23:58, 25 בדצמבר, 1625
"אני מצטער לואיס" ואפילו מכשף דגול כמו גאורג האן* לא הצליח להחזיק את הדמעות בעיניו, "עשיתי את כל מה שיכולתי, החזקנו מעמד שלוש שנים אך אני בטוח כי המשפטים יחודשו בשנה הבאה" מה שהייתה לפני רגע ארוחה עליזה לכבוד חג המולד נהפכה לשיחה מתוחה על מצב המשפטי של מכשפים כיום. "אני ואדם מתכוונים לנסוע לחצי שנה. אם צריך אני אתייצב מול קיסר האימפריה. אנחנו נחזור לבמברג לקחת את הבנות, הן יצטרכו להישאר פה עד שמריה תהיה בת עשרה לפחות."
בעקבות מילותיו של האן לואיס לא יכל שלא להביט לעבר הילדים. אולם אדם כבר היה בן חמש עשרה הוא עדיין סירב לשבת בשולחן המבוגרים, במקום זאת הוא שיחק עם אחותו הקטנה ודורותיאה שיחקה בי ובשאר בובות הפרווה. דורותיאה, כמה חבל יהיה אם ממשפט כישוף קטן ומסכן העולם יאבד ילדה בת שש כאמיצה וחכמה. על אף גילה היא כבר החזיקה את מטה הקסמים בבטיחות ואפילו יכלה להרים חפצים בעזרת כמה קללות בלבד. אלא אם כן היא לא מרימה אותי, לפחות מאז שהפילה אותי לבריחת בוץ ההיא. יכולתי לחוש בכאב מייסר בו התמלא ליבה, כאב שלא ירד גם כשישנו מחובקות באותו לילה.
דורותיאה, כמה שהיא יפה, והיום במיוחד. עם שיערה הבלונדיני הגלי ועיניה הירוקות ניתן היה לראות כי היא בת למשפחת מכשפים טהורה, למרות שמלתה הלבנה הערב העניקה לה מראה של נסיכה. קלרה הנחמדה הביאה לדורותיאה שתי מטבעות הזהב שלה. דורותיאה חונכה טוב, כמו כל יליד מכשפות ולכן לא הייתה אנוכית. את הטבעת הראשונה היא לבשה על אגודלה שהיה האצבע היחידה שהייתה מספיק גדולה. את השניה היא לבשה על ידי הקטנה, בגלל גובהי שהיה בסך הכל ארבע עשר סנטימטרים בפעם האחרונה שדורותיאה בדקה, הטבעת הייתה יותר כמו צמיד ענקי על ידי הקטנה. למרות הזהב, דורותיאה חשבה כי לא נראתי מספיק חגיגית ובמהרה היא מצאה סרט ורוד לקשור סביב צווארי כך שהיום הייתי מוכנה לחגוג.
"בבקשה גאורג, אני בטוח כי המצב לא גרוע כפי שאתה טוען" סוף כל סוף לואיס ניתק את מבטו מבתו.
"גם אם לא." התפרצה קלרה, "אינך חושב שכדאי להיות מוכנים לכל מתרחש? ואם תרשה לי לשאול, מאיפה הגיע לך המידע כי גאורג טועה? שתדע לך, גם אני מזהה התדרדרות במצב. הריי לא סתם החזירו את 'פטיש המכשפות'* לספריה!" קולה התחילה לעלות אך לא נראה כי דורותיאה שמה לב לצעקותיה של אמה.
"קלרה יקירתי, אין לנו ממה לדאוג. יעצרו אותך במשפט כישוף רק אחרי שיבחינו שאישה מבקרת את הספריה המרכזית, רק כך יאשימו אותך בכשפים. אחרת איך נתפס?" לואיס היה תמיד רגוע אך היום חשתי שהוא רגוע מדיי.
"ובכן, התשובה לשאלה שלך היא פשוטה מאוד ולפני שאענה עליי להתנצל בפני משפחת האן מראש. כולנו פה יודעים שמשפחתך על הכוונת, גאורג. אינך חושב לואיס שבמהרה הם יבואו אחר חבריהם הקרובים?" ידעתי שדורותיאה היא אחת מחבריהם הקרובים ולא הייתי בטוחה אם זה דבר טוב או רע.
"האם זאת הסיבה שקטפת את כל הכוכביות בחצר, קלרה?" ולואיס צדק. קלרה באמת קטפה את הפרחים האדומים בצורת כוכב. אלו הם הפרחים האהובים של דורותיאה וגם אני יכולה לחוש ביופי שלהם, בעיקר מאז שעשרות כוכבים אדומים מקשטים גם את גופי.
