כשאני נזכר איך דיברתי אליה בפעם הראשונה, אני מתבייש. אבל היא בחרה להגיע למכון בעיתוי גרוע במיוחד, העשרים ותשעה ביוני, סוף רבעון, ועוד ביום חמישי בערב. בקרוב היו אמורים לגייס עוד אנשים לצוות שלי, אבל בינתיים הייתי לבד, אחרי שהבוס התפטר, מה שאומר שהוא השאיר אותי עם הזמנות הציוד והרכש לרבעון הבא. השעה הייתה שש ומשהו בערב כשקיבלתי הודעה מלינוי, אשת המכירות, ואז טלפון ממנה. היא אמרה שיש לה תקלה טכנית מול לקוחה, ושזה דחוף.
"אין דבר כזה", השבתי, כשהעיניים שלי רצות על עשרות בדיקות בשרת. "תעשי ריסטארט".
"עשיתי".
"יש הודעת שגיאה?"
"משהו על שגיאה בהצגת נתונים. אין אפשרות להעלות את הממשק…"
סיננתי קללה כשהתוכנה סימנה לי ששכחתי לסמן תיבה או שתיים, אלוהים יודע איפה. "הלקוחה הזאת, היא חסויה? עובדת במשרד הביטחון?"
"אתה יכול לבוא?"
"שאלתי אותך שאלה".
עכשיו היה תורה להיאנח בחוסר סבלנות. היא סיננה בשקט, בקול שהבהיר שהיא מפנה את הגב המחויט היטב שלה ללקוחה. "היא לא חסויה. הדבר הראשון שבדקתי הוא שהיא לא חסויה. אתה יכול לעלות לפה, עכשיו? יש לי עוד שתי שיחות לעשות אחריה ואחר כך אני חייבת לצאת".
"רגע, היא לקוחה חדשה? כי אולי עוד לא הצלבנו את הנתונים שלה עם המשטרה ואז, את יודעת, אם יש תיק פלילי…"
"היא עברה את בדיקת הרקע. אין לי זמן לשטויות שלך. אתה רוצה להירקב במשרד בחמישי בערב, זאת זכותך, אבל לי יש חיים. תביא את עצמך לפה לפני שאני אומרת לה לרדת למטה לחפש אותך".
והיא ניתקה, גורמת לי לסנן קללה נוספת. הטחתי את המקלדת, כפי שהיא, בתערובת הכבלים שבין השרתים, כך שנתלתה בג'ונגל קטן של תעבורת נתונים שעד היום לא ברור לי איך לא התפרק וחשמל אף אחד. הכרחתי את עצמי לקחת נשימה עמוקה. האיבה שלי ללינוי הייתה ידועה, והתחילה עוד לפני שהיא קודמה לתפקיד מנהלת סניף. התחלנו לעבוד ב-"עץ המחר" באותו יום, וכבר אז היא הייתה מטילה עליי דברים שלא רצתה לעשות, במיוחד לפני שהיא הולכת הביתה. ולא, ההפרש של העשור ומשהו שנים בינינו לא היה תירוץ, וגם לא העובדה שהיה לה ילד קטן.
היא ידעה שאני שונא לעלות למעלה, ולמרות זאת, עשיתי זאת בצעדים גדולים, מוכן לומר לה את כל מה שאני חושב עליה. טיפסתי לא פחות מעשרים מדרגות, בהיעדר מעלית שתקשר למעבדה שלי, והגעתי מזיע ומתנשף. התעלמתי משאר הנשים שבחדר ההמתנה ואפילו לא דפקתי בדלת של חדר הטיפולים כשנכנסתי פנימה בתנופה והטחתי בה "כמה פעמים אני צריך לומר לך? המכונה לא עושה טעויות. הלקוחה עושה! תפתחי טיקט ואני אבדוק לך מה לא מסתדר עם הנתונים שלה".
לינוי השפילה את מבטה כשיצאתי אליה, וכעבור רגע הבנתי למה. הלקוחה, שכפי שהתברר לא הייתה כבר מורדמת כפי שהחוק מחייב, קמה מהמיטה. היא הייתה בערך בגילה של לינוי, עם חולצת פולו וג'ינס שהבהירה לי שהיא מגיעה ישר ממקום עבודה עם רוב גברי, והיא לא נתנה בי מבט נוסף כשיצאה מהחדר וסגרה את הדלת בחבטה.
לקח לי רגע נוסף להסתובב בחזרה אל לינוי. "מה קרה עכשיו?", שאלתי.
"אי אפשר להשאיר אותה בהרדמה כל כך הרבה זמן", היא ציירה מעגלים על טופס ההסכמה שהיה מונח על השולחן. "נתתי לרופא הפסקה. חשבתי שתגיע לכאן ונוכל להרדים אותה שוב".
"חשבת…", לא היה לי זמן להשלים את המשפט. דלקתי החוצה בעקבות המטופלת, שכנראה שמעה אותי מאחוריה והחישה את צעדיה לעבר דלת היציאה. כשהשגתי אותה, היינו שנינו מחוץ למכון, השקיעה שמעל הים מסנוורת אותנו, ולא יכולתי שלא להיתקל בה כשניסיתי לבקש סליחה. היא הפילה את הטלפון שלה. כשהרמתי אותו עבורה, הבחנתי בשומר מסך של ילד קטן עם שיער חום שעוצב באמצעות בינה מלאכותית.
"מצטער", התנצלתי, כעבור רגע פלטתי מילים נוספות. "הדברים האלה לא אמינים, אגב. לינוי בטח אמרה לך. יש משתנים שרק מכונת זמן יכולה לקחת בחשבון – גנטיקה דומיננטית ורצסיבית, התנאים האפשריים של הלידה…"
הפסקתי מיד כשהבחנתי בפניה. העיניים שלה, אפורות ועם זאת עמוקות כמו אוקיינוס, היו נפוחות מדמעות שככל הנראה ניסתה להשאיר בפנים. גם השפתיים שלה, משוחות בליפסטיק סגול שלא הייתי מבחין בו אם לא הייתי עומד כל כך קרוב, היו קפוצות כשמשכה מידי את הפלאפון.
