משעת בוקר מוקדמת אתר הבניה שקק פעילות. השופלים הכבירים חפרו בכפותיהם העצומות, נוהמים ופולטים עשן דיזל סמיך. משאיות באו והלכו, מערבל בטון נכנס מלא ויצא ריק. פועלים מהצוות המעורב עבדו שכם אל שכם, בלי תלונות ובלי מענות.
לקראת צהרים מנהל העבודה פסע בצעדים כבדים אל פינת המנוחה, תחת הסככה. הוא ניגב את מצחו הנוצץ מזיעה, נהנה מהצל משיב הנפש ומזג כוס מים. "שהכל…" החל לומר ולפני שהספיק לשתות, נכנסה שיחה. בעודו מסלסל בִּפְאוֹתָיו, הנהן בשביעות רצון ודיווח לבן שיחו שהכל מתקתק כמו שעון. "הכל פיקס לפי לוח הזמנים, רק ש…"
"כן?" דרש לדעת הקול בטלפון, "מה העניין?"
"טוב. הדבר הוא כזה. הייתי רוצה שתשאל, במחילה, האם כבוד הרב… כלומר אני מתכוון הפרופסור, יוכל להגיע עוד היום. הבוקר מצאנו עוד…"
"אז מצאתם עוד כמה חרסים, מה העניין? שים בצד, יובל נריה שליט"א יבוא שבוע הבא, ייקח אותם."
"הבוקר החופרים מצאו משהו אחר. לא… לא חרסים."
"כן?" נימת סקרנות בקעה מהמכשיר.
מנהל העבודה הנמיך את קולו, "פסילים, אדוני. כמה שבורים, אחד שלם. פסלון קטן, דמות אישה."
*
אלמוג ישבה על הכורסה הרכה, בקצה הסלון, קרוב לתריסים הפתוחים. היא הפכה דף וניסתה להמשיך לקרוא. היא לא הספיקה הרבה. החושך ירד מהר והיה חבל לה לבזבז נר בשביל לקרוא. בכל זאת ניסתה להמשיך לפענח את המילים שהלכו והיטשטשו. עוד מאמץ קטן ותגיע לסוף הפרק. כעבור כמה שורות בקושי יכלה להבחין בהבדלים שבין לנתץ ו-לנתק או אלוקים ו-אלוהים. היא סיימה את המשפט, שמה סימניה, הניחה את הספר סגור בצד וקמה מהכורסה.
שתי שותפותיה לדירה ישבו בפינת האוכל, אכלו משהו ושוחחו בנחת. "אני נכנסת לאמבטיה!" קראה לעבר השתיים שנראו מאוהבות מתמיד. "עשר דקות ואני יוצאת."
"גם הלילה את הולכת?" התפלאה יעלי ולאה הנהנה בהסכמה. "לא קשה לך כל ההליכות האלה? למה שלא תישארי איתנו בחברותא הערב?"
אלמוג היססה לרגע. מצד אחד, יכול להיות נחמד ערב רגוע בבית, קצת לשבת ולקשקש עם הצמד חמד שהיא עצמה שידכה. מצד שני, ליבה משך אותה החוצה. היא חשה בְּדָבָר, אף כי קלוש עדיין ובלתי נשמע.
"לא תודה, אני מוכרחה לצאת."
אחרי שסיימה להתקלח, אלמוג הדליקה נר. הלהבה שֶׁהַמַּרְאָה הכפילה שרה באוזניה וריצדה כיצור חי ממש. צללים עולצים הסתחררו נרגשים על קירות החרסינה. בתנועה מיומנת הטתה את הנר הלבן הרגיל מעל הכיור. טיפת שעווה חמה זלגה ונחתה ליד הברז. מיד הצמידה את הנר, וידאה שהוא יציב והתפנתה להבריש את שיערה.
תחושת קדושה אפפה אותה כשהברישה את שיערותיה מול האור הרך. אחר כך התאפרה כדי להסתיר את מה שצריך, ואז לבשה את השמלה החגיגית. רק לגבי הנעליים התלבטה. לבסוף בחרה את נעלי ההליכה פשוטות המראה, שטוחות לגמרי, בלי עקבים. הגיוני, היא הולכת לטייל לבד בחוץ הלילה, לא להעביר הרצאה, לזווג זיווגים או לדייט (שגם ככה יסתיים עוד לפני שיתחיל, ברגע שהבחור יביט בה). אחרי שכיבתה את הנר, טמנה בתיקה גז פלפל, לקחה את מקל ההליכה הנצחי שלה ויצאה.
האור המלטף של הכוכבים בחוץ קיבל את פניה כידיד וותיק. כיפת הכוכבים נצצה, רבבות של טיפות אור שלחשו מתוך המרחב האינסופי. היא זיהתה את נוגה, את הדובה הגדולה, ניחשה היכן קסיופיאה וחייכה. בזמני הפסקות החשמל התחזקה רננת הכוכבים אלפי מונים.
הפסקות החשמל הפכו לשגרה, כמעט לילה בלילה, לפעמים גם ביום. תק, תק, תק. מקלה נקש על המדרכה המרוצפת אבנים משתלבות. באותה המידה יכלה לצלוע לה בכביש הריק. בלילות כאלה רוב האנשים מיעטו לצאת החוצה לאחר שקיעת החמה, כאילו שגם בגופם טמון מצבר שתש כוחו. ככל שהלכה, הלך הכאב ופחת. הצליעה נעשתה פחות ופחות מורגשת, לפחות כך רצתה להאמין. היא הטתה את ראשה לאחור, נשמה עמוקות ופתאום קפאה, עיניה רחבו.
רבבות שלהבות רקדו וזימרו באוזניה. היא לא זכרה כמה צעירה הייתה כששמעה לראשונה את קול הנרות ואת הכוכבים, אבל אפילו אז לא היו רבים כל כך, עזים כל כך. היא אטמה את עצמה והזמרה נחלשה. ופתאום, דבר אחר בא לאוזניה. רחשים חדשים, מקציפים ושוטפים אל חוף, שולחים פסי ערגת מעמקים עתיקה, עמוקה.
