"הַ֭אֵל יְעַוֵּ֣ת מִשְׁפָּ֑ט; וְאִם־שַׁ֝דַּ֗י יְעַוֵּֽת־צֶֽדֶק." (איוב, ח, ג)
דפיקה רועמת בדלת הרעידה אותה ממנוחתה. כנראה שנרדמה בישיבה ולא שמה לב. מבטה נדד לעבר הצוהר הקטן הקבוע בקיר המערה. לילה. מי יכול להגיע בשעה כזו?
דפיקה נוספת, נמרצת כמו קודמתה, והיא קמה בכבדות מכיסאה ונאנחה. היא הבעירה את הנרות שעל השולחן בזריזות, מוסיפה להם קצת שמן כדי שיבערו לאורך זמן, ואז דידתה לעבר הדלת ופתחה אותה בחריקה כדי חרך, דרכו הציצה החוצה. מולה עמדו שלושה גברים. באור הכוכבים הרך יכלה לראות כי שנים מהם עטו גלימות אפורות וברדסים כהים ואילו האחרון, הקרוב אליה, עטה מעיל מבד יקר, אותו ניסה להסתיר ללא הצלחה תחת גלימה מרופטת.
זה אינו אירוע חריג שבאים אליה בשעות מאוחרות גברים עלומים, אבל לרוב הם מודיעים על כך מראש, מאפשרים לה להיערך. הם גם לא נראו מקרב קהל לקוחותיה. הגבר הקדמי היה בנוי לתלפיות, מרשים, גבוה, גבר משכמו ומעלה ולמרות שפניו הצביעו על כך שידע ימים קשים, ניתן היה לראות כי לא איבד מסמכותו. היא הניחה שהיה יפה כשהיה צעיר, עיניו החומות הביעו ניסיון רב וחוכמה וזקנו הארוך היה מסודר ונקי. השניים האחרים היו כבני שלושים או ארבעים, היא התקשתה להעריך, ולבשו בגדים קלים, אך ניכר היה שהם נעים באי נוחות והיו מרגישים אחרת לו היו עוטים שריון. היא הרימה גבה.
"מה רצונכם?" שאלה בקול יבש, מצקצקת בלשונה כדי להעביר את טעם השינה.
"הניחי לנו להיכנס," אמר הראשון בטון סמכותי של אדם שלא רגיל שמסרבים לו.
היא נשארה לעמוד בפתח. גם היא אינה מסורבת בקלות.
"זה אינו עניין לשיח על סף הדלת." הוא הוסיף בשקט, בטון פייסני. שני האחרים נעצו בה מבט נוקב. נדמה היה שהם כועסים על כך שלא פתחה את הדלת מיד לבקשתו.
היא התלבטה לרגע. יש סיכון רב בלהכניס אנשים זרים אל הבית בלילה. אם הם חורשי רעה, זה עלול להיגמר רע, לשני הצדדים. היא כנראה תצליח לטפל באחד או שנים מהם בעצמה, אבל שלושה זה מעבר לכוחותיה. היא כבר לא עלמה צעירה. מצד שני, אם הם היו רוצים לעשות לה משהו, הם לא היו באים בכסות הליל, אלא היו לוקחים אותה באור יום, כמו שעשו לשכמותה לפניה. לבסוף נכנעה ופתחה את הדלת.
"היכנסו." היא החוותה בידה פנימה, לעבר חלל המערה החשוך.
השלושה צעדו פנימה, מתכופפים מעט כדי שיצליחו לעבור תחת המשקוף הנמוך. הם התבוננו סביב, מנסים להבחין בפרטים בתוך המערה המרווחת, ששני הנרות היו האור היחיד שהאיר אותה.
"במה אפשר לעזור לכם?" שאלה בפשטות.
"אני צריך את שירותיך." אמר לה הבכיר, מנסה לסגור את גלימתו הקרועה כדי שסודו לא יציץ מתחתיה באור הנרות.
