל הוא עייף. הדיבוק מקשה עליו והוא צריך לנוח. האם תוכלו לחזור? האם תוכלו להביא לי קערה ודיו כדי להכין קמיע חדש?"
אידריס השיב חיוך והנהן.
"כן, נוכל. אמרי לי מה את צריכה."
אֵם פירטה את כל שנחוץ ליצירת הקמיע וההשבעה והודתה לאידריס. ואז פנתה פנימה, אל האיש הצעיר שהשאיל לה את גופו: אני אצא, תנוח כל שתצטרך, אני אהיה פה לידך ואשמור עליך בשנתך. כשכוחותיך ישובו, יחד נוכל לגרש ולאסור את השד. שן עכשיו. אני לצידך.
* * *
היא לא ידעה כמה זמן עבר. שעות? ימים? היא ידעה שהעלם החיוור ישן שינה עמוקה וארוכה, שאחותו נשארה לצידו, בזמן שאידריס יצא להביא את הפריטים הנחוצים. ושגם היא נשארה לצידו. לא היה דמיון בין העלם לבין בנה שלה, אבל השהייה לצידו העלתה זיכרונות עמומים של בנה – ישיבה לידו עד שנרדם אחרי שחלום רע העירו, טחינה של עשבים לתחבושת כשנפצע, איך הלילה התארך כשגופו קדח וההקלה העצומה כשפתח את עיניו, את שפתיו וביקש מים.
קשה להבין חליפה של זמן כרוח, חוסר הממשיות איננו רק בגוף. אפשר לחשוב על זמן, היא הרהרה כשמצאה עצמה שוב בגוף השאול, אבל אנחנו מבינים אותו בגשמיות, בקמט שלא היה שם קודם, באבק שהצטבר על מדף. היא זכרה את חייה בתחושות – חום השמש על עורה, הרוח שנשאה קרירות, ריחות וחול, הלחיצה העדינה של יד אביה על כתפה שאמרה שהוא גאה בה. נדמה שבלי התחושות הזיכרון לא נחרט, כל השנים כרוח וכל שהיו לה הם מראות וקולות עמומים, שלובים זה בזה. בעד האצבעות החיוורות אצבעותיה נפרשו על השולחן, מרגישות את העץ.
היא פקחה את העיניים השאולות ומצאה את אידריס יושב מולה שוב, חיוך על פניו. היא השיבה את החיוך. על השולחן סודרו הפריטים שביקשה. בהתרגשות היא העבירה את אצבעותיה/אצבעותיו על החרס של הקערה, שערות המכחול, כלי הדיו. היא הנהנה. כן, זה טוב.
"תודה." היא הישירה מבט לאידריס. "אני אתחיל."
אידריס נד בראשו פעם אחת ונשען אחורה בכסאו, תנועה שאמרה ללא מילים – בבקשה, אם תצטרכי אעזור, אחרת אניח לך לעבוד ללא הפרעה. היא חייכה ונשמה עמוקות. מוכן? שאלה את בעל הגוף ללא קול. כן. הוא ענה בתוכה/בתוכו.