"ומה ציפית ממנה?" דודה הלנה התערבה, "גם השכן הבן תמותה הזה, הלך עם 'פטיש המכשפות' וכשראיתי זאת ישר אמרה לקלרה לקטוף את הפרחים. בהתחלה היא לא רצתה, טענה כי הם יפים! אך מה יכול להיות מכוער? מוות כי איזה שכן ראה כוכביות! מזמן היינו צריכים לחזור לחיות ביערות אם אתם כל כך מפחדים מהעולם הפנימי! הנכם מבינים כי בני תמותה לא רוצים אותנו?!" אם קלרה ידעה להרים את הקול, דודה הלנה ידעה להרים על הרגליים את כל הרחוב. הפעם היא צעקה כחזק שאפילו אני לא הצלחתי להשאיר את דורותיאה שקועה במשחק. היא מתחה את צווארה וסובבה את ראשה כלפי אמה אך קלרה לא שמה לב לבתה הקטנה כלל והמשיכה לזרוק הערות ללואיס. גבותיה של דורותיאה עלו למעלה. ידעתי שנלחצה. עם זאת לא הצלחתי להזיז את גופי או לצעוק את שמה ולקרוא לה לחזור לשחק. לא הצלחתי לעשות כלום כמו תמיד. והרגשתי רע.
"וסופיה הרבה יותר יפה מהעכבר שלך" אורסולה החזירה את תשומת ליבה של דורותיאה אל המשחק. פחות או יותר.
"יש לה שם!" דורותיאה הרימה אותי אל כתפה וחיבקה אותי חזק חזק, "זאת גודי! וזאת עכברה, לא עכבר." למרות שאורסולה הייתה רעה היא צדקה במשהו. סופיה באמת הייתה בובה הכי יפה שראיתי ועוד בשמלתה הוורודה…אם לחשוב על כך סופיה באמת נראתה כמו מריה. לשתיהן אותו שיער חום מבריק עיניים שחורות ושמלות ורודות, תמיד רק שמלות ורודות. "יופי זאת רק דעה. תתבגרי." דורותיאה צדקה וברגעים כמו אלו הרגשתי שחום נעים ממלא את בטני.
"אתה יכול לעשות מה שבא לך לואיס, אני בורחת מפה עוד שבועיים." התוודעה דודה הלנה. "במאה הקודמת עינו את אבא, אולי קלרה הייתה קטנה מדיי בשביל לזכור איך הוא כמעט מת אך אני לא אסבול מזיכרונות נוספים אחרי שאתה לואיס, תביא את משפחתך אל סופך."
"אינני חושב כי יש צורך להחלטות מהירות. חוץ מכמה מקרים בודדים של גזענות דבר אינו קרה מאז 1622*-"
"מה נשאר לנו עוד לעשות לואיס? אם אמא שלך היא לא בתולה שונאים אותך כאן. היינו צריכים לעזוב עוד אז." רטנה הלנה.
"אולי זה היה נכון למצב אשר שרר בתקופה ההיא", לסבלנות של לואיס להלנה תישאר לתעלומה לנצח. "כרגע אני רוצה להישאר בקרבת המשפחה והחברים שלי ולהנות מהחג." ובזה נגמר הדיון. לפתע דורותיאה אחזה בי וקמה על רגליה, משום מה היא רצה אל שולחן המבוגרים. דורותיאה חייכה אז גם אני הנחתי לעצמי לחייך מבפנים.
"פאתה*, פאתה!" גופי קיפץ יחד עם דורותיאה. "מה השעה? מה השעה? מתי נפתח את המתנות?"
לא היה שעון בבית, הם היו יותר מדיי יקרים. ללואיס היה רק שעון כיס שגאורג הצליח להביא לו דרך העבודה. הוא הוציא את השעון מכיסו והרים את גבותיו בהפתעה.
"קצת יותר משתים עשרה, את יכולה ללכת לפתוח את המתנות עכשיו", אני חושבת שיכולתי להרגיש את הניצוץ בעיניה של דורותיאה. היא נשקה לפאתה שלה ורצה לעץ האשוח הגדול במרכז הסלון. אדם ואורסולה הצטרפו אליה בזריזות.
"את תנוחי פה, אני רוצה להראות לה את מה שקיבלתי" היא הניחה אותי ממש מתחת לקישוט בצורת כדור בדולח והתחילה לחפש את הקופסה עם שמה. אדם ואורסולה מצאו את שלהם הרבה יותר מהר אך חיוכם לא היה כבהיר כמו זה של דורותיאה כאשר ידיה סוף כל סוף פתחו את המכסה.
"הא" לסתה נשמטה וגבותיה התרוממו, "אההה!" היא צרחה בחיוך ורצה לעבר לואיס לחיבוק. "תודה תודה תודה" היא הרימה את השרביט הראשון שלה באוויר והניחה את קשת הכוכביות האדומות על הראש.
