עננים כבדים נקהלו בשמי אחר הצהרים המחשיכים. ציפורים חששניות נאספו על צמרת הבית הגדול שניצב נטוע לבדו בפאת השדה, בינות לברושי הגבול הגבוהים והדקים שהרכינו ראשם ברוח. אורות בהירים דלקו ברוב חדרי הבית ומהומה של פעילות הזדמזמה סביבו. ערב פסח. האביב הקדים השנה, אך במהרה התחרט ונסוג. לבסוף הגיח שוב, מהוסס, וניער מעליו את אחרוני משקעי החורף הכלה.
אביב הקטן השתמט ממטלותיו והתחבא באחת מעליות הגג החדשות. בהונות רגליו, ארוכות ושחורות ציפורניים, התחפרו ברצפת העץ התחוחה. נשימתו המהירה והחמה חרקה בְּקִנּוֹ הקטן, חדר-בוסר. הוא רעד בגופייתו הדקה (בבוקר היה עדיין חמים). ריח עשן החמץ דבק בגופיה, כך הבחין כשמחה בה את אפו. הוא סידר, הוא איבק, הוא ניקה פמוטים. הוא כיבס, הוא האכיל את הכבשים. נמאס לו, נמאס לו. עבדים היינו ונשארנו. יום הולדת בפסח זה חרא של דבר.
אתמול היה איום, היום היה נורא. אחיותיו הגדולות רדו בו כמו סִינְדֶרֶלוֹ, אבל לזאת עוד הִסְכִּין. מה ששבר את לבו באמת, היה אביו. כל הבוקר חיכה שיחזור כבר מהעיר, כי ידע שהיום הוא אמור לקבל את הגורה החדשה. מה מרה היתה אכזבתו, כשגילה שאביו חזר בידיים ריקות (מִגּוּרִים, מצרכים הוא כן הביא). הוא חיכה וחיכה, אולי מתכננים לו הפתעה? אבל לא. רק משימות נוספות. "אביב לך לפה, אביב לך לשם. אתה לא יודע לטאטא, אתה לא יודע למרק. תביא לי את זה, תביא את ההוא. תוציא את הדברים שלך ממתחת לספה". פלא שהוא ברח?
הוא הצטנף במחבואו המחשיך. מילא שנאלץ לוותר על חדרו המובטח לטובת משפחת אחיו, שביתהּ לא הבשיל במהירות המצופה. מילא שעליזה הזקנה התחרפנה כבר בראש השנה, ובכל פעם שמישהו רצה לנסוע, הוא שלח את אביבי לחפש אותה מאחורי השיחים ובין הלולים. אבל הדבר היחיד שאביבי ביקש, הדבר היחיד שהתחנן אליו כבר שנה, היה בִּימְבָּה משל עצמו. ואביו הטוב, הָאָמִין, הבטיח לו שיקבל אותה עד יום הולדתו. אז הבטיח. ברכיו החדות קיררו את שמורות עיניו הלוהטות. המצב לא היה כל כך גרוע אלמלא היה משוויץ לכולם. פתי קטן. מה יגיד להם בסוף החופש? הוא גרד בכוח את הגלד שעל שוקו, גורם לו לדמם מחדש. עליזה המסכנה, בקצב הזה עוד ישלחו אותה לגריטה. בפעם האחרונה שניסה לעלות עליה, היא פשוט האיצה ונסעה משם, והוא נגרר על החצץ לפני שהספיק להרפות את אחיזתו. אביב אהב את עליזה. זכרונותיו היו מלאים בה ממש מינקותו. עם זאת, לא ניתן להכחיש שהיא היתה ענתיקה. חובבים יודעי דבר נתנו בה מבטי הערכה כשקרטעה לסידורים בעיר, אבל עבור רוב האנשים, וחבריו של אביב ביניהם, היא היתה גרוטאה שעבר זמנה. בשנים האחרונות המשפחה שכרה כלי רכב נוספים במספר הזדמנויות, אבל מעולם לא קנתה מחליף לעליזה. אביב לא ידע למה. כנראה לא הספיק להם הכסף לכך.
אביב נאנח. אין ספק שהוא הכניס את עצמו לעסק ביש. אולי יעמיד פנים שהוא מנסה להכנס לכושר, ויגיע לבית הספר בריצה במקום במכונית? אבל גם ככה כולם ירצו לראות את הבימבו החדש. כשסיפר עליו, אביב הגזים קצת בדמיונות, כהרגלו. הוא אמר להם שהאוטו יהיה זכר אדום, עם שוליים מוכספים וגלגלים מחוזקים. אביו לא הבטיח לו דבר מאלה. טיפש, טיפש. למה הוא תמיד קופץ ומשוויץ בלי כיסוי? אביב שב וגרד את הפצע, ואז מצץ את הדם מאצבעו בהיסח הדעת. למה לכל הילדים יש דברים יפים שהם רוצים, ולו יש רק אחאים ודודאים וסבאים ומטלות? תלתליו השחורים, הפרועים, ניעורו לחיים בחשמל האוויר הטעון, והזדקרו מראשו כמבקשים לקפוץ ולברוח. זמזום קלוש נשמע בכל פעם שהניע את ראשו. ברקים! ההבזקים באופק היו כמעט רצופים עכשיו. הלוואי שיפגע בו הברק. אז הם יבינו. אז הם יצטערו. כזה ילד טוב. מה הוא כבר ביקש? למה התאכזרנו אליו כל כך? צעיר, כל כך צעיר.