"ובאילו שירותים מדובר?" היא ענתה בטון שליו, מקווה שחששה לא ניכר. היה מסוכן לעסוק במקצוע שלה בימים הללו, זה היה מחוץ לחוק. היא הייתה צריכה לוודא כי מי שמגיע אליה אינו מנציגי המלך. היא הסתכלה על האדם שלפניה ועל שני מלוויו. הם ללא ספק הגיעו מהארמון. גינוניהם ומראם מצביעים על כך. אבל למה שיבואו אליה? למה שיסתכנו? ומה הם רוצים?
"הביאי אליי את מי שאבקש." הוא השיב.
היא פזלה לעבר מרכז המערה, אל האזור האפל בו היא מסתירה את יכולותיה, ושתקה.
"האם את מתכחשת לעיסוקך?" הוא שאל כשלא ענתה, מתקרב אליה, מתנשא מעליה.
"מדוע שתבקש ממני דבר כזה?" היא השיבה בשאלה. מוטב היה לדעת שהוא מתכוון למה שהיא חושבת שהוא מתכוון. לא שהיא חשבה שאדם כמוה צריך שירותים של נשים עובדות, אבל תמיד יש הפתעות, ולכן עדיף לוודא שהיא לא טועה.
"אני זקוק לעזרה." הוא היה אדם שרגיל לפקוד על דברים ולא לבקש אותם, אבל יתכן שהבין את מורכבות הסיטואציה, בשביל שניהם.
"אם אני יורדת לסוף דעתך…" היא שקלה את מילותיה, "אז לא נותרו עוד נשים כאלו בממלכה. המלך הסיר אותן ואת שכמותן. אילו הייתי עוסקת בכך, הייתי מסכנת את חיי ודיני היה מוות."
"אנחנו יודעים על עיסוקיך אישה, אל תכחישי, או שבשם ה…" התפרץ אחד המלווים ואילו המלווה השני עצר בעדו מלהשלים את המשפט.
היא התעלמה ממנו ופנתה שוב אל הדובר הראשון. "האם אתה מבקש להרגני? האם באת לכאן כדי להאשים אותי ולהביא אחריך לכאן את מבקשי נפשי?"
היא חושבת לרגע. לא תמיד גרה במערה הזו. פעם, לפני כיבוש הארץ, ישבה משפחתה בעיר, בביתם המפואר, והתפרנסה ממשלח ידה של אמא בכבוד. ואז נכנסו הכובשים ולקחו את העיר בכוח, הפכו אותה לשלהם. הם נאלצו להידחק לשולי העיר, לאזור העני, הנכשל, הדחוי. זמן רב חלף, ובארץ לא היה מלך, לא דין ולא דיין. כל אחד עשה כרצונו. כאשר הומלך המלך לשלטון, הוקשחו התנאים עבור אלו שאינם בני העם הנבחר. החוקים החדשים מנעו ממנה לעסוק במקצוע שעסקו בו הנשים במשפחתה לאורך דורות, ולאחר מותו של הנביא האחרון הוציא המלך את כל העוסקות במלאכה להורג. אז נמלטה למערה ובנתה לה שם בית.
"אני נשבע באלוהי, בהן צדק, כי לא יאונה לך רע. אני אהיה ערב לך, וכל מה שיקרה הלילה, יהיה באחריותי."
היה משהו עצוב בעיניו, משהו בודד ונבגד, ולבסוף נעתרה. "את מי תבקש לראות?"
"הביאי לי את שמואל."
גיחוך קצר נפלט משפתיה. "יש שם הרבה מאוד שמואל." אמרה. "אתה תאלץ להיות קצת יותר מדויק."
"הוא ידע. קראי לו עבורי."
האישה משכה בכתפיה והלכה לעבר הגומחות בקיר, מדליקה מספר נרות נוספים כדי להרחיק את החשכה מהחדר. כשאור חמים החל מתפשט, היא חזרה אל מרכז החדר והסירה את המכסה מעל האוב.
