היא פוסעת לאיטה מבעד למפתן, טורקת את הדלת ומבריחה את המנעול. דמעות חרשו תלמים על לחייה. היא השתדלה בכל כוחה שלא לבכות במונית חזרה. לא לתת לנהג סיבות לתחקר אותה בחוצפה האופיינית לבני מינו. היא שמרה את הכל בפנים וביקשה ממנו שיוריד אותה במרחק הליכה מהבית. את יתרת הדרך עשתה מתייפחת ודומעת. סונטת באפה ומקנחת. האיפור נמרח, שמלתה מוכתמת בכל צעד ובליבה היא מקללת אותו ואת כל העולם.
היא זורקת את תיקה ברישול על הרצפה. בועטת מעליה את נעלי העקב. תולשת מעל עצמה את השמלה וקורסת על הספה מייבבת ודואבת, גופה רועד כולו מזעם ובושה. פרצופים רבים מסביבה, מביטים בה אבל לא שופטים. והיא לא מביטה בהם חזרה. כל כולה מכונסת בעצמה.
היא חולצת פקק מבקבוק שמונח בהישד יד, אדי האלכוהול מסחררים אותה ובכל זאת היא לוקחת לגימה כדי להטביע את יגונה. התשישות מונעת ממנה לקום אל המקפיא ולהביא את מיכל הגלידה שבדרך כלל משמש לה חברה בזמנים כאלה. היא לוקחת עוד כמה לגימות, מושכת מעל ראשה את השמיכה ושוקעת לממלכת החלומות.
קריאת התרנגול מעירה אותה מוקדם מדי. קרני אור מסתננות מבעד לחרכי התריסים ומכריחות אותה לגרד את עצמה מהספה. היא משפשפת את עיניה האדומות ובולשת מסביב עד שמוצאת את התיק הזרוק. היא שולפת מתוכו את הנייד שלה ומוחקת את המספר שלו מאנשי הקשר בעודה מסננת "ברוך שפטרנו".
האיפור שנמרח קישט את הספה. לא נורא. היא תטפל בזה אחר כך. קודם כל קפה ויפה שעת אחת קודם. היא קמה להרתיח מים בקומקום, מבחוץ היא שומעת את קולו של הטרקטור חורש בשדה. הם כבר שתו את הקפה שלהם.
היא שוטפת פנים וזורקת על עצמה משהו רפוי ולא מחייב. רק שיהיה לה נוח. היום היא יכולה להיות עצמה. היום היא לא צריכה להתחפש בשביל אף אחד. היא יושבת לשתות את הקפה שלה על שרפרף קטן מחוץ למבנה. משקיפה על הטרקטור החורש ולוגמת.
ציפורים לבנות נוחתות בזו אחר זו ומלקטות מזונן מבין הרגבים והיא מקנאה בהן. מקנאה בהן על יופיין, על יכולתן לעוף ובעיקר על הפשטות שעומדת מאחורי משחקי החיזור שלהן. הזכר הוא זה שצריך להתאמץ, להתייפות, להכביד על עצמו בכדי לזכות בנקבה – מדוע זה שונה כל כך אצל בני האדם ? פשוט חוסר צדק.
היא מחזיקה את ספל הקפה בשתי ידיה. מבטיחה שלא תהיה לה יד פנויה כדי לשלוח יד לנייד. לבדוק אם מישהו התעניין בשלומה. לברר אם למישהו אכפת מקיומה. יהיה לכך זמן די והותר מחר. היום היא תעשה בשביל עצמה. הגיע הזמן לנסוע העירה ולחדש קצת ציוד. אולי מתוך שאריות האבל היא תצליח ליצור משהו שתוכל למכור – עצב הוא דלק בכלל לא רע למוזה.
אחרי מקלחת קצרה וארוחה ארוכה היא עוברת לבגדי עבודה. אוספת את שיערה לקוקו גבוה, ומתחילה להסתובב בסטודיו עם פנקס בידה. סופרת, בודקת, מתעדת מה חסר לה. מלווים אותה במבטים שאר שוכני החלל. תמונות ופסלים בסגנון הייחודי אך ורק לה. זיקוק של תחושות שחוותה בעבר ונפחה בהן נשמה, הפכה אותן לנצחיות. זכרונות שהפכו לקנבס ממוסגר, רצונות שפיתלו מתכת וחימר, תקוות שגילפו עצים ואבנים. בכל אחד ואחד מהם היה יצוק חלק קטן מנשמתה.