הוא היה בורח מהבית, אם היה לו לאן. לפני שנה הם שתלו גם את הבית שלו. קרוב לבתי האחים הגדולים, אבל לא צמוד. שיהיה להם מקום לגדול ולא יהיו כולם אחד בתחת של השני, ככה אמא הסבירה לו. אביב התאכזב קצת כשראה אותו לראשונה. זה בכלל לא נראה כמו בית. עציץ קטן ומטומטם. אפילו גמדים לא יגורו שם. אחר כך כעס על עצמו שהתאכזב. הוא ידע שזה לוקח שנים לגדל בית. חבל. אם הבית היה מוכן, הוא היה בורח לשם. או בעצם, נותן אותו לאחיו ונשאר בחדר שלו, הטוב והחמים. יהיה מוזר לגור לבד בגילו. בייחוד אם הבית עדיין לא מניב. מה הוא יאכל? הוא שמע על מישהו מהחטיבה שלאמא שלו יש משתלה. תמיד היו לו הצעצועים הכי שווים. בטח גם הבית שלו מהדגם הכי טוב. אולי הבית אפילו גדול מספיק בשביל להפגש בתוכו עם החברים ולהקים מחנה. אולי אביב יכול לברוח לשם? אבל אם הילדים הגדולים יתפסו אותו, הלך עליו. הוא נאנח שנית ונשכב, מתמתח עד כמה שאפשר לו המקום המוגבל. הוא הסתכל בתקרה. כמה עלעלים ירוקים נבטו בה, מתכהים באור הדוהה, נרעדים קלות ממשב רוח חולף. גם אביב נרעד. קר.
לפתע הזדקף, ראשו נוגע – לא נוגע בתקרה המגויידת. מישהו בדלת. האם שמו לב שנעלם, ובאו לשלוף אותו ממקומו כדי להתרחץ, או חס וחלילה אפילו כדי לגמור "רק כמה נקיונות וסידורים אחרונים"? לא. זה רק קִירְבִּי. הוא דשדש אל אביבי בקרקוש, מרחרח ומכשכש בְּחִדְקוֹ החלקלק. אביבי ליטף אותו בהיסח הדעת והניח לו ללקלקו. הוא היה עייף מאוד. גם הַנַּקַּאי התעייף, ובטנו התפוחה הָמְתָה ברוך כאשר נשכב לרגלי אביב ופרש עצמו לליטופיו. קירבי המסכן, גם אותו העבידו. בטח אכל כמעט עד להתפקע. אביבי, לעומת זאת, לא אכל מהבוקר. הוא מישש את צלעותיו שהזדקרו באומללות. יופי, הוא יחכה פה עד שיגווע מרעב. ייקח להם שבוע למצוא אותו, אם בכלל יטרחו לחפש.
רחש טיפות המים על העלים בחוץ התגבר, ושברירי רביבים קרים ניתזו מבעד לְמַרְפְּסֵי העץ הפעורים. הדמדומים האפורים החווירו בבוהק הברק, ואביבי חבט את ראשו בתקרה כשהזדקף בבהלה לשמע הרעם. בידיים נוקשות מקור משך את עצמו וזחל על ברכיו עד שנשקו לקיר החיצוני. שיניו נקשו, אך הוא לא נרתע מהרסס.
אביו מעולם לא הפר הבטחה, עד עכשיו. אביבי הצמיד את פניו לאחד החרכים, והילדות זלגה מראשו בטיפות גדולות.
מבעד לנקישות המלקוש וליללת הרוח בבדים עלתה צפירתה של עליזה, צלולה ועגומה כקרן יער. הבזק נוסף, והרעם המתגלגל קבר אותה בהדהוד תופי דּוּד. האם יבחינו בהיעדרו לפני "מה נשתנה"? ואולי גם אז לא? הרי אחיינו כבר גדול מספיק לשיר בעצמו. קירבי הצטמרר וטפף חזרה פנימה, לחמימות מחופת השטיחים של החדרים הוותיקים. בוגד. האם יחזור לקונן על גופתו, אחרי שיקפא מקור?
צפירות נוספות וצעקות. מה קורה שם בחוץ?
