היא ניבאה שיבוא יום ובכל מקום ביער יהיו בריות שכמותה. שיחלקו עימה את האוצר שבאדמה – מים הנותנים חיים לכל הצומח מהם. זה הרי חייב להיות כך, חשבה.
אפיפיני הייתה יוצאת מהיער מידי פעם. לא להרבה זמן, היא ידעה שזה אסור. העצים ורשרוש העלים היו מדברים ושרים אליה בעת הליכתה בסבך היער. היא ידעה כבר את כל סודותיהם, היא הרי חייתה וניזונה מהם. הם למעשה הפכו למשפחתה היחידה, יחד עם הקופים ובעלי החיים שמסביבה. מלבדם לא היה לה אף אחד אחר בעולם. אמה, שילדה אותה ביער, מתה בייסורים כשאפיפיני הייתה ילדה קטנה, והותירה אותה לבדה, עם מעט זיכרונות. היא זכרה את סיפורה של אמה, על האונס שעברה בכפר ואיך נמלטה, פגועה, אחרי שהאנס ניסה לרצחה כדי להסתיר מיושבי הכפר האחרים את המעשה. אף על פי שהייתה אז רק ילדה קטנה אמה סיפרה לה את כל הסיפור לפני מותה, כשהייתה על ערש דווי, כדי שתדע ותיזהר מהחיים שמחוץ ליער במידה ותחליט לחזור אל הכפר עקב הצורך בקשר אנושי. אך הייתה סיבה נוספת להישאר בגבולות היער. היה לאפיפיני סוד, אותו רק היא ידעה: כל אשר דרוש לה לחייה, קיים אך ורק ביער, באזור מיוחד. וכל עוד היא תישאר בו, ותיזון ממנו, חייה לעד מובטחים. מעולם היא לא חלתה. ואם נפצעה מנפילה עקב משחקיה על העצים עם חבריה הקופים, פצעיה הגלידו תוך דקות.
השנים עברו וחלפו, אפיפיני גדלה, אך הזמן כאילו עצר מלכת עבורה. מידי פעם היא הייתה משוטטת ומציצה מחוץ ליער, אף מעבר לגבול אותו סימנו הקופים על ידי רקיעות ובטישות באמצעות רגליהם על הצמחייה שבאדמה. היו גם זמנים מסוימים ונדירים שקרו, בהם היא הייתה מציצה בסקרנות באנשים בודדים שחלפו באקראי, תמיד מסתתרת מפניהם, עם חשש תמידי בליבה, שחלילה לא יגיעו אל האזור התחום ביער שלה. אך לעיתים הייתה מרחיקה מעט, מביטה בכפר הקטן והמרוחק, שם היו מספר מועט של אנשים כפריים, עובדי אדמה קשי יום, שהיו גם כורתי עצי עד למחייתם; לשמחתה, באזורים המרוחקים ממנה. למעשה, ההתרחקות והצפייה מרחוק באנשים האחרים לא נעשתה בלב שלם. כבר תקופה ארוכה היא הייתה, מדי פעם, תוהה בינה לבין עצמה, אולי היא צריכה לחלוק את סוד המקום, כדי שהאנשים יידעו עד כמה שהאזור מיוחד, ושלא חלילה יגיעו לכרות בו עצים; ואולי אף, כך בסתר ליבה האמינה, יבוא יום ויוכלו נוספים יום אחד להצטרף אליה. אך היא ידעה שקיים מחיר נורא עבור האנשים מבחוץ אם יבואו אל האזור המיוחד ביער. המחיר הנורא מכל. לכן היא השתהתה עם ההחלטה לספר את סודה. עד לאותו היום בו הרחיקה שוב לצפות על הכפר.