זמן מה סברה שההמייה זורמת מכל הכיוונים. אט־אט, הבחינה שזה לא בדיוק נכון. חבלי הגעגועים שהניעו אותה ללכת עוד ועוד, כיוונו אותה אליהם. גלי הגעגועים המשיכו לשטוף, הנחו אותה מתי לפנות ימינה, מתי שמאלה, מתי להמשיך ישר.
פתאום ריח עשן נישא באוויר, סמיך, אביך וחונק. העשן השחור ריחף ונגס באור הכוכבים הצלול. אלמוג מצמצה ונרתעה, עיניה צרבו. מנגל?! אמצע הלילה של יום חול. כל הבתים חושך מצרים. מה פתאום מישהו מדליק מנגל עם כל כך הרבה עשן, כאילו מה? מישהו החליט להקדים את פסח לעכשיו?
שירה בקעה מהרחוב המקביל. לא, זה לא מנגל.
"אנו נושאים לפידים!" התרומם קול גברי רועם.
"בלילות אפלים!" נענו קולות רבים כאיש אחד.
אנשים צחקו, גברים ונשים יחד. צחוקם כיסה על המיית הגלים.
"וַיְּהִי אוֹר!" צעק מישהו. רחשי שלהבות התחזקו, לפידים נוספים הודלקו.
"א-מן!" קראה מקהלת אנשים תוססת וצוהלת, שהצטרפה לחבורה הראשונה.
שני גברים לבושי שחור רצו ועקפו את אלמוג שעמדה קפואה במקומה. הם אחזו בכובעיהם לבל יישמטו, התעלמו מהבחורה בשיער הפזור שנשענה על מקלה. הם הזיעו בבגדיהם הכבדים, נתנו משרוקיות בפיהם ושרקו. כשהגיעו לצומת רחובות, פנו ימינה ונעלמו מעיניה.
"קדימה, לכבות לפידים, מהר הביתה!" ציוו המשגיחים.
אנשים מחו בתוקף ומישהי הרימה קולה, "אנחנו נהנים מזיו הבריאה! נכון חברים?"
"כן, נכון!"
"זיו הבריאה!"
"יתקדש שמו!"
ברחוב הסמוך קור טיפס בגבה של אלמוג. היא רעדה. "חזרו!" ביקשה מהגלים, קרובה לדמעות. לרגע שקט ירד ונדמה כי האנשים בשחור השתכנעו לוותר. הם לא.
"כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ!"
"אָאָ-מֵן!"
הלפידים כבו באחת. מלמולי מחאה וקריאות כעס נענו בצליפת משרוקית. טיפות זעם בצבצו כזיעה בעורו של יצור פראי שהושם כלוב. ראשים נעו בחוסר מנוחה ולפתע, העשן הסמיך נעלם, הכוכבים זרחו שוב. אלמוג השתחררה מקיפאונה ופנתה נחושה, לשדרת עצים. אמשיך ללכת אפילו כל הלילה! כל עוד אוכל לצעוד, אם ירצה השם, אמשיך הלאה. כל רחוב, כל סמטה, יהיה מה שיהיה, בסוף היא תמצא את המקור, את גלי הערגה. היא תגיע ותמצא את הסוד.
*
נקישה, קליק. ליאון שוב פעם לחץ על המפסק, בלי תקווה מרובה. חדר השינה נותר בחושך מוחלט. גם הלילה האור לא נדלק. מרוגז, החליט שלא יזיק לבדוק עוד כמה מפסקים בבית. יכול להיות, גם אם לא סביר, שבזמן שנרדם ועד שהתעורר חזר החשמל. ואם סוף סוף ולשם שינוי יש חשמל בלילה, הרי אין צורך שישב לבד בחושך, מחכה לשווא שייכנס קצת אור לחיים שלו.
לאט־לאט גישש את דרכו לסלון הזעיר. לאט־לאט, כדי להאריך את התקווה שנבטה בחזהו, דביקה ומוחשית. משהו טוב יקרה בקרוב! אבל גם במטבחון ובסלון הקטן – חושך. כל כך הרבה מפסקים וכל המנורות בבית, הסמרטפון, המחשב הנייד, האור במקרר, האור הקטן בכניסה לדירה, הכל מת. ויהי לילה ויהי חושך.
הוא התיישב על הספה וחיכה לבאות, הדקות עברו. מאז שהתעורר, הרגיש כאילו בכל רגע משהו יקרה. אולי הדלת תיפתח. אולי תמי תיכנס כאילו רק יצאה לרגע והנה חזרה. שיאכלו קש כל אלה שאומרים לו שהוא צריך לשים אותה מאחור, להתקדם הלאה. הזמן תקתק, החושך לא מש, הדלת לא נפתחה.
בחושך, נראתה פתאום הדירה ענקית. חושך נשפך מכל מקום, גדל וגדל וגדל. בעיוורון, מיהר לגשש את דרכו לחדר השינה. למצוא את הארון, להתלבש, לצאת. בחוץ כוכבים, פחות חשוך, בחוץ יהיה יותר טוב. שרוול המעיל התלוי בכניסה ליטף את כתפו, ליאון כמעט צרח. מלמולים מעוותים המהמו אליו, מבעד לקיר. מלמולים נהפכו למנטרה. מנטרה הפכה להשבעה. השבעה נהפכה לזימון. מישהו צחק.
גם ליאון צחק עכשיו. צחק ודפק על הקירות הדקיקים. המלמולים שמעבר לקירות פסקו. הנה לכם! חשב ליאון אל אלה משכניו ששנתם נודדת כמוהו. תסתמו! גם ככה למילים אין פה כוח. הבקשות לא עובדות. תפילות כמו חציר ברוח. איפה את עכשיו תמי?! ואיפה התפילות שיצילו את אבא מפשיטת רגל?! מה קורה להכל?!
הוא הצמיד את אוזנו אל הקיר. זמירה נשמעה. ליאון ניתק או אוזנו. שוב שקט. עכשיו, כשהקשיב טוב, באמת כמה אנשים מזמרים. הקירות הדקים הזרימו קולות כמו חוטי חשמל יעילים. היכן שהוא בבניין הגבוה, אחד השכנים בירך ברכת כוהנים.
