בס"ד
ביום שני בבוקר משפחת עיון התכנסה סביב שולחן האוכל הקטן במטבח לכבוד זום עם אבא – עמיר עיון שנשלח על-יד הנהלת חברתו לשלושת השבועות בארץ קנגורו וברוזנים. כשרון ועמיר התלוננו על השקמה בשעה בלתי הגיונית בחופש הגדול אמא אמרה שהם יכולים להגיש תלונה לארגון נפגעי נסיעות עסקיות ולדרוש מהנהלת החברה להתאים את הנסיעות עובדיהם ללו"ז שינה של המשפחות שלהם. זה הצחיק את עומרי (הקטן) אבל רון (הגדול) נשאר עגמומי ופיהק ללא הרף בזמן שהוא, אמא ועומרי בהו בהשתקפותן על רקע ארונות מטבח לבנים ששלחה מצלמת לפטופ לחלון שעל מסגרתו היה כתוב Zoom Meetings. בעוד כמה דקות התמונה של שלושתם התכווצה לריבוע קטן בפינה ופרצוף חדש הופיע על המסך
"אבוש", צרח עומרי,
"עמירצ'וק" , אמא נופפה בידה
"הזום לא במיטבו פה", אמר אבא בתור דבר פתיחה, "מה קורה", הוא התבונן עם חיוך במשפחתו הרחוקה ממנו, "רגע, רגע אל תספרו … אמא הכינה את הפנקייקים הכי טעימים בעולם!!! בלעדיי … אה-הה-אה …"
כולם צחקו אבל באותו רגע זום נתקע והקפיא את אבא עם פה חצי בוכה חצי מחייך כמו מסכה איטלקית אצל רון בחדר
"אוף", אמא נאנחה, "מעצבן … ומה עם תממם? היא עוד לא התחברה בכלל …"
כמו תשובה לשאלתה, הפנים של אבא נעלמו לגמרי, ובמקום הופיע ריבוע שחור חדש עליו כתוב "תמי4"
"או, חבל שלא דיברנו על מישהו יותר מעניין", רטן רון שהעיף מבט על המסך ושוב פנה לחפץ בידו. זה היה ריבוע מתכתי מזכיר ארגז חול שבתוכו בתעלות חרוטות במתכת זזו קוביות קטנות. על כל קובייה וקובייה הופיע אות בעברית. רון כבר עשרים דקות ניסה להרכיב מאותיות איזשהי מילה וזה לא הלך לו.
"שלום תמי4", צחק עומרי
"סתום את'הפה, קופיקו", הנערה על המסך גלגלה עיניה
"מה?? את קראת ככה לעצמך!!" נעלב אחיה הקטן
"מה פתאום?!", נחרה הנערה
"תמתם, הזום שלך באמת הופיע בשם תמי4 , יקירתי", אמא חייכה חיוך אוהד
"מה?? … אוף אני אהרוג אותו … ", גערה הנערה … " … איפה אני משנה את השטות הזאת …"
המסך התחלק עוד ופנים של אבא שוב הופיעו ושוב נעלמו
"מה זה אצל רון?" הנערה שעכשיו הופיעה תחת שם תמר עיון, נעצה מבט באח הגדול
"משהו …" רטן רון בלי להרים את עיניים מהריבוע
"זה משחק עתיק שרון קיבל בדואר הבוקר", דיווח עומרי וליתר בטחון עבר לצד השני של אמא רחק מידיים הנוקמות.
"ממי קיבלת?", תמר הרימה גבות, "מהמחזרת האלמונית??"
עומרי צחקק ורץ מהמטבח, אמא בהזדמנות שנתה את הנושא ושאלה איך במחנה, תמר ענתה שחוץ מכמה ילדים מעצבנים ממש אחלה. היא התחילה לתאר את הסיור בארמון של בוקינגם כשעומרי חזר עם עטיפה קרועה ביד
"יש פה מכתב!", הוא קרא בהתרגשות, "בתוך חבילה של רון …", הסביר כשראה שאף אחד לא מבין על מה הוא מדבר.
"לא ראיתי, תביא לי", רון הושיט את ידו ועומרי ילל "אסור לחטוף!!!" אבל רון כבר הוציא מהמעטפה את הנייר. אחרי קריאה מהירה, צחק והעביר את המכתב לאמא שקראה וגם צחקקה
"ממי זה, אמא, נו, תגידי …", תמר קירבה את הפנים למסך בצד שלה כאילו זה היה עוזר לראות יותר טוב
"סתם טעות", אמא נופפה בנייר, "זה בכלל היה אמור להגיע לרשות העתיקות"
"למה חשבתם שזה לרון??", התפלא תמר
"מה לרון?", שאל אבא שהופיע על מסך שוב
"ברוך שובך, עמירוש", אמא קרנה, "רון קיבל בטעות חבילה שהייתה עמורה להגיע לרשות העתיקות בירושלים, בכתובת הדומה לשלנו, והם כתבו ר.ע. במקום של נמען … "
"אהא, וזה צירוף מקרים המופלא ביותר!!", קרא אבא בקול דרמטי של שחקן סדרת טלוויזיה סוג ד, כולם צחקו וחיכו להמשך משעשע
" היום פה בקהילה הכרתי את הבן-אדם הנפלא ביותר שעובד ברשות העתיקות המקומי …", אבא זז הצידה, ומשפחת עיון המופתעת ראתה איש לבוש בחליפה וחולצה שחורה, ומשקפי שמש תחת כובע טמבל גם שחור עם ציור בזהב של עץ הפוך, וחיוך חושף שתי שורות שיניים תופס לפחות חצי מהמסך. אבא הכניס את הפנים שוב למצלמה וקרא באותו קול מתלהב בובתי
"תכירו את מודי בום, האיש והאגדה",
משפחת עיון כולם הסתכלו זה על זה וצחקקו. מה אבא המצחיק שלהם זומם הפעם? מודי בום שוב הראה לכולם את שלל שיניו
"איזו משפחת מדהימה!", קרא הוא בקול נמוך מאוד, בלי להסתיר אף שן אחד. המילים הבאות יצאו מגרונו בפלצט צווחני, " מהממת! מטורפת!!!"