הייתה שם אישה צעירה עם בטן קטנה, שהלכה ותפחה מחודש לחודש. האישה הזו הייתה אישה עזובה, שחייתה ללא בעל לצידה, לבושה בסמרטוטים וחיה חיי סבל בין הכפריים קשי היום בעצמם. אפיפיני חשבה לעצמה, שאולי זו ההזדמנות להתקרב, שאולי באותה אישה עזובה היא תוכל לגעת, ולתת לתינוק בבטנה, העומד להיוולד, את מתנת החיים שביער. הרי גורל התינוק, כך נראה, הוא של סבל כשל סבלה של אמו, ואולי היא תחליט לחוס עליו, ולאפשר לו חיים טובים יותר משלה אם תשמע את סוד היער. באחד הימים, כאשר כרסה של האם הצעירה כבר נראה כבד עליה, אפיפיני יצאה אליה. האישה עצרה והביטה בה מוקסמת. היה באפיפיני בוהק של בריאות שהאישה לא ראתה מעולם באף אדם. יופי של בריאות וזוהר קורן. היא עמדה ובהתה בחיוכה הצחור ומלא השיניים הבריאות של אפיפיני. מעולם האישה לא ראתה חיוך שכזה. אפיפיני פנתה אליה. חלפו שנים רבות מספור מאז שהיא דיברה עם אמה, שהייתה למעשה האדם היחיד עלי אדמות שדיברה אתו, אך זיכרון השפה, למרות השנים, היה עדיין טוב, והאישה החזירה לה בשלום ואמרה לה את שמה, "שמי מרגרט". אפיפיני הניחה יד רכה, אוהבת על כתפה של מרגרט. היא סיפרה לה במלואו את האמת על בריאותה ועל מקורו בחיים שביער, על חייה הלא נגמרים, ושהיא יכולה לתת לילד שייוולד חיים שכאלה. ואז סיפרה למרגרט בעדינות את האמת, שיש לכך מחיר: בעוד שהילד, אם ייוולד ביער, יחיה באזור שגבולו נקבע על ידי יכולת התפשטות היער, וייזון מהמזון שצומח שם, הילד ישתנה ולבסוף יקרה לו דבר מיוחד – גופו יסתגל למזון שצומח מהמים, מהמקור שמתחת ליער, וחייו, כשל חיי אפיפיני, יישארו נצחיים ולא ייגמרו. אך לצערה, המחיר הוא שמרגרט, מאותו מזון, תקמול תוך מספר מועט של שנים… אך למרות זאת, תהיה לה הידיעה, שבזכות ההקרבה שלה, ילדה הקט יקבל את מתנת החיים! ועדיין יוותרו לה מספר השנים הללו של חייה, לחיות יחד עם הילד המיוחד שלה.
מרגרט הביטה בקהות באפיפיני כשכתפה מתאבנת ממגע ידה המנחם, שנתן לה אך לפני רגע תקווה לא מודעת רק מלהביט בה. דמעות החלו לרדת מעיניה של מרגרט, "גם אני לא רוצה למות" היא מלמלה. רק לפני רגע היה בחיוכה של אפיפיני משהו כה משרה תקווה, וכעת הוא הפך בעיניה לחיוך המבשר סיום, בלא שום תקווה לעצמה. ואיך היא תחיה בלי ילדה? בלי לראות אותו גדל וחי? בלי המישהו שבסתר ליבה חשבה שיעזור לה, ויקל עליה את חייה הקשים עת יגדל?! מרגרט כלל לא הייתה טיפשה. החיים הקשים לימדו אותה הישרדות מהי. וכעת בעצם היא מתבקשת לוותר במודע על חייה, למות בעוד שנים מעטות, ולהיות עד אז לבדה, עם ילדה הקטן, יחד רק עם אותה אישה, שהיא כבר חששה, ולא ידעה, אם היא אפילו יצור אמיתי. ואולי בכלל היא שד מפתה כמו בסיפורים בכנסייה, שמפתה אותה למות בודדה ביער, ולחטוף את ילדה? שערותיה סמרו לרגע… מרגרט הישירה בכבדות את מבטה, להביט רגע ארוך באפיפיני, סוקרת אותה מכף רגל ועד ראש. לבסוף חשה את מסקנתה האמיתית. היא מחתה את דמעותיה ואמרה לאפיפיני שהיא מסכימה. היא רק ביקשה מאפיפיני שתחכה לה ושתפגוש אותה כאן עוד שעה, כדי שהיא תחזור ותספר בכפר שהיא יוצאת אל העיר הרחוקה כדי ללדת, ושהיא מתכוונת להישאר שם, בעיר, ולא לחזור. "זה חשוב", אמרה, "על מנת שלא יתהו לגביי". מרגרט סיפרה חלושות שהרי ממילא לאף אחד בכפר לא אכפת ממנה, והיא תהיה רק נטל נוסף עליהם במצבה, לכן לא יקדישו עבורה יותר מדי מחשבה, אולי רק מעט רכילות לזמן מה, על עזיבתה. אפיפיני הסכימה והתיישבה. היא חשבה על האישה המסכנה, על מרגרט. אך היא ידעה שהמעשה נחוץ, ושהיא צריכה להמשיך כך עוד ועוד, כדי שהיער יוכל להתפשט עד שיחליף את מה שקיים ויאפשר לחיים להתהוות, ולתת לילדים את החיים כפי שיכול להתאפשר להם, ללא הסבל שבקיום הקצר שהם חווים.
