ג'רמי היה נער הרפתקן. החיים שלו, מעבר לכך שהיה בן למשפחה מיוחסת, הסתדרו להפליא. כמאמר האמרה השחוקה עד מיאוס, שלצערנו נכונה למקרה זה אף הוא, נערות חיבבו אותו ונערים רצו בקרבתו. למרות כל זה, יום אחד הוא מצא את עצמו עומד על פסי רכבת בשמש הקופחת של צוהרי יוני, נשמתו זועקת וליבו שרוי באבדון. אותו יום צוהריים שטוף שמש אירע שבועיים בדיוק לפני יום הולדתו העשרים ואחת. לילי, נערה יפיפייה ומושלמת בזכות עצמה, לה התגאה לקרוא חברתו, הייתה שקועה בתכנון סוף שבוע בבקתה על גדות אגם לציון האירוע המיוחל. היא יכלה לטבוע ממחשבות על האושר שבלבלות עם בן זוגה מזה שנתיים למשך שלושה ימים נפלאים. אבל באותם צוהריים לא הייתה בליבו של ג'רמי אהבה. וזו הסיבה לכך:
הכול התחיל בעצם מוקדם בבוקר של אותו יום. ג'רמי- טיפוס לא מאוד יפה אבל שובה לב בצורה בלתי ניתנת להסבר, החליט לצאת כמדי בוקר לריצה קלילה על חוף הים, תוך כדי שהוא מאזין למוזיקה שאף אחד מסובביו אף פעם לא מצליח להבין את איכותה. בלי בושה על שום פרט שקשור לעצם היותו, הוא רץ כשרגליו מלטפות את חול הים הדקיק. לפתע, כשהסתכל רחוק, הבחין במעין הבזק אור עולה מאי-שם בין גלי הים. הוא הרים את משקפי השמש שלו להעיף עוד מבט- אך לא ראה יותר דבר. בביטחון מלא החליט שלא מדובר בתופעה שיש להקדיש לה עוד תשומת לב, אלא שעוד לפני שהספיק להוריד את משקפיו חזרה לעיניו ממצחו הגבוה, הבחין באלומת אור נוספת, משונה ביותר. חוף הים היה ריק כמעט לגמרי באותו הבוקר, הרוח הטובה בשילוב הגלים שנדדו לחוף- כמו פעימות לב- לא היו גורמים לאף אחד לחשוב שג'רמי, או העולם, קרבים לקיצם.
טלפון מצלצל- הייתה זאת לילי. חיוך גדול נמתח על פניו של ג'רמי כשבקולה הדקיק סיפרה לו שהיא מתכננת הפתעה לכבוד יום הולדתו. בליבה קיוותה שאולי, יום אחד, השניים יתחתנו, והאושר החזק שחשה ימשיך עד אין קץ. כשסיימו לדבר המאוהבים, והשיחה נותקה, שמע ג'רמי צרחה עמומה, בקולה של ילדה קטנה, בוקעת מתוך מערה שמעולם לא הבחין בה קודם בחוף. ג'רמי לא היה אדם שיעצום אוזניים בעת צרה- ברגל קלילה ולב פועם נכנס לתוך המערה כדי לראות מי זקוק לעזרתו.
אלא שבמערה לא הייתה ילדה קטנה בצרה. במערה ניצבה דמות גבוהה של אישה שעורה היה כה בהיר ובוהק, עד שיכל לשמש כפנס מאיר במערה החשוכה. פניה הוסתרו בכובע השכמייה הכחולה שלה ושני קווצות שיער לבן שבהקו גם הן זהרו והשתלשלו מראשה הקטן. כל המראה היה מאוד סוריאליסטי כשלעצמו, אבל אז הגיעה מכת המחץ. "שלום ג'רמי, חיכיתי לך" אמרה הדמות ובכך כמעט העיפה את ג'רמי כמו משב רוח איום לקצה השני של המערה. הוא היה המום ולגמרי לא הבין מה קורה לו. "מי את?" הצליח בסוף למלמל.