משפחת עיון נחרדה. אבא עמיר הופיע על המסך מנופף ביד ושוב נעלם. מודי בום קירב את פרצופו השמנמן למצלמה
"תכיר לי את כולם, עמיר היקר, אני מתחנן"
"ברור, מודי אחי, ברור", חצי מהפנים של אבא עמיר הופיע על המסך, "עירית (היפיפיה, – גנח מודי), תמר (דומה לאמא, השובבה אחת, מודי נהיה כולו שמלץ), רון ועומרי (גיבורי כוחות, מודי עשה תנוחה של מראה שריר) "
מודי צרח עוד כמה פעמים מדהים, אבא שוב הופיע על המסך, בישר שחייב ללכת והריבוע של עמיר עיון נעלם ופגישת זום של משפחת עיון הסתיימה בלי שמישהו זז ממקומו.
"מה זה היה אמור להיות?", שבר רון את השתיקה מבוהלת.
"אני לא יודעת. אני אדבר עם עמיר יותר מאוחר. משהו מוזר הולך שם", אמא קמה ועלתה על קומה שנייה ורון ועמרי שמעו את הקליק של המפתח כנראה ביחידת הורים.
"רציתי לבקש שאבא יביא לי את הטאבלט חדש", יבב עמרי. רון הציע לו לכתוב לאבא הודעה ועומרי עדיין מתוסכל עלה למעלה לבצע את המשימה. הטלפון של רון רטט והראה ש"אחותי המעצבנת" מתקשרת בשיחת וואטסאפ.
"מה זה היה אמור להיות?", תמר דיברה בקול מונמך
"מאיפה לי?", רטן רון, "אולי אקצה אותו מדוזה שמשגעת את השכל …", הוא הניע את הראש בפליאה מרירה.
"ממש", ענתה תמר
"לא אסור לך להשתמש בטלפון?", התעניין רון. הוא בעצמו לא סבל את מחנה קיץ בחו"ל ולא הבין איך אחותו מסכימה לנסוע לשם שנה אחרי שנה.
"אסור, אבל בגלל שהרשו לי להשתמש במחשב אמרתי שאני גם חייבת את הווטסאפ …", הסבירה מהר תמר בקול מונמך עוד יותר, "תגיד, היית כבר בצו ראשון?"
"לא", נד רון לשלילה, "זה רק מחר. למה?"
"סתם …", אמרה תמר בנימה אוורירית, "אתה נוסע לבד?"
"אאא", צחק רון, " לא, אני נוסע עם אהוד הנסיך המקסים והשמן, חה-חה, מה אתם שוב רבתם?"
"מפגר", ענתה אחותו וכיבה את הטלפון.
רון ישב זמן מה על הספה בסלון מזיז את הקוביות עם אותיות בתוך ריבוע מתכתי כבד. א" ועוד א" וב" … מה באמת קרה לאבא? בטח סתם המודי המוזר הזה בלבל לו את המוח ואבא רצה לעשות צחוק ממנו וזה לא יצא טוב. כי כשהבן-אדם עד כדי כך קריפי אי אפשר אפילו לעשות צחוק ממנו בלי להראות קריפי בעצמך … "מ" ו"ו" ו"ד" ו"י" – וואלה, רון הסתכל על הריבוע, שתי מילים, יפה. הוא פיהק ועצם עיניו, לא היה צריך לקום כל כך מוקדם …
הוא התעורר על אותה ספה כששמש הציפה את הגינה שלהם והטלפון הראה לו 14:34. עוד חצי שעה הוא צריך להיות באולם, אם הוא לא רוצה לפספס את האימון האחרון של השנה. הוא עלה בריצה לחדר ובעוד עשר דקות ירד עם תיק אימון, לבוש בבגדי אמון אחידים של הנבחרת הצעירה שעירייה סיפקה להם השנה. אמא, עדיין בפיג'מה, הייתה במטבח עם הלאפטופ שלה, עמוק בתוך חיי חברה הסוערים של מורות בחופשת קיץ.
"ביי, אימוש", אמר רון ויצא מהבית.
בעוד שלוש וחצי שעות הוא נכנס לאותה הדלת שיצא ממנה, עגמומי וחפוי ראש.
"היי רוניצ'קה, מה קרה?", אמא ירדה לקרתו מקומה שנייה. היא הייתה לבושה בשמלה פרחונית חמודה ונעלי אצבע, " הכל בסדר, מתוק?"
