איתן ספנסר, ארכיאולוג ידוע, עמד בקצה מדבר עצום: מרחב עצום של חול זהוב, הדיונות היו מפוסלות על ידי הרוחות הבלתי פוסקות שלחשו סיפורים על תרבויות נשכחות. איתן צמצם את עיניו אל מול השמש הבלתי פוסקת. הוא ניגב את הזיעה ממצחו וסידר את המגבעת המרופטת. ליבו פעם בתערובת של התרגשות ורעד. הוא השקיע שנים בחקר תרבויות עתיקות, והמאמצים האחרונים שלו הביאו אותו לכאן: לאזור המרוחק של סהרה בצפון אפריקה, בחיפוש אחר חפץ חמקמק המכונה "עין אמארה".
איתן לקח נשימה עמוקה וצעד קדימה, מוביל את צוות הארכיאולוגים המיומנים שלו דרך המדבר הלוהט. החול זז כמו גלים מתחת למגפיים שלו, שהיו עטופות בקשתות של חבלים הקשורים סביב הכף הקדמית והאחורית של המגף. הקשתות היו לא רק תכשיט מרשים, אלא גם שימשו כסימן של התנגדות וחוזק, הזכירו לאיתן ולצוותו שעליהם לעמוד מול כל האתגרים במסעות, בחפירות ובמיוחד עכשיו במדבר הבוער.
כשהשמש שקעה מתחת לאופק, והטילה צללים ארוכים על דיונות החול, איתן וצוותו סוף סוף מצאו את הנקודה שבה המפה שלהם ציינה שהקבר צריך להיות. אולם, לא היה לפניהם דבר מלבד מדבר ריק. חול היה מפוזר בכל מקום ושקט רועם. אכזבה נוראית שטפה את הקבוצה, תקוותיהם הידלדלו באור השמש הדועך.
בדיוק כשהם בחנו את הצעד הבא שלהם, הדממה התנפצה ברעש המנועים הרחוק. מתוך אובך החום המנצנץ הגיחה שיירה של טנדרים צבאיים מיושנים, כשמסגרותיהם המאובקות נשאו צלקות של קרבות קודמים.
משאית העופרת נעצרה. דלתותיה נפתחו בחריקות וחשפו דמות לבושה בחלוק לבן עמוס בעיטורים מוזהבים. חיוך מרושע התגנב על פניו של האיש כשצעד קדימה, עיניו נצצו בתערובת של ערמומיות וזדון. היה ברור שהוא זה שמושך בחוטים, ארכיאולוג מתחרה שחושק להשיג את העין של אמארה למטרותיו האישיות.
"היית במרדף פראי, נכון, ספנסר?" האיש התגרה, קולו נוטף התנשאות.
"אבל אל תדאג, אני כאן כדי לעזור לך למצוא את מה שאתה מחפש".
עיניו של איתן הצטמצמו: "אני מעדיף להירקב במדבר מלסמוך עליך שוב ויקטור!"
ויקטור חייך בלעג תוך סיבוב אחת מטבעות הזהב הנוצצות והוסיף:
"אולי אתה היית נרקב כאן אבל שנינו יודעים שבקבוצה שלך אתה לא תפגע"
איתן כיווץ את פניו ובאי רצון והורה לקבוצתו להתקדם לכיוון הרכבים. נכון לעכשיו הוא החליט לשחק את המשחק של ויקטור.
הצוות עקב מהצד בתהייה אחר איתן הנרגז. הם טיפסו לתוך הרכבים הממתינים. המתח היה כבד באוויר והלך והתגבר ככל שנסעו עמוק יותר לתוך המדבר. עיניו של איתן פגשו את עיניו של ויקטור בעימות חרישי. לאורך הדרך לא נשמע דבר מלבד המנוע המקרטע וחריקות החול עם הגלגלים. לבסוף הגיעה השיירה למחנה של ויקטור – יישוב מאורגן בתוך הנוף השומם. אוהלים ומבנים מאולתרים פוזרו באזור, ששומרים על ידי שומרים חמושים. הצוות ירד מהרכבים, עיניהם סרקו את המחנה, בחיפוש אחר סימן לעין אמארה.