"אבל זה הרי בדיוק מה שאני רציתי לשאול אותך" צחקקה אליו בקול ידידותי. "מי אתה ג'רמי?". ג'רמי עצם את עיניו ושוב פקח אותן– לא, הוא לא חולם, דמות אמיתית, מסנוורת ובוהקת, עומדת מולו ושואלת אותו מי הוא. הוא כבר סב על עקביו כדי למצוא את היציאה- אבל המערה לפתע נחסמה. ג'רמי היה לכוד, והאור הבוהק שהפיצה הדמות אכן שימש, הלכה למעשה, כפנס יחיד במערה. "אתה מבין", המשיכה הדמות, "אני שואלת כדי לוודא שאתה יודע. יודע שאתה בעצם מן חלום שאף אדם לא מצליח לממש. שילוב של קור-רוח, שמחת חיים, אהבה ושכל. אם אתה יודע שכל אלו פירושם שהמשימה תוטל על כתפיך."
"תשמעי אני מעריך את ההשקעה ובאמת רואים שהבדיחה היא בטעם טוב" אמר ג'רמי בטון הציני והמשועמם ביותר שיכל לסגל לו "אבל חבל על המאמץ, אני לא כזה פתי."
"אני כבר מתחילה לחשוב שאתה לא כזה חכם כמו שמספרים" קימטה הדמות את מצחה. ג'רמי ראה בקושי מה נמצא מעל קו הגבות שלה. "תסתכל מסביב. לא ראית את אלומות האור שבקעו מן הים? הכוכב שלכם עומד בקרוב מאוד להיעלם, אלא אם כן מישהו אמיץ מאוד וגם חכם מאוד יפסע קדימה ויציל אותו". ג'רמי לא הבין, אבל הוא לא היה רגיל בכלל לא להבין. ההבנה הייתה חלק בלתי נפרד מחייו- והיא פתחה לו כל דלת שהוריו לא הצליחו איכשהו לפתוח. אלו היו מקרים כל כך מסובכים, שג'רמי היה חייב להיות גאון- והוא באמת היה.
"אין מה להסתבך" אמרה הדמות, "תואיל בטובך להסתכל לשם". והיא סובבה את ראשה לימינו של ג'רמי– שם נפרשה לעיניו מעין הולוגרמה שצפה באוויר לפניו. התמונה הציגה סרט עצוב.
כדור הארץ ריחף לצד השמש, אך מהר מאוד נבלע בתוך לשונות אש שפרצו ממנה. בסך הכל התפרצות מן השמש, שספחה לתוכה עולם שלם. "עכשיו תחשוב על כל מי שאתה אוהב בעולם הזה, ואפילו שונא, נשרף בים של כאב, נמוג לנצח. זוהי הנבואה העתיקה ביותר של הכוכב שלכם, והיא אכן תתגשם". ג'רמי חשב.
"ונניח שזה נכון" הוא החל להתעשת, אך לא יכול היה להתעלם מכך שכל מה שהדמות המוזרה מספרת לו נוגד כל הגיון אפשרי "אין שום דבר שאפשר לעשות". הדמות חייכה. "אם תמצא את המגן האטמוספרי שיצרו החכמים הזקנים, ותצליח לפרוש אותו בזמן, אולי יהיה לכוכב הזה סיכוי" סיכמה הדמות ההזויה. עוד לפני שג'רמי החל לחכוך בדעתו בעניין, הוסיפה הדמות "אבל… יש כמובן עוד אפשרות" ג'רמי לא האמין שהוא משתף פעולה. "מה האפשרות?" שאל. "אני לא מצאתי אותך בטעות, אלה הם" היא הצביעה כלפי השמיים "האלים החזקים שם למעלה, אותם אתה הרשמת. ועל כן יש לך זכות לוותר על כל זה, ולבוא לגור איתם, בעושר ופאר, ולהנות מחיי אל. כל החיים השוו אותך לכזה, אולי תגשים את הייעוד שלך." צחקקה בלבביות. "תוכל להביא איתך גם את לילי". ג'רמי שתק, והמערה התמלאה פתאום באור ירוק שלא היה לו שום מקור הגיוני. "אלו האפשרויות שלך, נער צעיר, והזמן שלי קצר מאוד." בראשו של ג'רמי הכל הונח לפניו כמו פאזל ענק, החתיכות הורכבו לנגד עיניו, וג'רמי האמין.