היא לא שמה לב בין הרהוריה, אך לפתע קפץ ליבה מתחושה פתאומית. היא זיהתה שישה גברים חסונים, מנסים להתגנב מכל צדדיה. חושיה קלטו את ההתגנבות אך ללא הועיל. היא ניסתה לברוח מהגברים, אך הם הקיפוה ודחפו אותה מהאחד לשני, צוחקים בקול, רואים בעיני רוחם את העומד לקרות. היא ניסתה להיאבק אך לא הייתה חזקה מספיק, ורגע לפני שהפשיטוה כליל מלבוש הקש והעלים שלה, היא ראתה בזווית עינה את מרגרט קרבה אליה, מלווה בשלושה אנשים מבוגרים ומצביעה עליה. בוהק הבגידה אפף את ליבה של אפיפיני, אך לא היה לאל ידה לעשות דבר. אחד מהאנשים שליווה את מרגרט הקשיב לאיש שלידו, ורץ לעבר קבוצת הגברים הצוהלת, כשהוא דוחף את האנשים, צוחק, וצועק מעל אפיפיני, ולבסוף מצילה מידי הכפריים ששלח לפני זמן מה לשבותה. מרגרט כל אותה העת נשארה מביטה במחזה מאחור, מבוישת מהמעשה שעשתה, אך היא לא יכלה לוותר על חייה, וקיוותה שאולי כעת חייה יומתקו מעט באמצעות הלשנתה.
ראש הכפר, כששמע ממרגרט את הסיפור, הבין שיש בידו משהו מיוחד. הוא לא הציל את אפיפיני מטוב ליבו, אלא התכוון לנצל את המצב. הוא ניסה תחילה לגלות מפי אפיפיני את מיקום המקום המיוחד ביער. אך הוא שיער שבאלימות לא ישיג דבר באופן מידי עקב כוחותיה הפיזיים, ואף מפני שראה בה איזשהו כוח נפשי שלא חשב שיצליח לשבור. לכן, הוא הסביר לה פנים. הוא לא התנצל בפניה על אופן תפיסתה, כי באופיו לא היה מסוגל לכך, אך הוא הבטיח שישחרר אותה אם תגלה לו את המיקום. הוא הבטיח לה להיות מגן היער: "אני אעשה את עסקיי וענייניי מבחוץ, ואת תהיי מוגנת בפנים היער", כך אמר. אפיפיני סירבה. היא לא בטחה בו. לראש הכפר זה לא שינה, הוא הניח מראש שכך תנהג. הוא קרא להביא את מרגרט אליו. כשהיא באה, הוא העמיד לפניה צלחת עם בשר וכד יין, אותם סעדה ברעבתנות ושתתה בלהיטות. היא הייתה מורעבת. כשסיימה ראש הכפר פרס בפניה את מזימתו. הוא דרש ממנה להגיע בלילה אל משכנה של אפיפיני כדי לשחרר אותה, והסביר לה מה להגיד לאפיפיני כתירוץ: "שהיא מצטערת, מצפונה מעיק עליה. וכל שהיא מבקשת תמורת עזרתה, הוא שאפיפיני תחביא אותה לזמן מה ביער, עד לאחר הלידה כדי שהיא תוכל לעזוב אחר כך, למקום אחר, עם תינוקה". מרגרט הביטה בראש הכפר בחשש, ושאלה אותו: "כי מי יערוב לה שאפיפיני תסכים לשחרר אותה אחרי שיהיו ביער? הרי זו הייתה מטרתה הראשונית של אפיפיני, להביאה לשם לגדל את ילדה! ובכלל, לשם מה הוא צריך לדעת את המיקום המיוחד ביער? הרי רק תינוקות שגדלים שם זוכים לחיי העד ולכוחה של אפיפיני, הרי הוא עצמו לא יזכה בכוח חיים דומה!". ראש הכפר חייך והסביר: "אין לך מה לדאוג. אנשיי ילכו אחריכן. אתן תהיו איטיות בהליכתכן בגלל כובד ההיריון, ואנשיי יוכלו, כך אני מאמין, לעקוב אחריכן ולמצוא את המקום. ברגע שהמקום יהיה בשליטתי, כבר אדע מה לעשות בו ואיך להרוויח כסף מהחזקתו". ראש הכפר זע לרגע בחוסר נוחות ממקומו. הוא הביט בכתפיה השפופות ובפניה החרדות של מרגרט, והוסיף בנימת עידוד וקירבה: "באמת שאין לך מה לדאוג, לא אשאיר אותך שם. בכל מקרה אדאג לתפוס אתכן, זאת מכיוון שאני רוצה שאפיפיני תוחזר אליי כדי להיות לי לאישה, כדי שתעשה לי ילדים רבים כאן בכפר. אני מאמין ומקווה שהילדים עצמם יהיו חזקים ובריאים, מעצם העובדה שאפיפיני אימם חזקה. כך משפחתי שלי תהיה חזקה, והשפעתנו תוכל לגדול, גם מחוץ לכפר. כך גם אגן טוב יותר על כל תושבי הכפר".