"ונתתם לקטנה שלכם שרביט, מרלין, איך אני ואת באנו מאותה משפחה?" דודה הלנה הביטה אל קלרה שסימנה לה עם היד 'לסתום'.
"טוב! אני אלך להראות לגודי!" דורותיאה נשקה ללואיס ורצה חזרה אליי, נרגשת מתמיד. ולפי התחושה בבטן, אני חושבת שגם אני התרגשתי בשבילה.
11:45, 1 במרץ, 1626
דורותיאה לא לבשה את הקשת עד סוף החורף. היא התכוונה לשמור אותה לאביב וללבוש אותו כל יום עד הקיץ הבא. כך שאביב הראשון היא יצאה החוצה לשחק. היא לקחה אותי ואת השרביט מהשידה שלה ורצה לחצר הפנימית, אל הדשא הירוק. פעם היו בחצר הרבה יותר פרחים מיוחדים, מפרחי ריפוי של האלפים ועד לפרח עם עלי כותרת צבעוני שמגשים את המשאלות המסורות ביותר, בגינה אפשר היה למצוא הכל. עכשיו, חוץ מכמה ערוגות פרחים של ורדים משעממים לא היה כלום אך לדורותיאה זה לא הפריע, המשחקים שלה היו זהים לקודמים.
"אני אהיה זהירה הפעם, באמת באמת." היא הניחה אותי על האדמה וכיוונה את השרביט עליי, "נכון שבפעם הקודמת נפלת לתוך שיח קוצים אבל עכשיו זה לא יקרה, מבטיחה מבטיחה." היא שמה אותי על האדמה והרימה את שרביטה לאוויר, הקשת שלה נראתה אפילו יותר יפה באור השמש. היא מלמלה משהו לא ברור מתחת לאפה, אור בקע משרביטה ולכמה רגעים לא ראיתי כלום.
"לא הבנתי איך הגת את הקללה" אמרתי לה,
"אה!" היא התרחקה בצרחות והרגשתי את הפחד שבעיניה.
"אה? זאת נשמעת כמו קללה פשוטה"
"ממתי את מדברת?" הפחד בעיניה התחלף לסקרנות,
"אני? אני לא מדברת. אני אף פעם לא דיברתי-אה!" ממתי אני מדברת?
"אני ידעתי שאת חיה" היא הכריזה, "אך חיה כל כך? את יכולה לזוז?"
"אני אף לא עשיתי את זה…" יד ימין, זה לא כזה קשה, יד ימין. יד ימין שלי זזה והרגשתי איך האוזניים שלי עולות למעלה. "זה נחשב?" לא הייתי בטוחה.
"כן! זה ממש נחשב!" היא התקרבה בחזרה, התיישבה על ברכיה והנמיכה את ראשה כך שהוא היה מול שלי. "את יכולה ללכת?"
"לא כל כך ניסיתי האמת"
"אל תדאגי! אני אעזור לך" היא אחזה בידי בין שתי אצבעותיה והרימה אותי על רגלי, "את מוכנה לעשות צעד?", אם לא הייתי עשויה מבד הייתי מחווירה. לא הצלחתי לענות לדורותיאה, ריכזתי את כל מחשבותיי בהזזת הרגל. רגל ימין, זה לא כזה קשה, רגל ימין. הרמתי את רגל ימין שלי.
"אוי-" נפלתי קדימה וכל מה שעצר אותי מליפול על האדמה המלוכלכת הם אצבעותיה של דורותיאה, אוזניי רעדו למשמע צחוקה המתוק.
"אני חייבת להראות אותך לפאתה! או לפחות למאתה*, את חושבת שתוכלי להחזיק בי כל עוד אנחנו הולכות?" היא הרימה אותי באוויר ותחושה חדה ומוזרה עברה לי בכל הגוף, אף פעם לא הרגשתי אותה. כאשר דורותיאה הניחה אותי על כתפה היא עברה.
"אני יכולה לנסות?" דורותיאה לא התייחסה לשאלתי ורצה, מהר מהרגיל, לתוך הבית, לקומה השנייה, למשרד של אביה.
"זה מגוחך! הוא אפילו לא מכשף, איך יכלו לעצור אותו?" יכולתי לשמוע את לואיס מבעד לדלת, אם כן לא נראה לי שדורותיאה שמעה כי היא ישר תפסה את הידית.
"אולי כדאי שנציץ קודם ונבדוק אם לואי-פאתה לא עסוק?" לחשתי לאוזנה,
"אולי." היא לא עזבה מהידית אלא פתחה אותה בזהירות כך שלא השמיעה קול ובין הקיר לדלת נוצר חריץ צר.