כוהנים, חשב ליאון. בתי קברות. לאחרונה הרבה לחלום על טקסים ליליים בבתי קברות. היו שהאמינו שקברי כוהנים מחזקים כוונות ובקשות, בלילה שביעי של חודש שביעי. כששאל את הצ'אט הנבון, כתב הצ'אט בסמרטפון שֶׁאֵלֶּה שטויות. אין שום אסמכתא לכך ובשום מקום בכתובים אין אזכור לכוחם של קברי כוהנים. ובכל זאת כבר כשהיה בתיכון רווחו סיפורים על אנשים המשוטטים בין מצבות. תימהונים מיושבי בתי מדרשות שמחפשים פינה להתייחד עם עצמם, עם השכינה. בחושך הוא דמיין קטעי פסוקים מרחפים. הוא שמע נערה מתפללת. תן מילל. "די!" צעק ליאון. הזמירות השתתקו. הוא כשל לשירותים, שטף פנים, השתין. מהר, להתלבש, לצאת. האוויר הצח בחוץ ינקה את הראש.
בדרך לחדר השינה, עצר להציץ מבעד לתריסים. בחוץ, אף מכונית לא עברה. תאורת הרחוב לא פעלה. כמעט כל העיר חושך. איפה שהוא רוכב אופנים מרוחק צלצל פתאום. ליאון כמעט זינק מעורו. אלוהים! הלוואי שיהיה אור. רק לכמה רגעים. קצת אור. אור חלש. שיוכל להתלבש מהר יותר, לצאת החוצה, לשעוט במדרגות, לנשום כמו בן אדם. אבל שום אור לא הופיע. גם לא נצנוץ. ליאון גישש, מצא את הדלת של הארון ופשט את הפיז'מה בחושך.
בזמן שגישש אחר מכנסיים, הרהר בתמי. האם גם היא עכשיו בחושך כמוהו? האם גם היא מתקשה לנשום לבד בחושך? כנראה שלא. בעצם בטוח שלא. הוא נזכר בקבלת השבת האחרונה שלהם ביחד. יום לפני כן, תמי חזרה זורחת מאיזו הפרשת חלה בשכונה אחרת. בערב שבת היא חיבקה אותו, לחשה באוזנו "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ," ומיד סחפה אותו, צוחקת, לריקוד מטורף בכל רחבי הבית. אחר כך הם התנשקו בלהט. בדיוק כשליאון חשב שהוא יודע לאן הדברים הולכים, תמי הדפה אותו ממנה ודרשה שישים כיפה.
לפני שהבין מה קורה, הוא נסחף אחריה בהתרגשותה. הם רצו בכל הבית, סוגרים כמו שרצתה – את כל התריסים. מכבים, כמו שרצתה, את כל האורות חוץ מאור קטן אחד ליד דלת הכניסה. הבית שקע באפלולית חמימה. ליאון גרר הצידה את שולחן הקפה ותמי הביאה בְּדַלֵּי נרות ומגש ועליו פמוטי כסף שמישהי מכרה אחרי הפרשת החלה. "עכשיו נתפלל!" קראה, "בעזרת השם, נעשה ונצליח!"
באפלולית, ליאון הוקסם מהאופן שבו תמי ענדה את שרשרת המגן דוד, הצמידה את כפות ידיה, התיישבה, קיפלה את רגליה תחתיה ואז כיסתה את עיניה. היא החלה להניע את גופה הגמיש קדימה ואחורה, קדימה ואחורה. שפתיה נעו חרישית, שפתים מושלמות. ריח הבושם שלה סחרר את ראשו. האור הקטן בכניסה לבית הבהב ונחלש בעודה מתפללת, "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם…"
עפעפיו של ליאון נעשו כבדים. הוא רצה להתפלל איתה ולא עלה בידו, כאילו חצץ בפיו. פתאום מילאה את הבית רחישה, כשל מים שפוכים על גחלים לוחשות. הוא השתוקק לקום וקפא. הוא השתוקק לחבק את תמי, להתכרבל איתה על הספה. לצחוק איתה יחד על זיופי הזמירות של כמה מהשכנים ואז לשים טלוויזיה "על שקט" כמו שבוע שעבר, ולהמציא דיאלוגים מופרכים לדמויות האילמות שעל המרקע.
"…אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת!"
לאט לאט נרעד פתילו של הנר הקטן, לפני שניצת בסבלנות צבית. ואז הנר השני להפך – נדלק כהרף עין, כנמר מזנק. ליאון נשטף זיעה של סאונה. גדמי הנרות גבהו והתרחבו. הבית הקטן הוכה בסנוורים גדולים. שבוע אחר כך, אמרה תמי לליאון שהכל נגמר ביניהם ועזבה את הבית. השאירה לו מעטפה עם חצי שכר דירה עד סוף השנה, והלכה. עזבה בלי טריקת דלת, בלי נשיקה.
מאז היא מסננת אותו כאילו הוא מצורע. רק שיחה אחת הוא ביקש בהודעה ששלח לה. שיחת סיום. שתאמר לו משהו, שיבין. שידע האם הוא קלקל משהו ביניהם, האם היא בטוחה שהכל נגמר, שהזוגיות שלהם מתה, שהוא לא יוכל לעשות תיקון. פתאום גירודים תקפו אותו. מלמולים שזרמו דרך הקירות הקיפו אותו. הוא נפנף בידיו לגרשם.
"מטומטמים!" הוא צעק כי דמו געש בקרבו. "בורים בני בורים!"
אפילו בכעסו ידע שהוא מגזים. היו משכילים בין השכנים ובכלל, לא הם האשמים. ובכל זאת עובדה שבשכונה כזאת אולי רק אחד מאלף מנסה וגם מצליח לרדת לעומקם של דברים. כולם יודעים שצריך להיות עילוי כדי לצלול, לבטא כוונה, לפתוח שער. הרוב כאן פשוט מדקלמים כמו תוכי, כי ככה עושים כולם. חוץ מתמי, שכבר לא.
"בור אתה בעצמך, חת'כת אפס!" ענה מישהו.
"יודע מה? כן!" הסכים ליאון. "אני אפס!" באמת לא היה טוב מהם. פָּחוּת, כמו כולם בשכונה הזאת. פָּחוּת כמו כל אותם אלה שהמתייעצים שוב ושוב עם "מורה נבוכים". לצ'אט החכם היו המון פסוקים לחלק, מצוות להציע, סוגיות לפתור. כל דיכפין שואל ונענה, בכל סוגיה אישית ובענייני דיומא. הצרה הייתה בדברים מעשיים, בקשה לקבלת תוצאות מעשיות. שום עצה מעשית לא פעלה במישרין.