מרגרט הסכימה ברפיון ואמרה "אני אסמוך עליך", אך היא כלל לא תכננה לעשות כדבריו. היא חששה שראש הכפר ישאיר אותה לבסוף ביער כדי ללדת את תינוקה, על מנת להשתמש גם בכוחו של הילד שלה עבורו. לכן היא חיכתה לשעת כושר. לאחר כשעה נכנסה לחנות המצרכים היחידה בכפר, שילמה למוכר עבור שיחת טלפון, חייגה למשטרה, ואמרה במין זעקה: "אנא, תצילו אותי!". היא מסרה לשוטר שענה פרטים על חטיפה העומדת להתרחש בכפר בערב, והתחננה לעזרה. מרגרט חשה שאם לא תעשה כן, גורלה עשוי להיחרץ. אך במהלך השיחה לפתע הקו נותק. אנשיו של ראש הכפר נשלחו לפקוח עין עליה כבר מהרגע שיצאה מביתו של ראש הכפר. כשזיהו שהיא משוחחת בטלפון, הם ניתקו את כבל הטלפון, תפסו אותה וגילו מפיה של מרגרט את מעשיה. היא פחדה לקחת סיכון שחלילה יכו אותה, וסיפרה להם מיד למי התקשרה. היא חשה שלא היה לה מה להפסיד. אף שנתפסה, היא עדיין חשה שזה הסיכוי הטוב ביותר שלה להיחלץ.
כשנודע לראש הכפר מה עשתה, הוא הבין שצריך לפעול במהירות, כי ייתכן שהמשטרה בדרכה אליהם והוא עלול להפסיד לבסוף את הכול. הוא החליט להיפטר מאפיפיני במהירות ולסחור בה. הוא רק תהה למי ימכור את האישה הזו, האם למשפחות הפשע שבברזיל, או למישהו מהרשויות שהכיר, ושידע שהוא לוקח שוחד. האיש מהרשויות יוכל, כך העריך, להצילו מידי המשטרה שבדרך, וידע לאן להעביר אותה הלאה, בתשלום עמלה נכבדה. לכן, אולי למרבה הטרגדיה, בחר ברשויות.
ראש הכפר לא ראה עצמו כאדם רע, אלא כאדם שנאלץ לקחת החלטות קרות למען מטרה אחת בלבד, עבור ההישרדות של אנשי כפרו. הרי אף הוא גדל בעוני, בדיוק כמו כל שאר תושבי הכפר, והדרך היחידה שלמד והכיר הייתה להשתמש בכל דבר שנקלע לדרכו. זו הייתה דרכו בעולמו הקשוח. הרצון לשרוד, להתפרנס, להשיג מזון ותרופות לשימוש התינוקות; כדי שביום מן הימים, יוכלו הילדים הבוגרים לשאת בתורם בעול העבודה והפרנסה בכפר, במקום הוריהם. עבורו, אפיפיני, הייתה כאוצר שנתגלה, שחובתו, וזכותו, לקחת ממנה ככל שיוכל!.
הזמן עבר לאיטו, ולאחר מספר שעות הגיע לבסוף ג‘יפ מאובק אל הכפר, מלווה ברכב ליווי משטרתי. ראש הכפר ניגש אל הג‘יפ, ולאחר שיחה קצרה קיבל אליו תיק יד. הוא הניד בראשו אל עבר אנשיו ואפיפיני הוכנסה אל הג‘יפ. היא לא זכרה הרבה ממסעה ברכב בו נסעה לראשונה בחייה, פרט לדקירה חדה ממזרק בכתפה שהחדיר אחד משני הנוסעים ברכב. הכרתה התערפלה, אך גופה התמודד עם החומר והחזירה להכרתה תוך דקות. לאחר שהבינו זאת הנוסעים, ומנה נוספת של חומר מוזרק לא השפיעה אף היא, הם אזקו את ידיה ואת רגליה, וכיסו את פניה בשק. המשך הדרך חלפה בדממה פרט לרעש גלגלי הג‘יפ על הדרך. אפיפיני חשה בגופה איך היא מתרחקת מהיער, מקור כוחה. אך עדיין כוח החיים היה אצור בה. לאחר שעות רבות היא הורדה מהג‘יפ, והושבה במושב כשהיא עדיין אזוקה ופניה מכוסות. היא שמעה שאון חזק, כאילו האדמה רועדת, ולאחריה הרגישה איך גופה מקבל משקל שונה. נשמתה נעתקה, היא הייתה באוויר.