"לא, " נחר רון וזרק תיק על הרצפה.
"היה משחק גרוע?", אמא שאלה ברוך והושיטה את ידה ללטף תלתלים רכים של בן הבחור שלה.
"היה משחק סביר", הוא התחמק מהליטוף, "מה שלא היה סביר זה האהוד שנדפק לו הראש לגמרי …"
"אוי", אמרה אמא מתיישבת על קצת כיסא גבוהה ליד שיש, "מה קרה לו?"
"הוא טוען שהוא אמר לי לפני שבועיים שדחה את הצו הראשון לעוד שבוע, כי להוד מעלתו לא היה נוח לקום מוקדם אחרי חגיגות של האימון האחרון. אבל אני זוכר ואני לא בן מאה סנילי, אני זוכר בוודאות שלפני יומיים דיברנו שניסע מחר ביחד ושכנראה לא נלך לחגוג. עוד התווכחנו האם כדי לנסוע ברכבת ואמרתי לו שהאוטובוס זה יותר זול וגם אפשר להגיע אתו ממש קרוב ללשכה … והוא הסכים שנלך אחרי זה לסבא נחמן …", רון הרים את התיק שזרק
"וואי, זה ממש מעצבן, אז מה אתה רוצה גם לדחות? לא מאוחר מדי קצת?" אמא כווצה את הגבות יוצרת תעלה קטנה של דאגה ביניהן.
"ל'יודע, לא … אסע לבד, שילך קיבנמט …", רטן רון מוזג לעצמו כוס מים מהפילטר
"רוני! בלי קללות בבית, מתוק, בבקשה ", אמא קמטה את האף, " אני יוצאת עוד חצי שעה למפגש שיח הנשי, עומרי אצל דרור במסיבת פג'מות עד מחר, אז הבית כולו שלך, מתוקי …", היא התנתקה מהכיסא שנשענה עליו, "אא, אבא כתב לי שמתנצל שזום לא עבד לו כמו שצריך ואיחל לך הצלחה בצו ראשון, ננסה שוב מחרתיים …"
"זום דווקא עבד, זה אבא ש…", רון לא סיים את המשפט. מה הוא יגיד? שלאבא נדפק ראש גם? אין לו כוח להרצאות על דיבור מכבד …
"נו, יקירי, זו לא הייתה אשמתו", אמא הרימה גבות קצת, "זום התקע כל שנייה, קשה להגיד משהו חכם במיוחד …"
"אבל האיש המזעזע הזה…", רון משך כתפיו
"מי?", אמא הרימה גבות עוד יותר מנסה להבין על מי מדובר, "אא, הקטנצ'יק שעזר לאבא עם המחשב? מה בעיה אתו? ראינו אותו שנייה וחצי … בקושי נזכרתי על קיומו בכלל …"
רון הסתכל על אמא המום. מה היא צוחקת עליו? אבל אמא הייתה רצינית לגמרי. היא חיבקה את רון בחיבוק קליל ואמרה שהולכת לקחת את המחשב ויוצאת. היא עלתה למעלה ורון נשאר לעמוד ליד השיש מחוסר מילים. מה קורה עם כולם היום? האם הוא נשאר הבן-אדם האחרון שפוי בכל היקום??
אחרי מקלחת ובקבוק פיוזטי עם פיצה שהיגיעה למזלו מהר והייתה טעימה להפליא (עם צפתית, בצל סגול ופלפלים קלויים, תודה ששאלתם) החיים נראו הרבה יותר סבירים. רון התלבט האם ללכת למסיבת אימון האחרון בעונה עם המאמן והחליט להישאר בבית. הוא גם לא רוצה לראות את האהוד הבוגד והדפוק וגם בכלל לא היה לו כוח למאמן מחוץ לאולם הספורט. הוא מספיק סובל מבדיחות קרש ואמירות שטחיות חמש פעמים בשבוע. ומחר צו ראשון וזה חשוב להיות שם עם ראש צלול. במיוחד שאתה רוצה להתקבל ל8200 או כדומה. ואחרי הוא יקפוץ לסבא נחמן. אבל לפני סבא הוא עוד יקפוץ לרשות העתיקות להחזיר את החבילה לאן שהיא שייכת, כי זה יותר פשוט מלקחת תור בדואר. רון סיבב את הריבוע המתכתי. מעניינן שהקוביות לא נופלות כשהופכים את זה. וגם זה די כבד. רון שקל את הריבוע על כף ידו. אולי זה כסף? או אופרת … רון חיפש את החותמת עם מספרים מעידים שזו מתכת אצילה. היו שם מלא אותיות קטנות משוזרות זו בזו לאורך כל המסגרת העבה, אבל לא היה שום זכר למספר כלשהוא. רק אותיות שמאחור היו מעורבבים עם עלי גפן, עיניים ועלי זית. טוב, חבל. למה חבל?