נשמתם של שלושת המבקרים נעתקה לרגע כשראו את האפלה הקודרת הבוקעת ממנו, נלחמת באורם החלוש של הנרות. זה היה כאילו יש לה חיים משל עצמה, צורה, והיא מנסה לזחול מתוך הבור ולבלוע גם אותם. בפעם הראשונה בחייהם הם זכו לראות את השאול הפוערת את פיה.
"הם יצטרכו להמתין בחוץ." היא החוותה כלפי שני השומרים כשראתה את האפלה ממשיכה להתפשט. "כמה שפחות אנשים בחדר במהלך הטקס, כך פוחת הסיכון. החיים בחדר מרגשים אותם."
המבקש נופף בידו בזריזות לעבר מלוויו, מסמן להם לסור מפניו, והם יצאו לשמור על הדלת.
"אני אצטרך שתתמקד בדמותו של שמואל, תדמיין אותו בעיני רוחך, כדי שהוא ידע שאנחנו מבקשים אותו." היא הסבירה לו בקצרה.
הגבר הנהן.
בעלת האוב החלה למלמל את מילות הכישוף והאוב החלה לרטוט ולרעוד, משמיעה קולות נהמה עמומים. אד חם עלה מתוכה, כמו פליטה של אוויר חם מהפה, ודמות אפורה החלה לעלות מן הבור. היא צמצמה את עיניה. היא זיהתה כי זה גבר מבוגר, עם זקן לבן וארוך ומבט אכזרי בעיניים. הוא היה נראה לה מוכר משום מה, ורק כעלה כולו למפלס החיים היא פלטה זעקה וכמעט איבדה את אחיזתה בו.
"רימית אותי! אתה מבקש להרגני! אתה הוא המלך! אתה הוא שאול!" תמונות מן הטבח האכזרי בחבריה בעלי המלאכות, בידעונים, באובות, במנחשים והמעוננים, עלו לפניה כחיזיון, רודפות אותה. היא חזרה לרגעי האימה, לצרחות, לפחד, לריח הדם, לאובדן. היא ראתה אותם בורחים וניצודים כמו חיות, חיילי המלך זורקים אותם לרחובות כמו כלבים ומוציאים אותם להורג על האדמה, שנספגה בדמם. בעלת האוב לא ידעה מה לעשות, היא ניסתה לשלוט ברגשותיה מבלי לשחרר את הרוח, שכבר החלה למחות על עלייתה ממקום מנוחתה.
"מה את רואה אישה? מהר! ספרי לי. אל תחששי, הבטחתי." דרבן אותה שאול, דחיפות והתרגשות נשמעה בקולו.
למה שאעזור לו?! למה שאסייע לרודן? היא שאלה את עצמה. אחרי שיסיים איתי, גורלי יהיה כשל אחיותיי. המאבק הפנימי כמעט הכניע אותה, והיא החלה להתיר את הקשר, אבל מבטו הרדוף וקולו המיוסר שכנעו אותה לבסוף והיא נכנעה. הרי היא עושה את זה כדי להביא מזור לנפשות מעונות אשר מחפשות את התשובות בעולם האחר, ולמרות שהמלך אחראי לסבלן של רבות מהן, היא לא יכולה שלא לעזור כאשר מבקשים ממנה. אולי היא תצליח להשפיע עליו לטובה, אולי בסוף הוא עוד יחזיר עטרה ליושנה. ובסוף בסוף, היא מבינה את הקושי שהיה לשאול להגיע אליה, לעשות מעשה נואש שהוא חטא בעיני אלוהים, וכנראה גם בעיני עצמו, לפנות אל בעלת יכולות שמעשיה מתחרים במעשיו של האל והיא אסורה בחוקי הדת והמדינה כאחד.
בעלת האוב הביטה לעבר שמואל והשיבה לשאלתו של שאול. "ראיתי אלוהים העולה מן הארץ, והוא איש זקן העוטה מעיל." אמרה.