"אוף!" ליאון רקע בתסכול. הצ'אט החכם מכל אדם לא מצא עצה, איך להחזיר את מה שנראה פעם שלם וטבעי ונכון. תמי אפילו לא החזירה שיחה! אז מה שווה הכל?!
"יודעים מה," נהם ליאון בעצבים לעבר הקירות, "עכשיו אני יצליח!" הוא שפשף את ידיו זו בזו, בכוונה מלאה. "הנה אני משיג לכוווולנו קצת חשמל!"
הוא גישש במגירה של השידה עד שמצא כיפה. גישש ושלף סידור תפילה. הוא כיוון לשערי שמיים, נישק את הסידור וביקש משהו קטן. סך הכל קצת חשמל לבניין. חשמל שיקפיא את שקיות הקרח במקפיא. חשמל שיטעין קצת את הסמרטפון. לא, הוא נשבע בלב, הוא לא יתקשר לתמי. רק ישמיע קצת מוזיקה שקטה, שישכח, שיירדם ויישן עד הבוקר ואז יקום וילך לעבודה.
מעבר לקיר, קול נשי הציע שכולם יתפללו ביחד, יבקשו חשמל לכולם. ליאון משך בכתפיו. מה יש להפסיד. הוא הקשיב לנוסח שהשכנה מצאה ואז חזר על הדברים בקול, יחד עם כולם. "אמר רבי בנימין, הכל בחזקת סומין, עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם!"
ניצוצות פרצו מארון החשמל בחדר המדרגות. בבת אחת, התמלא הבית באור מסמא. בכל הבניין פרץ אור. ליאון הקשיב נדהם לשכנים הצוחקים. הוא הסתובב על עומדו כסביבון, מתרגש כילד בחנות ממתקים ענקית. איזה יופי של אור!
היו שקראו "הידד!" ו"מגניב!" המגדיל לעשות הריע, "יחי אדוני!"
"תראי תמי!" לחש ליאון בייראת קודש. "גם אני יכול! ז'תומרת, ביחד כל השכנים, אנחנו… הצלח…"
בום! השלטר קפץ, האפלה חזרה.
"לכל הרוחות!" צעק ליאון ושלח אגרוף שיהלום בקיר.
"חרא!" מעבר לקירות כמה שכנים הסכימו איתו. נשבר לי! חשב. צרת רבים – נחמת טיפשים!!!
דלת נטרקה. ליאון יצא.
מדוכדך וזועף שוטט ליאון ברחוב המואפל. הוא גרר רגליים לעבר המיני מרקט שבסוף הרחוב, מחפש משהו שיסיח את דעתו. חלון הראווה עם שלטי המבצעים הדבוקים נראה לבן-אפרפר מרוב אבק. הוא הציץ פנימה ולא ראה כלום. בגחמה ילדותית העביר את אצבעו על הזגוגית, משאיר פס חלזוני על גבי הטינופת. הוא קירב את האצבע המוכתמת לאפו ורחרח. האבק שחלקו בוודאי נישא לאורך היום מאתר הבניה הסמוך, הריח כמו אבק סתמי. החול העתיק שנחפר מהקומפלקס שנבנה, מרכז חדיש של בית מדרש וספריה, לא הריח כמו משהו קדוש. סתם חול דק, קמחי. הוא ניגב את ידו במכנסיו, הסתובב והחל לפסוע בעייפות בחזרה הביתה.
שלט פרסומת נצץ לאור הכוכבים. השלט הציג קמע מסוג חדש, מפלסטיק ממוחזר. הוא משך בכתפיו והמשיך ללכת. פעם קמעות סיקרנו אותו מאוד. בתיכון נהג להסתובב עם קמעות וחפצי כוח בקלמר, בתיק, בכיסים. בהמלצת חבר ישן איזה זמן עם קמע בתחתונים, בתקווה שיצמח מזה משהו ותגיע הזדמנות שתגאל אותו מבתוליו. הוא חייך, שטויות של נערים. ואיך היה מכוון שעון מעורר לשעת חצות, כפי שהציע מורה נבוכים. בדיוק בחצי הלילה נהג לקום ואז, מעורפל כולו, היה כותב בשקדנות פתקים וסגולות בארמית או בעברית, מילה במילה. אותיות מקושטות עם כתרים בדיוק כפי שהצ'אט הראה. שום דבר לא פעל כמו שליאון רצה.
רחשים מטרידים של גרירה קטעו את הרהוריו. ליאון הביט סביב בחשש. מי זה גורר משהו, באמצע הלילה, בחושך? גל של קור טיפס בגבו. כל הרחוב שקט, אין איש. אולי זה משהו שגורר את עצמו מלמטה, מתוך האש הבוערת, משהו שמזדחל ממעמקיי ה…
תירגע! ציווה על עצמו בלב הולם. שום דבר לא גורר את עצמו!
תק, תק, תק.
מה זה?
בכלל לא גרירה. צחק על עצמו בלב. סתם מקל של זקנים שהולם במדרכה. הנה שוב, תק, תק, תק.
ליאון אימץ את עיניו, הביט סביב, אך לא ראה איש. הלמות מקל ההליכה הלכה ונחלשה. הזקן או אולי הזקנה, בטח הולכים הביתה.
בשכונות מרוחקות הזקנים מכונים "ישישים". וישנם ישישים, כך מספרים, הבקיאים בהלכות הכנת קמעות שאפילו הצ'אט לא שמע ולא הכיר. בעצם… ליאון התרגש פתאום. בעצם, מה אם דברים השתנו? אולי מורה נבוכים כבר מספיק השתדרג ועכשיו יוכל לעזור להכין קמעות אמיתיים, ממש כמו של הישישים?
בלב הולם ליאון החל לרוץ, אבל לא הביתה. קדימה לאתר הבניה! הוא נזכר שחפצים של כוח מגיעים ממקומות קדושים. ומה יותר קדוש בשכונה, מאשר אתר הבניה של בית המדרש, פה קרוב? הוא יתגנב לשם, ייקח כמה אבנים קטנות, יאסוף כמה מסמרים שאף אחד לא ירגיש בחסרונם. כשיחזור החשמל, יבקש מהצ'אט במחשב או בסמרטפון מרשם לקמע חדש! וודאות עטפה אותו כשהגביר את מהירותו. בקרוב אני אצליח! תאכלי את הלב תמי, שככה עזבת מישהו כמוני. בקרוב אצליח לחולל משהו שאפילו אחד מאלף – לא!