רון חייך לעצמו. הוא אהב לנתח את תחושותיו ולהפוך אותם. האמת, מה איכפת לו – כסף או אופרת. מה הוא ימכור את זה כמתכת? הוא לא עד כדי כך דפוק … או שהוא לא עד כדי כך זקוק לכסף … רון צחקק כשנזכר באמירות ציניות של אייר – ילד כפות וסנוב הכיתתי. יש בזה משהו. זמן מה רון חשב על האם הוא יישאר בן-אדם הגון וישר בכל מצב או שרק כשהוא בטוב והגיע למסקנה שהוא די בטוח בעצמו שכן יישאר לא משנה מה. זה שמח אותו. הוא הפך את הריבוע בחזרה וצמרמורת קרה רצה לאורך עמוד השדרה שלו. בתעלה ימנית האותיות "כ" "ס" ו"פ" יצרו את המילה כסף. ובתעלה שמאלית הופיעה מילה טוב. די. הוא הפך את הריבוע שוב ושקשק אותו, מוחו התרוצץ החיפוש אחר הסבר מרגיע. האותיות נשארו במקום. טוב. יכול להיות שהוא הזיז אותם בלי לשים לב ותת מודע שלו יצר את המילים. כן, הוא פשוט עייף מדי. רון שם את הריבוע חזרה לתוך המעטפה, תחב שם את המכתב ועלה למעלה עם ראפ מזמזם לו באוזניות על בעיות חינוך בקרב נוער מפונק ומשועמם. הוא לא רצה לנתח את רגשותיו כרגע כי ידע שתחושת בטן שלו מכחשת לכל ההסברים ההגיוניים ומבשרת שמשהו הולך פה כריפי רציני.
"בהצלחה, רונצ'וק", למחרת בבוקר רון לא הצליח להתחמק מחיבוק של אמא קורנת מגאווה. הוא מלמל תודה, הסתכל השעון בטלפון ורץ מסביב הסלון, רוטן משהו בכעס.
"מה קרה?", אמא נשמעה מודאגת
"החבילה הדפוקה הזאת, איפה היא, אני כבר מאחר לאוטובוס …"
"איזו חבילה", נבהלה אמא ומייד חייכה, "אאא, של אתמול לרשות העתיקות? פה, שמתי אותה על שידה."
רון בריצה תפס את המעטפה וזינק לדלת
"ביי אמוש", אמר בלי להסתובב ודהר במהירות מרבית לתחנת האוטובוס לירושלים שהייתה 200 מטר מהבית על שדרות רבין. אם הוא יאחר, יצטרך לבקש הסעה מאימוש ולהקשיב כל הדרך עד ללשכה לסיפורי ילדותו המביכים ולעצות איך היה צריך להתנהג בלשכת הגיוס לפני 24 שנים כשאמא ואבא התגייסו. המחשבה הזאת הכפילה את מאמציו והוא נחת מתנשם על הספסל בתחנת אוטובוס שתי דקות וחצי לפני הזמן.
"ממש מצטער לבשר, אך האוטובוס כבר עבר לפני 56 שניות", אמר קול מעל אוזנו השמאלית של רון שניסה להסדיר את נשמתו.
"מה?? יש עוד שתי דקות!!", רון הסתובב לבן-שיחו ודם קפא בעורקיו כמו שאומרים. מולו עמד, מתנדנד קצת מרוב התלהבות, לבוש באותה חליפה וחולצה שחורה, באותם משקפי שמש וכובע טמבל, מראה בחיוך מזויף מושלם את שתי שורות שניים ישרות, אדון מודי בום. רון הרגיש סחרחורת. זה לא יכול להיות. בטח סתם בן אדם דומה. הוא ראה אותו דקה וחצי ובטח …
"אווו, את מי אני רואה פה? רון עיון בכבודו ובעצמו!!", מודי קרא בפלסט צווחני, בעודו פורש ידיו לחיבוק. רון מזועזע נסוג אחורנית ומלמל "היי", יד שלו אוטומטית פותחת את הטלפון כדי להתקשר לאמא. אבל קולו של מודי שלא הפסיק לדבר, ירד לסולם נמוך ביותר, בלי לאבד את קצב וזה יצר סוג של וויברציית אוויר באוזניים של רון שהפריעה לנוירונים בראשו להתארגן למשהו דומה למחשבות צלולות או לגרום לפעולה כלשהי. ידו נשערה על הטלפון והוא נשאר לשבת במקום בוהה במודי בום ממשיך במונולוג שלו עם תנוחות ידיים מוגזמות של שחקן גרוע.
"האוטובוסים זה דבר שאי אפשר לסמוך עליו, או יאאס, גם אני באתי מאוחר, כן, כן, כי ככה זה ..", מודי הרים שתי ידיו והשמיט אותן בצידי גופו השמנמן, "יש עניינים, יש סידורים, נחיתתי לפני שעה קלה, אתה מבין, הדרך הארוכה מארץ הנידחת היפה והפורחת", שלושה מילים האחרונים הוא שר שוב בפלסט שגרם לשיניו של רון כאב עמום כמו מצליל של ברזל שורט את הזכוכית. מודי נפנף בכובע שלו כמו עם מניפה, חיוכו נהיה באופן פלאי עוד יותר רחב, כאילו הפרצוף שלו היה עשוי מסליים
"חם, חם בארץ, חם להשתגע … אבל זה מסיפור אחר…" הוא מלמל לעצמו, "ואנחנו עכשיו צריכים להגיע לעיר הבירה ממש במהירה, לעיר שלם, רק צריך לשלם חה-חה-חה, העיר החשובה, שפעם … אה … פעם הייתי בה … היו, היו דברים … והופה יש לנו הסעה …" , הוא צרח שוב בפלסט ורון קימט את האף מרוב כאב בשיניים. המיניבוס עם שלט "י-ם" קפץ מעצירה פתאומית לידם ונהג פתח את הדלת בסוג של תריקה לכיוון ההפוך
"ירושלים??", הוא קרא בקול עליז.
