"היי, קיבלתי את זה בדואר." אחרי עשרים דקות של חיפושים וארבעים דקות נוספות של המתנה בתור, נעמה התייצבה סוף-סוף מול הפקיד שאייש את חלונית "פניות הציבור" במחלקת הנבואות התל-אביבית של משרד הדתות.
בן העשרים (במקסימום!) הביט בה מתוך זוג עיניים עצלות. נעמה התקשתה שלא לדמיין אותו לועס מסטיק ומנפח לה בלונים בפרצוף. "קיבלת מה?"
"את זה." היא נופפה במעטפה. המעטפה, שהתקבלה ביום ראשון (דרך דואר ישראל, שכמובן מסר אותה באיחור של כמעט חודש וחצי), התריעה שבין התאריכים השביעי באוגוסט והשלוש-עשרה באוגוסט, נעמה תצטרך לפנות את זמנה כדי להגשים את נבואה מס' 577090A1-
"-רגע, אני צריך לוודא את הזהות שלך." הוא תקתק משהו במחשב שלפניו. "תשלימי בבקשה. הארץ תגמע אדוות שמיים…"
נעמה הציצה במכתב שבידיה. "…סדרים יתהפכו, אותיות תתבלבלנה, עד כי סוף יקיץ על מקיץ הסוף." אלוהים. לא היו להם נבואות פחות דביליות?
"אוקיי." הוא הקיש על אנטר. "מה הבעיה עם הנבואה שקיבלת?"
"הבעיה היא שאני טסה לחו"ל בשלוש-עשרה, והיום השביעי – אין שום דרך בעולם שאני יכולה לבטל." אני גם לא ממש רוצה, הוסיפה בינה לבין עצמה. אבל זה היה פחות קשור.
"זה לא על המחלקה."
"כן, אבל זה על חשבון הבנק שלי."
"סורי, נו קן דו."
"מי כן יכול לעשות?"
הילד הביט בה ברוגז קל. כאילו שואל איך היא מעזה לאלץ אותו לעשות את העבודה שלו. "אני לא יודע."
"אתה מחלקת פניות הציבור."
"אני בן שירות."
"…אז?"
"אז אני יכול לקלוט את התלונה שלך ואנחנו נחזור אליך בהקדם."
"מה עם החופשה שלי?" נעמה התאפקה שלא להיאנח ברוגז. "אלה כמעט חמש-עשרה אלף שקל שילכו עכשיו לפח. אני רוצה לדעת מי מפצה אותי."
"שנייה-" הוא הסתכל על ערמת המסמכים שנחה מצידו הימני של הדלפק, והחל לעלעל בהם בשעמום. הגברת מאחוריה השתעלה בקול רם.
הילד המשיך לעלעל. ואז עלעל עוד קצת.
"לא, סורי. אין לי כאן שום דבר על זה."
"אז למי יש…?"
הוא משך בכתפיו.
"בחייאת." היא החזיקה את עצמה בכוח. "למי אני פונה? מי התחנה הבאה מעליך?"
"אממ…" הילד גירד את אוזנו, ואז התעכב לרגע כדי להסתכל על האצבע שלו. "את יכולה להסתכל באתר האינטרנט שלנו."
"אני אשמח לראות מנהל."
"הוא חולה היום."
"אני אשמח לראות את המנהל של המנהל."
"אין לי מושג מי זה."
"אני ממש מבקשת לראות מנהל."
הילד נאנח. "תני לי את המספר טלפון שלך והאימייל."
נעמה נשפה בזעם ונתנה לו את המספר, ואז גם התעקשה לכתוב בעצמה את האימייל. היא לא תיתן למחלקת הנבואות שום תירוץ להתחמק ממנה.
*
"פיני, אני צריכה שתחזיק אותי."
פיני, שעבד לצד נעמה בקליניקה הקטנה לקסם התפתחותי, הרים את עיניו. הוא ישב מול השולחן הקטן בחדר הצוות, לוגם קפה ומעלעל בעותק של "לאישה" משנת 2018.
"הידיים שלי תפוסות."
"מטאפורית."
פיני הניח את הגיליון. "איך הלך?"
"אני רוצה לרצוח מישהו."
"לא כדאי. תשבי בבית סוהר."
נעמה חרקה בשיניה ואז גוללה בפניו את סאגת הצרות שלה.