"מה אם טעית? אני סביר שטעית. זאת חייבת להיות טעות, נניח ומשפטי הכישוף חזרו והם באמת התכוונו לעצור מכשף, למה שיטעו ויעצרו בן תמותה? כיצד בן תמותה יכל ליצור חשד?" לואיס דיבר אל צלחת כסף שבקצותיה התגלגל לו במעגלים תפוח*.
"אני לא יודעת את הפרטים, אמרתי לך רק את המידע שקיבלתי מחבריו של בעלי." קולה של מריה נשמע מהצלחת אולם חל בו שינוי, הוא לא היה רך כמו בדרך כלל, קולה היה צווחני ורועד. גבותיו של לואיס התרוממו למצחו שהזיע, הוא התיישב באנחה על כורסתו והשקיע את פניו בידו.
"וידוע לך מתי המשפט יתקיים ומה העונשים המובחרים?" כל גופו של לואיס התקשח והוא לא דמה בכלל ללואיס שהכרתי.
"לא, על העונשים יש לי רק שמועות"
"אנא פרטי"
"אומרים כי שריפה תהיה הדרך העיקרית בה יוציאו להורג. כמובן שניתן להכין את שיקוי החסינות אך באילו כמויות? ומאיפה נוכל להשיג כל כך הרבה נוצות של עוף החול? במידה והשמועות נכונות אני מפחדת שכולנו נשרף למוו-"
"טוב, אני לא חושבת שהוא עושה משהו חשוב. מה את חושבת? שנתפרץ?" דיברתי לפני שדורותיאה תפענח את פשר דבריה של מריה.
"בטח" היא צחקה ופתחה את הדלת לתוך המשרד בתנופה. מלבד הסלון הוא היה החדר הכי גדול בבית והאהוב על דורותיאה. הקירות הירוקים היו מכוסים באלפי תמונות קטנות ולצידם שמות. כל התמונות היו מחוברות בקווים, חלקם עקומים וחלקם ישירים ואף קו זיגזג אחד. דורות על גבי דורות היו מתועדים על הקירות הללו, כמה חבל יהיה אם בית עם היסטוריה שכזאת יישרף. את הקיר המערבי והדרומי קישטו עשרות מדפי ספרים. הייתי בטוחה שגם בספריה המרכזית לא היו כמויות אדירות כמו שהיו במשרדו של לואיס.
לעומתם, על המדפים בקיר המזרחי לא היה אף ספר. המדפים היו עמוסים בצנצנות של חרקים, דגים מתים, רגלי צפרדעים ו…זנבות של עכברים. במדף מתחת השתרעו בקבוקים משונים של רעלים, על צורתם אי אפשר היה לסמוך. מה שנראה כמו מיץ תפוזים עלול להצמיח לך כנפיים ולהעיף אותך למותך. מה שנראה כמו מים טהורים עלול להראות את טוהר ליבך ובעקבות זאת להפוך אותך לחיה. לעולם לא תנחש באיזה בקבוק מסתתר סופך. ועל המדף הכי גבוה, שדורותיאה הצליחה לראות רק כשעלתה על קצות אצבעותיה, שכבו להן מאות שקיות של אבקות שונות. האבקה בשקית שמקדימה יכלה להיות עוד אבקת שינה פשוטה של לואיס אך האבקה תמיד יכלה להתברר כאבקת פיות שתקח אותך גבוה לשמיים ולעולם לא תמצא דרך חזרה לאדמה.
על הקיר הצפוני לא היו מדפים, במקום זאת שתי גרמי מדרגות הובילו לדלת זכוכית אחת, ממש באמצע הקיר. כמה שהיא חיפשה, דורותיאה אף פעם לא הצליחה לראות את דלת הזכוכית מחוץ לבית. היא עדיין לא הבינה למה, גם אחרי כל הערבים שישבנו יחד וצפינו בעשרות חצרות דרך חלקי זכוכית הזעירים.
"פאתה!" דורותיאה חייכה ורצה לזרועותיו של לואיס, נאחזתי בכוחותיי האחרונות בשמלתה הקלה בתקווה לא ליפול. היא לא שמה לב לקמט שנוצר בין גבותיו ולעיניו המפוחדות בעוד שאני הרגשתי את חרדתו מבפנים. "אני מצטער גברת האן, אני אחזור אליך" הוא עצר את התפוח והניח אותו על השולחן ליד הצלחת. "דורותיאה" יכולתי לשמוע את הניסיון להישמע אוהב בקולו של לואיס אך הבעת פניו היתה מנוגדת למה שיצא מפיו. "פאתה עסוק עכשיו-"
"אבל, אבל, אני חייבת להראות לך משהו ממש ממש חשוב!" היא אחזה בגופי והורידה אותי מכתפיה.
"למה שלא תראי את זה למאתה? היא הלכה לאסוף פירות אצל משפחת וולדק, למה שלא תעזרי לה?" לואיס ליטף את שיערה של דורותיאה בחיבה. משפחת וולדק גרה מעבר לפארק ודורתיאה לא פעם אחת הגיע אל בית המשפחה ברגל.