"או יאאס", שר מודי, הוא נעצר ליד הדלת הפתוחה, עשה צד קטן הצידה והתכופף בקידה מגוחכת, "רק אחריך, רון היקר …"
זה היה ממש מוגזם במביכות ורון רצה להגיד שהוא לא נוסע אבל מצא את עצמו נכנס למיניבוס וצונח במושב ליד הנהג. מודי תפס את המושב באמצע, ממשיך לזמזם על זה שצריך למהר כדי לא לאחר ועוד כל מני דברים לא רלוונטיים כמו איחולי הצלחה לנהג. הנהג הרים את האגודל, סגר את הדלת והמיניבוס זינק במהירות שיא קדימה ומייד עצר. רון כמעט נכנס עם הפנים לתוך מחיצת זכוכית בינו לבין הנהג.
"אפשר קצת להיזהר …" הוא התחיל ולא סיים כי למיניבוס נכנסה נערה בערך בגילו של רון. היא הייתה הנערה עם דגש על "ה" הידיעה והיא הייתה הסיבה שרון שכח מה רצה להגיד ונשאר לשבת עם פה פעור מרגיש איך הענן הוורוד ממלא את ראשו. הנערה הרימה את עיניים גדולות כהות על רון וריסים שלה בלי טיפת מסקרה נגעו בגבותיה העגולות בעיגול טבעי. עורה שחום זהר, וסומק עלה על לחייה החלקות כשהיא פגשה את מבטו של רון ושפתיה המלאות והאדומות זזו, כנראה היא אמרה משהו שראשו המסתובב של רון סירב לפענח. ובמקום לענות רון קרן בחיוך בלתי נשלט. היא נדה, והמשיכה עד למושב האחורי, על גבה שפע תלתלים שחורים גלשו מעל השמלה חומה בהירה ארוכה. והיא הייתה יחפה.
"אקסקיוזי מואה", אמר קול מטרטר ועוד איש נכנס למיניבוס. הוא היה זקן וצמוק ותלתלים אפורים היו מכוסים בכובע ירוק קטן עם סרט חום ונוצה תחובה מאחרי הסרט. פרצופו המגולח היה מרופט ומקומט, וכך היו בגדיו: חולצת כפתורים צהובה עם דפוס עצי דקל על הגב וג'ינס לבן. על רגליו היו נעלי מוקסין חומות.
"וואט הא פלזנט סורפרייז!!", מודי, שהסתכל קודם בחלון, סיבב את ראשו, פניו נמתחו לצדדים כדי להראות לכולם את שפע שניו. הוא עלה ממושבו עם כפות ידיים מחברים זו לזו ליד חזהו, "מר בוטי!!! וזו צריכה להיות הליל המקסימה !!! איזו זכות!! "
מר בוטי הצדיע למודי בום בעצלתיים וירד על הכיסא לידו. הנערה הסמיקה עוד יותר, נדה בראשה והסתכלה בחלון.
"רון, ידידי, תראה במה זכינו! לחלוק את נסיעותינו עם מר בוטי וליל! הו, אשרינו, אשרינו", שר מודי בפלסט המחריד. מר בוטי קימט את האף והרים את ידו בתנועה עוצרת.
"מוכנים?", צעק בעליזות הנהג. הוא הגביר את ווליום של שיר רעשני באנגלית ולחץ על הדוושה. עם שאגת האריה, מיניבוס התחיל לדהור ברחובות העיר מפלס דרכו בין מכוניות בזיגזג, עושה פניות חדות ופניות פרסה כדי לעקוב את רמזורים ובעוד דקות ספורות עף החוצה מהכביש עירוני על תוך הכביש תל-אביב-ירושלים לכיוון עיר הבירה. רון הנלחם עם הבחילה שקל לרדת בצומת הקרוב כדי לתפוס טרמפ או להתקשר לאמא שתבוא לקחת אותו.
"מאוד מטלטל ואז עברתי יותר קדימה", אמר קול עדין מעל אוזנו של רון ואפו התמלא בניחוח מסחרר את ראש שבאוצר מילים של רון לא הייתה מילה המתאימה לתארו. הוא הסתובב והצליח להגיד רק את "לגמרי" המטומטם ביותר, מבטו טובע בקשתיות בצבע סגול כהה ואישונים ששינו את גודלם כל הזמן בתנועה מהפנטת. הוא לא ידע שקיימת צבע עניים כזה מגניב. קול קטן של אייר בראשו נחר בבוז – בטח עדשות … ורון נפל מענן הוורדרד לתוך מיניבוס דוהר על הכביש ירושלים תל-אביב ישר לתוך הפקק מתחיל משער הגאי וסופו מתמזג עם העננים בקו האופק.