"אה, ספנסר, תמיד כל כך חשדן. אבל אתה לא יכול להכחיש שהייתה לנו חלק ניכר מההרפתקאות ביחד."
איתן קמץ את אגרופיו, "הרפתקאות, כן. אבל הצמא שלך לכוח והתעלמות מההשלכות תמיד היו הדבר שהפיל אותך."
ויקטור ציחקק, קולו היה גדוש בהתנשאות: "הו, ספנסר, אתה תמים מדי. העולם הוא לא שחור ולבן. כוח הוא זה שמניע את ההתקדמות. עם העין של אמארה, אני יכול לפתוח ידע ולעצב מחדש את העולם כראות עיניי".
הלסת של איתן התהדקה: "אתה תביא רק כאוס והרס. צריך להשתמש בכוחה של העין להבנה ולשימור, לא לרווח אישי."
לפתע נשמעו צעקות וקריאות ממרכז המחנה. אחד מאנשיו של ויקטור מיהר קדימה, "מצאנו את זה!" הוא קרא, התרגשות ניכרת בקולו, "המקדש!"
לבו של איתן החסיר פעימה כשהחדשות הדהדו במחנה. לפי מה ששמע עין אמארה הוסתרה במקדש בני האמארה, ציוויליזציה עתיקה, ששלטה פעם במדבר העצום של סהרה. תרבותם נחרטה בהריסות המלכותיות ובכתבי הירוגליפים מורכבים שעיטרו את מקדשיהם. אנשי אמארה היו ידועים בידע המתקדם והקשר העמוק שלהם עם החולות והרוחות. אף על פי שאבדה זמן רב, מורשתם חיחלה במשך דורות וסיפוריהם התגלגלו מפה לפה. הוא החליף מבט עם הצוות שלו, חשש בעיניהם. הם ידעו שהמקדש יכול להכיל את עין האמארה.
עיניו של ויקטור התרחבו בתאוות בצע כאשר מיהר לכיוון מרכז המחנה, צעדיו מלאי תכלית. הוא הלך בזריזות. קבוצתו של איתן עקבה בצמוד מאחור, נחישותם תואמת את להיטות יריבתם. הם הגיעו למקום שבו התאספו, נקודה עמוקה מלווה בסולמות עץ, עטי חפירה ובמיוחד אנשים של ויקטור. עיניהם ננעצו בשבר המבנה העתיק שהיה מונח לפניהם.
המקדש ניצב כמו עמוד ענן, שקט ומופלא. אבן על אבן, בנוי בקפידה מיומנות של אנשי האמארה העתיקים, המקדש היה מרהיב. באבן המנוצלת היו חרוטים סמלים וגליפים. לבו של איתן התחזק כאשר זיהה את הדפוסים המוכרים.
"עין אמארה לא כאן!",
איתן הכריז.
"איך אתה יודע?!",
פנה אליו ויקטור בזלזול ונרגזות.
"בני האמארה בנו את המבנים החשובים עם עיקול כפול בכניסה, כמה אתה רואה כאן?",
"אחד", ויקטור מלמל.
איתן וצוותו עמדו מול המקדש המפואר, שטפה אותם תחושת יראה. הם התפעלו מהגילופים המורכבים ומהסמלים העתיקים שעיטרו את קירותיו. אבל שלוותם התנפצה על ידי קולות קבוצת שכירי חרב של ויקטור. נושאים מטעני חבלה, פונים למקדש.
עיניו של איתן התרחבו באימה כשראה את שכירי החרב מקימים את חומרי הנפץ, ממהר לעבר ויקטור, קולו מלא כעס ודחיפות.
"ויקטור, זה טירוף! אנחנו לא יכולים להרוס את המקדש הזה"
אבל ויקטור, סירב להקשיב. "הגעתי רחוק מכדי לתת למישהו אחר לגנוב לי את העין. אני לא אחלוק את כוחה עם אף אחד, במיוחד לא איתך, איתן!"