שאול נפל על הארץ, משתחווה, פניו מופנות לעבר האוב. למרות שלא ראה דבר, הוא הבין מתיאורה של בעלת האוב שהיא דוברת אמת, ושלפניו עומד הנביא שמואל, בדיוק כפי שדמיין אותו בעיני רוחו.
קולו של שמואל הרעים בחלל: "מדוע אתה מטריד אותי? מדוע הבאת אותי לכאן?"
שאול נרעד. הוא מצמץ כמה פעמים במהירות, מופתע. הוא ניסה להביט על מקור הקול, לראות את שמואל בעצמו, אבל לא ראה דבר.
"הוא נגלה רק אליי," הסבירה בעלת האוב כשהבחינה במבטו המבולבל של המלך, "אבל נשמע עבור שנינו."
שאול צמצמם את עיניו, חושב לרגע, ואז הנהן בהבנה, אך בעלת האוב ראתה כי הוא עדיין מהוסס. היא הבינה ממה הוא מוטרד, ונחלצה לעזרתו. "כל מה שתאמר פה לא יצא ממערה זו. אני מבטיחה בכבודי." היא אמרה לו, דבריה מהדהדים את הבטחתו הקודמת.
הוא נעץ בה מבט רב משמעות ואז הפנה את פניו שוב לעבר מקור הקול, "אני מצטער על כך שאני מטריד אותך שמואל, אבל הפלישתים חנו בשונם, וצבאם רב ומיומן. ביקשתי מאלוהים הכוונה ותשובה מה עליי לעשות, והוא אינו עונה. פניתי אליו בחלומות, והוא מסב את פניו, ניסיתי לקרוא לו גם דרך הנביאים, והם רק הנידו בראשם. אפילו הכהן הגדול, שיעץ באורים ובתומים, לא הצליח לקבל עבורי מענה. לכן, כמוצא אחרון של אדם נואש, אני פונה אליך." חוסר האונים נשמע בקולו של שאול.
שקט השתרר לרגע. בעלת האוב הביטה בשאול, בגופו הדרוך, הממתין לתשובתו של שמואל, ואז הפנתה את פניה אל האחרון, אשר נעץ במלך מבט כועס. מזל ששאול לא יכול לראות אותו… מלמלה לעצמה.
לבסוף ענה שמואל, קולו נוקשה וקר, ולא רק כי עלה מתהומות הקבר. "מדוע אתה פונה אליי, שאול? מדוע אתה חושב שאעזור לך כאשר אלוהים סר ממך? עוד כשהייתי בחיים ניבאתי לך שאתה עתיד לאבד את מלכותך בשל חטאיך, מדוע אתה מופתע עכשיו?"
שאול שתק, סופג לקרבו את המילים הקשות, ושמואל המשיך לדבר. "אלוהים עושה כפי שהבטיח. מכיוון שלא עשית כמצוותו בטיפול בעמלק. במקום להרוג את כולם כפי שפקד עליך, בחרת לפעול בניגוד לרצונו. כדי להשלים את העבודה, זה הייתי אני שהיה צריך להרוג את אגג במו ידי!" אומר שמואל, ומרים את ידיו גבוה. בעלת האוב יכולה לראות אותן מתעוותות, מגואלות בדם, זכר למעשה שעשה.
"אבל לא היה בכך היגיון!" הזדעק שאול, "אגג היה האחרון מבני עמו, מלך! ומדוע שאהרוג את הצאן והבקר כאשר הם יכולים לשמש את העם? את המיטב מהם בחרתי כדי שיהיו קורבן לאלוהים, כדי לפאר את שמו!"
שמואל לא עונה, אבל שאול לא מוותר, "התנצלתי על כך פעמים רבות, הכאתי על חטא! מדוע להעניש אותי ככה? מדוע להעניש את צאצאי?! יש עוד כל כך הרבה שאני יכול לעשות, להוביל את העם הזה לגדולה בחסדי האל, אני רק צריך עוד הזדמנות!" שאול רעד בהתרגשות.