"יוצאים לדרך העקיפה ..", קרא נהג בלי לסובב את ראשו לנוסעיו. ליל עם גלגול עיניים מתוק ביותר ומיומנות של הרי הודיני הכניסה בשבריר שנייה את שתי ידיה לשתי חגורות בטיחות, סגרה את החגורות ונשענה לאחור כמו אסטרונאוט מצפה לזינוק חללית. רון העיף מבט אל מודי ומר בוטי וראה שהם גם היו כבר צמודים למשענות כיסאם עם חגורות משני הצדדים. רון לא הספיק להחליט האם הוא גם רוצה לחגור או לחפש איפה יש חגורות, שהנהג סבב את ההגה ימינה בסיבוב חד ומיניוואן בקפיצה שכמעט העיפה את רון מהכיסא, עבר את תעלת ניקוז והמשיך לקפץ בין העצים ואבנים. "למה משטרה לא עוצרת אותו" המחשבה חלפה בראשו של רון ובעוד שנייה אחרי סיבוב חד במיוחד שהרים את הצד איפה ישב רון באוויר, רון סוף סוף עף מהכיסא, נוקט את ידו בניסיון לא מוצלח להיאחז במשענת. הוא פלט "אמאאא" בעוד ממשיך להתגלגל לאחורית של המיניבוס ואז הרגיש שמשהו עצר אותו. המיניוואן המשיך לקפוץ ולהסתובב בתנועות חדות אך רון נשער במקום שוכב על בטנו, מוחזק באחיזת ברזל של … הוא ניסה לסובב את הראש. כף יד הקטנה עם ציפורניים וורודות מסמרה אותו לרצפה. איך היא הצליחה להוציא את היד כל כך אחורה, התפלא רון מנסה להשתחרר ממנה.
"רוני, אחי, על תלחם, לילוש רק עוזרת …", רטן מודי. רון הסמיק ובהה ברוגז על נעליו של מודי שהיו קרובים לפרצוף של רון. היה בהן משהו מוזר. לא בנעלים עצמן, שהרי היו נעלי עור שחורות רגילות אולי קצת רחבות מהרגיל אלה באופן שהן עמדו על הריצפה. הם היו מכורבלות פנימה כמו נעלי בלט של תמר כשהיא השוויצה שיכולה לעמוד על קצות האצבעות. אולי הוא גם רקדן בלט לשעבר, חשב רון, ושוב ניסה להשתחרר לאחיזת ברזל של ליל. הפעם הוא הצליח לנער את ידה מגבו והתיישב על הרצפה נצמד למשענת יד של כיסא הפנוי מול כיסא של ליל. המנוע שאג ואוטו התחיל עלייה חדה ואחרי כמה שניות ירד עם תאוצה כמו ברכבת הרים.
"כמעט הגענו", הצעקה של הנהג התגברה על מוזיקה ורעש המנוע. רון הציץ בחלון – מסביבם היו עצי אורן וסלעים. הגענו לאן?? הוא רצה לשאול ופה הטלפון שלו צלצל מבשר שמישהו רוצה לדבר אתו בשיחת ווטסאפ. צווחו הבלמים, רון גלש קדימה, תפס משענת כיסאו, וכשאוטו עצר במקום, ענה לשיחה בעודו עדיין עומד על ברכיו ליד הכיסא. על המסך עלה תמונה של אוזן מקומטת ומעליה שיערות שיבה דילולים
"שלמא עלייכו", נשמע קול צרוד מרחוק
"סבא!!", רון חייך עם הקלה. משהו לא משתנה בעולם שירד מהפסים, "תוריד את הטלפון מהאוזן אתה בשיחת ווידאו", הוא הסתכל מסביב כדי לראות האם כולם שמו לב עד כמה סבו מצחיק וחמוד ופתאום הבין עד כמה שקט נהיה באוטו. המוזיקה הפסיקה, המנוע לא פעל, ליל ישבה עם פנים מכוסים בידייה, מודי נשען לאחור עם פרצוף של בן-אדם עם כאב שיניים נוראי ומר בוטי התכופף קדימה מחזיק את הבטן כאילו הולך להקיא כל רגע.
"שנייה , רוניצקה, שנייה … כל הטכנולוגיות האלה אצלך זה גִירְסָּא דיָנְקוּתַא … ואני אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא …", חלק עליון של פנים של סבא הופיע על המסך. ליל פלטה גנחה, רון העיף עליה מבט. מסכנה. הנסיעה הזאת באמת גמרה את כולם. מר בוטי השמיע קול הקאה.
"שנייה סבוש, אני אצא מהמונית שירות …", אמר רון ופנה לנהג שאיבד את עליזותו בין רגע וישב חפוי ראש, "כמה זה עלה?". הנהג מלמל משהו כמו עשר דינר. רון צחקק ושם מטבע של עשר שקל על המגש שחור קטן ליד הידית של הדלת, "תפתח לי בבקשה", ביקש, כי ראה שהם עצרו ליד איזשהו בניין והחליט שלא משנה לאן הגיעו הוא ימשיך משם לבד. מקסימום יזמין מונית.
"אתה לא היה אמור להיות בלשכת הגיוס היום?", סבא סוף סוף הרחיק את הטלפון ורון ראה את כל הפנים המזוקנות מחייכות על המסך
"כן, אבל איחרתי לאוטובוס ולקחתי מונית שירות …", אמר רון, מסתכל מסביב. זה היה סוג של שום מקום – כמה שולחנות פיקניק שבורות, נדנדה מרופטת ובניין מרוצף באבן ירושלמי, מעל הדלת שלט "רשות העתיקות" וסמל של עץ הפוך כמו על כובע של מודי.