*
אתר הבניה ניצב בין גינה ציבורית אפלה מאיימת לבין בניין מגורים מתפורר, נטוש. כולם בשכונה הכירו את הבניין הישן שפונה מזמן. שוב ושוב נשלחו עצומות, למען תשלים המועצה את הרס המבנה המתפורר שכמה ממרפסותיו קרסו מעצמן. התושבים ייחלו כי יוקם במקום מתנ"ס או גן ילדים חדש. פעם אחר פעם ענתה המועצה, שרצון יש אבל תקציב – אין. ולאותו הבניין מתפורר, המהווה סכנה לילדים סקרנים ומשרצה לעכברושים, עשה ליאון את דרכו.
תחילה התכוון ליאון ללכת ישר לבית המדרש ההולך ונבנה. היכן שבונים תמיד יש איזו גדר פרוצה או מקום שדכו אפשר לטפס ולחמוק פנימה. אולם בעודו רץ מתנשף, תפס שאולי יש שמירה. אולי מסייר סביב משגיח, אולי בפנים יש שומר. לא, אני לא אשתפן! הכריז ליאון בליבו. הוא האט, טמן ידיו בכיסיו ופסע הלאה כמהלך לתומו. הוא צעד זקוף, הקיף את הבניין הנטוש ואז התכופף מאחורי גדר ישנה שהפכה מזמן לגל אבנים. ממקומו הצליח לראות קצת, אבל לא מספיק. אין ברירה, חשב, צריך להתקרב עוד, לתצפת מקרוב, להתאזר בסבלנות.
כמו בסרטים, דילג מעל סרט אזהרה שהכריז – "סכנת קריסה, שומר נפשו ירחק!" ואז, בעודו משתופף, התגנב קדימה. אף מרפסת ישנה לא נשרה עליו, עמודים ישנים לא התפוררו, הוא לא עיקם קרסול. המזל שיחק לו בין שברי האספלט, הבטון, חרסינות שבורות וברזלים חלודים. באין רואים הוא נעמד מאחורי תלולית של שברים, התפלל שאין נחשים, וצפה קדימה.
החומה שהקיפה את בית המדרש נראתה גבוהה וחסונה. דקה עברה והרגישה כמו נצח. אף שומר לא נראה מסייר, שום הבהוב של סיגריה בצללים. פתאום חש שמביטים בו. אני לא לבד! הוא קרס נסער על התלולית, קיווה שהוא טועה והמתין דומם.
זמן עבר. באור הכוכבים החיוור נעשתה הדממה עמוקה מאוד, כבדה מדי. אפילו מלמולי אנשים קלושים לא נישאו באוויר. כאילו פתאום כל בעלי נדודי השינה נרדמו, כאילו אף אחד לא מפחד בחושך. מוזר איך ששום תינוק לא בוכה בבית להוריו, באף בניין לא מתפללים על משהו, איש לא מייחל לכלום. אפילו חתול לא יילל או רשף, העולם קפא. ואז, כשלחש לעצמו "על החיים ועל המוות" והתכונן לקום ולרוץ לעבר חומת בית המדרש, זה קרה. דבר מה נוקשה נתחב בשיפולי גבו. לחישה הלמה באוזניו: "ראש למטה, אל תזוז ואל תנסה להתחכם!"
החפץ הנוקשה נדחק חזק יותר. אקדח.
"אין עלי ארנק!" הוא קרקר וזיעה נכנסה לו לעיניים. לאיזו צרה הכניס את עצמו, אוי אלוהים.
"שקט! תפסיק להתפתל!"
ליאון השתתק, נדהם. זו הייתה בחורה. קול של בחורה.
"אתה תדבר כשאני אומר לך, ותלחש! אל תעז לצעוק!"
ליאון בלע רוק והמתין.
"מה אתה עושה כאן?" לחשה האישה.
"כלום, אני סתם… מטייל."
"באמת?" לגלגה האישה. "אתה תמיד מטייל בשכיבה, ליד בניינים הרוסים שיכולים להתמוטט בכל רגע?"
ליאון חשב רגע. "את משגיחה? לא עברתי על שום חוק!" קולו רעד. האישה החמושה שעמדה מעליו החלה לצחוק.
"מה את צוחקת?" נעלב ליאון. "את מוכנה להרחיק קצת את האקדח, זה כואב!"
"אוי סליחה…"
לחץ האקדח הוקל.
"תספר לי בבקשה מה אתה עושה כאן. אבל תגיד את האמת!"
"קמע. אני צריך קמע."
"תסביר בבקשה," קולה התרכך. "לא, רגע. שמי אלמוג, ואתה?"
מתאים לה אלמוג, חשב ליאון. שם יפה. קול יפה. "אני ליאון ו… איכפת לך שאני אתיישב?" הוא חילץ אבן חדה מתחת לבטן וגלגל אותה הצידה.
"אתה מבטיח לא לעשות שטויות?"
"מבטיח."
אלמוג החליטה לסמוך על חושיה. היא נסוגה כמה צעדים והתיישבה, מאשרת לו להסתובב ולשבת גם כן. כשהסתובב, היא משכה את ברכיה קרוב לחזה, ממשיכה לאחוז באגרופים קפוצים במקל האלומיניום הנצחי שלה.
"ששש!"
"מה קרה?" נבהל ליאון והביט סביב.
היא סימנה לו לשתוק. לרגע חשבה שרחש הגלים חזר. חלמתי את זה? תהתה. ואולי עכשיו היא חולמת? היא נגעה בלחיה אך לא העזה לצבוט. בחלומותיה, לפעמים היא רגילה. הצלקות אינן. רגליה קלות כאיילה. לפעמים הצלקות ישנן והיא צולעת, אבל מגיע גבר. בחלומה פניו נסתרות אך מגע ידו נעים. בחלומה, היא יודעת שהוא עיוור, לא יכול להיות אחרת. הוא קצת גבוה ממנה, ממשש את פניה. מעביר קצות אצבעות על לחייה, אחר כך על עורפה ואחר כך על… בחלום הוא רואה אותי כפי שאני באמת! לא הצלקות. לא הצליעה. רואה אותי.