זו הייתה תחושה חדשה לה והיא ניסתה להקשיב לדיבורים שהחלו ולמתרחש סביבה, אך השפה הייתה זרה עבורה. היא לא הבינה דבר. היא נרדמה, תשושה, מלווה למשך שעות ארוכות ברחש המנוע החותר באוויר. עד שלבסוף יד טלטלה את כתפה והעירה אותה. אדם דיבר בשפתה, ואמר לה "קומי". היא הובלה למבנה, כיסוי השק הורד מפניה והיא מצמצה למראה האור המסנוור. היא ראתה מולה שני אנשים מבוגרים, עומדים, לבושים באריגים מוזרים, מבריקים ונקיים, פניהם זרות לה. האחד פניו שחורות והאחר פניו ורודות. שניהם כרסתנים עם פנים חרושות חריצים, כאילו נחקקו באבן. אך עיניהם, כך חשה כשהביטה בהן, היו עיניים טובות. לצידם היה בחור עם מבנה פנים כשל הכפריים באזורה. האיש עם הפנים הוורודות החל לדבר אך דבריו לא היו מובנים לה עד שהצעיר החל לתרגם. "שמי הוא גנרל ברטון. את אורחת שלנו כאן, במדינת נוואדה שבארצות הברית של אמריקה. אנחנו מבינים ומצטערים על חוסר הנוחות שלך, וננסה לקצר את השהות שלך כאן ככל האפשר ולהחזירך לביתך, ליער, מיד כשנסיים לשמוע ביתר פירוט את סיפורך. אף ייתכן, שהאנושות כולה תכיר לך תודה על מה שתספרי לנו". לאחר מכן הובילו אותה בזהירות אל אזור שהכינו עבורה. חדר נעים ומאוורר, שלצידו חממה רחבת ידיים, בתוכה עצים, גידולים שונים, מפל מלאכותי זורם וגועש, ובריכה שממנה יצאו חריצי תעלות מים להשקיה.
מכאן והלאה התייחסו אל אפיפיני, להפתעתה, כאל אחת מאנשי המקום; ואף נתנו לה אישור, להסתובב באופן חופשי במתקן ללא כל מגבלה. היא ידעה בסתר ליבה שזהו חופש מדומה, והניחה שמחיר כלשהו צפוי להגיע במוקדם או במאוחר, ועדיין הייתה פה הזדמנות עבורה ללמוד ולהכיר את המקום, ואת אופיים של שוביה. כשהבינה זאת, היא ניצלה את האפשרות במלואה. תחילה כדרך הישרדות, להשגת מידע לעתיד, ובהמשך מסקרנות ורעב שהתפתח, להכיר לראשונה בחייה אנשים ללא חשש. היא החלה לשוחח עם האנשים שפגשה, לומדת מהם על חייהם, על ההיסטוריה שלהם, על המקום ממנו באו, שאיפותיהם, ותפקידם במתקן. תחילה תקשרה באמצעות המתורגמן, ולאחר זמן, למדה בעצמה את המילים ואת השפה. לכל אחד שהתעניין היא סיפרה על עצמה ועל מתנת החיים שברשותה. היא ראתה את תגובות ההלם והזעזוע, לעיתים חוסר היכולת להכיל, אך לעיתים גם זיהתה את ההקשבה שבה דבריה התקבלו, כשסיפרה, שביכולתם להחליט לקבל את אותו המתת עבור ילדיהם לעתיד. אף החלה להתפתח אצלה תקווה, שאולי, לשמע סיפורה, יהיו מהאנשים שירצו שילדיהם, ממשיכיהם, יחיו חיי עד כמוה, אפילו אם יהיו ספורים במספרם. היא אף קיוותה, שיבוא היום, במהרה, בו היא תוכל לחזור ליער, ולעזור לאותם ילדים להתאקלם בחייהם החדשים. לבסוף אפיפיני החליטה להתמסר באופן מוחלט, ומסרה את כל הידוע לה גם לחוקרי הבולשת והצבא. זה היה הסיכוי היחיד שלה לתחושתה, להיחלץ ולהתקדם לעבר שאיפותיה. הם שאלו אותה שאלות במשך שבועות, עד שכל פרט שהיה ידוע לה, או ניחשה, היה ידוע גם להם, כולל המיקום המוסתר של המקום ביער, ועד המחיר המר של מי שינסה לחיות ביער במקום המיוחד או לאכול מפריו, בלא שנולד שם.
לאחר שסיימו לחקור אותה, הוצאה משלחת מדענים אל היער. הם יצאו עטויים בבגדים סטריליים לטובת אימות סיפורה. תחילה שלחו רכב שטח ללא נהג, מצויד במצלמות, לתוך היער המיוחד. אך ברדיוס קצר מהרכב הם הבחינו שהעשב מתחיל להצהיב. גנרל ברטון התקשר דרך שרשרת הפיקוד הקצרה לדווח על החלטתו. דיווח שהגיע במהירות גם לשולחנו של נשיא ארצות הברית. ההחלטה הייתה ברורה, לא לקחת שום סיכון ולא להזיק בשום אופן למקום המיוחד הזה. הוא נתן פקודה לאנשיו להתרחק ולגדר את המקום, על מנת שלא יזיקו בטעות למרקם החיים שבמקום. מעתה החל תהליך של מחקר בסיסי מרחוק. בסופו, לאחר כשנה של מחקר, הם אימתו קיום של הזדקנות מואצת בחיים ביער, על ידי שימוש תחילה בבעלי חיים שהכניסו, ולאחר מכן באמצעות נסיין אנושי, מתנדב נידון למוות, שהעדיף לעשות לפחות דבר אחד חיובי בחייו טרם מותו. בהמשך הם החלו לערוך בדיקות בגופה של אפיפיני, בהסכמתה, כדי לנסות לחקור מה משפיע על מצבה. היא הסכימה ועודדה את הבדיקות, כי הבינה את הרצון להבין מה ברשותה. אפיפיני אף קיוותה שיצליחו למצוא את הדרך לקבל את מתנת החיים, גם ללא המחיר שברשות היער להציע. הרי כל שהיא רצתה הוא לא להותיר את מתנת חייה רק לעצמה, ואף לא להישאר בודדה אחרי אובדן האנשים שתכיר, ברי החלוף לעומתה. היא אף חשה שכוחותיה אוזלים לאיטם בהיותה רחוקה מהיער, וידעה שבסופו של דבר לא יהיה למדענים שימוש בה, והם יאלצו להחזירה ליער. בעידודה של אפיפיני המדענים המשיכו בכל אותו הזמן בבדיקות, כדי להבין את התהליכים המתרחשים בה. במהלכם פצעו את גופה ומדדו את משך הזמן של הגלדת פצעיה, שהלך והתארך מעט ככל שהשבועות והחודשים חלפו, וחקרו דגימות שונות שהוציאו מאזורי גופה השונים. המחקר בגופה של אפיפיני ארך שנה נוספת, ולבסוף הגיעו לפריצת דרך. הם הצליחו לזהות כיצד להפיק תרופה מדגימות שהוצאו מהכבד של אפיפיני, תרופה שהייתה עם תכונות כשל תאי גזע עובריים, בעלי השפעה על הגנים עצמם של נסיינים חולים, והצליחה לחדש את התאים של הלוקח אותה. הם אף זיהו בבירור תוך כדי משך הניסויים, שאיכויות ההתחדשות שבגופה של אפיפיני הולכות ודועכות. לכן דאגו להוציא דגימות נוספות מהכבד שלה, על מנת לשמר מאגר להכנת תרופות, ומחקר עתידי.
באחד הימים הכול הסתיים. גנרל ברטון טס עם עוזריו לוושינגטון לפגישה חשאית שכינס נשיא ארצות הברית, בהשתתפות צוות מיוחד ומצומצם, שהורכב מנשיא בית המשפט העליון, דיקן הפקולטה לפילוסופיה ואתיקה באוניברסיטת ניו יורק, חתן פרס נובל לשלום הברזילאי, וקבינט מצומצם של הנשיא. כולם הושבעו לשמור סוד. הם הקשיבו לגנרל ברטון ולעוזריו, ולמשך של שבועיים הם התדיינו בנושא אפיפיני והתגלית. מההתחלה המשמעות הייתה ברורה להם. אף אחד מהאנשים החיים כיום לא יזכה בחיי העד שהיער מאפשר, והתרבות והציוויליזציה המוכרת לא תיוותר יותר. היער, כך האמינו, יתפשט כדי לקיים את האנשים החדשים, שיגדלו עוד ילדים, עד שלא יוותר מקום לאנושות המוכרת. חיים זה לצד זה, יהיו אולי אפשריים לזמן מה, אך עלולים לא להיות אפשריים ככל הנראה כאשר תגדל אוכלוסיית היער. יכולת החיים וההתחדשות שלהם, והריבוי הטבעי של האוכלוסייה הזו, עלולים לדרוש לבסוף את שטח המחייה בכדור הארץ עבורם. על אף זאת, כך העריכו, יהיו אנשים שירצו במתנת החיים עבור ילדיהם למרות המחיר עבורם. זו תהיה אנושות שונה מהמוכר.
