"הישמרי מציידי העתיקות" כך הורי נהגו לומר לי בילדותי. בזמנו לא הבנתי את כוונתם ובמבט לאחור חלק ממני שמח על כך וחלק אחר מצטער. אילו הייתי מבינה את כוונתם, הייתי שומעת בעצתם ולא הייתי פוגשת את שין ואם לא הייתי פוגשת את שין, האמת על האכזריות שבמציאות הייתה מכה בי בשלב יותר מאוחר של החיים והכאב שבאובדן היה נחסך.
שנאתי את ימי הקיץ. הם היו חמים מידי ולא היה דבר לעשות. אחיי כבר גדלו ולא היה להם פנאי לשחק עם אותה ילדה בת שש חסרת מנוחה שהייתי. לעיירה היה אסור לי ללכת ללא ליווי מחשש שאחטף על ידי שוכרי עבדים והיער היה מסוכן מסיבותיו שלו. יותר מידי יצורים שנתנו לקסם למשול בהם ואיבדו שליטה הסתובבו שם, מפגש איתם מעולם לא הסתיים טוב. נותר רק מקום אחד ללכת אליו, מקום שסיפק צל מחומה של השמש והגנה מישויות לא רצויות. היו אלה חורבות טירת באנג-תאה. את טירת באנג-תאה אפפו מספיק אגדות וחוסר מזל בשביל להרחיק משם גם את תושבי העיירה וגם את דרי היער, וזה הספיק עבורי לרוץ לשם ביום קיץ חם.
בבוקר אחד משהו אינו היה כשורה. בעודי עושה את דרכי בשביל העולה לגבעה ומוביל אל ההריסות, ריח משונה עלה באוויר. ניחוח של גשם, ורק לרגע קצרצר יכולתי להישבע שהרחתי דם. הסטתי את וילון הקיסוס שנפל משרידיי הקומה השנייה וכיסה את הפתח בכותל הטירה וטיפסתי במהירות על ערימת האבנים שפעם מילאה את הפתח שממנו נכנסתי. עצרתי לרגע על מנת שאוכל להסדיר את נשימתי ולמחות את הזיעה הניגרת ממצחי כשלפתע הבחנתי בקול חריטה חזרתי הבוקע מעומק הטירה. נאבקתי לפלס את דרכי קדימה דרך הצמחייה שהצטברה שם במהלך השנים עד שהגעתי לאזור פתוח. הרמתי את ראשי כדי לגלות שממדף אבן הבוקע מהקיר מולי שניצב מנותק מהתקרה, נתלה הפוך מרגליו החובקות את מדף האבן, נער צעיר שגוון שערו המתולתל כגוון האדמה אחרי הגשם. הנער שהיה לבוש בבגדים משונים שגזרתם הייתה מתוחכמת מכדי להשתייך לבגדי האיכרים אך מרופטים מכדי להיות שייכים לבני האצולה, נתלה כשגופו פונה כלפי הקיר וידיו, שהתעסקו עם סכין קטנה, היו ללא ספק המקור לאותם קולות חריטה מתמשכים. התקדמתי באטיות זהירה לכיוונו, חוצה את מה שפעם וודאי היה אולם גדול, ונעמדת במרחק כמה צעדים מתחתית הקיר.
"מי אתה? ומה אתה עושה?" שאלתי בנחישות שהייתה אופיינית לי באותה תקופה, מנסה להעניק לקולי גוון בוגר מגילי.
הנער פיתל את גופו בתנועה גמישה וחיננית להפליא וזינק לאחור לתנוחת ישיבה על אותו מדף אבן, מניח לרגליו ותיקו להשתלשל מטה.
"אני הוא שין, צייד עתיקות," הוא חייך בשובבות, מעניק לתווי פניו המחודדים מראה שדוני. סקרתי את פניו הבהירות שהיו מוכתמות בנמשים כשמבטי נתקל בעיניו שללא ספק היו הפרט המשונה ביותר בהופעתו. עיניו הזהובות היו כצבע עליי השלכת בסתיו, הן היו צרות וקטנות, שונות מאוד מעיניהם העגולות והגדולות של אלו שחיו בסביבתי. יתכן ובהיתי בפניו זמן רב מכפי שתכננתי כיוון ששין היטה את ראשו וגיחך בשעשוע.
"שין, זה שם קצת מוזר… זה קיצור של משהו?"
הוא גיחך בשנית, "כן אבל את לא נראית לי אחת שדוברת את שפת הפיות ולכן גם אם אומר לך את שמי בצורתו כפי שניתן לי מאימי הפיה, אני בספק אם תצליחי להגות אותו ואם את לא יכולה לקרוא לי בו הרי שאין צורך באמירתו לך."