במרכז הסטודיו תלתה מסגרת ריקה ובה צילום של ה'תמונה'. זכרון מתוק מהפעם הראשונה שיצירה שלה נמכרה בהרבה, אפילו הרבה מאד כסף.
איש הייטק שראה את התמונה התאהב בה לחלוטין ורכש אותה בסכום שערורייתי לכל הדיעות. את התמונה המקורית הוא תלה בביתו ואפילו הזמין ממנה עוד כמה עותקים למשרדי החברה שלו. לא ברור לה מה גרם לו לבחור דווקא ביצירה הזו אבל היא הייתה אסירת תודה, כיון שממונו שחרר אותה לחופשי.
היא עזבה את דירת החדר הקטנה בעיר הצפופה ושכרה לעצמה אסם גדול ומבודד בלב אזור חקלאי. מבנה גדול מעץ עם שפע של קירות לתליית מסגרות, שפע של מקום ליצירה מכל סוג והכי חשוב שקט – מצרך שבעיר היה קשה מאד להשיג.
בלב האסם עמד גוש שיש גדול. היא שילמה כסף נכבד לסחיבתו אל השממה החקלאית ואפילו מימנה את פירוק דלתות האסם שנדרש כדי להכניסו פנימה. גוש השיש עמד דומם וחיכה למוזה שתכה בה. ואף שזו בוששה לבוא היא ידעה שבליבו מתחבאת היצירה הגדולה הבאה שלה. כל מה שנשאר לה זה רק לסלק את החלקים המיותרים ולחשוף אותה לאוויר העולם.
המונית צפרה לה מבחוץ והיא לקחה איתה את שתי המסגרות העטופות. את מרבית הדרך העירה העבירה בנייד. הנהג ניסה לפתח שיחה ידידותית או לפחות ליצור קשר עין. הוא ניסה לברר מה דעתה על הממשל הנוכחי ולשתף אותה במה שקורה עם מחירי הדלק, אבל היה מספיק חכם ואדיב להפסיק את הנסיונות תוך זמן קצר והיא גמלה לו על כך בחיוך רחב ובטיפ שמן כשירדה לשפת הרחוב.
"תיאה יקירתי" חייכה לעברה האוצרת שחיכתה לה בכניסה לגלריה. "איזה תענוג לראות אותך על הבוקר, מה שלומך?"
"בסדר" היא עונה בחיוך לגברת המטופחת המדדה לעברה על זוג עקבים חדים כמחטים, מחבקת אותה בחיבוק עוטף ומרעיפה נשיקות מזוייפות על שתי לחייה.
"הייתי שולחת מישהו שיאסוף ממך את העבודות, או… אבל אז לא היה לנו העונג לחזות בזיו פניך"
קשה לקלוט אם השמחה אמיתית או מבויימת. היא לא טובה בממשקים אנושיים והאוצרת החיננית יכולה להעביר קורס שלם בדו-פרצופיות. היא מחליטה להשיב באותה המטבע, יודעת שאין לה מה להתאמץ כי הגלריה הזו תקבל אותה גם אם תפגין ציניות וזעם. הם מתפרנסים יפה מאד מהצגת יצירותיה ואין פלא שיקפידו על הפאסון בכל אחד מביקוריה הספורים, גם אם בלב ליבם כולם כאן מאמינים שהיא תמהונית בודדה מהסוג שקוראים עליו באגדות ילדים.
"באמת שאין צורך" היא עונה במתק שפתיים לגברת המטופחת " אני גם ככה בדרכי לקנות חומרי יצירה והחלטתי לעצור ולהגיד שלום"
"נפלא, כל כך נפלא. כל ביקור שלך אצלנו הוא קרן אור. אגב, שמעתי שראו אותך מסתובבת אתמול בעיר ? יש אמת בשמועות ? יש מחזר חדש ? אין סיכוי במקרה שזה האומן המתחיל ששלחתי לך את המספר שלו לפני כמה חודשים, נכון ?"