"טוב פאתה" היא נשקה ללחיו, החזירה אותי על כתפה ורצה לדלת היציאה.
ולשניה אחת יכולתי להביט בבובת עכבר שנעצה בי מבטים מעבר למראה. בובות עכבר רגליה, ידיה והחלק החיצוני של אוזניה היה אפור, החלק הפנימי של אוזניה בדיוק כמו ראשה תפור מבד לבן. בצד שמאל של פניה תפרו לה שני חוטים שחורים ששימשו כמו שפם קטן ובצד ימין של פניה נתפרו לה שלושה חוטים זהים. גופה היה עשוי מבד לבן, ועליו ציורים קטנים שמזכירים את הפרחים האהובים על דורותיאה, כוכביות אדומות ואת שערה קישט סרט ורוד. אני ראיתי אותה רק לשניה.
דורותיאה עברה יותר מדיי פעמים בדרך האבנים שהובילה לפארק עד שלא שמה לב למונסטרה* שעלולה לקבל כמתנה בשנים הקרובים. הפארק שלואיס התכוון אליו לא היה פארק אמיתי, הרי פארק אמיתי לא יכול להכיל בו רק שלושה ספסלים, שדה קטן למשחקים ונהר קטן שניתן לעבור בצעדים בודדים. למרות זאת לפארק קראו פארק מאז ומתמיד, או לפחות מאז שדורותיאה נולדה והחצר הקטן שבבית לא היה מספיק לה. דורותיאה דילגה לעבר הפארק כמו תמיד רק שהפעם אני הייתי צריכה להיאחז בה במקום שהיא אחזה בי.
"האם תוכלי להאט קצת? אני חוששת שאפול" הרוח גרם לאוזניי לזוז אחורה.
"אני ממש נמרצת להראות אותך למאתה" היא שלחה את ידה הימנית לעברי, "את לא תפלי כשאני אחזיק אותך, נכון?" היא אחזה בגופי.
"אני מניחה, כמו בפעמים הקודמות?"
"כמו בפעמים הקודמות." היא אישרה ופתחה בריצה. אולם דורותיאה לא רצה לאורך זמן רב, לאחר כמה עשרות מטרים צעקות מאחוריה עצרו אותה.
"דורותיאה! מה זה על ראשך?" זאת הייתה אנה, לפני שהוריה איסורו עליה, אנה ודורותיאה התראו כל יום. ליד אנה עמדה ילדה אדומת שיער שאת שמה לא זיהיתי. "איי פעם ראית פרח שכזה?" אנה שאלה את הילדה השניה.
"לא. אני לא חושבת שזה פרח טבעי, אם זה טבעי היא חייבת להיות מכשפה" ציחקקה הג'ינג'ית.
"פייי, אמרה אדומת שיער" דיברתי מידה של דורותיאה. צחוקן של הבנות נעלם, הן התקרבו אל דורותיאה בצעדים גדולים וניסו לראות אותי.
"מה זה בכף יד שלך?" שאלה הג'ינג'ית.
"זה לא עניינכן" דורותיאה ניסתה להסתיר אותי מאחורי גבה אך הג'ינג'ית כבר תפסה בידה ומשכה אותה אליה.
"מה זאת הבובה המכוערת הזאת?"
"בובה שלא מכוערת מבפנים, לא כמו מישהי פה" על אף שלא הכרתי אותה יכולתי להרגיש את הטינה שהיא שומרת כלפי דורותיאה, אני דיי בטוחה שהיא הכעיסה אותי. לא לקח הרבה זמן עד שקולות איומים פרצו מפים של שתי הבנות.
"מכשפה! דורותיאה היא מכשפה!" צרחה הג'ינג'ית,
"למה יש לך בובה מדברת ביד?!" האנה הרימה את שמלתה הארוכה ורצה רחוק מדורותיאה.
"על איזה בובה הן מדברות, יקירתי?" יכולתי לשמוע זקן שואל מישהו מאחורי גבה של דורותיאה.
"הן משחקות ככה, נכון?" ילדה שישבה על אחד הספסלים שאלה את אמה,
"אני מקווה" האמא נשמעה כפי שלואיס נשמע דקות קודם לכן, לחוצה.
"מכשפה מלוכלכת!" זה היה הביטוי שהצלחתי לשמוע עד שמישהו לקח אותי מידה של דורותיאה.
"איי!" חשתי את הכאב שלה, "היא שלי! אין לך שום זכות!" דורותיאה העיפה את אגרופיה לעבר אישה זקנה אשר בחנה אותי עם עיניה החסרות נשמה.