לא רק הופעתו הייתה מוזרה, גם הצורה בה דיבר, אבל כיוון שלא נידב הסבר נוסף ואני מצידי לא התעקשתי, פנינו שנינו לעיסוקינו. אני הפנתי את מלוא צומת ליבי לחקירת האזור ומציאת פרפרים חדשים שאוכל להוסיף לאוסף שלי, והוא שב לעמול בשקדנות במלאכתו שבאותה העת לא עניינה אותי מספיק על מנת שאשאל אודותיה בשנית.
נשארתי שם עד רדת החשיכה ולאחר שאספתי את שלל ממצאי היום שכללו גולגולת קטנה של מכרסם, אבן שטוחה בעלת גוון סגלגל ושני פרפרים אפרפרים שכבר הספקתי לייבש, פניתי לעזוב וכשהבטתי אל כותלו של הזר, נוכחתי לגלות שהוא כבר לא שם.
מרבית ימי הקיץ שבאו לאחר מכן עברו באופן זהה. לפעמים הייתי מגיעה ומוצאת אותו על הקיר. לפעמים הייתי מגיעה והוא לא היה שם ורק בהמשך היום הייתי מבחינה בצליל החריטה שליווה אותו, ולפעמים לא.
היה זה רק לאחר שמחצית ימי הקיץ עברו, ששוחחנו בשנית.
אותו יום נדמה שהיה חם מתמיד וכשהגעתי לחורבות באנג-תאה הרעיון של להתרוצץ ברחבי הטירה בחיפוש אחר חלזונות דו זנביים כבר לא קסם כמקודם. סרקתי במבטי את המקום בחיפוש אחר עיסוק אחר. שין לא היה שם אבל במקום שבדרך כלל הוא היה, הקיר היה חלק ומבריק יותר משאר הריסות הטירה. דבר מה מנצנץ לכד את מבטי וכיוון שלא היה דבר נוסף לעשות, טיפסתי בזהירות על קיר הלבנים נאחזת בחריצי הסלעים ובצמחייה שצמחה מכל עבר. כמעט הגעתי למדף האבן כשהאבן עליה רגלי נשענה נשמטה מאליה וברגע הבא מצאתי עצמי שוכבת על הדשא ומעלי עומד שין אוחז אבן בידו ומבט לא מרוצה שלא ניסה או כשל להסתיר, מתנוסס על פניו.
"זה הרגל שלך להתגנב מאחורי אנשים ?"
"זה הרגל שלך לדחוף את האף לעסקיהם של אחרים?"
הוא צדק, ואני ידעתי זאת. הפרתי הסכם לא כתוב שהיה ביננו, להתרחק זה מעסקיו של זה ולא להפריע איש לרעהו. פלשתי לשטח שלו.
"אתה לא מתכוון להתנצל?" הרמתי עצמי לתנוחת ישיבה.
"להתנצל?" הוא הסתכל עלי, נושא על פניו הבעת בלבול מזויפת. החוותי בראשי אל עבר האבן שאחז בידו ולאחר מכן אל החור בקיר ממנו הגיעה. במקום לענות לי הוא גיחך ותחב אותה לתיקו.
"אז אימרי לי," הוא עזר לי לעמוד על רגליי, "מה חיפשת שם למעלה?"
אנחת כאב נפלטה מפי ומיהרתי לצנוח חזרה לתנוחת ישיבה.
"לא יודעת, משהו נוצץ…" הוא כרע על ברכיו לפני, חיטט בתיקו ושלף משם שקיק בד שגודלו היה כגודל אגרוף. בפנים מצאתי אינספור אבנים כתומות צהבהבות שקופות. בתוך חלקן נלכדו חרקים קטנים שנראו קפואים בזמן. נשימתי נעתקה מפי למראה אבן קטנה בתוכה קרע קטן מכנף פרפר.
"אלה נקראים אבני ענבר. הם נוצרים משרף של עץ שהתאבן. שאלת אותי פעם מה מעשיי כאן ואני בטוח שתהית לעצמך בראשך הקטן, מה יש לצייד עתיקות לחפש בהריסות שנבזזו כבר מזמן. מעטים אלו שיודעים שהמקום הזה נבנה על ידי רדופי רוחות שהסתירו בין כתליו את אוצרותיו האמיתיים".
שין התיישב לידי ואת שארית אחר הצהריים בילינו בישיבה זה לצד זה. הוא גילף באבן, ואני שיחקתי באבנים הכתומות שהבחנתי שצבען היה זהה לצבע עיניו.
ימי הקיץ הבאים היו שונים מקודמיהם. במקום להתרוצץ בטירה בחיפוש אחר חרקים וצמחים, שין היה מראה לי היכן ניתן למצוא אותם בקלות רבה יותר. הוא היה מלמד אותי על היער, מספר לי אגדות עתיקות על העולם שהיה וסיפורים אודות טירת באנג-תאה, אך אלה שאהבתי להאזין להם יותר מכל, היו סיפורי הפיות שסיפר. אף פעם לא סיפר לי על עצמו. ואני לא שאלתי.