"לא" היא משקרת "כנראה שראו מישהי אחרת. אני כרגע בהפוגה מכל הרומנטיקה. מתמקדת רק בעבודה"
"חבל, " מצקצקת האוצרת "העיר הזו מלאה ברווקים צעירים, ומציאה כמוך בטוח תיחטף בשניה – אם תרשי לי לומר, אולי כדאי לך קצת לטפח את עצמך ולהחליף מלתחה, אין כמו קצת פרסומת טובה כדי למשוך לקוחות פוטנציאליים." היא מסיימת בצחקוק קליל, מרוצה מעצמה ומדבריה ומסווה את חיצי הביקורות הגלוייה תחת קורטוב של שמחה "אם תרצי אשלח לך את הטלפון של הסטייליסטית הפרטית שלי.. היא לא עובדת עם כל אחד אבל מילה טובה ממני והיא שלך…"
"תשלחי לי" היא עונה בחטף "אני באמת חייבת למהר לחנות כי אני רוצה להספיק לחזור לסטודיו לפני הפקקים של הצהריים"
"בסדר גמור יקירתי" מתרצה האוצרת "שוב, נפלא שהגעת לבקר אותנו. את מוזמנת בכל עת. ואל תשכחי לצלצל למספר של הבחור שנתתי לך… אני חושבת שמאד תתאימו זה לזו…"
הן נפרדות בדלת הגלריה. המולת העיר מכה בה שוב מרגע שהיא עוברת את דלת הזגוגית הכפולה. את הדרך לחנות היא מחליטה לעשות ברגל. לעיתים יש ערך מוסף בלנדוד. זה תורם למוזה יותר מעילעול במגזינים או גלישה ברשת.
הצבעים חדים, הריחות עזים (על חלקם היא הייתה מוותרת) והאנשים ססגוניים. בכל פינה יש אומנות הנראית רק לעין מיומנת. בכל קרן זווית מתחבאת השראה ללב שפתוח דיו כדי להכיל אותה.
תוך כדי הליכה, שלט קטן תופס את עינה. ציור של כדור בדולח וקלפים ולצידו המילים "עתידות ופסיכולוגיה בגרוש". היא מתקרבת כדי לנסות ולהבין מה בדיוק מצוייר בתוך כדור הבדולח כשלפתע היא שומעת שיעול חזק והדלת מתחת לשלט נפתחת לרווחה וכמעט מפילה אותה לאחור.
ענן של קטורת פורץ מבעד לדלת ובעקבותיו נערה צעירה משתעלת ויורקת את נשמתה על שפת המדרכה.
"את בסדר?" היא שואלת את הנערה וממהרת לתמוך בה.
הנערה מתנשפת ורועדת. גומעת אוויר צח מלוא הריאות ועונה בקול חנוק "כן כן, הכל בסדר… אני בסדר…"
"צריך לקרוא למכבי האש ?"
"לא לא, " משתנקת הנערה "לא שריפה, פשוט הגזמתי עם הקטורת, זה הכל…כיביתי לבד… רק צריך שהחנות תתאוורר…"
"רוצה לשתות קצת מים ?" היא שואלת והנערה מהנהנת מבעד לשיעולים.
היא מוסרת לה את בקבוק המים המינרלים שבתיקה והנערה לוגמת בשקיקה ומייד יורקת.
"מה זה ?" מזדעקת הנערה "זה מים בכלל? יש להם טעם מוזר…"
"כן…" היא מאשרת, מופתעת לנוכח התגובה "מים מינרליים. הבקבוק חדש."
"טוב, בסדר…" הנערה מנגבת את הרוק משפתיה "סליחה, אבל אני רגילה למים מהברז… כנראה שהמים שלך נקיים לי מדי, הינה קחי בחזרה…"
"זה בסדר" היא עונה לה…."תשמרי את הבקבוק אצלך"
הנערה מהנהנת ומתיישבת על הרצפה בכניסה לחנות "תוכלי לחכות איתי קצת ? לפחות עד שיתפזר כל העשן ואוכל לחזור פנימה ? אמא לא אוהבת שאני מסתובבת לבד בחוץ… אני מגדה דרך אגב"
"נעים מאד מגדה…" היא עונה ומתיישבת לידה "אין בעיה, אחכה איתך עד שתוכלי לחזור פנימה או לפחות עד שאמא שלך תחזור…"
"תודה. ותסלחי לי שאני אומרת לך את זה… אבל יש סביבך הילה ממש עצובה…למה לבנאדם כל כל נחמד כמוך יש סביבו הילה כל כך עצובה ?"