"מה זה? למה את חושבת שזה מקולל?" היא סובבה אותי ימינה, שמאלה, למעלה, למטה עד שראשי כאב.
"אולי לא מקוללת אבל בקצב הזה אהיה מקולקלת, זה בטוח.", הזקנה צווחה והפילה אותי על האדמה, היא הופתעה.
"גודי!" דורותיאה ישר נפלה על ברכיה, לידי, "את בסדר-"
"דורותיאה? מה את עושה כאן? למה את עם…זר של כוכביות אדומות?!" דורותיאה בקושי הספיקה להרים אותי מהאדמה כשקתרינה כבר אחזה בידה.
13:52, 8 במרץ, 1626
לכבוד משפחת הובמאייר,
בראשון למרץ, קרוב לשעה שתים עשרה, גברת קולבה דיווחה כי הייתה עדה ליכולות קסם זדונית של בתכם, דורותיאה הובמאייר. עיריית המברג לא מעוניינת לקחת סיכונים לכן חיילים מטעם העירייה ישלחו אליכם הביתה לבדיקה יסודית בשמיני למרץ, בשתיים בצהריים.
בברכה,
עיריית המברג
קודר. זה מה שהיה השבוע האחרון לאחר שקיבלנו את המכתב מהעירייה. שמתי לב שהתחלתי לחשוב יותר ולהרגיש יותר, זה לא מוצא חן בעיני. האם המצב יכל להיות שונה במידה ודורותיאה לא הייתה יוצאת לשחק איתי בחצר? בחצר שלא נשאר בה אף פרח אמיתי, וכמו החצר הבית הפך למזויף. בין אם זה הוא אוסף כדורי בדולח של לואיס בסלון, השמלות החיות של קתרינה או בתמונות על הקירות שהתשנו זו אחר זו, כל החפצים שהפכו את הבית למיוחד עתה אינם. גם הדלת למשרדו של לואיס נעלמה כלא הייתה. הבית התאים את עצמו לאווירה של השבוע האחרון, לא רק אני הרגשתי זאת.
לא יכולתי לנשוא עוד את הבכי המר של דורותיאה על תכשיטי משני צבע שאמה לקחה לה. רק אני וזר ראש של כוכביות אדומות נשאר לה ועם זאת קתרינה עמדה על כך שתחביא אותנו. אולם דורותיאה הכניסה את הזר לתוך שידת הלילה שלה, היא לא העזה להחביא אותי.
"גודי יכולה להיות בובה לא מקוללת, נכון?" עיניה היו מלאות תקווה ומכל העולם ידעתי שאני לא הולכת לאכזב אותה.
"כן."
"את רואה מאתה?"
"את חייבת להפסיק את האובססיה שלך אליה, אם הייתי יודעת לא הייתי סורגת אותה מלכתחילה" ודורותיאה המשיכה לבכות, ואני? אני הייתי חנוקה בידה וכל מה שיכולתי היה לנחם אותה. "היא לא התכוונה", "מאתה שלך פשוט מודאגת", "היא עדיין אוהבת אותך ורוצה שתהי שמחה, ואת שמחה איתי, נכון?" אך כל הניחומים נראו חסרי ערך מול המצב בבמברג, פחדתי שאני לא אוכל להציל את דורותיאה יותר.
אני ודורותיאה הצצנו מבעד דלת חדרה על החיילים אשר דפקו על הדלת בשעה שתיים. לואיס וקתרינה היו מוכנים לבואם, אני לא. קתרינה פתחה את הדלת, פניה לא הסגירו אף רגש ולמרות זאת הרגשתי בספק וחרדה שלה. שני חיילים נכנסו באיטיות לתוך הבית, על כפות רגליהם התקוממו נעלי עקב קטנים ומתוכם יצאו רגליים צבעוניים שהגיעו עד לברכיהם. על מותניהם השתרעו מכנסיים הכי מנופחים שדורותיאה ראתה בחייה. את שריון מתכת שלהם הסתירה חולצה ארוכה שהייתה תפורה עליהם כך שנוצרה האשליה שעוד רגע תיקרע. את ראשם כיסה כובע מתכת אשר ממנו בקעו נוצות. פניהם לא נראו חגיגיות כמו לבושם, הם היו סבורות ונחושות. דורותיאה מחצה את גופי בידה, גם אני וגם היא ידענו מה הם רוצים בלי להחליף מילה בנושא.
"ברוכים הבאים" לואיס ניגש אליהם בחיוך והושיט את ידו. החייל הגבוה הסתכל על ידו בנבזיות לפני שהדף אותה.
"אין צורך בברכות" החייל אפילו לא הביט בעיניו של לואיס, "שנינו יודעים לאור מה אנחנו כאן ואיננו מעוניינים לבזבז יותר זמן מהנחוץ על חבורת מכשפים". לואיס פתח את פיו, כנראה לערער על טענותיו של החייל, אך באותה המהירות הוא סגר את פיו, כנראה מפחד להוכיח לחייל שהוא צודק.