הדי הרגליים היחפות על העץ לא נשמעו כלל, אך לפתע אחותו הציצה מבעד לפתח הנמוך. "אביבי!" היא התנשפה. "כולם מחפשים אותך, בוא מהר, זה כבר התחיל!". אביבי הסתכל החוצה. "השמש עדיין לא שקעה", הוא ציין. "מה הקשר?", רטנה אחותו. "עליזה לא תחכה עכשיו עד הלילה!". היא טלטלה את ראשה. "החלונות פה עדיין קטנים מדי. אנחנו חייבים לצאת כבר". היא משכה אותו בדברה.
"עליזה..?", מלמל אביבי, בשעה שנגרר מבעד לפתח המקושת ודרך המסדרון המפותל, הישר אל היציאה הקרובה – חלון בקומה השניה. הוא השתהה עוד רגע לספוג את חום צינורות הַעֵצָה, לפני שזחל בעקבותיה, החוצה ובמורד הענף החלק. את המטר האחרון עבר בנפילה חופשית ונחת במגושם על גבו. לרגע אחד עוד שכב שם תחת המטר הכבד, נשימתו עתוקה מעוצמת החבטה והגשם מכה בפניו. הבית הגדול התנוסס מעליו על רקע השמים הכהים, צמרתו מתנודדת ברוח. אביב בהה בו בריסים רטובים. "אתה בסדר?" צעקה אחותו באוזנו בשעה שמשכה אותו לעמידה, נוזפת ודואגת באותה המילה. "כן". הצליח לענות, אבל לא לשאול לאן הולכים ולמה. לכך כנראה לא הספיק לו האוויר (או האומץ).
הם רצו יד ביד בשביל הבוצי, מתיזים בשלוליות וניגפים באבנים, מבריחים צפרדעים ומועכים שבלולים בחפזונם. ממול, בין המחסן למוסך, התקבצו המון אנשים. "אביב הגיע!" קרא אביו, וים האנשים נחצה לפניו. הוא נדחף קדימה ועבר ביניהם, מקולחים ומבושמים ומסורקים, אך רטובים עד לשד בגדיהם החגיגיים. ואביבי, במכנסיו הקצרים וגופייתו המלוכלכת, אורח הכבוד. מה זה, מסיבת הפתעה? מישהו כיסה אותו במעיל כנגד הברד, והוא הונף קדימה והלאה, פנימה, אל תוך אפלולית המוסך.
"מהר", המוסכניק גער באביב מבלי להסתובב. רק קצה ישבנו החיוור נראה בחשכה, מציץ במרדנות מעל חגורת המכנסיים הכהים. "תכף הוא יוחתם עלי". אביבי התקרב, עיניו הגדולות פעורות, שערו נוטף מים.
כשאישוניו התרחבו מספיק, הבחין בעליזה. היא חנתה בפינת החדר, לפני המוסכניק שגהר מעל תא המטען הפתוח לרווחה. יללת הרוח נחלשה כשהדלת הכפולה נסגרה מאחוריו. נשימתו נשמעה רמה מדי על רקע דפיקות הברד וצחוק האנשים העמום.
עליזה צפצפה בברכה כשנגע בה, אך עורה היה חם וגלגליה כמעט שטוחים. "היא בסדר?", שאל את המוסכניק בחשש. "כן, רק מותשת. תוך כמה ימים היא תחזור לעצמה. בוא, תעזור לי להוציא אותו, שיראה אותך ראשון". בתחילה לא הבין מה הוא רואה. צורה כהה מילאה את תא המטען. בכוחות משותפים משכו החוצה את הדבר הלח והניחו אותו על הרצפה. אביבי רכן אליו וחיבק את הַבִּימְבּוֹ הפעוט, מקיף אותו ככל שהגיעו ידיו הקצרות. הגור גרגר קלושות בהילוך סרק, השתעל ופקח את פנסיו. למרות זוהרם המועם עדיין, אביבי הסתנוור. ביפ-ביפ! צייץ הבימבו.
כל כך קטן. ורך, רך לגמרי. השריון החיצוני עוד לא הספיק להתעבות. הגלגלים עדיין לא התנתקו מתושבתם. הבימבו נדחק אל אביבי, רחוק ככל שאפשר לו סיבוב הגלגלים המוגבל, מחכך את אפו הרחב בבטן הקרה. אביב התיישב או נפל, ובפישוק רחב אסף אל חיקו את הגור. היה לו ריח של אוטו חדש.
גור, גור מתוק. הוא התקשה לראות את צבעו באור העמום, אבל הוא יאהב אותו אפילו אם לא יהיה אדום.
הגור נשף בתוכחה ואז המהם ונרגע כאשר אביב השחיל אליו את פטמת צינור התדלוק שהעביר לו המוסכניק ללא מילים.
"איך תקרא לו?"
אביב סובב את ראשו להסתכל על אביו. "הוא שלי?", שאל בלחש, לשונו כבדה בפיו. "הבטחתי או לא הבטחתי?" קרא אביו, ואביב, מסונוור עדיין, שמע את החיוך שבקולו.