עברו שנים רבות מאז. כמעט מאה שנים. הזוכה בבחירות לנשיאות סיים זה עתה את הישיבה הראשונה בתפקידו כנשיא ארצות הברית, וחתם על מסמך האשרור. זה היה נטל הכרחי מכורח תפקידו של כל נשיא נבחר, יחד עם פורום מצומצם, שנדרש להחליט את ההחלטה מחדש עבור האנושות כולה.
האזור בברזיל נשאר מגודר וסודי. אף אחד לא ידע עליו. בעולם לא ממש הבינו מדוע ארצות הברית החליטה אז, שבברזיל יהיה לה את הבסיס הצבאי השמור ביותר שמחוץ לארצות הברית. אך זה לא היה אכפת לברזילאים עצמם. ארצות הברית למעשה קנתה מהם אזור, בגודל שלושה קילומטרים רבועים, ומסדרון שמוביל לשדה תעופה, בו היה מבנה קטן, ושילמה עבורו הון. ההון ששולם, יחד עם שהיית הצבא האמריקני שם, הכניסו כספים רבים למדינה. מה שגרם לברזיל להיות לאחת המדינות המבוססות בעולם, ולמדינה העשירה ביותר בדרום אמריקה. אל שדה התעופה הזה הייתה מגיעה טיסה אחת מיוחדת, פעם בשבע שנים, ופורקת את נוסעיה בכמות קבועה ובנוהל קבוע: אישה אחת בהיריון ויחידת ליווי מיוחדת של קצינים. כעבור זמן מה היה המטוס ממריא בחזרה כשבבטנו יחידת הקצינים ומטען נוסף. הנשים כשהגיע זמנן ללדת, נשלחו אל היער בלא דבר עימן, פרט להוראה להוליד את ילדן.
בשנה זו נחתה מריה מהטיסה המיוחדת, ונלקחה אל הביתן.
מריה טופלה היטב, וברגע שציריה התחילו, לקחו אותה שומריה והורו לה לחצות את הגדר: "את צריכה ללדת ביער, יהיה בסדר", הם אמרו, "אחרי שתלדי אנחנו נעזור לך". היא נשלחה מהביתן אל עבר שער הכניסה, אל יער עבות. לפתע היא הבחינה מרחוק בילד, כבן שבע שנים, מושך מחצלת עשויה עלים, שעליה גופה של אישה, זקנה מופלגת, כמעט מומיה, בלא חיות. מושך ובוכה, מושך ומיילל על האישה המתה שעל המחצלת. אחד החיילים פתח את השער שחסם את הכניסה ליער, נתן לילד לעבור מבעד לשער, ולקח את הילד עמו אל המטוס. המטוס עם הילד המריא כעבור זמן מועט אל האוויר, אל אותו המקום אליו אפיפיני הובאה ונותרה, הרחק מהיער בו נולדה, גדלה וחיה. השער נשאר פתוח עבור מריה. היא חצתה את הגדר, מביטה אחורה בשער הנסגר, לא יודעת עדיין, שהשער הנעול, לא ייפתח עוד עבורה לעולם.
נשיא ארצות הברית נע בכיסאו בחוסר נוחות. הוא הביט במריה דרך המסך הגדול שבחדר המצב. המצלמות שהוצבו מחוץ לגדר כבר לא הצליחו יותר לקלוט את דמותה מבעד לסבך היער. הוא מחה לחלוחית מעינו וקרא את הדוח שחיברה עבורו היועצת, כפי שחיברה לנשיא הנבחר בכל שנה.
הממצאים היו מובהקים יותר ויותר בתינוקות החדשים שנולדו. תופעת הלוואי לתרופה, לאחר שנים של שימוש בתרופה, לא הייתה צפויה, היא היוותה הפתעה לכולם. ילדיהם של חלק מנוטלי התרופה חוו את השינוי כבר מאז לידתם. גופם נשאר בריא ומוגן. הם הסתגלו, גם ללא הצורך בתרופה או בקרבה ליער. מספרם של התינוקות, שהפכו במשך הזמן לבוגרים, הלך וגדל. איש מהם עדיין לא ידע על אפיפיני, ולא על הנשים שהוקרבו.
הנשיא חזר למשרדו והביט בנוף מבעד לחלון. הוא בהה במדשאות שבחוץ, והרהר שוב על שיחתו עם קודמו ביומו האחרון כנשיא. שיחה שגם קודמו ערך עם הנשיא שלפניו, כשרשרת המחברת מהנשיא הראשון שקיבל את הדו"ח ועד אליו, שיחה עם מסר שצף מחדש בראשו: "זה אמנם בסמכותך, להוביל להחלטה אחרת. אך קח בבקשה בחשבון שאנחנו שמרנו את הסוד, כי לא מצאנו דרך טובה יותר להבטיח את המשך קיום התרופה, וגם עליך יהיה לדאוג להמשך קיומה. אך אנא, שמור גם על כל שומרי הסוד; פן שמנו יוקע ויוכתם אם מישהו יחליט שהדבר לא מוסרי בעיניו, יבגוד ויפיץ את העניין". הוא הנהן אז, בארשת פנים רציניות, כמסכים לכל מילה.