"העין שלך?! אתה שומע את עצמך מדבר?!"
"קחו אותו",
ויקטור הורה לשכירי החרב, הפנה את גבו והחל ללכת.
"תודה על שירותך",
הוסיף בצחוק לועג.
אבל הצחוק לא נשמע לאורך זמן,
"ויקטור פרנסיס אתה עצור!",
המתחם הוקף שוטרי FBI, חמושים היטב ומובילים במספרם, נושאים את ויקטור לרכב.
איש גבוה וקירח לבוש אפוד ותג:" רוברט לאוסון" התקדם לכיוונו של איתן בחיוך רחב ולחץ יד.
"ידעתי שאפשר לסמוך עלייך".
איתן השפיל מבט.
– – חמישה חודשים לפני – –
השמש של הבוקר חדרה בין התריסים. החלל החל להתמלא בריחות של קפה חם ומאפים. מסביב, ריהוט מדויק ונעים לעין. בשולי השולחן העגול כוס קפה. כיסאות רכים עומדים לצידו, במרכז השולחן מתרכז טלפון נייד והרבה בלגן, נראה כמו לוח חקירות מפוזר ועמוס, מלא בקטעי מסמכים, תמונות ורעיונות. תמונות של אתרים ארכיאולוגיים נשקפות בכל פינה. פיסות מספרים, מפות ותצלומי אנשים מלווים בחוטים אדומים המתוחים לכל עבר ורישומים זריזים על פתקאות. מתחת לערמות החוטים והתצלומים מונח אקדח, בסמוך לטלפון מופיע תג: "סוכן בכיר: איתן ספנסר".
צלצול הטלפון הפר את דממת הבוקר,
"כן?",
איתן שאל בקור רוח.
"הגיע הזמן לסיים עם זה",
ענה קול עמוק, צליל קצר נוסף, הטלפון נותק.
איתן נפלט לרחוב הרועש של ניו יורק, מכוניות צפרו, בלמים צווחו וסימפוניה של קולות הידהדו מגורדי השחקים המתנשאים. איתן החל ללכת, התחמק מהולכי רגל וניווט במבוך הרחובות המשתנה ללא הרף. המוניות התרחקו. החלק החיצוני הצהוב שלהן היה רק טשטוש ארוך של תנועה. איתן האיץ את קצבו, זינק בין מכוניות שנתקעו בשעות העומס של הבוקר. גורדי השחקים נישאו מעל, הטילו צללים ארוכים על המדרכה למטה. חלונות שיקפו את השמים, ניצנצו כמו מראות. מוזיקאי רחוב ניגן מנגינת ג'אז על הסקסופון שלו. התווים נטמעו ברעש, והוסיפו נפח לקצב של העיר. צעדיו של איתן הואצו, ותאמו את קצב המוזיקה.
לבסוף, היעד עלה לעין: בניין משרדים גבוה התנשא בקצה השדרה. איתן דהר את הקטע האחרון, הגיע לכניסה בדיוק כשהשעון צילצל. הרחוב הסואן נותר מאחור. עומס הבוקר נמוג ברקע כשהוא נכנס למעלית, הדלתות נסגרו מאחוריו והפרידו בינו ובין העולם שבחוץ.
דלתות המעלית נפתחו בקומה הרביעית של מטה ה-FBI, וחשפו מסדרון מעוטר ברצפות שיש מלוטשות וקירות אפורים. הסוכן איתן, יצא באיטיות. צעדיו הידהדו במסדרון השקט. משרדים עם קירות זכוכית ציפו את הקירות, חשפו הצצות של סוכנים שהיו שקועים בעבודתם וחקרו בתיקי תיקים או היו עסוקים בדיונים קולניים ואינטנסיביים.