"כן, ידוע שלמחלקת הנבואות יש שירות מחורבן."
"בסדר. אני עדיין צריכה לתפוס אותם. הם מחויבים בפסק-דין גינצבורג להגיב לפנייה שלי בפרק זמן סביר."
"פסק דין?"
נעמה פנתה להעמיד קומקום חשמלי. "כן, זה הערעור של… נו, שכחתי את שמו הפרטי. הוא היה רופא. המדינה ניסתה לחייב אותו להתייצב והוא הוכיח שבדיוק בתאריך הזה והזה הוא צריך לבצע ניתוח מציל חיים. אתה לא זוכר שאמרתי לך שלמדתי שנה וחצי משפטים לפני שהבנתי שהתואר הזה מוציא לי את החשק לחיות?"
"כן, כן." להגנתו של פיני יאמר שהוא ממש ניסה להיראות קשוב. זה כנראה היה עובד קצת יותר טוב אם חלק מהדברים שנעמה סיפרה היו נכנסים לאוזן האחת ומתמקמים בפנים במקום לדלוף החוצה מתוך האוזן השנייה.
"אז מה עם החוק?"
"פסק הדין," נעמה הדגישה את המילים, "אומר שאני יכולה לערער ולבקש מחליף."
"אז תערערי ותבקשי מחליף." פיני העניק לה את המבט שבדרך כלל היה שמור לקוסם צעיר שהשתדל מאוד לגרום לכוס שלו לרחף בטלקינזיס. השתדלות הייתה מילת המפתח.
"אני לא יכולה לערער מהיום למחר."
"כן, הא." פיני נראה נכלם מעט.
"וגם יש לי עבודה לעשות! המטופל הבא שלי מגיע בעוד פחות מרבע שעה!" היא רצתה לבכות. "פיניתי את כל הבוקר בשביל להגיע למשרד המחורבן הזה, ואז גם הייתי צריכה לבטל שני תורים!"
"אני יודע, אני יודע." פיני ניסה להרגיע אותה. "מה עם לנסות להשיג אותם בטלפון? בזמן ארוחת הצוהריים."
היא קיוותה לאכול את ארוחת הצוהריים בזמן ארוחת הצוהריים. אבל…
"כן, זה נשמע הגיוני."
"שבי להם על האוזן ואל תוותרי לפני שאת משיגה אחראי. יש מקומות שזה עובד רק בכוח."
היא הנהנה בצייתנות. "אני אנסה." למעשה, החליטה נעמה בעודה שולפת את הטלפון שלה, היא תקדיש גם את עשר הדקות הבאות לניסיון לתפוס מישהו בטלפון. "יהיה לך אכפת אם אשים אותם על ספיקר?"
"תפאדלי." נתי סיים ללגום את הקפה שלו. "אני נכנס לפגישה. אבל אולי תסגרי את הדלת. שלא יפריע."
נעמה סימנה לו "וי" עם האגודל, ואז פנתה להאזין לג'ינגל העליז של מחלקת הנבואות שהבטיח שהמחר אצלך – כבר היום!
*
"אוי, נינה!"
כאילו לא היה לה יום מספיק נוראי, נעמה הגיעה הביתה רק כדי להיווכח שנינה, החתולה הטרוריסטית שלה, תלשה את הווילונות ממקומם. החתולה, שכבר מזמן הפסיקה להתעניין בווילונות, הסתחררה סביב רגליה של נעמה בניסיון לסחוט ממנה חופן מזון חתולים.
"את, את…" נעמה כבשה את הדחף לנזוף בחתולה. לא מספיק שהעבירה את כל הפסקת הצוהריים שלה על הקו בלי להגיע למענה אנושי ואז בילתה חצי שעה בפקקים כשהיא על הטלפון, עכשיו היא מגיעה הביתה ומוצאת את הדירה שלה מבולגנת. אוף!
לחתולים יש איי-קיו של ילד בן שנתיים, הזכירה לעצמה. לחתולים יש איי-קיו של ילד בן שנתיים.
במקום להמשיך לרחם על עצמה, נעמה האכילה את נינה ואז התפנתה להחזיר את הווילונות למקומם. לאחר מכן, בנחישות מחודשת, ניגשה אל הלפטופ. ברשת חייב להיות משהו על ועדת ערר.