כבר תקופה הוא תהה על אותה שרשרת של מחליטים, שקיבלו לבסוף את אותה ההחלטה והרהר על תחושתו העזה, לרצונו לגרום לשינוי, שמריה תהיה האחרונה… גם ברור כשמש היה שיכול להיות תחליף, על ידי פנייה אל אותם ברי מזל, עם האמת, ועם הצורך בעזרתם, לתרומה מגופם מרצונם… האם זה כל כך מופרך לנסות כעת לשנות, ולבקש? הרי לכפות או להכריח אותם, גם לו רצה, לא היה יכול. התקשורת מבחינה ומסקרת בהשתאות כל ילד כזה שמתגלה…
"רק צריך לחשוב היטב על האפשרויות כיצד לפנות אליהם כדי לספר על העניין", הוא חשב לעצמו.
"ומה אם אסיר בפני ברי המזל את המסווה? ואגלה בפניהם את המקור האמתי לתרופה.. אצטרך גם לגלות ולספר על אפיפיני… שהיא נמצאת שם, חיה עם כל הילדים.. אספר שהכול יכול להשתנות בעזרתם, ושאשהה מיידית את התהליך של משלוחי היולדות, רק שיתנדבו ויתרמו לנו, ושבהם תלויים חיי הוריהם, משפחתם, ושל שאר האנשים…."
אך הוא ידע שהם יבקשו לפגוש את אפיפיני, ואת הקהילה הקטנה שתחת חסותה, שמתקיימת במתקן. ומה תגיד להם אז אפיפיני…? זה ידוע ואינו סוד שהיא אינה מרוצה, בלשון המעטה, מהישארותם שם… מוחבאים בכפיה במתקן… " האם לא יגלו זאת לעולם כולו? ואיך אוכל להניח שאחרי שיגלו את האמת, עדיין יסכימו לעזור לנו? ולתת מגופם מרצונם לתרופה? אולי אפשרי שהם יסרבו, ואף אולי יפעלו כנגד, כי יראו בנו את העבר…? אולי גם ירצו בסדר חדש בעולם, רק עבורם…
יתכן שגם אני הייתי נוהג כך במקומם…
הרי אני לא יכול לאסור את כולם, הם רק הולכים ומתרבים..
"אך אנסה, אולי עדיין ניתן לעצור את הגלגל הזה, ואם לא, תמיד יהיה נשיא אחר, שיחליט כפי שירצה אחריי". הוא חכך בדעתו עוד קצת, וגמר אומר לשוחח תחילה עם אפיפיני, לבשר לה על ההחלטה, ועל כך שהיא בקרוב תהיה חופשיה. "אולי זה ירכך אותה קצת", חשב. להזיק זה לא יזיק, הוא קיווה.
למחרת יצאה משלחת הנשיא אל המתקן. אפיפיני חיכתה, ישובה בחדר פרטי שהוכן מראש, הוא התיישב מולה. בפעם הראשונה מעולם שישב מולה נשיא.
שניהם היו ישובים אחד מול השני, מחויכים. הוא מחייך מכורך רצונו לרככה, לגרום לה להבין את גודל השעה הזו, שהוא היחיד שעומד לעשות מעשה, שישבור את גלגל המחליטים שהגיע עד אליו. והיא מחייכת, כי היא יודעת שזה לא משנה מה יגיד ומדוע בא. גורלו וגורל האחרים נגזר, בו ברגע שהכניסו לגופם את תמציתה. זה היה כל רצונה, היא ידעה שיהיו מהילדים שייוולדו, שישתנו, ואם רק יגיעו ליער יום אחד, הם יגלו שכוחם יכול לגדול אם יבחרו ויחיו שם".
הוא סיפר לה את בשורתו, והיא סיפרה לו את בשורתה.
בערב הוא כבר חזר למשרדו הנשיאותי והביט מבעד לחלון בנוף הנשקף.
הוא שב לאיטו לכיסאו. פתח את קופסת המתכת שעל שולחנו, הוציא מתוכה את המזרק עם התרופה השבועית שהופקה עבורו, ולא יכול היה לעצור מבעד למחשבה שחלפה "האם ייתכן שלא משנה מה יעשה מעתה? האם אפשרי וזהו וכבר זמננו תם…?" והזריק את כל החומר, באטיות, אל תוך וריד, שבזרועו.