יחד הם שפכו מעט מהדיו השחור אל כלי הדיו. יחד קרבו את קערת החרס, שצבעה כצבע החול, והרימו את המכחול. עוד נשימה עמוקה והוא שקע, נותן לתודעה של אֵם מקום להתרחב. היא העלתה במחשבתה את זיכרון היום ההוא, הדמות ההיא, והחלה לצייר במרכז הקערה. בדרך כלל הציורים היו הפשטות מוסכמות של דמויות שדים, אבל היא חששה שאלו לא יספקו. השד ידע לשנות את צורתו, לכן, היא האמינה, ידיעת צורתו האמיתית יש בה כוח. היא בחרה את הרגע בו ראתה אותו משנה צורה, ובקווי דיו דקים וקפדניים ציירה את השד: חלקו בדמות אביה, חלקו בדמותה היא, וביניהם את הזליגה השחורה של הישות הזרה מוזרה של השד. את זרועות הדמות ציירה שלובות קדימה, והוסיפה מנעול רבוע במקום מפגשן. את הרגליים, שהציצו תחת כתונת ארוכה, עטויות במכנסיו של אביה, קשרה בחבל. על המותן, סביבו נראתה החגורה הרחבה של שמלתה שלה, הוסיפה חבל נוסף. בריכוז רב סגרה את הדמות כולה במעגל דיו דק. ואז, מימין לרגלי הדמות ומחוץ למעגל, החלה לכתוב:
הדין צילמה דלוטתא ודמחותא בישתא ודעינה בישתא דיוא בישא וסטנא בישא דמיתקרי כפנא לית גופא אבדה גברא דקטיל גברא מילות איתתיה ויתתא מילות בעלה ובנין ויבנן מין אבוהון ומין אימיהון ביממא ובליליא אסרנא לך כפנא לית גופא שידא בישא באיסורא דקושטא וחתמנא לך כפנא לית גופא שידא בישא בחתמא דיזדקא…
זו הדמות של הקללה ושל המכה הרעה ושל העין הרעה השד הרע והשטן הרע אשר נקרא לעטן ערטילאי המשחית הנורא אשר הורג גבר מעם אשתו ואישה מעם בעלה ובנים ובנות מאבותיהם ומאמותיהם ביום ובלילה. אני כובלת אותך לעטן ערטילאי, השד הרע, בכבלי האמת, ואני חותמת אותך, לעטן ערטילאי, השד הרע, בחותם של צדק….
אות אחר אות הוספו המלים סביב המעגל והדמות הכלואה בו, מטפסות מעלה מעלה על דפנות הקערה בקו לולייני כהסתלסלות קונכייה. מידי פעם עצרה כדי לוודא שהקו מתעגל נכונה, שהרווח בין האותיות והשורות מדויק, וכדי להשאיר פגימות מדודות – אות מוחלפת, אות הפוכה – כמלכודת לשד, לבלבלו בעת הקריאה, כפי שהצורה הלוליינית של הכתב נועדה לסחרר אותו. היא סיימה עם:
הנה צילמא דכפנא לית גופא דמיתחזיא ובדמואתה מיתדמיה דין איסוריה מן יומא דין ולעולם את שידא פוק את שידא פוק אמן אמן סלה גבריאל נוריאל
זו הדמות של לעטן ערטילאי המופיע ומידמה בכמה צורות. אסור הוא מהיום ולעולם. אתה שד, צא. אתה שד, צא. אמן אמן סלה. גבריאל, נוריאל.
את המלים, שהגיעו עד שולי הקערה, היא הקיפה במעגל כליאה נוסף, ליתר ביטחון.
והניחה את המכחול.
זמן, היא הבינה שוב, נתפס שונה בקיומה הרפאי. כמה זמן חלף בזמן ששקדה על הכתיבה? אופי האור השתנה בחדר. באחת מפינותיו, האישה הצעירה שאֵם הכירה רק כאחותו של בעל הגוף, ישנה בישיבה על כיסא, ידיה שלובות לפניה, רגליה מתוחות על כיסא נוסף. אידריס ישב עדיין מעברו השני של השולחן, נראה היה שלא זז כלל מאז שהחלה, ורק עקב בדממה אחר עבודתה. גם בשבילו, היא הבינה, הזמן חולף אחרת. עיניו הזהובות נעו על הקערה, קוראות את המלים, ואז עברו אל פניה. הוא חייך. היא השיבה חיוך ועם תנועת השפתיים צמחה בה הבנה נוספת – היא הצליחה. לא היתה דרך לדעת אם נוסח ההשבעה שחיברה יביס את השד, אבל משהו בתוכה נרגע, משהו בתוכה שר. אולי היה זה עצם המפגש, היכולת להחזיק שוב את הקמיע שנשבר, להחזיק שוב מכחול ולסיים את מה שהתחילה. היכולת לספר למישהו את סיפורה. היא בחנה את אידריס ארוכות.
"אתה נראה כמו שד," היא אמרה לבסוף, "אבל אתה לא. לפחות לא במובן שאני משתמשת במילה."
חיוכו התרחב. היא המשיכה לפני שהספיק לענות.
"תודה לך. תודה לכם. אני מרגישה את העייפות שלו שוב ואני חושבת… אני חושבת שאני מוכנה ללכת. אני לא יודעת אם אעלם מפה או שאשאר עוד זמן מה, עד שאמצא את הדרך הלאה, אבל מה שקשר אותי לקערה הזו…"
היא העבירה אצבע על שולי הקערה של אביה ולרגע שקעה בזיכרון רחוק – היא נערה, כבר לא ילדה, אך גם לא אישה, יושבת לידו וצופה בפלא הכתיבה הלוליינית על הקערה הזו. הזיכרון המתוק נחסם ממנה למאות שנים על ידי זיכרון רגעיו האחרונים של אביה והשד שלקח אותו. היא הרגישה לחלוחית עולה בעיניה, זכר אביה היקר לה היה מלא עכשיו. כל מה שלמדה ממנו היה כאן, על הקערה החדשה. היא הניחה עליה את ידה השנייה.
"מה שקשר אותי לקמיע השבור, נפרם על ידי הקמיע החדש." היא הרימה את הקערה שצייר אביה וליטפה את השברים שאוחו. "זו רק קערה עכשיו. קערה יפה שעוטרה ביד אמן, בידו של אבי. אני שמחה שלומדים אותה, שמשהו ממנו נשאר פה."
היא הניחה את הקערה של אביה והרימה את הקערה החדשה, בוחנת את האיור.
"הוא לא יכול לפגוע בו יותר, או בי. אני מקווה שהקמיע יגן עליכם. היא שלו עכשיו."
גם בלי להרים מבטה מהכלי, היא ידעה שאידריס הבין שהיא מתכוונת לבעל הגוף. רגע ארוך חלף לפני ששאלה לפתע
"מה שמו?"
ההיסוס הרגעי של אידריס אמר לה שגם הוא הבין את הכוח שבשם.
"קַאס." הוא ענה לבסוף, "זה קיצור, אבל זה השם שהוא אוהב."
ונראה היה שבעל הגוף הגיב לשמו. כמו מתעורר משינה עמוקה, היא חשה את תודעתו של קאס מתמתחת, בעוד שתודעתה שלה הרגישה צפופה פתאום. גדולה מידי בשביל הגוף הזה, אולי גדולה מידי לכל גוף מוחשי. היא חייכה והיישירה מבט אל העיניים המוזהבות שכה הבהילו אותה בהתחלה ועכשיו קרנו רק ידידות.
"שפתי זרה לו, לכן איני יכולה להודות לו במלים. הוא יכול להרגיש את התודה שלי, אבל בבקשה מסור לו את דבריי:
כשהייתי בחיים הכרתי בעלי אוב. רבים חששו מהם וראו בהם רוע בגלל ששמם נקשר במוות. אבל מכאן זה נראה אחרת, מכאן אתה נראה קשור בחיים יותר מכל אדם אחר, כל כך הרבה חיים שיכולת להשאיל מהם לרוח. הבאת ברכה עלי, באת לעזרתי ואני אשיב ככל שאוכל. שמור היטב את הקמיע שיצרנו יחד, הוא הביא עבר רחוק להווה, ומי ייתן וישמור עליך בעתיד. תודה לך, קאס, ברכה שתהה עליך ועל בני ביתך."
חמימות פשטה בגוף השאול והיא לא ידעה אם מקורה ממנו או ממנה. רגע הם נותרו, שתי תודעות חבוקות, וברגע הבא היא צפה, ודמותה המחייכת נמוגה מול עיניו הממצמצות.
הסיפור נכתב בהשראת קערות השבעה מימי האימפריה הסאסאנית, שרבות מהן נכתבו על ידי יהודים בארמית בבלית. קערות חרס שעוטרו בהשבעות ואיורים מאגיים בדיו ושימשו כקמיעות הגנה מפני שדים, רוחות ושאר חורשי רעות. הקערות אמיתיות ונפלאות, כל השאר המצאה שלי.