היא מחייכת לנערה "קלעת בול … גם את מגדת עתידות ?"
"מה פתאום…" עונה הנערה בכזו מהירות שגורמת לה שוב להשתנק. היא שוקלת אם להסתכן שוב עם המים הנקיים מדי ובסוף לוגמת מהבקבוק.
"אין לי כוחות כמו לאמא שלי… אבל יש לי אינטואיציה מאד חזקה… למה את כל כך עצובה ? מה חסר לך ? כסף, בריאות אהבה ?"
משתררת שתיקה מביכה אך הנערה חכמה מכדי להיות הראשונה שתדבר.
"האינטואיציה שלך טובה. אני באמת עצובה. פשוט כי נמאס לי. אין לי מחסור בבריאות, בכסף או בהצלחה, פשוט אין לי מזל בכל מה שקשור לזוגיות… "
"לא מאמינה לך?" פוערת הנערה את עיניה לרווחה "אם את כל מוצלחת בכל השאר את ממש מציאה… למה שלא תהיה לך זוגיות ?"
"הלוואי שידעתי להגיד בוודאות. אבל כל מי שאני פוגשת מוצא בי טעם לפגם. או שאני מוצאת בו משהו פגום. עוד לא מצאתי את בן הזוג המושלם בשבילי…"
"תגידי לי … מה את ילדה? מה זה מושלם ?" נוזפת בה הנערה, "אין כזה דבר למצוא בן זוג מושלם… את צריכה למצוא לך בן זוג שיקבל אותך כמו שאת ולעצב אותו להיות מה שאת רוצה. ככה נשים עושות מאז ימי קדם. אמא שלי אומרת 'הגבר הוא כחומר ביד היוצר בידי אישתו – גם אם הוא לא מודע לכך כלל. היא מלטשת ומעצבת אותו במילים ומעשים עד שהוא הופך למה שקיוותה למצוא'. אולי זה משפט קצת יומרני ממישהי שהתגרשה כבר פעמיים אבל זה לא אומר שהוא לא נכון…"
היא צוחקת… כבר הרבה זמן לא צחקה טוב כל כך, אך עיני הנערה חדות כסכינים. ננעצות בה ברצינות תהומית ולא מרפות והיא חשה משהו מפשיר בקירבה.
"העשן כבר די התפזר, אבל חכי רגע פה", קוראת הנערה ורצה פנימה. היא חוזרת אחרי רגע קט ובידיה שני חוטים ולב חרס קטן.
"קחי" אומרת הנערה ותוחבת לידיה את החפצים. "סגולה למציאת זוגיות – מתנה ממני… כשתפגשי את מי שתחליטי להפוך אותו לבן זוגך הקבוע, תשברי את לב החרס לשתיים. ענדי חצי אחד על צווארך ואת השני על צווארו ואני מבטיחה לך שתהיו ביחד לנצח… זה יעבוד – מילה של מגדה"
אמרה ונמלטה פנימה אל תוך החנות בקול צלצול פעמון.
****
היא פוסעת מבעד למפתן האסם. מניחה את שקיות הציוד בכניסה. היא פותחת מגירה בשידה שליד המיטה ומניחה בה את לב החרס והחוטים שהסתבכו זה בזה.
בזמן ארוחת הצהריים היא מהרהרת במילותיה של הנערה. כל כך צעירה אבל מדברת כמו נשמה עתיקה. יש לה עוד הרבה מה ללמוד על החיים. היא עוד לא חוותה מספיק בשביל לתרום מחוכמתה לאחרים. ובכלל, מה זאת אומרת אין כזה דבר מושלם – וודאי שיש. היופי הוא סובייקטיבי – בעיני המתבונן. היא פשוט עוד לא מצאה את הנעל התאומה שלה. הינה למשל הבחור מאתמול… היא בסך הכל העירה לו משהו לגבי הסנטר שלו… למה היה צריך להיעלב כל כך ? למה היה צריך לגלוש לעלבונות חצופים המתייחסים לגילה, משקלה וצבע עורה ? חצוף. היא כעסה על עצמה שבכתה בגלל מטומטם שכזה. אביר החלומות עוד יגיע. היא רק צריכה להמתין בסבלנות.