"זה כבר לא משנה", הטיחה והתחילה להמשיך ללכת כשפניתי בחדות כדי לחסום שוב את דרכה. זאת כבר הייתה שעת בין ערביים עמוסה במדרחוב. בני נוער על קורקינטים וצעירים שיכורים כיתרו אותנו מכל עבר, ולכן לא נותרה לה ברירה אחרת אלא להביט בי שוב.
"אני מצטער", חזרתי. "לא הייתי צריך להתפרץ ככה".
"הכול טוב", היא הפטירה בקול לא משכנע וסימנה לי לזוז כשתפסתי את ידה באוויר.
"אני אבדוק את התקלה בתוכנית שלך", הבטחתי.
"אתה יכול לעזוב אותי. אני לא הולכת להתלונן עליך".
החנקתי גיחוך קטן. היא לא ידעה שהיו כל כך מעט מהנדסי אינטליגנציה מלאכותית שהתמצאו בטכנולוגיה הזאת, ועוד עם שני תארים במדעי המחשב והתמחות במודלים חישוביים, שהיא הייתה יכולה להתלונן עד מחר ועדיין זה היה נגמר לכל היותר בשיחת נזיפה.
ובכל זאת, עזבתי לה את היד.
"בואי אתי חזרה למכון", הצעתי, באותה עת לא ידעתי למה. לא באמת רציתי להישאר מאוחר בעבודה, על אחת כמה וכמה בלעשות דברים שלא היו דחופים כמו המשימות שהייתי צריך לסיים עד מחר.
"זה בסדר", היא התחמקה. "אני אבוא ביום אחר. כבר מאוחר, אני אחרי עבודה ומתה מרעב…"
"אני יכול להביא אוכל", התעקשתי. "יש בית קפה בקומה למטה. הם מעלים למעלה את הסנדוויצ'ים שלהם בסוף היום, בחינם".
היא נתנה בי מבט ארוך, ממצמצת. לקח לי עוד רגע להבין שאולי הגזמתי קצת. זה לא היה התפקיד שלי, להתחנף ככה ללקוחות, והלקוחה הבהירה שהיא סולחת לי. עדיף היה שאתקפל ואחזור לעבודה, לפני שלינוי תשאל את עצמה לאן נעלמתי.
ואז היא אמרה, "אוקי".
"אוקי?"
"אוקי אם תביא לי סנדוויץ', אבל אני לא רוצה להתעכב, בסדר? לקח לי הרבה זמן להחליט שאני רוצה להגיע לכאן. המקום הזה מלחיץ אותי רצח".
חייכתי. "אני לא מבזבז זמן על למכור לך דברים, אם זה עוזר".
"עוזר", היא הנהנה, עם צל של מה שכמעט זיהיתי כחיוך קטן, כששמה את פעמיה חזרה למכון. היא לא חיכתה לי ונאלצתי לעבור לקצב ריצה כדי להדביק את הצעדים שלה, שהיו מהירים להפליא בנעלי בובה עם עקב מזערי.
כמובן שאיך שהגענו, גילינו שדלת הכניסה נעולה. השתמשתי במפתח הספייר שהיה עליי, רואה שהאורות כבויים ושגם הרופא המרדים, כנראה, הלך הביתה מזמן. ביקשתי מהמטופלת להמתין רגע, חולף בצעדים עוד יותר מהירים על פני דלפק הקבלה ורואה, למרבה ההקלה, שלפחות נשארו שם כמה סנדוויצ'ים עבשים.
ירדתי בריצה במדרגות כדי להביא את המחשב הנייד שלי. בדרך חזרה, נתקלתי בבבואתי שהשתקפה במראה, זכר לימים שבהם דודי, המייסד של החברה, היה הטכנאי, איש המכירות וגם המעצב – אם לשפוט לפי השלט המטופש בכניסה עם התינוק שמשמש כזרע של עץ. ובכן, אני לא נראיתי כמו דודי. התחלתי לעבוד כאן באותו גיל כמוהו, פלוס מינוס, וכנראה הייתי גבוה יותר ובעל לסת שגרמה לי להיראות חזק יותר ממה שהייתי באמת. אבל גם הייתי חיוור, משעות ארוכות של עבודה ללא אור שמש ובעיקר מזיע, בהיעדר מזגן מהמאה הנוכחית. סיננתי קללה נוספת כשסידרתי תלתל אדמוני סורר מאחורי האוזן, מנסה להיראות מוקפד ככל האפשר.
"הכול בסדר שם?", היא שאלה, קולה חסר הסבלנות נישא על גבי המדרגות.
"כן, אני בא", הפטרתי, כשהיד שלא סידרה לי את התלתל לוחצת על החיוג המהיר בטלפון הקווי לאלכס, הרופא המרדים.
"בבקשה אל תגיד לי שאתה רחוק", התחננתי, כשענה סוף סוף לשיחה, וביקשתי שיבוא לטפל בלקוחה "האחרונה להיום".
הוא לא התווכח, אם כי לקח לו זמן רב יחסית להגיע. בזמן הזה עליתי עם המחשב הנייד, הודיתי ללקוחה על "הסבלנות" – משהו ששמעתי את לינוי עושה אינספור פעמים – ואמרתי לה שהרופא יהיה כאן תוך רבע שעה, סתם כי זאת נראתה לי הערכת זמנים הגיונית.
ניגשתי לדלפק הקבלה, רואה שנותר שם בינתיים רק סנדוויץ' בודד. היא באמת הייתה רעבה.
הנחתי את המחשב הנייד על הדלפק, מתעלם מכמה שהייתי רעב בעצמי. "אני רק צריך את מספר תעודת הזהות שלך".
היא הקריאה לי את המספר, על כל תשע הספרות שבו, פעמיים. הוא לא היה קיים במערכת. לינוי, שכנראה לא רצתה שהכישלון הטכני יהיה רשום על שמה, לא פתחה עבורה תיק. לא שפתיחת תיק הייתה פרוצדורה ארוכה במיוחד, אבל היא דרשה מענה על שאלות אישיות, שבתור גבר, איך לומר, לא הרגשתי הכי בנוח לשאול.
"טוב, יש לנו בעיה עם הצגת הנתונים", שיקרתי. "אני אעלה אותם מחדש. תזכירי לי מה השם?"
היא שוב חייכה, ודווקא אז, בחושך, שמתי לב עד כמה החיוך שלה מאיר את החלל, צובע את החדר בקלילות פסטלית שגרמה לי בן רגע להרגיש נינוח יותר. פתאום לא היה אכפת לי שכנראה אצטרך להעביר כאן לילה לבן. יכולתי לדחות את המשימות האחרות שלי לדקה התשעים ולתת לחיוך הזה להאיר עד אור הבוקר.
"לא אמרתי לך מה השם שלי", השיבה. הרגשתי איך אני מסמיק, ואמרתי לעצמי שלפחות אני כבר לא חיוור כל כך.
"קוראים לי מיתר לשם", המשיכה. "שאר הנתונים עולים לך?"
ניסיתי בכל זאת לערוך חיפוש, לשווא. המשכתי לאחוז במחשב עוד רגע, ואז, כאילו קראה את מחשבותיי, היא הושיטה את ידיה לעבר המחשב. נתתי לה אותו.
היא התיישבה על כיסא בחדר ההמתנה, והתיישבתי מולה. היא הרימה את מבטה, רק רגע קל אחרי שהתחילה להקליד: "לא מילאת את השם שלך בתור הנציג המטפל".
הנהנתי. "אני רז".
"רז מוצ'ניק?", היא וידאה. "אתה רשום כגורם מאשר, לא מטפל".
"אני נחשב לסמכות הטכנית", כחכחתי בגרוני במבוכה.
היא לא הסגירה אם התרשמה מכך או לא. במקום זאת, היא הרימה טיפה את הסנטר לכיוון הדלפק, היכן שהמתין הסנדוויץ' הבודד. "אתה בטח רעב".
עכשיו היה תורי לחייך. הורדתי את החיוך מיד, מקווה שהיא לא הספיקה לראות, אבל כשחזרתי עם חצי מהכריך, מתפרק בתוך הפה שלי ומפיל שאריות על צווארון החולצה שלבשתי, היא שוב הביטה בי.
"הוא מבקש לעשות שוב את ההצלבה עם הנתונים של משטרת ישראל. זה ייקח כמה דקות", עדכנה, מושיטה לי את המחשב. בלעתי את שאריות הסנדוויץ' ואספתי את המכשיר בחזרה לחיקי.
"אכיל בצורה מפתיעה", סיכמה.
הנהנתי בהסכמה, עדיין לועס. יכולתי לומר שלבית הקפה יש סנדוויצ'ים הרבה יותר טובים, אחד מהם עם בשר, שכנראה אזלו לפני שהגענו, אבל העדפתי לא לאכול מולה בפה פתוח.
היא נשענה לאחור בכיסא, ידיה מתחת למותניה. "אז איך גבר שהוא לא רופא מגיע לעבוד במרפאת פוריות?", שאלה.
סיימתי ללעוס סוף סוף, הנחתי את המחשב בצד ומשכתי בכתפיי. התשובה היחידה שיכולתי לחשוב עליה הייתה "בגלל מכונת הזמן?"
הגבה שלה לא הייתה יכולה להתרומם גבוה יותר. "אבל זאת לא באמת מכונת זמן, רק הדמיה של חיזוי סטטיסטי", התווכחה.
עכשיו היה תורי להתרשם. לא בניתי על כך שהיא מכירה את הדקויות של הטכנולוגיה שאיתה אני עובד.
"לפי השיווק שלנו, זה הדבר הכי קרוב שיש למכונת זמן", ניסיתי להתעקש.
"יכולת לעבוד במשטרה, או בצבא. בטח משלמים שם יותר".
"אני פציפיסט".
הגבה שלה, כנגד כל הסיכויים, התרוממה גבוה אפילו יותר.
"בסדר, זה אישי. אני מאומץ. אימא שלי, האימא הביולוגית, החליטה ברגע האחרון לא להפיל אותי. גדלתי אצל ההורים המאמצים הכי טובים שאפשר לדמיין. אני רוצה להאמין שהם, וגם היא, עשו החלטה טובה בזה שנתנו לי צ'אנס".
זה היה בערך הדבר הכי אישי שחלקתי אי פעם בעבודה, ולא ידעתי למה אמרתי אותו דווקא לה. משהו באופן שבו התבוננה אתי, דיברה אליי, הרגשתי כאילו הייתי קרוב אליה עוד לפני שידעתי עליה משהו חוץ משמה המלא.
"בגלל זה אכפת לך כל כך".
"בואי נגיד שאני בדרך כלל לא נותן שירות אישי ללקוחות".
"לאנשים?"
"זה לא מה שהתכוונתי. אמרת בעצמך, להיות גבר במרפאת נשים זה קצת מוזר".
"אני מניחה שלא אמרת להם את זה כשהתראיינת לכאן", היא חייכה שוב.
"הקשקוש על מכונת הזמן עובד בדרך כלל".
"ברור", היא הנהנה, משעינה את רגליה על הכיסא. "כשרק התחלתי בתחום, היית צריך רק להשתמש במילים "משבר אספקה" כדי להתקבל לכל מקום. אני מהנדסת מזון", הוסיפה, כשהבחינה במבט המשתאה שלי. "אבל טכניקל פְלָאף תופס בכל מקום".
"רגע, מה בדיוק עושים מהנדסי מזון?"
"פותרים את משברי האספקה, כמובן".
"כמובן".
"בדיוק כמו שמהנדסים כמוך פותרים את…", היא קשקשה מעגלים בידה עד שנחלצתי לעזרתה.
"פרדוקס הזמן חלל".
"כמובן. בן כמה אתה, אם אפשר לשאול? הטכנולוגיה הייתה בכלל קיימת כשנולדת?"
"בן עשרים ושבע, ולא. אין לי מושג אם אימא שלי השתמשה בשירותים של המכון. לא פגשתי אותה אף פעם", כחכחתי בגרון, בעיקר כי נמאס לי לדבר על עצמי, והייתי חייב לדעת עוד כמה פרטים עליה. "מה איתך? באיזה חודש את?"
התחרטתי על השאלה ברגע ששאלתי אותה, רק מהאופן שבו השפילה את מבטה לעבר המחשב על הירכיים שלי.
"לוקח לו הרבה זמן", העירה, פוכרת את אצבעותיה.
"כן", הסכמתי, בהיעדר רעיון אחר של מה לומר, והשפלתי גם את המבט שלי. אני לא יודע כמה זמן ישבנו שם, בדממה, אבל הוא הרגיש כמו כל שארית הלילה.
הייתי צריך לסתום את הפה, חשבתי, או להמשיך לדבר על עצמי. היא נראתה מאוד מעוניינת במה שהיה לי לומר, מסיבה כלשהי.
כשאלכס סוף סוף הסתער פנימה, היא נעמדה מיד, כמו במסדר. נכנסתי אתו לחדר הטיפולים ופתחתי מולו את הנתונים שלה. הרופא גלל אותם בחוסר סבלנות ולאחר מכן הביט בה. "היית פה קודם", אמר.
מיתר הנהנה, ידיה נתונות בחיקה. הבנתי שגם הפגישה הראשונה ביניהם לא הייתה מלווה בחמימות יתרה. "הייתה לנו תקלה".
"כן, אני זוכר. טוב, לא השתנה פה יותר מדי. את בת שלושים ושבע, רווקה, בריאה בדרך כלל… אמרת שאת לפני הפריה חוץ-גופית?"
בלעתי את הרוק שבפי, ורגע לאחר מכן התפללתי שהיא לא שמעה אותי. מטומטם, חשבתי. פשוט הנחת שבגלל שהיא יפה היא כבר בזוגיות ובהריון. גם בחורות כמוה היו הרי מגיעות לפעמים למכון, כחלק מהתוכנית הממשלתית לעידוד פריון. מן הסתם היא כבר אחרי כמה ניסיונות הפריה כושלים, ואתה, עם הפה הגדול שלך, מיהרת להזכיר לה שהיא לא בהריון…
"אחרי הזרעות, עם זרע תורם ובדיקות גנטיות", היא השלימה, בפנים חתומות.
"אז את צריכה את האישור שלי בשביל טופס ההסכמה?"
היא הנהנה, וחשקה שוב את שפתיה. בבירור היא עברה את התשאול הזה בעבר, לא רק אצל אלכס, אלא אלוהים יודע אצל כמה רופאים לפניו.
"בסדר. תשכבי על המיטה בבקשה ותפשילי שרוולים", הוא ביקש וקם מכיסאו באחת, והיא קמה רגע אחריו. הוא רק הספיק להניד לי בראשו, לבקש שאפקח על המערכת ואזהה את התקלה, והנדתי לו בחזרה כשרכנתי מעל המוניטור.
מעולם לא הייתי בחדר הטיפולים תוך כדי שמטופלת הייתה שם. מעבר לכך שהדבר לא היה בפרוטוקול, הוא לא היה נחוץ. המערכת של "עץ החיים" הייתה מדויקת להפליא, בהיותה מנוע הסתברותי שמבוסס על אלגוריתם חישובי ומודל אינטליגנציה מלאכותית שמשנה ומקנפג את האלגוריתם בהתאם לנתונים שהתקבלו מהשאלונים של הנבדקת עצמה. במערכת מעולם לא היו תקלות. לכל היותר היו רכיבים ישנים, שסבלו מבלאי בגלל שימוש יתר. תיארתי לעצמי שאם הייתה תקלה, היא הייתה חיצונית. אולי החיבור לאינטרנט שוב התנתק בגלל עבודות תשתית.
רגע אחרי שהסתכלתי בנתונים שלה, בודק את החישובים הסטטיסטיים שהמכונה התחילה לעשות לפני שהבינה המלאכותית נכנסה לפעולה והטמיעה את המטופלת בעולם של המציאות הווירטואלית, הבנתי מה הייתה הבעיה. האלגוריתם, על סמך הנתונים שהוזנו לתוכו, הוביל לתרחיש אחד, במקום שלושה, ובאותו תרחיש לא היה ילד, כלומר את התוצר של הסימולציה של חיי האימא לאור סגנון החיים הנוכחי שלה. טכנית, גם לא הייתה שם אימא. לא היה כלום, חוץ ממסך ריק.
מיתר, לפחות על פי הבדיקות שלה, לא הייתה עקרה, כלומר הבעיה לא הייתה הביולוגיה. היא עברה את המבדק הפסיכולוגי, מה שאומר שהיא לא עמדה לנשור מהתהליך. משהו אחר היה שם, יוצר משוואות נטולות משמעות.
"מה לוקח כל כך הרבה זמן?", שאל אלכס.
הסתכלתי עליו בתסכול. "אני אצטרך לבדוק את זה לעומק", אמרתי.
הוא נשא את ידיו לשמיים והיכה בהן על מותניו. "אתה צוחק עליי!", קרא. "בדיוק כמו פעם קודמת. למה אתם עושים את זה לבחורה המסכנה? היא גם ככה מקבלת רק סבסוד אחד מהקופת חולים. קחו את הזמן, תבררו מה קורה ותחזרו אליה. אתה באמת רוצה לומר לה עכשיו שהיא עדיין מקולקלת?"
הצטמררתי. "למה שאני אגיד לה דבר כזה?"
"היא מטופלת פריון. אחרי ניסיון או שניים, כולן חושבות שהן מקולקלות!"
ניסיתי לנשום עמוק, בלי הרבה הצלחה. פתאום הבנתי שאם לא אמצא פתרון, המצב יהיה גרוע הרבה יותר.
"די להלחיץ אותי", ביקשתי. "תן לי רגע".
"יש לך שלוש דקות".
לא הייתי צריך יותר משתיים כדי ליצור מעקף בינה מלאכותית סביב הנתונים שלה, כזה שמתחשב נטו בגנטיקה שלה ולא בתוצאות הבדיקות הנוכחיות, המשתנים הסביבתיים והתחזית הגאו-פוליטית. במילים אחרות, אלתרתי סימולציה שתאפשר לה לראות עתיד כלשהו לעצמה, מה שהייתה יכולה לעשות כמעט באותה מידה עם שאלוני "מה ארצה להיות כשאהיה גדולה" באינטרנט. עד כדי כך לא רציתי שתצא מהמכון בידיים ריקות. לכן הוקל לי מאוד כשמבעד לתרדמת שמעתי אותה פולטת אנחה, אולי של רווחה. העתיד שמצאתי לה היה טוב, בסך הכול. היא הרי עמדה לקבל שם פרס, בטקס יוקרתי כלשהו, עם קהל גדול.
ניסיתי לא להסתכל עליה כשישנה. שינה תמיד נראתה לי כמו משהו נורא פרטי, במיוחד אצל נשים, אבל מיתר נראתה שלווה כל כך שלא יכולתי להתאפק.
נתנו לה עשר דקות נוספות, הזמן הנדרש לחוות סימולציה של יום בטווח של כמה דקות, בהתאם לפרוטוקול. קיוויתי שכשתתעורר, היא תהיה נינוחה יותר. היא תגלה הבנה כשאגיד לה שאני מצטער שלא חוותה שני תרחישים נוספים, לרבות עם ילדים, ושאני מבטיח לספק אותם ללא תשלום בפגישה הבאה.
אבל כשהיא סוף סוף התעוררה, עיניה רשפו זעם. "אתם חושבים שאני לא יודעת מה ההבדל בין דימוי לסימולציה שלמה?", שאלה.
עכשיו כבר באמת לא יכולתי לנשום.
"גברת…", ניסה אלכס להתערב.
"שום גברת, הייתי סבלנית אתכם מעל ומעבר. עשיתי כבר המחשות כמו מה שהראיתם לי עכשיו. אין טעם לנפנף מולי בעתיד שלא רלוונטי עבורי. לא בשביל זה אני משלמת לכם השתתפות עצמית של אלפיים שקל לפגישה!"
היא נעמדה עכשיו. היא לא הייתה אמורה לעמוד כל כך מהר, והרגליים שלה רעדו. אני עדיין הייתי נטוע בכיסא.
"בסדר, התקדמנו לעומת הפעם הקודמת", המשיך אלכס. "והחבר שלי פה יחזור אלייך לגבי התרחישים האחרים. אנחנו לא גובים עליהם תשלום נוסף".
מיתר הביטה בי. חשבתי שהיא מחפשת אישור לדבריו, אז הנהנתי, והיא נאנחה בתגובה.
"אני לא יודעת למה חזרתי", סיננה. "אני לא יודעת למה לצפות כבר. יכולתם להגיד לי שאני מקולקלת, כאילו אני לא מרגישה ככה מזמן".
הרגשתי איך אני מאדים שוב.
היא אספה את הדברים שלה מכיסא ההמתנה ושמה את פעמיה החוצה, בלי דברי פרידה. אלכס הביט בי, מושך בכתפיו.
השפלתי את מבטי. לא יכולתי לומר שום דבר שהיה מתרץ את מה שעשיתי, וכאילו אלכס ידע, הוא אמר: "יום אחד היא תעריך את זה".
"אני לא חושב".
"אף אחד לא יתאמץ בשבילה ככה. כולם ימשיכו להגיד לה שזאת אשמתה ושאם היא רק תירגע, זה יקרה. ככה זה בתחום".
בתחום, גיחכתי, מעלה סוף סוף חיוך על שפתיי. "זה מה שאתה עושה בעבודה. פותר את בעיית הנשים שלא מתאמצים בשבילן מספיק".
"הבנת אותי, ילד", הוא אישר. "שיהיה לך לילה טוב".
"לילה טוב".
"ואל תעביר כאן את כל הלילה. היא כועסת, בצדק, אבל היא צריכה עזרה. היא תענה לך בבוקר".
למרות זאת, אכן העברתי לילה בלנסות לפתור את הבעיה של מיתר. הייתי בטוח שאשקיע שעה-שעתיים ואתקשר אליה בבוקר. בפועל, לא הגעתי לאף משימה אחרת. אחרי שווידאתי שאין עדכוני תוכנה שאני מפספס, הרצתי כל בדיקה רפואית שמיתר עשתה אי פעם, בנפרד, דרך מחולל ההסתברויות. כשגם זה לא עזר, הרצתי דוח שגיאות ועברתי אישית על כל שורת קוד. הרצתי סימולציה של מטופלת עבר, רק ליתר ביטחון, ושם התוצאות עלו בלי בעיה. משהו אחר בנתונים של מיתר לא הסתדר. רק כשהסתכלתי על המספרים עצמם הבנתי למה.
כל התוצאות של מיתר היו בין אפס לאחד. במילים אחרות, התוצאה שלה הייתה אפס. אומנם עם סטיית תקן מסוימת, אבל עדיין אפס. לא מספיק כדי ליצור ביטוי ללא משמעות, אבל לא מספיק כדי שתהיה משמעות. בכל אופן, לאפס לא עגול, בכל מה שקשור לחיזוי פריון, היה רק פירוש אחד.
לא יכולתי לדבר איתה בטלפון. הייתי חייב לראות אותה שוב. לא חשבתי שהיא תרצה לדבר איתי. בדיעבד הבנתי שאלכס צדק, והייתי צריך להמשיך לתת לה ללכת כשביקשה ממני להניח לה. ממילא הייתי נשאר במעבדה ומבין מה הבעיה. אולי הייתי מסביר לה והיא הייתה מבינה. אולי היא הייתה אומרת "תודה" והולכת לנסות את מזלה במכון אחר. במקום זאת, הראיתי לה סימולציה שטחית של חיים שהיא כנראה כבר חיה כרגע ולא רצתה להמשיך בהם, לפחות לא במתכונת הנוכחית.
נשארתי עוד כמה שעות לסגור את המשימות הפתוחות ולקחתי חופש לשאר היום. אחר כך הגעתי לכתובת שמצאתי בתיק הרפואי שלה ונקשתי בדלת. השותפה שלה פתחה לי. היא אמרה שמיתר כנראה בעבודה. נסעתי למקום העבודה שלה, מוסד אקדמי בדרום. לקח לי זמן לא מבוטל להגיע לשם, בפקקים של הבוקר, והשמש שקפחה עליי היטב בדרך הזכירה לי שאני שוב מזיע, כפי שהייתי בפגישתנו הראשונה. בלית ברירה כיוונתי על עצמי את המראה וסידרתי שוב את התלתל הסורר.
מצאתי, איך שהוא, את המחלקה שלה. היה לה משרד משלה, וכשהכניסו אותי לשם, היא בהתה בי רגע. לא יכולתי שלא להבחין בסנדוויצ'ים שעל השולחן, שהיו דומים להפליא למה שאכלנו יחד בערב הקודם.
"מה אתה עושה כאן?", שאלה.
בלעתי את הרוק שבפי. ניסיתי להתיק את תשומת הלב משיערה הזהוב, שהיה פזור כעת על כתפיה, או מהמחשוף הטיפה יותר עמוק שהיה כעת בחולצתה הרפויה.
"הבטחתי שאחזור אלייך עם תשובה".
היא הסתכלה סביבה, מסמנת לי לסגור את הדלת מאחוריי.
"יכולנו לדבר על זה בטלפון", סיננה.
"לא הפעם".
היא נתנה בי מבט ארוך. התיישבתי מולה.
ידיה הרפו מהמקלדת. לא שמתי לב שהייתה עסוקה בלכתוב מסמך כלשהו.
"אתה לא הולך להזמין אותי לסימולציה נוספת", אמרה.
הנדתי בראשי לשלילה.
"נו, כבר הגעת. תגיד לי במה מדובר".
עכשיו היה התור שלי להשפיל את המבט. "אכפת לך שנדבר בחוץ?"
היא פכרה באצבעותיה והסתובבה בכיסא. "בסדר, אבל תהיה זריז הפעם. יש לי קצת פחות מחצי שעה לפגישה הבאה".
אחרי שווידאה שאין אף אחד במסדרון, היא הובילה אותנו ליציאה לחצר. היה שם גן בוטני, עם שביל סלול ושלטים שסימנו את השמות של הצמחים בכתב יד, וביניהם מזרקה שהוציאה זרם חלש של מים מפסל בהשראת ציור של מנשה קדישמן. התיישבנו על ספסל ללא משענת בסמוך למזרקה, הפעם זה לצד זה. יכולתי להריח את הבושם שלה, פיקנטי ועם זאת מתוק, נישא מבעד לניחוחות של הפרחים.
"זוכרת שדיברנו על הבעיה שאני אמור לפתור? פרדוקס הזמן חלל?", שאלתי, נשען עם המרפקים על הברכיים.
היא הרהרה בכך רגע ולאחר מכן הנהנה בראשה היפה, לאט, שיערה מתבדר קלות עם כל תנועה.
"הפרדוקס הזה נשען על מערכות ייחוס, ההנחה שהזמן עובר לאט יותר עבור מי שנמצא במהירות גבוהה, ולהפך, או ההנחה שתהיה תוצאה שרירותית שונה בזמני ההגעה ממקום למקום שנמצאים במערכת זמן אחרת".
"איך זה קשור אליי?"
נשמתי נשימה עמוקה. "עשיתי טעות נוראית כששכנעתי אותך לחזור למכון. הנחתי שאת בהריון. זמן נע בציר מאוד ליניארי עבור נשים בהריון. יש להן תשעה חודשים, עם סטיות תקן קטנות ונדירות, כמו יום הלידה. למעט במקרים של רשלנות רפואית או תאונה, מאוד קל לחזות עבורן איך ייראה התינוק שלהן והסביבה שבה יגדלו אותו, במיוחד אחרי הטרימסטר הראשון. כל מה שאנחנו נדרשים לעשות, בעיקר כדי לצמצם סיכויים להפלות יזומות או להורות צעירה בסיכון, זה להציב להן סימולציה של הורות מתקנת. המצב הרבה יותר מורכב אצל נשים בטיפולי פריון".
היא נשענה לאחור בספסל, ידיה תופסות בקרש מלמטה.
"זמן אצל נשים בטיפולי פוריות נע בצורה א-ליניארית", המשכתי, משתמש בתנועות ידיים, כדי שלא אצטרך להתרכז במילים שיוצאות לי מהפה. "הוא הרבה פעמים מתחיל ואז נגמר, ואז מתחיל מחדש בציר זמן אחר. יש גם הרבה יותר משתנים לקחת בחשבון, מההשפעה על הזוגיות, הבריאות, הקריירה…"
"ספר לי משהו שאני לא יודעת", סיננה.
"כן, סליחה. מה שאני מנסה לומר הוא שהמכונות של היום מותאמות לצירים ליניאריים. הן מתעלמות מהחריגות ומשתמשות במחקרים איכותניים כדי לצייר תמונת מצב של איך החיים של האישה ייראו בתום הטיפולים, כדי לדעת אם שווה לה להמשיך בסבל שהיא עוברת. לפעמים התשובה לשאלה הזאת תהיה שלילית, כי בסוף לא יהיה ילד. אני מודה שבהתחלה חשבתי שזה המקרה שלך".
היא התיישרה. פניה החווירו.
"אבל זה לא המקרה. גם אם לעולם לא יהיו לך ילדים, המכונה תציג לך שלושה תרחישים לפחות, למשל אם תחליטי לאמץ או להשקיע את כל כולך בקריירה שלך, שזה מה שעיצבתי עבורך. אפילו אם יש סיכוי שתמותי חלילה בלידה, המכונה אמורה להציג לך תרחיש שבו את נמנעת מהמוות הזה. אצלך המכונה, כברירת מחדל, לא מציגה כלום".
היא רכנה קדימה, כנראה מצפה שאמשיך, רק שלא הייתי מסוגל.
"זה השלב שבו אתה אומר למה היא לא מציגה כלום", לחצה.
הנהנתי. "אפשר לשאול על מה את עובדת?"
היא צחקקה בעצבנות. "זה מה שבא לך לדבר עליו עכשיו?"
"אמרת שאת פותרת את משבר האספקה".
"במדינות עולם שלישי, כן", היא חייכה, אומנם חיוך עצבני, אבל עדיין חיוך. "אני מקדמת ייצור המוני של מתקן שיוכל להתפיל מים לשתייה עם פילטרים שמחליפים אחת לעשור, בעיקר עבור תעשיית המזון, כדי שיוכלו להקים מפעלים לייצור אוכל מוכן בכלכלות מתפתחות".
המשכתי להביט בה.
"עניתי על השאלה שלך. תענה על שלי".
בלעתי שוב את הרוק שבפי. "העבודה שלך לא מסוכנת", וידאתי.
"אני בצד של הפיתוח. אין שם סיכון".
"אז אני חושב שזה בגלל שאלון המוטיבציה שלך", הסקתי. "אני לא יודע למה את כל כך רוצה לעשות ילדים, מיתר. את עושה דברים חשובים, שיכולים להציל חיים של אנשים. את יכולה לאמץ ילדים של אחרים, אם את נורא רוצה. באמת שאין צורך לעבור את כל זה…"
"אני הולכת למות", היא קטעה אותי ביובש.
לקח לי רגע להפנים את מה שאמרה. "את ידעת", אמרתי לבסוף.
היא נשכה את שפתיה. זאת הסיבה האמיתית שהגיעה למכון, שנתנה לסימולציה הזדמנות נוספת, חשבתי. היא חיפשה הוכחה, קיוותה, שהיא טועה.
"אפס זה מוות", הבהרתי. "זה ציר זמן שנגמר בנקודה מוחלטת. הסיבה היחידה שאת לא נמצאת על אפס מוחלט היא כי את עדיין לא שם. אין לך בעיה בריאותית. אולי יקרה לך בעתיד משהו שקשה יותר לחזות, כמו דיכאון חמור אחרי לידה, או שתחליטי על הפלה בשלב שהיא מסכנת אותך. אבל עכשיו, עקרונית, את עדיין יכולה להתחרט".
היא נעמדה פתאום, פונה אליי שוב פנים אל פנים, כפי שהיינו בפגישתנו הראשונה. "זה בסדר, לא ציפיתי שתבין", אמרה.
"תאירי את עיניי".
היא גיחכה, משלבת את ידיה על חזה. "אני לא צריכה להאיר על שום דבר".
"את יודעת שאכפת לי".
"אתה יכול להפגין את האכפתיות שלך כלפי מטופלות אחרות".
עכשיו היה התור שלי לקום. "את חושבת שאני ככה עם כולן?!"
היא הרימה את ידיה. "אני חושבת שאתה צריך ללכת".
נשכתי את שפתיי. התחלתי ללכת משם, אפילו שלא ידעתי איזה כיוון של השביל מוליך בחזרה לבניין, אבל הסתובבתי אחרי שני צעדים. "את יכולה לחכות. תעשי עוד בדיקות. תבררי מה זה שהם לא יודעים עליו. לפעמים עושים בדיקה והמצב אחרי שנה או שנתיים…"
היא לא נראתה מופתעת שהסתובבתי. "אני בת שלושים ושבע!", היא הצהירה, בקול רם בהרבה מזה שבו דיברה עד עכשיו. "אתה לא מבין מה זה אומר. אתה גבר. אתה צעיר, יפה, מבריק. אתה יכול לחכות עוד חמש עשרה שנה לפני שתביא ילדים ובמקרה הכי גרוע, אשתך היא זאת שתצטרך להתמודד עם הטיפולים שבאים עם הגיל". קולה נשבר: "לי אין זמן. יש לי אפילו פחות רזרבה שחלתית משיש לנשים אחרות בגילי. עם כל חודש שעובר, הסיכויים האלה שראית במכונה שלך הולכים ומתרחקים מהספרה 'אחת' לכיוון הספרה 'אפס'".
נאלמתי, גם מהמחמאות הלא צפויות וגם מתוכן הדברים, שלא חשבתי עליו קודם. רציתי להגיד שאני מצטער, שוב, על הפה הגדול שלי, אבל היא חיבקה את ידיה קרוב לחזה – מבהירה שהיא לא רוצה שאתקרב.
"עשיתי הרבה בחיים האלה, רז", היא נשכה את שפתיה, מבטה נתון בשדה של פרחים כחולים ולבנים מאחוריי. "הייתי הדוקטורנטית הכי צעירה למדעי החיים בהיסטוריה של המוסד הזה. יש עשרות פטנטים על שמי. זכיתי במענקים לתוכנית ששיפרה את הביטחון התזונתי של אלפי ילדים בעולם השלישי. אהבה, מה לעשות, לא מצאתי. ועד שהחלטתי שאני רוצה להמשיך בלעדיה, גיליתי שאין לי אפשרות להביא חיים משלי לעולם. אני עד עכשיו לא מבינה למה. אני יודעת שיכול להיות לי ילד, תאורטית, כי הוא קיים על המסך בפלאפון, אבל זאת הסימולציה הכי חיה שלו שאני כנראה אראה אי פעם".
הפנים שלה היו כעת שטופות דמעות, ולמרות שרציתי לעזוב אותה לנפשה, להניח לה לקבל את ההשלכות של ההחלטה שעמדה לקבל, הייתי חייב לומר: "את מבינה שאם תצליחי להביא ילד, הוא יגדל בלעדייך".
היא הנהנה. "אימא שלי תדאג לו. היא כנראה תהיה אימא טובה יותר ממני. בתקווה היא גם תספר לו דברים טובים עליי".
היא סוף סוף התירה את האחיזה של ידיה מול חזה. ניצלתי את ההזדמנות כדי לגמוע את המרחק אליה בצעדים מהירים ונעמדתי מולה כשהאצבעות תומכות לי בסנטר, לא מוכן לוותר בכזאת קלות. זיהיתי סוף סוף את הריח הפיקנטי-מתוק שנדף ממנה כשילוב של אורן ורוזמרין, שאני די בטוח שלא ראיתי גדלים בגן הבוטני ההוא.
הבטנו אחד לשנייה בעיניים. כל הביטחון העצמי שלה, זה שבאמצעותו עקצה אותי בלי הרף קודם, נעלם כלא היה.
"אני לא יכול לסדר לך תרחיש של הדמיית מציאות", הבהרתי. "אבל ממש היום, בתחילת הרבעון, יצא עדכון תוכנה שיאפשר לך לשוחח עם הילד התאורטי שלך, בשפה שמתאימה לאזור, למבטא ולעולם המושגים שבו את משתמשת".
"צ'אטבוט", היא חייכה, בצורה עקומה.
"צ'אטבוט שמדבר מתוך אווטאר", תיקנתי. "את צודקת. אני לא צריך להיות זה שישפוט אותך. תדברי אתו. תשאלי אותו מה הוא היה רוצה".
היא נתנה בי מבט משתאה. "אני לא חוזרת לשם", הבהירה.
"אני בא איתך", הבטחתי. "אני אכנס איתך לסימולציה, אהיה איתך כל הזמן".
"אפשר… להכניס עוד בן אדם לראש שלי?"
"יש לי את אותו סט שיש לרופא. מן הסתם אני צריך הסכמה כדי להתחבר לסימולציה שלך בו-זמנית, אבל אם תסכימי, אני אהיה שם. אוודא שהכול עובד כמו שצריך ואם עדיין תחליטי שאת רוצה להמשיך בתהליך, אני לא אעצור אותך".
היא נתנה בי מבט ממושך. הרגשתי אותה נוברת בתודעה שלי, כמעט כפי שעמדתי לנבור בשלה, לפני שאמרה: "יש לי פגישות".
"אני אחכה לך. נצא לקראת סוף היום. ממילא נגיע לקראת הסגירה".
היא לא השפילה את מבטה. "למה אכפת לך?"
"אמרתי לך".
"לא, באמת עכשיו".
נאנחתי. "אולי אני אובססיבי לבעיות שמסרבות להיפטר מעצמן".
היא חייכה, סוף סוף. "דווקא המוות שלי נראה כמו פתרון קל".
"ואולי זה פתרון שאני מסרב להשלים אתו".
היא חיכתה עוד רגע, ואז הנהנה. "נצא במכוניות נפרדות. תהיה במכון בשעה שש וחצי", הורתה בקצרה וחלפה על פניי במהירות. עמדתי להיפנות ממנה ולחפש איפה נמצאת הברזייה, שבה אוכל לשתות קצת מים, כשהיא חזרה פתאום ונתנה לי נשיקה קצרה על הלחי. נשארתי לעמוד שם, הרבה אחרי שהיא הלכה, עד שהחלטתי שאני מעדיף להימנע ממים לעת עתה.
הגענו, שוב, כשהקומה הייתה חשוכה. רק אלכס היה שם, מנשנש סנדוויצ'ים מתחת לנורה הבודדה שבדלפק הקבלה. הוא הרדים את מיתר והשתהה קלות לפני שחיבר גם אותי לממשק. "אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה?", שאל.
"בטוח".
"אם שוב תהיה תקלה, לא יהיה לך נעים שם בפנים. תהיה תקוע איתה למשך די הרבה זמן".
"אם זה כל הזמן שנשאר לי איתה, אני אחיה".
אלכס הנהן קלות לפני שהזריק גם לי את חומר ההרדמה.
בסביבת הדמיה אידיאלית, הייתי מתעורר בסביבה מוכרת מהעולם של מיתר. דווקא לא הייתי מתנגד לראות איפה היא ישנה, מבלה, או נפגשת עם לקוחות. בפועל, בגלל שכאמור ההדמיה לא יכלה לחשב את העתיד האפשרי של מיתר, התעוררתי לתוך חלל המתנה גנרי, מהסוג שהיה משמש כרקע וירטואלי בתקופה שבה אנשים ניהלו שיחות וידאו.
הבטתי לצדי, מבחין במיתר שהביטה קדימה בלסת שמוטה. מולה ישב ילד בחלל ההמתנה, משל המתין לבני משפחתו שיבקרו אותו בבית הסוהר, ועם זאת, ההבעה שעל פניו הייתה סקרנית, לא אומללה. זה היה אותו ילד שראיתי על שומר המסך בפלאפון שלה – עם עיניים בצבע ענבר, פנים בצורת לב וגומות חן קטנות שללא ספק קיבל בתורשה.
הוא המתין בסבלנות, אבל פניו לא היו נתונות בציפייה במיתר, אלא בי.
"הרץ אחורה", מלמלתי, נותן לזמן לנוע לאחור עשר שניות שהרגישו כמו שעה שלמה ואישרו את מה שהרגשתי – שתשומת לבו של הילד הייתה נתונה בי מאז שנכנסנו.
וכששנינו התמקדנו בו הוא חייך, חיוך שהאיר את כל החלל, ובן רגע גרם לו להתעורר לחיים. הגן הבוטני כאילו פלש לפתע לתוך הרקע של ההדמיה, מצמיח פרחים על גבי השולחנות, מלכך את כפות הרגליים בדשא רענן ומפיץ לכל עבר ניחוחות של אורן ורוזמרין.
לא הייתי צריך לפתוח את החלון של הבקאנד כדי לדעת שזה לא מצב שאמור להתאפשר עם אווטאר. היינו כעת בתוך סימולציה שפלשה לתוך סימולציה אחרת, ששינתה את התוצאה מאפס לאחד, ויצרה מציאות שהפכה מוחשית יותר מרגע לרגע. מציאות, שיכולתי להעביר בה לא רק יום, אלא חיים שלמים.
הילד המשיך להתבונן בי, ופתאום הבחנתי שהוא כבר לא היה אותו אחד שראיתי בפעם הראשונה, ולו משום ששיערו היה כעת מתולתל, ולא חלק, והיו לו גוונים אדמוניים.
"אבא", הוא קרא בחיבה.