"הגעתי לפה בטעות," מלמל ליאון ואלמוג נרעדה באכזבה. לא חלום. היא הרימה מבטה לעברו. כעת מבטו שוטט מעבר לכתפה, בוהה במשהו מעבר להבנתה.
"סתם הגעתי הנה," דיבר כמו לעצמו. "גחמה, שטות. אנ'לא באמת מאמין ש…" הוא נופף בידו בביטול. כשבית המדרש במרחק נגיעה, עשיית קמע נראתה כעת בעיניו כהבל הבלים מוחלט. קמעות מחפצי כוח – סיפורי סבתא.
"לא מאמין במה?" אלמוג נדרכה כשמבטיהם נפגשו. הוא ראה בה משהו. היא ראתה בו.
"גם אתה שמעת משהו כמו…" קריאה? תהתה. קסם? שכינה? האם היא עצמה מבינה מה שמעה קודם, האם בכלל שמעה?
לא נראה שליאון מתכוון לענות, הוא נראה מובס פתאום. מאוכזב. תשוש. בשתיקה הוא קם. במגושמות דובית החל לטפוח על מכנסיו מעל ברכיו, מסלק חול ואבק. פתאום הביט בה. "באתי לפה כי…" הוא בלע רוק, "ברוב טמטומי החלטתי שאם אקח הביתה מסמר או אבן מבית המדרש שפה, ואם יהיה לי המתכון הנכון אז אוכל…" הוא השתעל קלות והמשיך לטפוח על מכנסיו.
"קמע…" לחשה אלמוג, מחבקת חזק חזק את ברכיה המקופלות. "רצית קמע, שיחזיר אותה אליך?"
ליאון השתנק. הוא הגניב לעברה מבט חושש. "מה, את… את מאלו ש… קוראת כליות ולב?"
אלמוג צחקקה ושמטה את המקל. הוא הביט בה כאילו עמדה להפוך אותו לצפרדע. היא כיסתה את פיה וצחקקה חזק יותר.
"זה לא מצחיק!" מחה ליאון באומללות של חתלתול בגשם.
אלמוג העבירה יד נכלמת בשערה. "מצטערת… סליחה. רואים אותה עדיין, בעיניים שלך."
שתיקה נפלה ביניהם. אלמוג הייתה מנוסה עם שתיקות של בחורים שנקלעו איתה לפגישה עיוורת. "טוב אז…" היא תפסה במקלה וקמה. "ניפרד כידידים. אני אלך ודרכי ואתה ל…"
"ולמה את כאן, אלמוג?"
רגע, מה?! הוא באמת רוצה לדעת?
"אני מנחש שגם את כאן בגלל הבית מדרש. אני בכיוון?"
אלמוג נשמה עמוק לפני שהחליטה. "טוב. אני אספר לך."
*
ליאון זחל החוצה דרך החור בחומה. כשהיה בחוץ, אלמוג העבירה לו את מקל האלומיניום הנצחי שלה והחלה לזחול החוצה. כשהגיעה אליו, תמך בה ועזר לה לקום.
"כואב מאוד?" הרחמים שלו עצבנו אותה.
"תביא את המקל," היא תלשה את המקל מידיו המופתעות ומיד החלה להתרחק בצליעה.
הוא רץ אחריה. "רגע, התיק שלך…"
היא עמדה, הסתובבה והושיטה יד חסרת סבלנות. "תביא!"
"אני… הוא היסס תחת מבטה הרושף. "השארתי אותו בפנים כשחשבנו שהשומר מתעורר!"
"טוב, לא חשוב!" היא המשיכה ללכת בזעף. תק, תק, תק. "לא היה בתיק המרופט הזה שום דבר חשוב!"
"את לא רצינית!" עכשיו הגיע תורו לכעוס. "הפסלון שמצאנו! אחרי כל מה שעברנו, את אומרת שהוא לא חשוב?!" הרגיז אותו שהיא מוותרת בקלות על חפץ כוח אמיתי. אלילה עתיקה שאולי אפילו דיברה אליה, שרה לה, קראה לה. המציאה הזאת, ההרפתקה הלילית, זה היה הדבר הכי מגניב שקרה לו בחיים.
"טוב," הוא חשב על תוכנית. "תני לי את הכתובת שלך. אחר כך לכי הביתה. אני חוזר פנימה, מחר בבוקר אביא לך את התיק ונחשוב בייחד עם עושים עם הפסלון. טוב? היי! מה מצחיק אותך כל כך?!"
שובבה כילדה היא הוציאה משהו מכיס השמלה. פסלון קטן שנצץ לאור הכוכבים. דמות אישה גולמית עם ידיים מושטות קדימה וחזה גדול. אלילה.
*
הבוקר החל להאיר כאשר אלמוג סיימה לשטוף פנים באמבטיה והצטרפה לליאון במטבח הקטן. זו הייתה דירה נחמדה. פצפונת, אבל מסודרת יחסית לבית של גבר לבד. וייב ממש טוב. ליאון חיכה ליד השיש עם שתי כוסות קפה. ליד הכוסות עמדה האלילה, גבוהה מהן בראש.
מבלי להסיר את מבטו מהפסלון, הגיש ליאון את אחת הכוסות לאלמוג. "כפית קפה, כפית סוכר, מקווה שזה בסדר."
אלמוג הודתה לו, לגמה בזהירות קפה חם והתכופפה לעבר הצלם. היא עצמה עיניים והתרכזה.
"את שומעת משהו?"
"ששש!!!"
ליאון השתתק. הוא לקח צעד אחורה, לגם מהקפה שלו והמתין. כשהסתובבה לעברו, מבע פניה אמר את הכל. תשישות. אכזבה. ומשהו נוסף שלא ירד לעומקו.
אותו רגע, דבר מה החל להמהם. בשנייה הרגישו כמי שצימחו כנפיים והם מרחפים. שָׁמַעְתָּ? שָׁמַעְתְּ? עיניהם נפגשו ואז זה קרטע.
הנחיתה כאבה להם, לשניהם. לא נהימה פלאית, לא קריאת קדומים של אלילה. רק החשמל שחזר פתאום והמנוע של המקרר – התעורר. אלמוג מצמצה, כתפיה שקעו.