היא נאנחה כשנינה ניסתה להתיישב על המחשב, ואז ניסתה לחשוב על דרך יעילה לזרז ועדה תוך כדי ניסיון לשכנע לנינה לתת לה לעבוד בשקט.
"נינה – לא עכשיו."
נינה, שהתיישבה לבסוף על ידה הימנית של נעמה, נעצה בה זוג עיניים גדולות.
"את לא רואה שאני עסוקה?"
"מרררר."
היא משכה את נינה אל חיקה. אצבעותיה ליטפו את הראש המחודד, מועכות בעדינות את האוזניים הקטנות, עד שהמנוע המסתורי שהפעיל את נינה נדלק, והחתולה התחילה לגרגר. "איך אני מזרזת ועדה…?"
נינה גרגרה עוד קצת.
"אני חושבת שאצטרך להשתמש בקסם."
*
למרבה הצער, נעמה אומנם הייתה מטפלת מצוינת, אבל כקוסמת – היא הייתה בינונית מאוד.
"יש סיבה שלא הלכתי להיות מאגית-לוחמת."
"רצית להיות מאגית-לוחמת?" פיני, מצידו השני של הקו, נשמע מזועזע במקצת.
"כן. וגם סיפרתי לך על זה. בשלוש הזדמנויות שונות לפחות."
"אני- אממ. כן, בטח, זכרתי משהו כזה. אז מה עצר בעדך?"
נעמה איחלה לעצמה הרבה שלווה, רוגע ושקט פנימי, והתעלמה משאלתו של פיני. "אני צריכה מישהו שיזרז לי ועדה. קוסם, אני מתכוונת."
"זה חוקי בכלל?"
"יש פרצות בחוק!"
"ואת לא יכולה לבקש ממישהו שפשוט… יקסום לך ביטול של הזימון?"
"לא. זאת התערבות במעשי השם."
"איך זאת התערבות במעשי השם לבטל זימון, אבל לא לזרז ועדה?"
היה לזה הסבר. הוא היה ארוך ומסובך ונשען על כתבי הרב קוק, ונעמה לא ממש זכרה אותו. "בבקשה, פיני. תחסוך ממני. יש דברים שהם פשוט…"
פיני לא התווכח.
"מה הסיכוי שאתה מכיר קוסם טוב שלא שוחט בתעריפים?"
"את מכירה קוסם טוב שלא שוחט בתעריפים?"
היא שתקה לרגע. "לא."
פיני העניק לה המהום מלא אמפתיה. "חכי רגע. אני חושב שיש לי חבר מהשירות שאני יכול לדבר איתו."
"הוא טוב?"
פיני טלטל את ראשו. "הוא בעיקר חייב לי טובה."
"בסדר. אני אקח את זה."
"עם הדדליין הנוכחי, אני לא בטוח שיש לך ברירה. תני לי עשר דקות. אני מתקשר אליו וחוזר אליך."
"תודה פיני, אתה מלאך."
"אני יודע. עשר דקות."
החבר של פיני התגלה כשותף זוטר במשרד אמגושים. הוא ממש לא יכול להגיש לנעמה עזרה מעשית בשבוע הקרוב, אבל ישמח לתת לה הנחיות מפורטות לביצוע קסם. כמו שהיא בטח יודעת, קשקש הברנש, הוא לא יכול להתערב במציאות כי יש על זה פסיקה מאוד מחמירה, אבל אפשר בהחלט לגרום למישהי לשפוך קפה על הטפסים ובטעות להקפיץ את הבקשה של נעמה. "אז הגשת כבר ערעור?"
היא בלעה את רוקה. "עוד לא. יש מצב שהכישוף יכול גם לקצר את התור…?"
התשובה התעכבה. והתעכבה. והתעכבה. "את חייבת להגיע לשם עד עשר בבוקר. לא רגע אחרי. ותגידי לפיני שעכשיו הוא חייב לי."
*
הסיבה לבקשה התגלתה לנעמה רגע אחרי שנכנסה למשרד המפוהק של מחלקת הנבואות. על גב מסך הטלוויזיה שכנראה הותקן במקום כדי לבדר את הממתינים, התנוססו כותרות שבישרו על הצפה לא צפויה של נתיבי איילון באמצע אוגוסט. לא מעודן מדי, ובהחלט היה חשד לכישוף – אבל כמובן שום דרך להוכיח זאת. נעמה נשמה בהקלה כשתוך חמש דקות, התפנה התור מול אשנב פניות הציבור.