"איך אני אמור למצוא איזשהו מגן בלי שום קצה חוט?" הדמות התרצתה. היא התקרבה לג'רמי והוא נוכח לדעת שהיא מפיצה חום אדיר. היא הניחה בידיו מפה וכמעט שרפה אותו כשעשתה זאת. "כאן יש את כל התשובות, בתנאי שמישהו יצליח להבין אותן – בהצלחה". ובמילים הללו נעלמה הדמות ואיתה גם האור הירוק והמוזר. המערה הייתה שוב פתוחה, וכשג'רמי יצא ממנה, הוא הרגיש כאילו ירד מאחת מטיסותיו הרבות, רק שהפעם במקום התרגשות, הייתה זו בחילה שנלוותה לסחרחורות הכואבות שתקפו אותו, ובמקום יעד אקזוטי הוא הגיע לסיוט בלהות. הוא השפיל מבט אל המפה שבידיו, והבין שהוא צריך להתחיל להציל את העולם.
במידת מה- המפה הזכירה לג'רמי את משחקי המחשב בהם נהג לשחק כילד קטן. הרבה מאוד פרטים קטנים היו מוצגים בה ומסומנים במילים שהיו כתובות באותיות לטיניות עתיקות. ג'רמי ידע היטב את השפה והבין מיד את מיקומו היחסי במפה. הוא נמצא כעת במה שהמפה כינתה בלשונה "חוף המוות", ואם האיקס הסמלי השחור סימן את מיקומו של המגן האטמוספרי, זה שהדמות הורתה שיש למצוא, הרי שקילומטרים בודדים בצורה מצחיקה הפרידו ביניהם. "לא, זה לא יכול להיות עד כדי כך פשוט" חשב בליבו. בוודאי יש כאן הטעיה. הוא פרש את המפה מול אור השמש הבהירה שכבר תפסה מיקום מכובד בשמיים ואז הפך אותה ושוב סובב והסתכל. על צדה השני היו כתובות מילים ברורות:
"בזמן שבו הירח מתבוסס בקנאתו,
ובמקום שבו לבני האדם אין אוויר לנשימה,
רק זה שישלוט במזגו יבדיל בין בדיל לזהב –
ומה שהיה הוא שיהיה."
ייתכן שהזקנים החכמים חששו שמא המידע יפול לידיים הלא נכונות. המפה היא רק הסחה, החידה היא המפתח האמיתי למיקום המגן, הבין ג'רמי והחל להתעמק במילים.
ראשית, על פי האגדה הידועה, חשב, הירח מקנא לשמש. על כן השעה שאליה כיוונה החידה הייתה שעת צוהריים, בה השמש במרכז השמיים- זה היה החלק הפשוט של החידה.
אבל במקומות רבים אין לבני האדם אוויר לנשימה. במעמקי הים למשל או במחילות, או על הרים גבוהים. אבל הרים גבוהים היו שונים מן השאר, מפני שהם נשמעים כמו מקום מושלם לפרוש ממנו מגן אטמוספרי. ג'רמי לא האמין שהוא מאמין שיש דבר כזה מגן אטמוספרי, המדע הפשוט לא אפשר לו להאמין, אבל מאחר שכבר נכנע לסיפור החליט לעלות להר התצפיות, שהיה ההר הגבוה ביותר בעולם.
הדבר הבא שג'רמי זכר היה שפקח את עיניו ומצא את עצמו על הר גבוה. הוא לא זכר איך הגיע לשם, אבל כשהעיף מבט בשעונו ומצא שהתאריך והשעה זהים לאלו שהוצגו רגע קודם לכן, כבר לא היו לא הרבה ספקות. מישהו משגיח עליו, ומשחק לטובתו, על מנת שיוכל להגיע אל המגן כמה שיותר מהר. הזמן כנראה באמת הולך ואוזל. הוא הביט סביב. מעולם לא ביקר בהר התצפיות קודם לכן, אך הכיר את המקום מתמונות רבות שראה כמה חודשים קודם לכן, כשתכננן טיול לשם בדיוק. טיפוס הרים היה אצלו עניין שבשגרה, וכבר הרבה שנים חלם לצלוח את ההר הגבוה בעולם. ההר לא דמה בדבר לתמונות שראה. הוא היה קירח ומלא באדמה חומה, ולא נראה שלג בשום פינה שלו.
דבר נוסף שהלהיב אותו היה שעל אף שהוא ניצב כעת על פסגת הר גבוה מאוד, לא קר לו בכלל והוא אינו מתקשה לנשום. הערפל הסמיך ניגר סביבו והוא הרגיש כמו במרכז תבשיל מבעבע. הוא הסתכל סביב- לא היה שום סימן חיים, שום רמז שהוא בכלל נמצא במקום הנכון- אבל ליבו אמר לו שהחידה קרובה מאוד לפתרונה. שני הבזקי אור מהירים הבליחו אל השמיים, וג'רמי החל לפסוע באיטיות סביב, כשהוא מחפש דבר שאין לו שם, צורה, או פנים.
פתאום ג'רמי החל להרגיש כאילו משקלו הולך וגדל עם כל צעד. הוא הרים את רגליו לאט ובזהירות, כשהוא נחוש להמשיך בדרך, אך שנא לחוש איך לאט לאט הוא שוקע עד שלא יכול היה לפסוע עוד ולו צעד אחד. הוא הסתכל סביב, הערפל הכבד החל להתפזר והוא נוכח לגלות שהוא ניצב מול שני פסלים ענקיים בדמות לטאות מפחידות וחורצות לשון. זנבותיהן גלשו לפניהן, לצד הפנים. לשני הפסלים היה צבע זהב בוהק, וג'רמי נזכר בחידה. "רק מי שישלוט במזגו ידע להבדיל בין בדיל לזהב". הוא מלמל.
"אם אתה מחפש דבר-מה, תצטרך יותר מאומץ לב ושכל פתוח" קול זוועות של אדם ישיש הצליח להפתיע את ג'רמי מאחורי גבו. "אלא תצטרך שאלות הגורל יאהבו אותך, שמזג האוויר יחבק אותך, ושהשטן לא ימצא אותך". סיים הזקן. ג'רמי לא הצליח להסתובב- רגליו עוד היו נעוצות על שפת האדמה, מאובנות. הוא הניע את ראשו אל מעבר כתפו במאמץ רב כדי למצוא שננס מזוקן ומכוער, חבוש מגבעת ארוכה ומחודדת יושב מאחוריו על הארץ כשרגליו שלובות זו בזו ועיניו עצומות לגמרי. "אני מניח שאין טעם לשאול מי אתה", אמר ג'רמי "בפעם הקודמת היום זה לא עבד במיוחד…"
"אני לא יודע דבר ולו חצי דבר על פעמים קודמות, ילד." פלט הזקן בעצבים. "אבל כדי שאדם ימסור לך את שמו אתה בהחלט צריך להיות ראוי לכך." הוא השתהה לרגע, ואז דיבר שוב "אני רואה אותך כאילו אתה שקוף. כן, יש בך כל זאת, אומץ לב וחוכמה, אלות גורל שאוהבות אותך. אתה גם חבר של מזג האוויר והשטן מחפש אותך בנרות".
"אולי בגלל זה שלחו אותי לכאן, כדי למצוא את המגן האטמוספרי" מלמל ג'רמי כשהוא עדיין בגבו לזקן ולוטש עיניים בלטאות המזוויעות. "שלחו אותך, מה? ואתה לא יודע מי…"
"לא" ענה ג'רמי "אבל אני יודע שזה למען מטרה טובה".
"אני מקווה מאוד שאתה בטוח בעצמך, ג'רמי" מלמל הזקן "כי כאן יש רק שתי אפשרויות. או שתמצא את המגן האטמוספרי, או שתישאר עם רגליים תקועות ממש במקום הזה לנצח נצחים, ותשמש חברה ללטאות החמודות הללו"
"עד כמה שאני יודע" אמר ג'רמי "הנצח הוא לא כזה ארוך בשביל כולנו, קדימה- איך מוצאים אותו?" הזקן חייך וקם ממקומו. הוא נעמד כעת מול ג'רמי ונעץ בו מבט. הוא החל לדקלם כמו מתוך ספר אגדות עתיק:
"שתי לטאות על צלע ההר,
זו זהב וזו בדיל.
וכן, בין שתיהן, כבר שנים נאמר,
החכם כבר ידע להבדיל."
"יש לך רק ניסיון אחד" הצהיר הזקן. ג'רמי הביט אל השמיים- השמש כבר בדיוק במרכז. הוא הושיט ידו קדימה, קצות אצבעותיו התקרבו בקושי ללטאה הימנית, אבל לאחר מאמץ גדול הצליח לגעת בזנבה. המגע היה קריר. "רק מי שישלוט במזגו" חשב. הוא הושיט יד את ידו השנייה, ובמאמץ אדיר הצליח לרפרף באצבעות על קצה-קצהו של זנב הלטאה השמאלית. אצבעותיו נכוו ברגע.
ג'רמי צחק אל הזקן והצביע על הלטאה השמאלית "הרי לך לטאת הזהב". אמר, ובקולו הרגיש גאווה סמויה. הזקן לא אמר דבר. הוא הרכין מעט את ראשו והקיש באצבעותיו. ג'רמי נפל פתאום על הרצפה, שמח לגלות שרגליו משוחררות וחופשיות. קול פיצוץ אדיר היכה וזעזע את ההר כולו, ושני הפסלים הכבדים התנפצו למליוני רסיסים זעירים, שעפו ברוח מן הלאה מן ההר. "הייתי מברך אותך על ההצלחה" פלט הזקן "אבל מכיוון שאף אחד לא ניסה לפתור את החידה קודם, אני מניח שאני לא רשאי לעשות כן". והזקן נעלם.
ג'רמי הבחין כי תחת המקום בו עמדו לפני רגע הפסלים הכבדים נגלה כעת מכסה עץ של תיבה. היא הייתה שקועה כולה בפנים האדמה. ג'רמי ניגש אל התיבה והחל לאט לאט לפתוח את אותה.
אבל משהו עצר בעדו, או יותר נכון – מישהו. "הצגה מוצלחת" רעם קול מוכר "שחקנים טובים, תפאורה מהודקת, ומחזה- משהו נפלא". הדמות הלבנה מן המערה עמדה כעת מעל ג'רמי, שהסתובב לאט ובזהירות. "את זה, ברשותך," אמרה, ולפתע התיבה קמה מן האדמה והחלה להתעופף באוויר "אני אקח איתי" אמרה.
ג'רמי היה המום. הוא הסתכל על המחזה הנפרש לפניו חסר מילים או מחשבות. הוא הבחין בניצוץ שניצת יש מאין בתיבה, שהלכה ועלתה בלהבות, ואז שוב בדמות. "מה את עושה?!" צעק.
"בדיוק את מה שאליו כיוונתי מההתחלה." השיבה הדמות בשלוות נפש "אתה מצאת בשבילי את המגן, ואני אשמיד אותו"
"למה?" ג'רמי הרגיש כאילו הגרון שלו נשרט. הדמות צחקה צחוק אימתני. "אוי, ג'רמי, זה נכון מה שמספרים. אתה אמיץ, חכם, רגיש וטוב לב, אבל אתה תמים" אמרה והוסיפה "לא האמנתי כשהספקתי להגיע אליך לפני האלים, וברגע שהגעת אל ההר זה היה מאוחר מדי בשבילם. ידעתי שתהיה חייב לצאת גיבור ולמצוא את המגן במקום פשוט לחיות בעולם האלים- דבר שיכול היה גם הוא לסדר לי את התוכניות, מעלים אותך מהתמונה". ג'רמי פער את עיניו בהלם. לראשונה בחייו הרגיש אידיוט מושלם. "ודרך אגב" פלטה "לפני שניפרד לנצח, אני מתנצלת שלא הצגתי את עצמי כמו שצריך- נעים מאוד, שמש. תהנה מהטרמפ הביתה". ושוב שמש נעלמה.