הם נכנסו למטבח, מטבח משעמם. שום כלים ששטופים את עצמם לא ריחפו ושום ירקות לא חתכו את עצמם ושום תנור לא חימם את עצמו. לא ראיתי את תגובתם ולא הייתי צריכה לראותה כדי לדעת שהיו מאוכזבים, חיות. הבא בתור היה הסלון, את הנרות שהודלקו בעזרת מחיאת כף החליפו בנרות רגילות. את הספה שנמצאה בין שתי עצי אלפים שגידלו פירות מרפים הוחלפו בספה רגילה. ידעתי שגם שם לא ימצאו דבר, הם פנו בחזרה למסדרון. החייל הנמוך יותר כבר כיוון לחדרם של לואיס וקתרינה כשהגבוה עצר אותו.
"חכה. שם זה של הילדה?" הוא הצביע ישר על דורותיאה, מרוב הפתעה היא קפצה ורצה למיטתה. לא שמעתי את לואיס עונה לו, כנראה הוא או קתרינה רק הנהנו לחיילים, כן שמעתי את צעדיהם הכבדים מתקרבים ומתקרבים לחדר. הבטתי בדורותיאה והיא הייתה כמה רגעים מלבכות.
"ששש, זה בסדר. אל תתני להם לחשוד." את חזקה, רציתי להוסיף אבל הדלת כבר נפתחה והייתי צריכה להיות שוב, בובה רגילה. להפתעתי החייל הנמוך נכנס פנימה ראשון, הוא עבר בחדר הצר, החפצים היחידים שנשארו בו היה מיטה, שידה וארון בגדים.
"גם פה אין דבר" הוא הסתובב אל החייל הגבוה,
"חכה חכה" הוא התקרב אל דורותיאה שהתיישבה על מיטתה.
"מה אתה עושה?" קתרינה דיברה לראשונה אך החייל לא ענה לה הוא רק התקרב אל דורותיאה ואני לא יכולתי לעזור לפחדה שהולך ומתעצם.
"מה זה?" קולו היה חד ותוקפני כמו מעשיו, הוא חטף אותי מידיה של דורותיאה. היא נאנקה, הוא הכאיב לה. הייתי צריכה לאסוף את כל כוחותי כדי לא לנשוך אותו.
"זה הוא סתם צעצוע" קתרינה הגיחה מאחוריו,
"אני רוצה לשמוע את זה ממנה" הוא בהה בעיניה הירוקות. "מה. זה."
"גודי" דורותיאה ביטאה את שמי ועם זאת החזירה אותי למציאות. כן היא מחזיקה את הדמעות בתוכה אך אני נמצאת בידיו של חייל רשע, מעמידה פניי מתה, כי אם לא, העולם יאבד את דורותיאה. לא שלטתי בתזוזה הפתאומית של אוזניי, החייל החזיר את עיניו אליי בשניה. הוא סובב אותי בידיו דקה נוספת ובחבטה נזרקתי על המיטה.
"אני אודיע למפקד שאין כלום" החייל הנמוך כבר יצא מהחדר,
"רק רגע" הודיע הגבוה והתחיל לפתוח את המגירות של דורותיאה אחת אחרי השניה.
"סליחה?" קתרינה דיברה, "אני רוצה לראות אישור חתום מהמפקד שלכם, לא, אישור חתום מהעירייה שמעניק לכם את הרשות לגעת בחפצים אישיים של הבת שלי" אך החייל לא הקשיב לקתרינה והמשיך לפתוח את המגירות עד שהגיע לשידת לילה. נראה כי מצא את מה שחיפש, אחרת איך אפשר להסביר את החיוך הגועלי שנמרח על הפרצוף שלו? הוא הרים את זר ראש העשוי מכוכביות אדומות וחשף את שיניו בהנאה. לואיס הרים את גבותיו בהפתעה וקתרינה כיסתה את פיה בידיה, דורותיאה תפסה אותי ולפתה את גופי בחוזקה שלא ידעתי שקיימת בה.
"איי פעם ראית פרח שכזה?" החייל הגבוה הסתובב לנמוך, משועשע.
"לא, אדוני" החייל השני כיווץ את עיניו וניגש לקחת את הזר אך החייל הגבוה משך את הזר לחזהו.
"תוציא את הספר, תראה אם קיים פרח שכזה" החייל סובב את הזר כמו שסובב אותי לפני דקות ספורות. החייל השני החליק את שתי ידיו לכיסים ולאחר זמן מה הוציא אותן, ריקות.
"אדוני?"
