תמיד אהבתי את הזקנה ממול, הייתי נוהגת לעבור ליד הבית שלה כדי שהיא תקרא לי מהחלון; "בואי ג'נושקה חמודה, יש לי חטיף שוקולד חדש הפעם." אף שזה תמיד היה אותו החטיף. אבל זה לא שינה שום דבר כי תמיד הייתי באה, ולא בשביל החטיפים.
הכי אהבתי את הבית שלה, בית יפה עם חלונות גדולים, ספות מעופשות וישנות ומנורות מתקלפות אבל בכל זאת, מהודרות. והכי טוב: כל הבית היה מלא בעתיקות; כדים, תכשיטים, מטבעות , כלי חרסינה ועוד. כולם כיסו את הבית שלה עד שכמעט נבלע בגל של חפצים.
בעיקר אהבתי אותו כי הוא הזכיר לי את המוזיאונים שאליהם היינו הולכים כשעוד היה לנו כסף.
כל פעם שבאתי אליה, היא הייתה מספרת לי על אחת מהעתיקות בביתה. לפעמים הסיפורים היו כל כל מטופשים שהייתי אומרת "זה לא יכול להיות אמיתי, הרי דברים כאלו לא באמת קורים " אבל היא המשיכה לטעון בתוקף שכל מילה שהיא אומרת היא אמת, ולא מוכנה לשמוע שום דבר אחר. כשזה היה קורה, הייתי פשוט מחייכת לעצמי ומהנהנת.
לפעמים הגיל לוקח איתך קצת מהשפיות שלך, הייתי נוהגת לחשוב. אבל למרות זאת, אהבתי את הזקנה.
לעומת זאת, ההורים שלי לא היו כל כך מרוצים מזה שביליתי זמן איתה.
היו עליה כל מני שמועות מוזרות שהסתובבו ברחוב.
לפעמים, אחרי שהייתי יוצאת מהבית שלה, הייתי יכולה לראות את השכנים נועצים בי מבטים.
פעם שמעתי חבר של אבא שלי מספר לו בלחישה, שהוא שמע שהיא סוחבת את העתיקות שלה מקיסריה.
אני זוכרת שכשאלתי את הזקנה על זה, היא נראתה מאוד מודאגת בנוגע לשמועות שמופצות עליה, ורק אחרי הרבה זמן של שתיקה היא הוסיפה בלחישה שנשמעה מאוד עצובה שהיא לא סוחבת עתיקות רק מקיסריה, אלא ממקומות היסטוריים בכל רחבי הארץ. ושהיא שונאת שמפיצים עליה שמועות.
המצב המשפחתי שלי המשיך להידרדר. ההורים שלי סיפרו לי שאנחנו במגמת ירידה מבחינה כלכלית, ושכדי למתן את המגמה נצטרך לעבור לדירה קטנה יותר במקום זול יותר.
סיפרתי לזקנה את זה באחת הפעמים שבאתי אליה.
העיינים שלה נראו עצובות, נוצצות כמעט.
היא ליטפה את ראשי ואצבעותיה המרוחות בלק שרטו את הקרקפת שלי.
לא היה לי אכפת.
"רק תבטיחי לי שתמשיכי לבוא כשתוכלי" היא ביקשה ממני, ואני הבטחתי.
הזמן עבר, ואיתו הגיע הרגע שבו הוכרחנו לעבור.
הבית החדש שלנו היה קטן משחשבתי.
היה בו חדר אחד עם כל הרכוש שלנו.
בפינה אחת של החדר, היה כיור קטן, גזיה, מיני מקרר וארגז עם כמה כלים, בפינה שניה ניצבה המיטה של ההורים שלי, מיטה וחצי לשעבר שלי, שהם בקושי נכנסו בה.
לידה, ניצבה המיטה שלי, מיטה פצפונת שמצאנו ברחוב, היא הייתה כל כך קטנה שחצי מרגלי כבר יצאו ממנה.
שירותים לא היה בדירה. כל פעם שהייתי צריכה להתפנות הייתי יורדת לחצר של הביניין שם היו שירותים משותפים ומקלחת.