ג'רמי היה נער הרפתקן. החיים שלו, מעבר לכך שהיה בן למשפחה מיוחסת, הסתדרו להפליא. כמאמר האמרה השחוקה עד מיאוס, שלצערנו נכונה למקרה זה אף הוא, נערות חיבבו אותו ונערים רצו בקרבתו. למרות כל זה, יום אחד הוא מצא את עצמו עומד על פסי רכבת בשמש הקופחת של צוהרי יוני, נשמתו זועקת וליבו שרוי באבדון. הרכבת עמדה להגיע בכל רגע- ככה נראה סוף העולם. כמו כדור של אש גדול ובוער שעומד להשמיד כל נים ונים בגופך הכואב, כמו שריטה עמוקה בנשמה שלעולם לא תירפא. באותם רגעים אפורים ג'רמי לא חשב על לילי או על יום הולדתו העשרים ואחת. הוא לא חשב על חבריו או על אהבותיו או על משפחתו, הוא חשב על זה שלראשונה בחייו, הכזיב את כולם, ויותר מכך, את עצמו, והוא לא רצה להיות קיים יותר.
רעש הרכבת כבר נשמע ממרחקים. ג'רמי לא ידע מתי יגיע סוף העולם, אבל מאחר שלא היה לו שום פירוש הגיוני לכל מה שעבר עליו ביום האחרון, ידע בוודאות שהוא קרוב, ושהוא לא יוכל להתחמק מהעובדה שהוא האשם בכך שכדור הארץ עומד להיחרב עד בלי זכר. הוא לקח נשימה לפני שעמד להשליך את עצמו תחת פסי הרכבת, אבל משהו עצר בעדו. זאת הייתה יד קטנטנה של ילדה. הוא לא ראה אותה לפני כן, אבל איכשהו היא הרגישה מוכרת.
היא הייתה קטנה ורזה וגילה לא עלה על שמונה שנים. "אל תעשה את זה" ביקשה. "אני חייב" הוא אמר ובעיניו עלו דמעות ראשונות מזה שנים כה רבות. "אני לא יודעת מי אתה" אמרה הילדה "אבל אתה שונה, אסור לך לעשות את זה". ג'רמי לא היה נכון להקשיב. הוא חילץ את ידו, ולפני שהקדיש לכך עוד הרהור נוסף, קפץ בדיוק מתחת לגלגלי הרכבת הנוסעת. ולא היה לב שבור יותר מלבה של הילדה ההיא מעולם.
והעולם נהג כמנהגו, הימים המשיכו ועברו. ביום הולדתו העשרים ואחת של ג'רמי עלתה לילי להניח פרחים על קברו של אהובה ופרץ של דמעות שטף את כולה. היא לא הצליחה להבין מה קרה ליקיר ליבה, ששם קץ לחייו ממש באותו היום שבו דיברו באהבה ואושר כה גדולים, והתעלומה הייתה כואבת מכל. לפתע היא הבחינה בדמות קטנה מאחוריה. היא נבהלה מאוד לראות זקן נמוך ומכוער להפליא, חבוש במגבעת מחודדת, מדדה מאחוריה. "שמעתי על הסיפור של הבחור הצעיר שלך ילדתי, ממש טרגדיה".
לילי נרגעה "עצוב לי שזה היה כל כך פתאומי" שיתפה. "אני מבין" אמר הזקן.
"היה לנו כל כך מעט זמן ביחד" המשיכה לילי "וכל החיים היו לפנינו".
"זמן הוא מושג יחסי, יקירתי" אמר הזקן "אומרים שגם סוף העולם יבוא בקרוב, אבל הבקרוב שלנו הוא בעוד דקה, שנה, ויובל. הבקרוב של האלים, של גרמי השמיים, הירח והשמש, הוא בקרוב של בעוד כמיליון שנה".
והבזק אחרון של אור הבליח אל השמיים.