איתן עבר ליד שורה של לוחות מודעות והבחין בתצלומים ותרשימים מוצמדים. התרשימים הציגו חקירות מתמשכות ופושעים מבוקשים. מבטו ריצד על פניהם של אנשים ובניהם – פנים רעות לבוש בחלוק לבן מוזהב תחת הכיתוב "ויקטור פרנסיס: ציד אוצרות". אינספור אתרים ומוזיאונים ארכיאולוגיים נפלו קורבן למזימות הערמומיות של ויקטור פרנסיס: פסלים יקרי ערך; כתבי יד עתיקים; ושרידים שאין להם תחליף הוברחו על ידי ויקטור ואבדו לעולם לנצח. האוצרות הגנובים האלה, התפוגגו לאוספים פרטיים, ומוסתרים מעיני הציבור.
בהגיעו לדלת המסומנת "מר רוברט לאוסון", הרים את ידו כדי לדפוק, אבל הדלת נפתחה לפני שיהיתה לו הזדמנות לעשות כן.
המשרד שידר אווירה של סמכות. שולחן כתיבה גדול מעץ שלט בחדר, ואורגן בקפידה עם ערימות של קבצים, לוחית שם הנושאת את שם הבוס ומחשב שולחני מלוטש. הקירות עוטרו בתעודות ושבחים ממוסגרים. מדפי ספרים מהקיר עד התקרה עם כרכים על פסיכולוגיה פלילית, זיהוי פלילי וטכניקות חקירה. המדפים היו משובצים במזכרות אישיות – תמונות משפחתיות, מדלית וגלובוסים.
הסוכן המיוחד רוברט לאוסון, הבוס של ה-FBI, גבוה וקירח, נשען לאחור בכיסאו. עיניו ננעצו בסוכן המיוחד איתן ספנסר. החדר התמלא באווירה של ציפייה, כאילו הקירות עצמם עצרו את נשימתם.
בקול רגוע ומצווה, פתח רוברט:
"איתן, הגיע הזמן להביא את משחק החתול והעכבר הזה עם ויקטור לסוף. יש לי תוכנית, מלכודת שתגרום לו להאמין שסוף סוף מצא את מה שהוא חיפש כל השנים".
עיניו של איתן התרחבו. הוא רכן קדימה, תשומת לבו נלכדה במילותיו של רוברט. נדמה היה שהכובד של כל ההזדמנויות שהוחמצו ולילות חסרי שינה שעברו על עקבותיו של ויקטור פגע בו.
"ניצור חפץ בדיוני, "העין של אמארה", שריד של כוח עצום שוויקטור היה אובססיבי אליו במשך שנים. נשתול מידע והדלפות, מה שיגרום לו להאמין שזה בהישג ידו. זה כבר החל, בנינו רשת שנועדה לפתות אותו לצאת מהצללים".
איתן הסתכל קשוב ודרוך.
"ראיתי את המחויבות שלך למשימה הזו", אמר רוברט, בקולו נימה של גאווה.
"זה הרגע לו חיכינו, שיא כל המאמצים שלנו. ביחד נביא את ויקטור לדין".
"מה אתה צריך שאעשה?"
איתן שאל בזריזות.
רוברט חייך וענה תוך שנשען לאחור שנית: "את דמותו של איתן ספנסר הארכיאולוג הידוע למשימה אחרונה ביותר, תבחר כל סוכן שתרצה ל"צוות הארכיאולוגים"
איתן הנהן, יצא מהחדר תוך שליפת הטלפון, נשם נשימה עמוקה, אצבעותיו רקדו על המקלדת בזמן שחיבר הודעה לויקטור: "סהרה, עין אמארה, מלכודת!".
המחשבה על עבודה לצד ויקטור, העבירה צמרמורת בעמוד השדרה של איתן. אבל הוא ידע שזה הכרחי להצלחת תוכניתם. כעבור כמה רגעים קפצה הודעתו של ויקטור: "הכל ממשיך לפי התוכנית כשאני אתפס תתחיל את השלב האחרון בתוכנית, רות-סוף, ויקטור"