"באתי להגיש בקשה לוועדת ערר."
הילד מאתמול הסתכל עליה בעיניים זגוגיות. "את צריכה ללכת לפאניה."
"פאניה?"
בחלונית מספר חמש, עתירות ובקשות. היא תיתן לך טפסים."
באוסף מושבי הפלסטיק שהתרוממו מול חלונית עתירות ובקשות ישבו לפחות חמישה-עשר אנשים.
"אין מצב… אתה לא יכול לקפוץ רגע לבקש ממנה?"
"היא גם מסבירה לך איך למלא אותם." הוא משך כתפיים.
"אני אמלא בעצמי. פליז-פליז-פליז?"
"סורי. זה לא משהו שאני יכול לעשות. כדאי שתיקחי מספר ותלכי לעמוד בתור."
נעמה פוקקה את אצבעותיה. "בסדר. תודה."
"בהצלחה. מספר שישים ושמונה בבקשה?"
נעמה שלפה את הטלפון שלה והעיפה מבט בשעון. היא הצליחה, בעזרת תמרונים מורכבים, לדחות תור גם הבוקר, אבל היא תכננה לבקר במחלקת הנבואות ולעוף. שיט. נעמה מהרה לגשת למכונה ולהזין את הפרטים שלה מחדש, מקללת בזעם כשהמכונה הארורה החליטה להיתקע.
"היי!" היא ניסתה ללכוד בעיניה את אחד האנשים שישבו באשנבים. "המכונה כאן תקולה. מישהו-"
אף אחד לא הסתכל עליה. במקום, נעמה החליטה להיות פרו-אקטיבית. היא חצתה את החדר כרוח סערה, בוחנת את הקטגוריות השונות על האשנבים. מי לעזאזל האחראי כאן? היא ניגשה לאשנב הקרוב ביותר-
"סליחה, גיברת! יש כאן תור!" האיש הכפוף שישב מול הדלפק הרים את קולו.
"זה בקשר למכונה!"
"תיגשי לפניות הציבור." הפקידה, מצידו השני של הדלפק, סימנה לה לאן לגשת.
"כרגע הייתי שם-"
"אז תלכי לשם שוב."
"אבל אני צריכה להגיע-"
"גבירתי." הפקידה שאפה ונשפה. היא הסתכלה על נעמה כמי שנאלצת להתמודד עם ילד מעצבן. "אני כאן עם אזרח. את צריכה לגשת לפניות הציבור."
*
"נו?" פיני, שאיכשהו נדמה להעביר יותר זמן בחדר הצוות מאשר עם המטופלים שלו, הסתכל על נעמה בציפייה.
"נו מה?"
"נו, איך הלך? הגשת את הבקשה?"
נעמה גנחה. "שלוש וחצי שעות."
"אבל הגשת אותה, כן?"
"שלוש וחצי שעות!"
"כן, שמעתי בפעם הראשונה."
נעמה זקפה את ראשה. "באמת? סורי, לא משנה. בכל מקרה-" האוויר נפלט מריאותיה באנחה עמוקה. "הגשתי. זה קרה. עכשיו צריך לעשות את הקסם."
"מגניב. איזה מן קסם יוני נתן לך?"
"אין לי מושג." היא שלפה את המרשם המודפס. "זה לא בליגה שלי, רשימת הנחיות כזאת."
"אני בטוח שאת יכולה לעשות את זה."
"לעשות? כן. אבל אין לי שום מושג מה זה אומר. יותר מדי תיאוריה."
"אני יכול לראות?"
נעמה הנהנה והעבירה לפיני את המרשם. "הוא אמר שאתה חייב לו."
"מה, בשביל המרשם?"
"לא. בשביל הגשם היום בבוקר."
"אה. זאת עבודה שלו? וואלה." פיני נראה משועשע. "בשביל מה בעצם?"
"אל תשאל."
פיני המהם והסתכל על המרשם. "כתוב כאן שאת צריכה לטבול במקווה."
"אני אהיה שם אחר הצוהריים."
"ואז את צריכה לשבת 'מתחת ללבנה' ולהחזיק ביצת שלו וצרור מרווה."