למעשה הפריט היחיד שנשאר לנו באמת מהבית הקודם הוא כורסא שרוטה שאף אחד לא קנה כשמכרנו את הרהיטים שלנו.
להורים שלי בקושי היה זמן אלי, והחברים שלי, הסביבה שלי, ולפעמים אפילו הבית ספר, הפכו למקלט שלי.
השנים עברו, ובנתיים, שחכתי מהזקנה.
הבית ספר שלי היה במרחק שלושה קילומטרים מהדירה, ככה שכל בוקר הייתי מתעוררת בחמש וחצי, מתארגנת ואוכלת ( מה שיש ) במשך שעה, יוצאת מהבית והולכת עוד שעה וחצי אל הבית ספר.
כל בוקר.
בלי להתלונן, כי לא היה על מה.
זה לקח כמה זמן, אבל בסופו של דבר מצאתי לי מעמד.
ויתרתי כבר על הילדים המפונקים מהכיתה שלי, ועברתי לחבורות הרחוב, אלו שהיו יושבים מאחורי הבית ספר לעשן, הקולניים, המפריעים, וגם בסופו של דבר מאוד נחמדים.
היינו מדלגים על הבית ספר חצי כן חצי לא, מסתובבים ברחובות כמו ג'וקים.
ידעתי מה אנשים אחרים חושבים על החבורה שלנו, מה
הם חושבים על זה שאנחנו מבריזים,ומה הם חושבים על איך שאנחנו מתלבשים. הם כל הזמן אומרים שאין לנו כבוד למבוגרים, אבל אני אגיד לכם משהו, הסיבה היחידה שהחבורה הזאת- שאנחנו, מי שאנחנו עכשיו, זה בגלל שה"מבוגרים" האלו ויתרו על כל סיכוי שלנו להצליח בחיים.
את אותו היום, אני זוכרת טוב מאוד.
זה היה מהימים שבהם כן הלכתי לבית ספר, וראשי כאב.
אני כל פעם מופתעת מחדש לגלות כמה בן אדם אחד יכול לדבר ולדבר בלי הפסקה, אבל היום זה באמת היה יוצא דופן באופן מוזר.
באותו היום, הרעיון של לשבת בבית על המיטה ולנוח, קרץ לי לראשונה מזה שנים.
באותו היום, בפעם הראשונה, לא עצרתי לקנות סודה מכסף ש"שאלתי" מחברים, או לבקר חבר שגר בסביבה, או אפילו לשבת בפארק ולבהות באיזה עץ במשך שש שעות.
באותו היום הגעתי הביתה חמש שעות מוקדם יותר מהרגיל.
עליתי במסדרון המסריח מסיגריות אל הדירה שלנו.
מספר אנשים שישבו על הרצפה הביטו בי בשאלה, הם כנראה לא ציפו לראות אותי בשעה הזאת.
התקרבתי אל הדלת הפתוחה למחצית בכוונה להיכנס אליה ולהגיד שלום לאבי, שבדיוק דיבר עם חבר על הכורסא הבלויה שלנו, אבל משהו עצר אותי.
הסתתרתי מאחורי הדלת והקשבתי, ברור שלא חשבתי שיהיה לי למה להקשיב בדיוק, אבל משהו בבטן, הרגשה רעה כנראה, עצר אותי.
"הכל מסודר בוודאות?" שאל החבר של אבא שלי. היה לו קול נמוך שלא זיהיתי.
"כן. ולגבי טביעות האצבע, סידרתי לנו כפפות אטומות.
וגם אל תדאג לגבי הרחוב, זה רחוב של זקנים, ככה שאם נצא בלילה ניהיה מסודרים. " אבא שלי ענה.
"ומה עם הבית עצמו?" שאל החבר.
"לא משהו מיוחד. אני מכיר את המטורללת הזאת מספיק זמן בשביל לדעת שלא תיהיה אזעקה. במקרה הגרוע, נצטרך לפרוץ מנעול." אבא שלי ענה לו במין נביחת צחוק כזאת.
קיווצתי את הגבות שלי וצעדתי פנימה אל הבית.
"מה קורה פה אבא?" תבעתי לדעת.
אבא שלי הביט בי במבט מופתע , ובאופן מוזר, גם מעט אשם.
"זוכרת את הזקנה הזאת? זאת שתמיד היית מבקרת אותה?" הוא שאל, ואני הנהנתי לאיטו.
"אז היא מתה. נפטרה שלשום. "
בום.
זו הייתה מכה קשה של רגשות אשם.
רגשות אשם שמזכירים לי ששכחתי אותה לגמרי, ועכשיו זה מאוחר מדי.
היא מתה.
"זוכרת את אוסף העתיקות שהיה לה?" הוא המשיך.
ברור שאני זוכרת. הנהנתי שוב.
"אז…. מסתבר שהוא שווה הרבה כסף. המון כסף.
אז… היום בלילה אנחנו הולכים אל הבית שלה. " אבא שלי סיים בהיסוס.
"אז אתם עומדים לגנוב את האוסף שלה." ביררתי בהדגשה.
"כן משהו כזה." הוא הודה.
"זו גניבה אבא!" צעקתי. מודעת כמה הדבר נשמע מטומטם. אולי קיוויתי שאבא שלי יתחרט או יגיד משהו כמו: אההה נכון! גניבה זה אסור ולכן צריך לבטל את הכל. אבל זה לא קרה.
רק כדי להדגיש, זה לא שהייתי הילדה הכי תמימה שיש, כבר יצא לי לגנוב בעבר. אבל משום מה, עצם המחשבה של לגנוב מהזקנה, הזקנה שלי את אוסף העתיקות, האוצרות, שהיא כל כך אהבה זעזע אותי.
כן, רק עצם המחשבה זעזע אותי.
"ששששש תסתמי ילדה. " סינן החבר של אבא שלי, והביט באבא שלי במבט כועס.
אבא שלי החזיר לו מבט רגוע.
"זה מה שצריך לעשות כדי להציל את הבית שלנו. נוכל לקנות רהיטים חדשים! אולי אפילו בית חדש! אז אני מבקש ממך, בבקשה תביני. תביני שלא הייתה לי ולא תיהיה לי ברירה. "
נעצתי בו מבט חודר שיראה שאני לא מרוצה.
"אז אני באה איתכם. " קראתי אליו. אני לא אתן להם ללכת לבד לבית של הזקנה ולגנוב לה את האוסף שהיא הכי אהבה בעולם.
אבא שלי הביט בי, ואז בחבר שלו, ואז שוב בי.
"בסדר" הוא נאנח.
להיכנס לשכונה הקודמת שלי היה הדבר הכי מוזר בעולם.
הבתים היו גדולים ופרטיים, החצרות מטופחת והרחובות שקטים ונקיים.
היה מוזר וכמעט לא הגיוני לחשוב שפעם אני גרתי באחד מהם.
מיד ידעתי מה הבית של הזקנה.
הוא היה צבעוני, צבוע בצבע כחול ירוק חודר, עם חלון ראווה ענקי, בו מוצגים עתיקות על עמודים עטופים במנורות . מנורות כבויות.
בכללי, הבית עצמו נראה כבוי.
בלי אף אחד שיגור בו.
לא שכל אחד אחר היה עושה את הבית מואר,
אבל הזקנה לא הייתה כל אחד אחר.
החבר גיחך. "זה כמעט קל מדי. " הוא צחק ופסע לתוך החצר.
אבא שלי הינהן ועטה את הכפפות על ידיו.
"בואי." הוא סימן לי.
הבטתי לרגע קטן על הבית שוב.
אחרי שנגנוב ממנו את העתיקות, הוא עומד להיות בית רגיל.
עוד בית מהשורה בשכונה פנסית.
קצת שונה, אבל כמו כולם.
נשמתי נשימה עמוקה ונכנסתי לחצר.
הלכנו בשביל הצר שמוביל לדלת, משתדלים לשמור על השקט כמה שיותר.
אבא לחץ על הידית, והדלת נפתחה.
מתאים לזקנה להשאיר את הדלת פתוחה.
חייכתי לעצמי חיוך קטן, שבמהרה הפך ליבבה.
דמעה לחה זלגה על לחיי. הדלת פתוחה. אף אחד לא בא לבית שלה.
אף אחד לא טיפל בו, ניקה אותו או עשה בו אזכרה.
אני הייתי אמורה לעשות את כל זה, אני הבטחתי לה.
נכנסנו בצעדים מהירים אל הבית, אותו ריח מוכר שרר באוויר.
"תאספו כל פריט עתיק שאתם רואים, תעטפו אותו עם הנייר שלא יישבר ותכניסו לשקית. " אבא שלי לחש במהירות והתחיל לאסוף עתיקות.
העבודה הייתה מהירה יותר מכל מה שעשיתי בחיים שלי.
הייתי צריכה להיות עדינה כדי שלא ישמעו אותי ( ובעיקר כדי להימנע מששש עצבני )
אבל גם מהירה, מהירה מאוד.
תוך דקות חיסינו את כל המטבח והסלון ומילאנו שני שקים שלמים.
"תלכי לבדוק את החדר שלה. " קרא אלי אבי, והדחיק בקולו שאנחנו ממהרים.
הנהנתי וירדתי במדרגות הקומה.
החדר שלה נמצא מתחת לאדמה.
הייתי בו רק פעמיים בחיים שלי, וחבל.
אני זוכרת שתמיד הפחיד אותי הירידה אל החדר, אולי אלו היו המדרגות המשופעות בצבע לבן מנוקד ששורטות את כף הרגל, ואולי זה היה האור הכחול הזה שתמיד נדלק, לא ברור מאיפה.
אבל אי אפשר להגיד שהחדר לא היה מרהיב, כי הוא היה.
מיטת אפיריון ענקית ניצבה באמצע החדר, מוקפת בכילה מעוטרת בחוטים ססגוניים.
כל קירות החדר היו מצויירות ומקושקשות ומלאות בתמונות של ג'ונגל .
ג'ונגל פראי ומלא בסבכים.
זו בהחלט ההרגשה שניתנה בכניסתי לחדר, הרגשה של ג'ונגל פראי.
הבטתי מסביב לחפש עוד משהו, ואז ראיתי את זה.
באמצע החדר ניצב עמוד אבן עבה, שבתוכו, על הילת זכוכית, הייתה שרשרת.
השרשרת הכי יפה שראיתי בחיי.
שרשרת זהב משובצת אבנים – אבני חן נוצצות.
כל כך יפות וזוהרות בניצוצן, שיכולתי לדמיין את השרשרת על גופה של הזקנה.
אבל לא הזקנה שאני הכרתי, אלה זקנה אחרת. צעירה ויפה, עם עיניים כחולות חודרות, שיער שחור גולש ושפתיים מלאות ויפות.
היא נראתה כל כך מוחשית שיכולתי לגעת בה.
"מי את?" שאלה הזקנה הלא כל כך זקנה שמולי. זו שחשבתי שהיא רק בדמיון שלי.
"זו אני! ג'נושקה!" קראתי אליה.
עכשיו אני יוכל להתנצל על כל הזמן שבו שחכתי ממנה, על זה שהבטחתי ולא קיימתי. בלי רגשות אשם יותר!
"אההה! ג'נושקה שלי! הבטחת שתחזרי" היא אמרה בקול עצוב ומעט מתייפח.
"אני יודעת! בבקשה תסלחי לי! אני מבטיחה שאני לא אשכח אותך יותר!" קראתי לעברה בתחנונים.
"ג'נושקה…. תראי מה קרה לי עכשיו… אבל לכל בחורה עם סיפור כמוני צריך להיות סוף כלשהו נכון?" היא שאלה בחיוך מתבדח.
הנהנתי במהירות.
היא נענעה את ראשה.
"אז למה אני פה ג'נושקה? למה זה עוד לא הסוף?"
"אני…. לא יודעת… אני לא יודעת. " גמגמתי.