בלי שאשים לב ימי הקיץ באו לקיצם ואיתם גם המפגשים עם שין. הוא היה מגיע פחות ופחות אל חורבות באנג-תאה עד שחדל מלהגיע בכלל. והיה זה רק שבועיים לאחר מכן, ביום האחרון של הקיץ, כשאימי לקחה אותי אל השוק, שלמדתי את סיבת היעלמותו.
אימי אחזה בידי בחוזקה, גוררת אותי אל עבר אזור העבדים בשוק שהיה מלא עד אפס מקום בדמויות המתרוצצות הנה והנה. רוכלים שואגים במלוא גרונם בניסיון להתגבר זה על צעקותיו של זה. ילד שאיבד את אימו בוכה בפינה. מהלומות הנפח בפטיש על הסדן. ריח תבלינים חריף. אבק פרסותיו של סוס דואר באמצע ההמולה והעשן העולה מארובתו של האופה, כל אלה התערבבו לי בראש לכאוס מוחלט שהשתתק ברגע אחד. העולם קפא מסביבי בעוד הצלילים והמראות מתעמעמים לנגד עיניי. השתחררתי מאחיזתה של אימי ונדחקתי קדימה, לא שומעת את קולה הקורא בשמי מאחורי. דחפתי זרים מסביבי והתקדמתי בעיוורון מוחלט. רק דבר אחד ראיתי לנגד עיניי. על הבימה המרכזית, בתוך כלוב ציפורים גדול וחלוד, ישב שין מצונף במקומו, חובק את בירכיו. כנפיו, אותן ראיתי באותו יום לראשונה, היו שקופות תכלכלות ונראו כעלה כותרת של פרח שנבל, עטפו את גופו העירום בניסיון נואש להצניעו. חיוכו הגאה שהיה סימן ההיכר שלו, לא נראה לעין. על פניו, במקומו, נצבעה הבעה עגמומית ועיניי הענבר שלו נראו חלולות ושוטטו בחוסר מעש על הקהל. אך כשמבטנו הצטלבו ועיניו פגשו בשלי, הוא מיהר להסית את מבטו וסירב להרים את ראשו להביט בפני.
בערב אותו היום, שמעתי קול נקישות חרישי. יצאתי ממיטתי ברגליים יחפות וכשלתי במשיכה אל החלון, שם מצאתי פתק שקופל בגסות, אבן חלקה ואת אבן הענבר בה נלכד קרע מכנפו של פרפר. פתחתי את הפתק בידיים רועדות. לא נכתב בו הרבה. רק אמרה שהכרתי היטב והסבר שנכתבו ברשלנות והעידו על חוסר בזמן. הכנסתי את הפתק ואבן הענבר לקופסת פח ישנה שהשארתי על שידת העץ על יד מיטתי. שיחקתי בידי עם האבן החלקה. מעבירה את אגודלי על המילה החרוטה בה. מנסה לבטא את שמו המלא של שין בראשי שוב ושוב ונכשלת בכל פעם מחדש.
"הישמרי מציידי העתיקות. לא כולם נחמדים כמוני. והם יבואו גם אחרייך. אני בטוח שאין צורך שאסביר למה הם באו אחרי בנם של פיה ובן אנוש, אבל את, את אולי לא יודעת את זה כי גדלת בתוך בועה. אין הרבה בני אנוש בעולם הזה, את בין היחידים שעוד נותרו וזה הופך אותך לשריד עתיק של העולם הישן. וברגע שהם יבינו את זה, הם יעשו כל שביכולתם כדי להניח את ידיהם עלייך. אני משאיר לך את שמי. אני יודע שרצית לדעת איך הוא נשמע וכיוון שאני לא אהיה בסביבה אני משאיר לך אותו למקרה ותפגשי פיה שתוכל להגיד לך אותו"
אף על פי שעברו שנים רבות מאז ראיתי אותו בפעם האחרונה, לפעמים אני עוד חולמת עליו. מחשבותיי עוד נודדות אל פניו שככל שהזמן עובר מיטשטשות בזיכרוני עד שלא נותר עוד דבר מלבד כתמי צבע מטושטשים ועיניו. עיניו בחלומי תמיד עצומות בשלווה. אדם זר שהלך לאיבוד והגיע לחלומי בטעות עוד היה טועה לחושב שהוא ישן. וכשהוא פוקח את עיניו במקום עינו הימנית אבן הענבר בה לכוד קרע מכנפו של פרפר מחזירה לי מבט מלא כאב.