שמואל הניד בראשו, "זה מה שקורה למי שאינו מציית לאלוהים, שלא מקיים את פקודותיו. זו הסיבה שמלכותך תילקח ממך ותינתן לרעך דוד. מחר, אתה, בניך והכל מחנה ישראל תפלו בידי הפלשתים."
בעלת האוב רואה בעיני רוחה את החיזיון שמעלה שמואל. אנשי ישראל נלחמים בפלשתים על הר הגלבוע. המולה של חרבות שלופות, חצים, שריונות שבורים וקרעי בגדים מפוזרים בכל מקום. דמויותיהם של הסובלים והמעונים סבבו סביבה כמו רוחות, במערבולת של פנים וגופות. פיותיהם של הקורבנות פעורים בצעקה, ודם ודמעות מכל עבר. היא ראתה חללים רבים נופלים, ביניהם שלושת בניו של שאול, ואת שאול עצמו נופל על חרב, לוקח את חייו בידיו, בזמן ששאר לוחמיו נטבחים בקרב. לבסוף ראתה כיצד הפלשתים מוצאים את גופותיהם של האב ובניו, מבזים ובוזזים אותן, כורתים את ראשו של שאול ושולחים אותו עם שליחים לבשר זאת לעם, ואת גופתו תולים מעל חומה גבוהה.
היא קיוותה שהנביא יפסיק לדבר. מראות הלחימה העקובה מדם השתלבו במראות הטבח בבעלי היכולות שבהם חזתה במציאות רק מספר חודשים קודם לכן, ופרצופים מוכרים החליפו את פני החיילים עלומי השם. היא הצטמררה וכמעט ניתקה את אחיזתה בשמואל בשל הזוועות שראתה, הרגישה שלא תוכל עוד להכיל זאת זמן רב. אבל שמואל לא הוסיף לדבר.
שאול, שלמזלו לא ראה את החיזיון, אך בכל זאת יכול היה לדמיין את משמעותו, נפל על פניו, חצי מעולף, והחל מייבב בקול. הדאגה, האימה, הפחד שחש, והתקווה לעזרה שהתבדתה, כל אלו גרמו לו לאבד את כוחו ברגע.
שמואל הסתכל עליו בבוז. בעלת האוב הבינה בסלידה כי לא נותר עוד מה לומר וניתקה את הקשר המחבר בין עולם החיים למתים. שמואל שב למעמקי האדמה, למנוחתו האחרונה.
היא ניגשה אל שאול, הניחה את ידה על כתפו. "מלכי," היא השתמשה בתואר בכבוד, למרות הרגשות המעורבים שעלו בה כשחשבה עליו. "הקשב לי עכשיו, וסמוך עליי, כפי שאני סמכתי עליך כשהכנסתי אותך לביתי."
שאול, עוד מכופף על הרצפה, הרים את עיניו, מאזין.
"בוא, אכול, יש כאן על השולחן קצת לחם ומים, הם יאוששו אותך." היא עזרה לו לקום, תומכת בו עד שהתיישב ליד השולחן. שאול הרים את הכוס בידיים רועדות.
בעלת האוב הסתכלה עליו ונאנחה. "חכה פה. אכין לך סעודה."
היא לא התכוונה לארח אותו. הדבר הנכון לעשות היה לתת לו ללכת לדרכו, וכמה שיותר מהר. הוא כבר לא המלך. לא עוד. במעמד זה הוא איבד את סמכותו, ומחר יהיו כבר אדונים אחרים על הארץ. אין לה שום סיבה להיות טובה אליו. הוא לא יוכל לעמוד בהתחייבות שנתן לה אם יהיה מת. ואין גם צורך לארח אותו כיד המלך, כשהוא כבר לא המלך. גם ככה ימות מחר. אבל היא גירשה את המחשבות האלו. לא ככה חינכו אותה. דורות של נשים לפניה עזרו לנשמות אבודות, מצאו פתרונות, סיפקו תשובות ובהיעדר השניים – הציעו נחמה. נוסף על כך, יש לה אחריות על הדברים שנאמרו, על הדברים שקורים בביתה, על האורחים שנמצאים תחת קורתה, גם אם אינה המבשרת בעצמה.