"אהא", אמר סבא, "אני לא רואה טוב, האם הגעת לעיר שלם כבר או שזו תחנת ביניים?"
"נראה לי תחנת ביניים", ענה רון. הוא הסתכל על השעון בטלפון וגילה שעזב את הבית רק לפני חמש-עשרה דקות. הנסיעה הסיוטית הייתה לפחות מאוד מהירה. אז יש לו עוד מלאנתה זמן
"איפה זה בכלל?", סבא כיווץ גבות עבות וצמצם עיניו
"אין לי מושג. זה איזשהו סניף של רשות העתיקות", רון סבב את המכשיר ככה שסבא יוכל לראות את הבניין
"אה", אמר סבא עדיין מסתכל בריכוז לתוך המסך ושאל האם רון ממשיך הלה עם אותה המונית ורון אמר שלא ואמר שבכל זאת הוא צריך לרשות העתיקות למסור את משהו שהיגיע עליו בטעות. הוא הוציא מהתיק את הריבוע המתכתי כדי להראות לסבא אבל ברגע הזה הקליטה נפסקה
"הו, ידידי הצעיר, ברוך הבא לרשות העתיקות שלנו", קול של מודי היה כרגע בסולם נמוך ונשמע כמו גרגור של טיגריס בנגלי. הוא כבר ירד מהמיניבוס והציע יד לליל שהודה לו בניד-ראש מלכותי. מר בוטי ירד אחרון מקנח את האף לתוך ממחטה וורודה ענקית
"אאא", אמר רון, "אני צריך לירושלים …"
"אין שום בעיה", מודי עבר לפלסט באמצע משפט ורון נרעד, "אנחנו צ'יק-צ'ק נשחרר אותך לירושלים של זהב, כסף נחושת וכל שער מתכות אצילות …", הוא פתח את הדלת עם מפתח ענק שנראה עשוי מנחושת, ונשאר לעמוד לידה כפוף בקידה תיאטרלית כדי להזמין את כולם להיכנס פנימה
ליל מחייכת חיוך קטן שלבה את ידה בתוך ידו של רון ומשכה אותו לכיוון הדלת.
בפנים מודי הדליק את המנורות עגולות בתקרה גבוהה והן נתנו באור המום שהעניק לחלל שומם משום מה מראה אפלולי עוד יותר מחושך ששרר שם קודם. ליל שחררה את ידו של רון ותוך שנייה כבר התייצבה מאחורי הדלפק משיש שחור העומד על שתי רגלי ציפור מוזהבים. ליל נשמה עמוק ו"אאאפצ'י" הרעמי שלה העיף את ענן כבד של אבק מדלפק לאוויר. הענן אבקי עשה כמה סיבובים מעל ראש של מר בודי המניף עליו את הממחטה הוורודה ומעל ראש מודי שהיה מסדר כיסאות מרופדות בעור מלאכותי קרוע ליד שולחן פורמייקה דומה לזה שעמד אצל סבא נחמן בחצר, והחליט לנחות על ראשו של רון שהתעטש בגללו במשך דקה שלימה. אחרי אפצ'י האחרון, רון פקח את עיניו וראה שמודי ומר בוטי יושבים ליד השולחן ועל השולחן מונחת ערמת נייר מסודרת והעט
"לבריאות איתנה, ידידי הצעיר", קרא מודי בפלסט עליז, "בוא", הוא הצביע על הכיסא הריק השלישי ליד השולחן
"למה?", שאל רון עושה צד זהיר אחורה לכיוון הדלת. הוא לא אהב איך שזה היה נראה.
"או, זה רק פורמליות קטנה", גירגר מודי בתווים נמוכים, " אתה צריך רק לחתום שאתה מוסר את הק…", – הוא נעצר לשנייה, "את מה שאתה מוסר …" , הוא הראה את שלל שיניו לרון, "לרשות העתיקות שלנו ברצון חופשי ובלי כפיה כלשהי מצידנו. "
ליל בהליכה רוקדת הביאה מגש עם שלוש ספלים קטנים וחייכה לרון חיוך מקסם. רון נעצר. סך הכל מה ביג דיל – הוא יחתום, ימסור להם את המשחק ו…
"ואיך אני אגיע לירושלים ?", הוא שאל מנסה לא להישמע ילד בכיין
"או, רון היקר, אחרי שתחתום, אני אביא אותך אישית לאן שאתה רוצה", חייך מר בוטי ומודי הוסיף, " אנחנו נביא אותך, אל תדאג … רק תחתום …"
"ואם אני מתחרט ולא רוצה למסור?, – זאת הייתה שאלת דווקא. הוא לא באמת התכוון להשאיר את הצעצוע העתיק הזה אצלו.
"אין בעיה", מודי שוב חשף את שיניו, " אז אתה תחתום שאתה לא מעוניין למסור ורוצה להשאיר אותו אצלך לדורי דורות … "
"זה בסדר", הנהנה ליל מסתכלת לרון ישר לעיניים, אישונה גדל וקטן כל הזמן, "רק תחתום"
"משום פנים באופן, אתה לא חותם על כלום!", הדלת בקיר הנגדי נפתחה ורון מבוהל ראה את סבא נחמן מתפרץ פנימה, הזקן מסתובב ברוח, תלתלים אפורים יוצאים מתחת לכובע כסקט, ווסט האפור לא מכופתר. על רגליו מתחת למכנסי עבודה שלו הציצו נעלי בית משובצים כמו החולצה.
"מה??", רון גמגם, "איפה? איך?"
"אחרי שראיתי את הסימן על הבניין התחלתי לחשוד והלכתי לבדוק … רק אל תתלהב יותר מדי …", סבא דיבר מהר עם חיוך קטן ועיניים רציניות, "אלה השדים והרוחות, אני מכיר אותם די טוב, אסביר לך אחר כך", סבא הסתובב לשלושה יצורים ליד השולחן, " מה אתם רוצים מהילד? "
"אנחנו לא רוצים כלום ממנו, נחמן היקר", אמר מודי בלי חיוך ובקול נורמלי, "רק דבר אחד קטן שנפל בידו לפי הרצון של מי שכל הרצונות שלו … הנכד שלך עכשיו בעל קמע השמות … "
"איי, קמע השמות", מר בוטי ניעץ מבטו ברון . רק עכשיו רון שם לב שעיניו של מר בוט בצבע ירוק בוהק כמו כפתורי פלסטיק ממשחק פוקר של עומרי
"אנחנו צריכים את הקמע, נחמן", אמר מודי עדיין בקול נורמלי, "אתה יודע את זה … הבעלו הקודם רצה למסור אותו לרשויות … הרשויות הורסות את הרוח של הדברים … הם מעקרים אותם מהשורש ואז שמים מתחת לזכוכית את גופתם המת … אנחנו לא יכולים להרשות את זה … זה כמעט קמע אמיתי האחרון … אנחנו נכחד, נחמן …"
"ולמה זה אמור להעציב אותנו?", סבא צמצם את עיניו
"ולמה יש לכם ספר אדום המטופש שאתם מכניסים שם כל נחש או זבוב שאומר להיכחד ודואגים להם, ומה איתנו? אנחנו גם חלק", – ליל נראתה מהממת גם כשכעסה
"איי, אנחנו גם חלק", הדהד מר בוטי
"אֲמִירָה בּעַלְמַא", נחר סבא נחמן. הפנים של ליל התעוותו , מר בוטי התקפל, אך מודי שפרצופו התקמט, קם מכיסאו והוריד את המשקפי שמש. עיניו בצבע כתום זוהר נעצו בסבא
"אתה פה אצלי ברשות, נחמן", קרא הוא בקול כעוס, "ויש לי עדיין מספיק כוח לגרש אותך מפה"
הוא הרים את היד וטורנדו קטן התחיל לרקד סביב סבא נחמן. סבא מלמל משהו והטורנדו התעקם אבל אחרי שליל ומר בוטי הצטרפו למודי, הטורנדו הצליח לדחוף את סבא לכיוון יציאה ועם המילים "השדים לא סובלים ארמית, רוני … אל תחתום כלווום" סבא נעלם מאחורי דלת שהוא נכנס בה. שלוש זוגות עיניים – סגולות, כתומות וירוקות נעצו ברון. הוא נסה לחייך, מוחו מדפדף בקדחתנות בעוצר מילותיו "דירבאלק .. לא … זה ערבית … כיבנמט … סבא אמר שברוסית … תפאדדל … גם ערבית …איזה טמבל אני, למה סיננתי תמיד את מה שסבא קשקש בשפה המוזרה הזאת שלו …"
"אתה תוכל לקבל הטבות מסוימות אחרי שתחתום …", קול של מודי הפר את הדממה. ליל שלחה לעברו חיוך שהחריד את רון. הוא בלע את הרוק בתוך מאמץ שכלי נואש ו…
"אדרבא ואדרבא ! תלת אופן !" , המילים יצאו מהפה של רון ושלוש דמויות ליד השולחן נסוגו לאחור. רון זנק לדלת שסבא נעלם אחריה מתחמק מידיים שניסו לתפסו ופרץ החוצה כמעט מתנגש בזוג תיירים מצטלמים ליד בניין עירייה מפואר. "רק אל תמסור …" הוא שמע קולות מהדהדים איפשהו הרחק משם. הוא עמד דקה, נושם עמוק את האוויר של בוקר ירושלמי שעדיין נשא בתוכו רמז של קרירות לילית, לא חושב כלום, רק שמח להיות. אחר כך התנער, הסתכל על השעון בטלפון ובשוונג של אינטואיציה חייג את הטלפון של אהוד.
"אני עוד מעט מגיע", הוא שמע את קול של חבר הוותיק שלו על רקע רעש של הרכבת
"הא, ניצחתי …", רון חייך מאוזן לאוזן, "אמרתי לך שאוטובוס יהיה יותר מהר. יאללה, נפגש בלשכה."
הוא הוציא מהכיס את הריבוע מתכתי כבד. כמו שניחש הקוביות יצרו "אהוד" בתעלה הימנית אבל בתעלה המרכזית הוא ראה את המילה "סבא" והנהן:
"תודה על התזכורת", אמר והלך בצעדים מהירים לכיוון לשכת הגיוס.