"נו, למה ציפית?"
"יש לך ביצת שלו?"
נעמה טפחה על התיק שלה, שם נחו בקופסה קטנה שתי ביצי שלו שרכשה בשוק, בדרך חזרה לקליניקה.
*
אומנם, לנעמה לא היה שום מושג מה חולל הקסם שהפעילה, אבל כבר למוחרת צפצף הפלאפון שלה עם הודעה ממשרד הדתות. ההודעה לקחה אותה לאתר שלקח אותה להרשמה לאזור האישי שחייב אותה להזין פרטים ואז לחכות עוד עשר דקות לסיסמה זמנית שתאפשר לה להירשם.
היא בזבזה את זמן הקפה של הבוקר בניסיון להירשם לאתר, ואז, באנחת רווחה, פתחה את ההודעה שבישרה לה על קיום ועדת ערר דחופה, למוחרת היום.
"עשיתי זאת!" בישרה לנינה, שלא נראתה כמתרשמת. ובכן, לפחות היום היא לא ניסתה להחריב את הבית. נעמה הייתה כל כך מרוצה שהיא התעלמה מחצי הג'וק שנח על המזרון שלה.
*
"אני כאן לוועדה."
הילד בחלונית פניות הציבור שתפקד גם על תקן פקיד קבלה, מצמץ. ואז מצמץ שוב. "היית כאן אתמול."
"כן-"
"ושלשום."
"כן. יש לי ועדה דחופה בעוד עשרים דקות."
"איזה מן ועדה?"
"ועדת ערר."
"אה." הילד הנהן לעצמו.
אני צריכה לדעת באיזה חדר היא מתקיימת."
"לא קבלת הנחיות הגעה?"
"לא." המסר שקיבלה נעמה לא כלל שום הנחיות משום סוג. היא פשוט הניחה, כמו בן-אדם נורמלי שלא קיבל שום הוראה אחרת, שהוועדה תתקיים בסניף המקומי של מחלקת הנבואות, בעירייה.
"כאילו, אני מתכוון. זה לא כאן."
מעיה של נעמה התהפכו. "מה הכוונה לא כאן?"
"זאת אומרת שזה לא אצלנו. זה בירושלים." הוא רשרש מעט בדפים שלו. "אני לא חושב שתספיקי בזמן. את רוצה להגיש בקשה לוועדה חדשה? כי זה אצל פאניה."
לא. זה לא קורה לה. נעמה יישרה את גבה. "אני צריכה להיות בוועדה הזאת. יש לי חופשה."
הוא גלגל את עיניו. "אמרתי לך. את יכולה להגיש בקשה נוספת. אבל יש מצב שהם יסתכלו עליה רק ביום ראשון."
נעמה עצמה עיניים והתפללה לאלוהים שייתן לה כוח שלא לחנוק אף אחד.
"הטיסה שלי ביום שני."
"אה… תכתבי להם את זה. נראה לי."
"נראה לך?!"
בנקודה זו, נדמה הילד להתעורר מעט לחיים. "תקשיבי, גיברת. אני ממש מצטער שאת צריכה להפסיד את החופשה שלך והכול, אבל אני לא יכול לעזור לך. אני רק בן שירות-"
היא חיכתה לחופשה הזאת כל השנה. חופש. ים. צלילות! שחייה עם מנטות במלדיביים. כל החסכונות שלה השנה הלכו לחופשה הזאת. והיא ביקרה במקווה, שאלוהים ישמור. לנעמה לא היה מושג איך נשים דתיות עושות את זה אחת לחודש. שלא לדבר על הקסם שכמעט התפקשש לה חמש פעמים ובקושי השאיר לה זמן לישון.
"גיברת." הילד הסתכל על נעמה – באופן ספציפי על הידיים שלה. נעמה השפילה את מבטה. גיצים לוהטים של זעם אצור נפלטו מקצות אצבעותיה. "גיברת, אסור לעשות קסמים בתוך המחלקה."
זה היה קסם בלתי-רצוני. נעמה יכלה לחפור לו על זה במשך שעות – זה היה המקצוע שלה.