בעלת האוב נכנסה אל חדר פנימי במערה. היא הסתכלה על העגל השמנמן שפטמה במיוחד בשבועות האחרונים. מחשבה נוספת עברה בה והיא היססה לרגע. העגל היה מיועד עבורה, שמור לאירוע חגיגי, לאירוח מיוחד, לסעודה מכובדת. אולי עדיף לשחוט אחד מהטלאים שבחוץ? בשרם יהיה מספק, והיא הניחה שלמלך לא יהיה גם טעם לאוכל במצב כזה. אבל לבסוף החליטה כי האדם הזה שמתארח אצלה, קיבל בשורת מוות. לפני רגע הוא למד שהוא וכל האהובים עליו הולכים להיאסף אל אבותיהם מחר, ולכן הוא ראוי לארוחה אחרונה דשנה ומפנקת, ולא לעור ועצמות. היא הייתה עושה את זה עבור כל אחד, לא משנה מה מעמדו.
היא שחטה את העגל, פשטה את עורו, הדליקה אש קטנה ובישלה אותו עליה. בזמן זה לשה קמח, הדליקה את הטאבון הגדול בחדר ואפתה מצות. כשריחות האוכל החלו מתפשטים בחדר, היא הזמינה את עבדיו של המלך להיכנס פנימה. כשעברו בפתח המערה, ראו את מלכם השפוף, ראשו שעון על שולחן העץ הדל, כוחו ניטל ממנו. הם פנו בכעס אל בעלת האוב.
"מה עשית לו?" שאל אחד מהם בזעם עצור.
אבל שאול מיהר להניף את ידו לעברם, מהסה אותם. "שבו. אני בסדר."
הם נעצו בבעלת האוב מבט חשדני אך התיישבו בצייתנות על רצפת המערה.
בעלת האוב הגישה להם את הסעודה האחרונה. שאול לא שאל אותה מה ראתה, אבל לפי מראה פניה כששמואל דיבר, הוא הבין שהסוף אכן מגיע, והוא יהיה אלים וכואב, וליבו נחמץ. הוא בהה באוכל המונח על השולחן, בניסיון העקר ליצור סעודה מפוארת ככל הניתן בדלות האומללה שבה חיה בעלת האוב, אבל לא הצליח להביא את עצמו לכדי לטעום, למרות שהבין שהיא כנראה נתנה את כל מה שהיה לה.
בעלת האוב לא ויתרה ועודדה אותו לאכול. "אתה צריך שהיה לך כוח להוביל את אנשיך, ללכת לדרכך…" אמרה לו בקול מנחם. "אתה צריך לצאת מפה עם ראש מורם. אתה עדיין המלך." את המילה האחרונה אמרה בנחישות.
שאול הנהן והחל אוכל באיטיות, שקוע במחשבות על הסוף המתקרב, תוהה האם היה שווה לבגוד בערכיו, באמונותיו, ובכל מה שהוא מייצג, כדי לבסוף לקבל תשובה שאין תקווה וחייו יסתיימו בטרגדיה, כשהוא לעולם ייזכר כמי שנזנח על ידי אלוהיו. הוא ועבדיו ישבו בדממה בביתה של בעלת האוב עוד שעה קלה, ואז הוא סימן להם בידו, והם התרוממו במהירות, יצאו החוצה לפניו.
שאול התרומם ללכת בעצמו, אבל לפני שיצא, הפנה את פניו לעבר בעלת האוב, שהחלה מורידה את הכלים מן השולחן. הוא לא אמר דבר, רק הנהן לעברה לתודה. בעלת האוב הנידה בראשה בחזרה, עיניה מביעות צער על אחדות הגורל המוזרה שנוצרה בינה לבין מלך ישראל. על כל החיים שאבדו בדרך, ועל אלו שעוד יאבדו בעתיד מתוך שנאה, כוח ומעמד, ועל המעגל שנסגר בין הציידים לניצודים וחוזר חלילה.