בין ביס מהפסטה ללגימה מכוס המים עיניה נודדות למרכז האסם. אל בלוק השיש הגולמי הממלא את החלל. היא נועצת בו מבט ארוך ואז לפתע שומטת מידה את המזלג וניגשת אליו בהתרסה.
אישתו של החוואי מעירה לו שכבר כמה ימים האמנית לא יוצאת מהאסם ואולי כדאי שיבדוק מה שלומה. הוא עונה לה שאין לו זמן ללכת לבדוק, עוד מעט צריך לזרוע ובכלל הוא ראה אותה יוצאת כמה פעמים לנשום אויר. כולה מאובקת בלבן כולל סרבל ומשקפי מגן. מהאסם עולים כל הזמן קולות ניסור וסיתות. היא במוזה שלה עכשיו ועדיף לא להפריע לה. כשתרצה לחזור לציווליזציה היא תעשה זאת בלי עזרתם. כל עוד שכר הדירה שלה משולם בזמן אין שום סיבה שיחדרו לפרטיותה. אשת החוואי מתרצה ומניחה לנושא.
מקץ שלושה שבועות פוסקים קולות הסיתות ושקי פסולת מלאים וכבדים מפונים מדפנות האסם. האיכר זורע את שדותיו ומבחין שוב מרחוק באמנית יושבת מחוץ לאסם ולוגמת את הקפה של הבוקר.
היא מסיימת את הקפה ונכנסת חזרה לאסם. לקח זמן רב לנקות אותו מכל האבק ולהסיר את כל הניילונים מהריהוט והתמונות אך המאמץ השתלם.
במקום גוש שיש חסר צורה עומד כעת פסל מרהיב במרכז האסם.
היא עוד לא נתנה שם ליצירה ובינתיים היא מכנה אותו בחיבה ליאו. קצת בגלל הליאו ששימש כהשראה ליצירתו, קצת הומאז' לדה וינצ'י שאותו היא מעריצה… בקיצור קצת מכל דבר.
היא פיסלה אותו יושב, שאבה מעט השראה מהאדם החושב של רודן. אבל ליאו שלה לא הוגה. זרועותיו שלוחות קדימה כמבקשות לחבק מישהו היושב בחיקו. שקע כתפו ערוכה לקלוט ראש שיונח עליה ברכות. ליאו שלה מושלם בכל בחינה. תווי פניו, מימדי גופו. הוא עירום ובנוי לתלפיות. ראשו מעוטר ברעמה וכל מבעו אומר תשוקה לחלל הריק המתכרבל בחיקו.
מושלם וללא רבב. כך היא בחרה לפסל את ליאו שלה וכעת אין מאושרת ממנה.
"שלחו לי היום הודעה מהגלריה" היא מספרת לו בארוחת הערב. היא קירבה את שולחן האוכל כדי ששניהם יסבו סביבו בזמן שהיא אוכלת. "הם אמרו שכרגע אין ביקוש לסוג התמונות שלי וכרגע הן עוברות מתצוגה לאחסנה כדי לפנות מקום לתצוגת הבכורה של אמן חדש… הזמינו אותי לפתיחה, אבל לא נראה לי שאלך"
הוא יושב ומקשיב לה בפניו המושלמות. לא מתלונן, לא מפריע לא שואל למה היא לא התקשטה לכבודו, לא מסביר לה למה היא טועה – מושלם.
מאז שהגיע לחייה היא מרגישה שלמה. רגועה יותר מבעבר וכבר לא חלק מהמירוץ. ליאו מקבל אותה כמו שהיא. לא שופט אם עלתה קצת במשקל או החליטה ללבוש חולצה ישנה ולהסתובב יחפה. כשנגמרת הארוחה היא דוחפת את השולחן חזרה למקומה, מתיישבת ומתערסלת בין ידיו המחבקות, מניחה את ראשה בשקע כתפו, משעינה את מצחה על סנטרו המסותת ומספרת לו את כל זכרונותיה. מספרת לו את כל סודותיה הכמוסים ביותר. מספרת לו על פחדיה ומרגישה בטוחה בחיבוקו האמיץ. השיש קר אך היא מתרגלת במהירות למגעו החובק והמנחם. ואין מאושרת ממנה בעולם.