"תקשיבי, גיברת." הוא נראה לחוץ. "בכל פעם שאת מגיעה לכאן את עומדת המון ומעכבת את התור ומנסה לקבל שירות שאני לא יכול לתת לך. יש מאחוריך עוד אנשים. תחשבי שרק אתמול הייתי צריך להגיד למישהי ש-"
נעמה חרקה בשיניה. היא השתדלה. מאוד. ובכל זאת, גץ קסם טועה הגביר את הווליום במסך הטלוויזיה. על המרקע ריצדה דמותו של חוקר משטרה שבדרך חזרה מועדה של משרד הנבואות בירושלים, הבחין בטעות בציוד מעבדה נסחף לים אחרי השיטפון הלא-צפוי של אתמול. "היה לי מזל גדול. אם הייתי מגיע רגע לפני או רגע אחרי-"
"שמישהו יחליש את זה!" בתוך משקוף הדלת שנפתחה הופיעה דמות גוצית של אישה בשנות הארבעים או החמישים לחייה.
נעמה מיהרה לעוט על ההזדמנות. "סליחה- את מנהלת כאן, נכון?"
"כן, אבל אני-"
"-יופי. אני צריכה לקבוע מחדש ועדת ערר. לראשון."
*
"את מבינה שאנחנו עושים לך טובה." הקוסמת שישבה בראש הועדה, טופפה על השולחן בציפורניים משוחות לקה אדומה.
"כן, ואני אסירת תודה." נעמה השפילה מבט לציפורניה שלה. הן היו כסוסות מרוב עצבים.
"טובה מאוד גדולה."
"כן, כן. ברור."
"ואנחנו לא יכולים להבטיח-" שפתיה הצטמצמו. "אנחנו לא יכולים להבטיח."
נעמה לקחה נשימה עמוקה. "כמובן."
"בסדר. בסדר." הקוסמת עלעלה ברשימת טפסים. ואז היטיבה את משקפיה על עיניה ופנתה להסתכל בלפטופ שלה. "יוסי?"
יוסי, שהיה רב מטעם משרד הדתות, ניקה את גרונו. "אה, גברת-"
"ורד. נעמדה ורד."
"גברת ורד. יעל-" יו"ר הועדה פנתה אל הקלדנית. הקלדנית השיבה בהנהון, וראש הועדה חזרה ופנתה אל נעמה. "אז גברת ורד. טפסים?"
"כן, הבאתי את כל הטפסים שביקשתם." כולל דו"ח רפואי, טופס מרופא עיניים, שלושה עותקים של הנבואה, כל הקבלות לתשלום על הטיול, תדפיס שלושה חודשים אחרונים מחשבון הבנק ואישור ניהול חשבון. כל הטפסים נסרקו (בסורק – לא בטלפון!) ונטענו לאתר, וכעת הגישה נעמה את הטפסים לידי הקלדנית. שסרקה אותם בעיניה והעבירה אותם לראש הועדה, שהעבירה ליוסי שהעביר בחזרה לראש הועדה, שכחכחה בגרונה.
"חסר לך כאן טופס."
"למה את מתכוונת?"
"אנחנו צריכים אישור ניהול חשבון."
"אני בטוחה שהוא כאן."
"הינה – תראי." הטפסים החליפו ידיים. נעמה סקרה את הטפסים. דו"ח רפואי, טופס ירוק, שלושה עותקים של הנבואה, קבלות… שלושה חודשים אחרונים בחשבון הבנק. זהו.
"אני בטוחה במאה אחוז שהעליתי את זה. שנייה."
הרב גלגל את עיניו, ראש הועדה נראתה לא מרוצה בעליל, אבל לאחר חילופי מבטים ממושכים, השניים סימנו לנעמה להמשיך.
היא העבירה חמש דקות בניסיון להגיע לאזור האישי שלה. הינה! טפסים שהוגשו. "יש לכם את זה במערכת."
"אנחנו צריכים את זה ביד."
"אוקיי, אני ממש מתנצלת, אבל תראו, זה שם!"
"אני מצטערת, גברת ורד." ראש הועדה לא נראתה מצטערת. היא נראתה מרוצה מעצמה באופן שגרם לנעמה לרצות לחנוק אותה. "בלי אישור ניהול חשבון, אנחנו לא יכולים להתחיל."
"אבל הינה זה-" נעמה נופפה בטלפון שלה.
"אנחנו מצטערים."