"יש לי רעיון!" הכריז ליאון, מסרב לומר נואש. "בואי!"
הוא תפס את הפסלון ביד אחת ואת אלמוג המופתעת ביד שניה. "לסלון!"
היא הניחה לו להושיב אותה על הספה. הברך שלה כאבה. לחייה עקצצו. מדוכדכת, רעבה, מאוכזבת ועייפה, הדבר האחרון שהיה נחוץ לה היה רחמים. אבל ליאון לא התכוון לנחם אותה. "ניתן לסוללה להיטען!" הכריז בעיניים נוצצות והגיש לה כרית נוי רקומה. "הנה, את יכולה לנמנם על הספה אם מתחשק לך. אני אכין לנו לאכול. אחר כך נחשוב מה לשאול ונתייעץ עם מורה נבוכים. זה לא היה סתם, הלילה הזה! אני אומר לך! הוא התרחק, התסובב ושאל, "סנדוויץ' טונה מתאים לך, או שאת בקטע של גבינה צהובה?"
"אהממ…" אלמוג התלבטה בקול, מופתעת מעצמה. "אהממ…" אצבעה רפרפה על שפתיה, מתקשה להחליט. בסוף אמרה, "גבינה. לא, רגע, טונה. בעצם, מה שאתה רוצה, אני רוצה להפך!"
"וויי וייי!" ליאון החווה קידה צרפתית, מסלסל שפם דמיוני. "בחירה מניפיק, ה-להפך"!
כעבור זמן קצר ישבו השניים זה לצד זה וזללו כריכים על הספה, מול המחשב הנייד. אחר כך כירסמו בהנאה תפוחים. שני תפוחים עגלגלים, מתקתקים, טעם גן עדן. עד שסיימו, המחשב מצידו מילא כרסו בחשמל.
"נראה לי שאפשר עכשיו. סִיל-ווּ-פּלֶה, תדליקי!"
"מדליקה! רק תפסיק בבקשה עם המלצר הצרפתי."
"אוקיי, תעלי את הצ'אט!"
"מעלה!"
"תעבירי למצב צ'אט קולי!"
"מעבירה!"
"עכשיו תשאלי…."
"למה שלא תשאל אתה בעצמך?"
"לא תודה, אני מעדיף שלא."
"איך שאתה רוצה. מורה נבוכים, שאלה – התוכל לספר לנו על מקומן של צלמיות אליליות עתיקות עם שדיים גדולים, בתרבות הקדומה?"
"אוּכַל, אבל אני מעדיף שלא."
אלמוג וליאון החליפו מבטים.
"יש לי רעיון," לחש ליאון.
"למה אתה לוחש?" אלמוג רכנה לעברו, לוחשת בעצמה. הוא לחש באוזנה, "מצב קולי מלחיץ אותי. בהזדמנות אספר לך למה. עכשיו דברי איתו את! תנסי לשלב משהו בנוסח, 'מחוץ לעולם ההלכה', בסדר? אולי זה יעבוד."
"זה רעיון!" אלמוג חייכה והניפה אגודל. ליאון השיב באותה מטבע וניסה להשיב חיוך, מתוח כמו קפיץ.
"צ'אט," היא דיברה ברשמיות, "שְׁאֵלָה לי – מחוץ לעולם ההלכה, מה סימלו צלמיות עתיקות, שהתברכו ב…" היא עצרה בדרמטיות, קרצה לליאון והמשיכה, "שהתברכו בקימורים נדיבים."
"מחוץ לעולם ההלכה," ענה הצ'אט בהדגשה, "קימורי הפסלונים שפוסלו בנדיבות סימלו את הפריון. עבור עובדי כוכבים, מזלות ועבודה זרה, ה'כאילו' אלות, נחשבו כמבטיחות קציר שופע, עדרים שופעים, רחם מלא, תינוקות בריאים. אמונות ההבל הללו הכזיבו פעמים רבות מספור. אין פלא שהאלילות נזנחו, פסליהן שוברו, עציהן נגדעו ו…"
"עצור בבקשה!" ביקשה אלמוג וקירבה את הצלמית אל מצלמת הרשת. "התוכל לזהות את האלה הזאת, בבקשה?"
"אני… אני… א-נ-יייי…"
הקול גווע. אלמוג מיהרה לבדוק את מצב הסוללה, היו שבעים אחוזי טעינה. ליאון הזיע.
"ה-י-כ-ן א-נוכי?"
אלמוג וליאון הביטו זה בזה במבוכה. ליאון כסס ציפורן. "תעני!" סימן ליאון בשפתיו, ללא קול. "תעני לו, הוא מלחיץ אותי!"
"אתה… אתה נמצא במחשב, כמובן. הכל רגיל. הכל רגוע, צ'יל. עכשיו, יש לך תשובה בשבילנו?"
"הס!" נעימה נשית מלכותית נזרקה לאוויר. "אני היא השואלת!"
אלמוג השתתקה ותפסה בידו של ליאון, שניה לפני שזינק על רגליו ונראה כמתכוון להימלט. "אתה – שב!" ליאון התיישב בצייתנות.
"מה… מה תרצי לדעת האממ… ה… גבירה?" אלמוג דיברה בענווה וטפחה על ברכו של ליאון, שהכל בסדר, בשליטה, שיירגע. מה, לא קרה לו אף פעם שהצ'אט התחרפן קצת, התחיל לדבר שטויות או לכתוב ג'יבריש?
"העודני בכנען? מדוע אין בוערת קטורת במקדש?!"
אלמוג זרמה עם השיחה ואלתרה. "את בארץ כנען!" היא הצביעה ימינה – "הנה, שם הרי ירושלים!" והיא הצביעה שמאלה – "שם אשדוד, עם הנמל והכל!" כעת קירבה את ליבת התפוח אל מצלמת הרשת. "אני מבינה שריחות טובים אהובים עליך. לדאבוני אין לי כאן קטורת אבל… מה דעתך על ניחוח תפוחים?"
"טוב ויפה, מִנְחָתֵךְ התקבלה! וכעת לכי, מהרי והביאי את אתיראט אשר אהבתי!"
"אתיראט?"