"זה פשוט לא הסוף. כמו כל סיפור חיים טוב, כשהדמות הראשית נעלמת מהחיים האלו ולא סיימה משהו בחייה הקודמים, היא תחזור. "
הנהתי לרגע, מנסה להבין את מה שקורה פה.
היא חזרה, חזרה בתור אישה צעירה.
היא לא השלימה משהו מחייה הקודמים, וזה קשור אלי בדרך כלשהי.
ברור שזה מה שיקרה.
ברור שאני קשורה בסיפור פנטזיה מוזר כזה על רוחות.
כל מה שרציתי זה רק להתנצל בפניה.
אני מניחה שאפשר לחשוב שלפחות עכשיו אני באמת אוכל להתנצל.
"שתדעי, שהסיפורים שלך היו מהדברים היחידים שהחזיקו אותי כשהיה לי קשה. אהבתי אותם כל כך!"
הדגשתי לה, שתדע את חשיבות הסיטואציה.
"הסיפורים שלי!" היא קראה בהתרגשות .
"החזיקי בי, ג'נושקה. " היא הפצירה .
ניגשתי אליה בזהירות, לא מבינה מה קורה, ואחזתי בידה. בד חולצתה הססגונית נמחץ בידי.
"תעצמי עיינים" היא לחשה לי.
עצמתי את עיניי בצייתנות, מרגישה את הכל מתערבל סביבי, ואוחזת חזק בזקנה, שהיא הדבר היחיד שנשאר מוחשי.
וכשפתחתי את עיני, כבר לא הייתי בביתה של הזקנה.
מצמצתי בעיניי. הזקנה כבר לא הייתה לידי, למעשה נראה שהיא נעלמה מהחדר.
משהו בחדר היה מוזר, ההרגשה הייתה מוזרה, כמעט כאילו כבר הכרתי את המקום, כמו ידעתי איפה הכל צריך להיות.
הנשימות שלי היו חדות, כאילו רצתי מרתון רק עכשיו. הבטתי על גופי בחשש, והשתנקתי.
זה לא היה הגוף שלי.
זה היה הגוף של הזקנה.
ולפתע הכל הכה בי.
זה המוזיאון מאחד הסיפורים שלה. זה למה ההרגשה הייתה כמעט מוכרת, לא בגלל שהייתי פה פעם, אלא בגלל שהזקנה תיארה לי כל פרט ופרט בחדר.
הזקנה הזיזה את רגליה קדימה במהירות, גופה היה כל כה צעיר וזז בכזאת אלגנטיות שהיה לי קשה להאמין שזו אותה האחת שהייתה מספרת לי סיפורים.
בזוית עיניי הבחנתי במישהו מתקדם לעברי במהירות, ולא מישהו שנראה כמו חבר.
ניסיתי לעצור לבלום או לפחות לרוץ מהר יותר, אבל לא הייתה לי שליטה על הגוף.
אני פה רק כאורחת, את הסיפור אני לא יכולה לשנות.
הזקנה ניגשה אל עיגול זכוכית קטן, ובתוכו שרשרת, השרשרת, וניפצה את הזכוכית בידיה.
הזכוכית השבורה פצעה את הידיים שלי, כלומר שלה, ודם זלג לכל עבר. אבל לא היה כאב. לא הרגשתי אותו. כמו הד שריחף מעלי, ההד שלי, אבל בלי יכולת לגעת בו.
האיש רץ אלינו במהירות, נכון לתפוס את ידה של הזקנה, אבל אנחנו הקדמנו אותו, והשארנו אותו מאחור.
"תאכל אבק!" צעקנו. מי ידע שהיא הייתה כל כך קשוחה.
נדחסנו לתוך מעלית ישנה בעוד שידי לוחצות על כפתורים בהיסטריה.
המעלית נסגרה ואנחנו המראנו גבוה. כל כך גבוה, שהייתי יכולה להישבע שהמעלית התנתקה מכבליה.
אבל אז הכל נעצר בבום, והדלת נפתחה.
אנחנו על הגג.