הפעם נעמה היא זו שהבחינה בגיצים המתלהטים בקצות אצבעותיה. "אתם צוחקים עליי."
"אני מבטיחה לך שאנחנו ממש לא צוחקים, גברת ור-"
"את יודעת כמה הטיול הזה עלה לי?!"
"אנחנו מצטערים-"
"את יודעת כמה זמן בזבזתי בניסיון להגיע לוועדה?!"
"אנחנו מצטערים-"
"את יודעת כמה פגישות הייתי צריכה לפספס?!"
"גברת ו—"
"עמדתי הבוקר חצי שעה בפקקים בשער הגיא! אני הולכת להפסיד חופשה של חמש-עשרה אלף ש-"
הגץ שנורה מידיה של נעמה פגע במשקפי הקרן של ראש הועדה.
"אלוהים ישמור!" הרב יוסי קפץ על רגליו. "אריאלה – את בסדר?"
ראש הועדה – אריאלה – הליטה את פניה בידיה. "תקיפת עובד ציבור! את עוד תשמעי מהמשטרה!" סיננה בעד שיניים חשוקות. "יוסי, תזמין לי אמבולנס."
*
נעמה בילתה את הלילה בבכי. היא אמורה הייתה להעביר אותו בניסיון לבטל ולהזדכות על הטיסה, אבל מה זה משנה. רוב הכסף כבר הלך.
בצר לה, נעמה קיללה את האימ-אימ-אימא של ראש הוועדה. היא קיללה את משרד הדתות ואת מחלקת הנבואות, קיללה את משטרת ישראל (רק למקרה שבאמת יגיעו לעצור אותה), וכמובן – בכתה. בכי של תסכול וזעם. היא אפילו ניסתה ללכת לישון, אבל חתולה שהרגישה כי השעה המתאימה ביותר למשחק היא ארבע לפנות בוקר וכאב ראש מהגיהינום, מנעו ממנה להירדם.
בסדר, החליטה. שינה זה לחלשים. מי בכלל צריך שינה.
כמעט שלוש שעות לאחר מכן, כשנינה מכורבלת בחיקה וכשעיניה טרוטות, נעמה בהתה בחדשות הבוקר, בפניה של ורד נעמן. נעמן, כך סיפר המגיש, נעצרה במקרה על ידי המשטרה בעקבות טעות בשם.
"אני מבין שהמשטרה בעצם ניסתה לעצור מישהי אחרת?"
"כן," השיב פרשננו לענייני השם-יודע-מה, "המשטרה הייתה אמורה לעצור מישהי עם שם דומה, אבל בגלל טעות בירוקרטית, הגיעה דווקא אל ורד נעמן שבדיוק תכננה להימלט מהארץ."
"תזכיר לי, אנחנו מדברים על מנהלת המעבדה שהתגלתה לפני יומיים, בעקבות ההצפה."
"בדיוק, גברי. למרבה המזל, בעקבות הגילוי היו לחוקרים די ראיות כדי לעצור את נעמן ולמנוע ממנה להימלט מהארץ. מסתבר שנעמן נשאה על גופה שלוש מבחנות שאותן היא התכוונה לפתוח בשדה התעופה."
נעמה קימטה את מצחה. הייתה לה תחושה שהיא עדה למשהו חשוב, אך במצבה הנוכחי, לא עמדו לה האנרגיות לחבר את פיסות התצרף זו לזו. היא עמדה לגשת למקרר ולשתות כוס מים ענקית, כשהטלפון שלה צפצף.
הודעה ממשרד הדתות.
כוס אמק.
לנשום עמוק, פקדה על עצמה. לנשום עמוק. "אוקיי." היא שלפה את המכשיר. "בואי נראה…"
לפתיחת מסמך מוצפן, אנא גשי לאזור האישי במשרד הדתות.
לא שוב.
*
כעבור חצי שעה, הבהב על מסך הפלאפון של נעמה מסר ממחלקת הנבואות:
"לכבוד: ורד, נעמה. נבואתך מס' 577090 A1 מולאה בהצלחה. כמו כן, בוטלו ההאשמות נגדך במסגרת תקנה מס 574 סעיף ב' קטן, להגנה על מגשימי נבואות. את חופשייה לצאת מהארץ. בתודה, מחלקת הנבואות, משרד הדתות, מדינת ישראל."