"ההוא עם הסנטר החלש ניסה לחזור אלי" היא מספרת לו בארוחת הערב " אני מקווה שאתה לא מקנא או כועס". ליאו שותק וחיוכו המסתורי מנחם אותה. "מחקתי את המספר שלו אחרי הדייט הראשון והנוראי שהיה לי איתו… הוא ממש גרם לי לבכות הנבלה… אתה יודע ? בעצם ברור שאתה יודע… אתה היית כאן כשזה קרה. כשחזרתי כולי שבורה. אתה חיכית לי כאן ונשארת איתי למרות הדמעות. ואתה תהיה איתי כאן לנצח. אני אוהבת אותך ליאו."
היא דוחפת את שולחן האוכל למקומו וניגשת להתקלח. נקייה ובוהקת היא ניגשת אל השידה שלצד מיטתה ושולפת משם שני חוטים ולב חרס קטן. היא בוצעת לשניים את החרס ומתקינה ממנו שתי שרשראות. את האחת היא עונדת על צווארה ואז, ניגשת אל פסל השיש ועונדת את השרשרת השניה על צווארו. היא מתיישבת בחיקו, מתמסרת לחיבוקו וחובקת בחזרה. ראשה שעון בשקע כתפיו, מצחה שעון על סנטרו והיא לוחשת חרש, עיניה עצומות : "אתה שלי ואני שלך – לנצח".
****
היא פוסעת מבעד למפתן דלת האסם. החמה כבר במרכז השמיים ומהשדה נשמע רישרוש השיבולים. עקבים גבוהים נוקשים על רצפת הפרקט המאובקת והיא מהדסת בקלילות עד מרכז החדר.
בעקבותיה פוסע בכבדות החקלאי מנגב זיעה ממצחו הנוטף ובידו בשנייה לום הברזל ששימש לפריצת הדלת.
"אין לך מה לחשוש" אומרת לו הגברת המטופחת "בית המשפט מינה אותי כאפוטרופוס זמני לפקח על מכירת כל התכולה. אני בטוחה שנצליח להשיג סכום נאה שיכסה את כל החובות שהשאירה בטרם הסתלקה לה בכזו פתאומיות. הלוואי שידענו שהיא כבר אינה בין החיים, זה היה מעלה משמעותית את ערך היצירות" אמרה ומזל שלא הסתובבה כדי לפגוש במבטו ההמום של החוואי. "כנראה שמאסה בסגנון החיים הזה או שאולי סוף סוף מצאה את גבר חלומותיה שסחף אותה להרפתקה במקום אחר. ייתכן שלעולם נדע באמת. היא לא הודיעה דבר לאיש. פשוט נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה"
האוצרת שולפת מטפחת עדינה מתיקה, מצמידה לאפה ולפיה כדי להישמר מהאבק המתערבל בחלל. מנופפת בידה כדי לסלקו מעיניה.
"נצטרך כמובן לשלוח לכאן צוות שיארוז בעדינות את כל היצירות כהכנה למשלוח לגלריה. אני אדאג שתקבל תשלום מלא על האחסון עד שכל המבנה הזה יפונה לחלוטין. וכמובן ש.."
היא משתתקת לפתע ופיה נפער בתדהמה.
"אללי, איזו יצירה מדהימה. פסל מהמם של זוג אוהבים. נראה לי שזה שיש ושחם משולבים זה בזה. איזו עבודת אומנות מרהיבה. לא ברור לי מי הגבר אמור להיות אבל אותה אני מזהה בבירור. ידעתי שהיא מוכשרת אבל אני לא מאמינה באיזו רמה של דיוק היא הצליחה לפסל את עצמה – דיוקן עצמי משגע…
כנראה שנצטרך לפרק את דלתות האסם כדי להוציא אותם מפה…"