הבטנו לצדדים בחיפוש אחר כנראה אנשים נוספים, אבל לא נראה שיש מישהו על הגג.
חבל שאת המחשבות של הזקנה אני לא יכולה לשמוע, היה עוזר לי לדעת מה אנחנו חושבות עכשיו.
רגלי צעדו באיטיות אל הקצה של הגג.
מביטות אל הלמטה הרחוק.
למטה שבטוח ישמיד כל דבר שייפול אליו מכזה גובה.
אלפי בינייני משרדים ניצפו מולי, מבשרים את מותי הקרב.
לא. תחשבי חיובי, הזקנה בחיים! כלומר לא, אבל את זה היא בטוח שרדה. משהו טוב יקרה. משהו טוב יקרה. משהו טוב- הזקנה קפצה.
האוויר פגע בלחיי והימם אותי לשניה. קפצנו. זה הסוף.
אבל שום דבר לא היה לפנץי ההיגיון. אם היא קפצה, איך היא הייתה בחיים כדי לספר לי על זה?
ובכלל, היא סיפרה לי את הסיפור, ולפי מה שאני זוכרת, לא היה שום חלק שבו היא קופצת מביניין.
פקחנו אט אט את העיניים.
לא היינו על אדמה מוצקה, אבל נופלים בבירור לא היינו.
ריחפנו .
פערתי את עיניי. לא רק שהיינו גבוהות באוויר, היינו יציבות. הבטתי על העיר בעיניים פעורות, בינייני המשרדים השוממים שראיתי אז מולי, נעלמו.
ובמקומם, ניצבה מולי עיר עתיקות היסטורית. אמפיתאטרונים ענקיים ניצבו מולי, בתי ענק, מקדשים, בתי מרחצת ושלל דברים נוספים שאפילו לא ידעתי את שמם.
השרשרת הייתה רק כרטיס הכניסה שלה למקום הזה.
אז בסופו של דבר אפשר להגיד שהיא צדקה כשאמרה שהיא סוחבת עתיקות מכל הארץ,
אבל הארץ לפני אלף או אפילו אלפיים שנה.
התחלנו לזוז באוויר, כל כך קלות משקל, כל כך חופשיות.
מעולם לא הרגשתי כל כך חופשיה בחיי.
ובלי ששמתי לב, התחלתי לבכות.
"אני כל כך מצטערת. אני שחכתי אותך, והשארתי אותך לחיות לבד. אני צריכה שתדעי, שיותר אני לא אשכח אותך. גם כשאת לא פה." התייפחתי.
"הכל בסדר ג'נושקה. " הזקנה לחשה.
זו הייתה השניה שבה הבנתי שאנחנו כבר לא חולקות גוף.
"את הבאת לי משהו שלא היה לי במשך הרבה מאוד זמן, את הבאת לי הבנה. אני לא חושבת שאף פעם מישהו הכיר אותי כמוך. "
נענעתי בראשי.
"אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך. " לחשתי.
אני לא יודעת מה ניסיתי להוכיח, הרי בסופו של דבר דבריה היו לטובתי.
היא חייכה וליטפה אותי.
בחנתי את ידיה, שלאט לאט נוספו אליהן קמטים, לאט לאט עד שהן התחילו להתפורר.
"לא. " קראתי וניסיתי לאחוז באפר.
"לא!"
פניה, שהתפוררו אחרונות הביטו בי.
מחייכות בזוהר חמים.
שפתיה נעו בחיוך קטן , ואת מה שהיא אמרה, שמעתי רק אחרי שהיא התפוררה לגרגירי אבק.
"השם שלי הוא רות"
לפעמים אני נזכרת בסיפור שלה, בסיפור שלי.
וכשזה קורה, אני נאחזת בשרשרת, מרשה לעצמי להתרפק על הזכרונות והמראות שרק אני זוכה לראות.
מראות שכבר מזמן נעלמו מהעולם.
כל פעם שאני שם, יושבת לי על איזה גג ומביטה בשמיים, אני מתמידה להודות.
לא לאלוהים אני מודה.
אני מודה לרות.