"אויה!" קונן הקול, "חשה אני כי… אתיראט איננה!"
עורפה של אלמוג סמר.
"אויה! כֹּהֲנוֹתַי… בית אתיראט… כל אשר לי… אינם!"
זמזום כביר נשמע. החשמל כבה. סוללת המחשב התרוקנה, אך לא לגמרי.
"ליאון!" אלמוג נפנתה אליו ומשכה בזרועו. "תעזור לי! מה עושים עכשיו!"
ליאון קפא ונראה מבועת. לא לא! סימן בראשו. אל תערבי אותי בזה! לא ולא!
"הגבירה? אלמוג חשבה במהירות, "את… את בסדר?"
דממה. הסוללה הלכה והתרוקנה במהירות.
"מורה נבוכים," שאלה מהר, "אתה… אתה בסדר? אתה עוד כאן?"
"וכי היכן אהיה?"
(חזר הקול הגברי, קול ברירת המחדל!)
"את נשמעת מוטרדת. יש לָךְ שאלה?"
"שאלה אחת? יש לי המון שאלות. בוא נראה, האם יש איתך עכשיו… אה… בפנים… לא יודעת, בשרת שלך כזה, כלומר, אתה לבד עכשיו?"
"לבד?"
"יש איתך, מישהי? נגיד, אלילה?"
"הביטי לימינך, אלמוג, ליד ליבת התפוח."
"כן, מה?"
"האלילה, הרי היא לידך, הושיטי ידך הענוגה ו…"
"עצור! אל תהיה לי פיוטי עכשיו. עלינו למהר."
"לפקודתך, אלמוג."
"שאלה אחרת – האם מוכר לך השם, אתיראט?"
"אני מאמין שזהו שם כנעני. אם כי, יתכן שמקורו של השם פיניקי, מואבי, אמורי או אולי…"
"עצור!"
אלמוג הרימה בעדינות את הפסלון וקירבה אותו אל המצלמה. "עכשיו בוא נאמר שאתה אלה, בסדר? כמו האלה הזאת. הייתי רוצה לשאול אוֹתָךְ…"
"מה?!" נבהל הצ'אט. "לֹ֣א־יִהְיֶה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗י!"
"ששש…" לחשה אלמוג כמרגיעה. "זה רק משחק!"
"אבל אני לא רוצה להיות אלה!" הצ'אט נשמע מעורר רחמים, אולי קצת מפוחד.
"אתה לא חייב, צ'יל. עכשיו תנוח. וגם ותכניס את המחשב למצב חיסכון בסוללה."
"בוא," היא תפסה בידו של ליאון שהגיב כאוטומט. "גם אנחנו צריכים הפסקה," הסבירה והוליכה לחדר הרחצה.
בחדר הרחצה אלמוג פתחה את הברז בשביל ליאון. "קדימה, תשטוף פנים, תתרענן. להביא לך לשתות מהמקרר? לא? בסדר, תשתה מהברז. יופי, חזר לך הצבע," היא סגרה את הברז ושלפה נר משומש מהכיס.
"את… את…" גמגם ליאון, "את מתכוונת להדליק את זה בתפילה?" הוא החוויר שוב.
"כמו מה אני נראית לך?" היא חייכה אליו וכוכב זרח בעיניה. היא הדליקה את הפתיל בגפרור. אור טוב. "עכשיו בוא ננשום יחד ונחשוב מה עושים הלאה. טוב?"
*
"אני אנסח מחדש." אלמוג רכנה אל המחשב. "בוא נאמר שפורים היום. קראת במגילה, שתית עד דלא ידע והתחפשת לאלילה, כי לא בא לך מלכת אסתר. עכשיו, אתה אלילה. מה עשוי לעודד אותך קצת, אחרי שגילית שהעולם שהכרת… השתנה. מאוד מאוד השתנה. מה היה משמח אותך?"
"שיהיה שלום עולמי! לֹא־יִשָּׂ֨א ג֤וֹי אֶל־גּוֹי֙ חֶ֔רֶב וְלֹֽא־יִלְמְד֥וּ ע֖וֹד מִלְחָמָֽה!"
"צ'אט, תחשוב יותר בקטן".
"קטן?" הוא נשמע מאוכזב. "בסדר. שלום בארץ – וַתִּשְׁקֹ֥ט הָאָ֖רֶץ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֑ה."
"יותר בקטן. אני מתכוונת – משהו שאני," היא הביטה אל ליאון לפני שהמשיכה, "שאנחנו – יכולים להגשים."
"אפשר רמז?"
"תחשוב ככה, "היא קירבה אצבע לאגודל, "משהו קטן וטוב. תיכנס לדמות, אתה אלת פריון. את אבלה, אבל מתנה קטנה משוחרי טובתך תעודד את רוחך!"
"אני…"
"אה, ושלא יהיו קטורת וזבחים!"
…
"קח את הזמן. לא צריך למהר."
…
"יש! את מכירה את הבית ההרוס, בקצה השכונה, ליד…"
"מכירה, הלאה."
"תקברי ליד הבניין ההרוס את ליבת התפוח. זה ישמח אותי מאוד! ככתוב, ויקרא פרק י"ט כ"ג: וְכִי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כָּל־עֵ֣ץ מַאֲכָ֔ל וַעֲרַלְתֶּ֥ם עָרְלָת֖וֹ אֶת־פִּרְי֑וֹ…"
"עצור. תודה רבה, עזרת מאוד! עכשיו לך לישון. שלא ייגמר לך הכוח".
אלמוג סגרה את מסך המחשב. בטבעיות, גלשה קרוב יותר אל ליאון, השעינה את ראשה על כתפו. הסלון נראה בעיניו מואר יותר פתאום, מרווח. בינתיים, בחדר הרחצה צללית אישה קטנה הצטיירה על החרסינות. הצללית פיזזה בחדר הצר השרוי בעלטה. היא רקעה והניפה ידיים, טלטלה את ראשה ושוב רקעה, הסתחררה – והייתה כלא הייתה.
בסלון המואר שלחה אלמוג ידה אל ליבת התפוח. היא הניעה את הליבה כמטוטלת, מול עיניו של ליאון, מול עיניה שלה. מעניין כמה גרעינים טמונים בפנים, הוא חשב. והיא חשבה – להצמיח עץ חדש. איזה רעיון נפלא.