"כן" החייל הגבוה המשיך להביט בזר,
"אני חושש שכחתי אותו בכירכרה", לא הייתי צריכה לראות את החייל הרשע כדי לדעת שהוא הזעיף את פניו.
"אז רוץ לכירכרה, אל תחכה לפקודות ממני" נאנח הוא. החייל השני לא הוסיף דבר לפני שיצא מהבית בריצה קלה. ברגע שהדלת נסגרה מאחוריו לואיס הוציא משהו מהשרוול ומה שאני ודורותיאה ראינו ישר לאחר מכן היה הבזק אור וחייל על הריצפה.
"דורותיאה!" לואיס קיפץ מעל החייל והרים את דורותיאה ממיטתה, ואני הורמתי יחד איתה. עוד לפני שהחייל הספיק לקום על רגליו לואיס יצא מהחדר ורץ לעבר קתרינה אשר עשתה תנועות חדות באוויר עם מטה קסמים ביד. שם, בידיה של דורותיאה, יכולתי להרגיש את כל הבית נע מעוצמתה של קתרינה, כמו ברעידת אדמה. בין הרעידות והצרחות של החייל שמעתי יבבות חלשות. הבטתי בדורותיאה.
"זה בסדר גם לעצום עיניים אם את מפחדת" לחשתי לה, קורב לאוזניה.
"הכל באשמתי גודי", קתרינה פערה חור בקיר אשר הוביל למשרדו של לואיס, הם רצו במהרה לתוכו.
"בשם הנסיך יוהאן גאורג פוקס פון, תעצרו מיד!" ראשו של החייל הרשע הציץ מעבר החור בקיר וזר כוכביות אדומות עדיין בידו.
"שום דבר לא באשמתך." לואיס וקתרינה עלו במדרגות, לעבר דלת הזכוכית.
"אז באשמת מי זה?" היא התפרצה בבכי, בזמן הזה, בקצה עיני, ראיתי איך החייל הרשע חוטף בקבוק עם שיקוי ירוק וזורק לעבר המדרגות.
"האנשים ששונאים מכשפים בלי סיבה!" השיקוי לא פגע באף אחד מבני המשפחה אך הוא כן פגע במעקה עץ שהתחיל לנמוס.
"למה הם שונאים אותנו בכלל?" דורותיאה ניערה את ידיה בעצבנות ואני הייתי בידיה.
עד שכבר לא הייתי.
החלקתי מידיה ונפלתי ישר מהמעקה למטה, כל מה ששמעתי זה את הצרחה של דורותיאה וכל מה שראיתי הוא האור העז שבקע מדלת הזכוכית הפתוחה.
"פאתה! היא נפלה! גודי נפלה! אנחנו צריכים לרדת לקחת אותה!"
"לא עכשיו דורותיאה." פקד לואיס ונכנס לתוך האור יחד עם איתה.
האור נעלם, כמו שהדלת נעלמה, כמו שדורותיאה נעלמה, כמו שריח שרוף מילא את האוויר, כמו שאש שרפה את דפי הספרים, כמו שהחיילים קיללו, כמו שהחיילים עזבו, כמו שהתקווה עזבה, כמו שהמשמעות עזבה. ופתאום אני מצטערת שלעולם לא יצא לי לדבר עם לואיס, כי כמו שאתה עסוק לברר פוליטיקה בשולחן החג, כך אני עסוקה בלשמור על ביתך הקטנה. כי כמו שאתה עזבת, עוזבים רק אויבים. כי כמו שדרותיאה עזבה, עוזבים רק בוגדים. ואני נשארתי, כמו כל הבודדים. לגמרי לבדי. ורק זר כוכביות אדומות נשאר לצידי.
הערות הכותבת
*המוות של משפחת האן הוא מקרה מוות הכי מפורסם ממשפטי כישוף בבמברג שבגרמניה אשר התרחשו בין השנים 1626-1632. כל משפחת האן הכוללת את גאורג האן, קתרינה האן, אדם האן ואורסלה האן הוצאה להורג בשנת 1628. את המידע לקחתי מויקפידה:
*פטיש המכשפות הוא ספר אקדמי מהמאה ה-15 העוסק במכשפות ובציד מכשפות:
פטיש המכשפות
*בשנת 1622 הפסיקו משפטי הכישוף למשך 4 שנים בבמברג.
*המילה "פאתה" היא מילה בגרמנית למילה "אבא"
*המילה "מאתה" היא מילה בגרמנית למילה "אמא"
*צלחת כסף ותפוח אלו חפצים שמופיעים באגדות סלביות במקום כדורי בדלוח, קישור לאגדה המקורית: כאן
*נהוג לתת "מונסטרה" לבני גיל על מנת להגדיל את מספר הימים שנותרו להם מהמוות. במקרה של דורותיאה, להגדיל ימים עד להוצאה להורג.
*העתיקה שלי:
