תנשמת-לבנה רצה מתנשפת, בגדיה הטקסיים הלבנים נקרעים קלות מהענפים בדרכה. קולות בני השבט מאחוריה, ניחוח המדורה, מתרחקים ואט אט נעלמים. חשכת היער ודממתו עוטפות אותה עם ריח האדמה והעלים הרטובים מטל, מופרעות רק בצווחתה היחידה החדה של ציפור לילית, עיניה וזנבה הלבן מתנוצצים במעופה, לאור הירח המלא שעמד באמצע השמיים. החיה המדריכה שלה. לא סתם היא כאן, מתגרה בה במעופה, עפה בקלילות אל החופש. המילים של מרפאת השבט הקשישה מהדהדות בראשה, "לא תוכלי לברוח מגורלך". כשהירח יתחיל לשקוע, יתחיל הטקס. תנשמת-לבנה תהיה מרפאת השבט החדשה, תירש את מקומה של הקשישה שעיניה כמעט וכבר לא רואות, ידיה רועדות, אך חוכמתה וניסיונה רואים למרחקים, יציבים כמו המערות שבהן בני השבט לנים את לילותיהם.
היא לא ביקשה לרשת את התפקיד הזה, בסך הכל הייתה שוליה, כי לא היה משהו אחר שהייתה מספיק טובה בו ורצתה לתרום את חלקה. תנשמת-לבנה ספרה בראשה שלושה חורפים מאז שהחלה ללקט צמחים, לכתוש אותם, לשמר אותם, ולהכין את שלל תכשירי הרפואה בהדרכתה הקפדנית של הקשישה. היא לא הרגישה מוכנה לשאת בעול האדיר של התפקיד הזה. זה לא היה רק לרפא, לא ולא. ללקט צמחים ולהכין מהם תרופות היה דבר אחד, שרכשה בו מיומנות ואף אהבה לעסוק בו ולעזור לבני השבט החולים. אבל מרפאת השבט לא הייתה רק מרפאה. היא הייתה גם מדריכה לבני השבט בכל לבטיהם, מצוקותיהם, שמחותיהם. מנהלת הטקסים, יועצת לראשת השבט, מגדת עתידות, נושאת כח הנבואה. מבטה עלה שוב אל הירח המלא. היא חשה בכוחו, עוצמתו האדירה חודרת היישר אליה, וכשעצמה את עיניה חזק והתרכזה, יכלה לראות הבזקים. החזיונות הללו החלו לפני אותם שלושה חורפים, אז המרפאה נרעדה כששמעה על כך, אחוזה התרגשות על כך שסופסוף נמצאה מבין בנות השבט המרפאה היורשת. מאז לקחה הקשישה את תנשמת-לבנה תחת חסותה.
הירח הנמיך לאטו בשמיים וצבעו השתנה מהלבן הבוהק ללבן-צהבהב, ואז לצהוב חמים. הציפור הלילית צווחה שוב ממרחקים, צרצרים זימרו, עשי לילה התעופפו במחול שאת צעדיו רק הם ידעו. השעה קרבה. בקרוב יתחילו לחפש אחריה. תנשמת-לבנה אחזה חזק בקמע שעל צווארה, ציפור לילית לבנה במעופה ושאבה ממנו כוח לצעוד את הצעדים הספורים בסבך היער ובחזרה אל מחנה השבט. שערה הכתום כאש עשוי בצמה ארוכה שהתנופפה מאחוריה, רגליה היחפות שוב נשרטות מענפים חדים, ידיה הודפות עלים צעירים שהשתלשלו מטה מטה מחופת היער. היו אלו צעדים בודדים, אך כל צעד הכביד עוד ועוד על כתפיה, קירב אותה אל עתיד שממנו הייתה יראה – מהיום שהקשישה תלך לעולמה, ותנשמת-לבנה תישא לבדה בעול.
*
"איפה היית?" חשה אליה הקשישה כמיטב יכולתה, נשענת על המטה המסוקס עשוי עץ המילה שנשאה איתה לכל מקום. כל דבר הזכיר לתנשמת-לבנה את העתיד לקרות וכיווץ את לבה למראהו. המטה יועבר אליה במהלך הטקס. בני השבט ישבו סביב המדורה, צוחקים, שרים, רוקדים ומנגנים בתופים. התופים בקרוב ינגנו את המקצב השמור לטקסים חשובים כמו זה שעומד לקרות. לב בני השבט היה עולץ לאחר ציד מוצלח, מאורע נדיר בעשרת החורפים האחרונים, ניחוח הבשר הצלוי שנאכל עד תום עוד ממלא את האוויר. לבה של תנשמת-לבנה הלם כמו התופים שבקרוב ינגנו את דרכה אל גורלה.
"כבוד המרפאה, את יודעת שאני לא רוצה לשאת בעול הזה. הלכתי למעבה היער כדי לחשוב ולהתרחק מכל הרעש. אני פוחדת", ענתה תנשמת-לבנה.
"כמה פעמים להגיד לך שאינך יכולה לברוח מזה? זה הגורל שלך, ילדתי. נועדת להיות מרפאה מהיום שנולדת. את נושאת את הכוח לרפא את השבט ולראות את עתידו, ולא אף אחת אחרת למעט, אולי, סוף סוף, ילדתך אחרייך", התיזה הקשישה, מעט נוזפת מעט אחוזת תקווה.
תנשמת-לבנה הנהנה בהשלמה. הן ניהלו את השיחה הזאת אינספור פעמים. אין טעם עוד לדחות את ההבנה- זה הולך לקרות. הירח החל לשקוע. אחד מבני השבט הצעירים תקע בקרן אייל גדולה, ובני השבט השתתקו באחת, הלכו כל אחד למקומו, אחוזי התרגשות לקראת המעמד הנדיר. נגני התופים החלו להשמיע צלילים קצובים, נוגים, אחידים. הקשישה החלה לצעוד לעבר מעגל בני השבט, שישבו סביב המדורה בסדר מופתי. ראשת השבט קמה ממקומה, קוראת בעוז לשבט כולו כשידיה עולות מעלה ופניה השמימה אל הרקיע השחור משובץ הכוכבים, נטול הירח: "הלילה הוא לילה מיוחד. הלילה אנחנו מתברכים בתנשמת-לבנה, מרפאת השבט החדשה שלנו. ברכו אותה," ובני השבט הצליבו את ידיהם מעל הלב, לאות ברכה. תנשמת-לבנה הייתה לבושה יריעת עור צבועה לבן. ראשת השבט קיבלה לידיה מראש הציידים קערת עץ מלאה דם של ביזון מהציד המוצלח והנדיר. התופים הוסיפו לנגן מקצב טקסי, טה-טה-טה טם, טה-טה-טה טם, טה-טה-טה טם. ראשת השבט העבירה תוך קידה את הקערה למרפאה הקשישה, ובכל חבטה של המקלות ביריעת העור של התוף, התיזה הקשישה דם על בגדיה הצחים של תנשמת-לבנה. שארית הדם הושלכה אל האש והניחוח החריף התפזר באוויר. הקשישה אחזה במטה שלה, והעבירה אותו לתנשמת-לבנה. "במטה זה, אני מברכת אותך כיורשת שלי. בסוד הצמחים והנבואות תרפאי את השבט ותשמרי עליו מכל רע," הקשישה שחררה את המטה אל ידיה של תנשמת-לבנה. ראשת השבט הורידה את תליון המרפאה מצווארה של הקשישה, וקשרה אותו לצווארה של תנשמת-לבנה בחיוך אימהי.
*
כעבור שני ירחים, הלכה הקשישה לעולמה בשלווה, מוקפת באהבתם והערכתם של בני השבט. תנשמת-לבנה הרגישה איך עם שקיעתה של הקשישה, כוח הנבואה מתחזק בה עוד ועוד. לאחר מותה של הקשישה, תנשמת-לבנה כבר לא ראתה רק הבזקים. היא ראתה תמונות חיות, צבעים, ריחות, שמעה קולות. הכל בבירור. היא ראתה את הציד הבא של השבט, מוצלח ופורה לאחר שני ירחים עם ציד כה לא מוצלח שכמעט והותיר את בני השבט נטולי מזון. היא כיוונה את הציידים למקום בו ימצאו אותו. בלילות הירח המלא קטפה פרחי יערת דבש לבנים ומפיצי ניחוח כבד ומתוק להכנת התרופות שלה. היא כבר הספיקה ליילד תינוקות, רובם חולים שמתו בטרם עת. לרפא ציידים פצועים, שחלקם עוד דידו חבושים. לחשי המרפא לא עבדו, כמו בכל עשרת החורפים האחרונים. תנשמת-לבנה וראשת השבט התקרבו עוד ועוד, הנהיגו את השבט בחכמתן, חמלתן ורגישותן, התגלו כשילוב הרמוני שגרם לשבט לשגשג. ערב אחד אחרי עוד ציד מוצלח ונדיר שנחגג בשירים וריקודים סביב המדורה, תנשמת-לבנה נתקפה חיזיון חזק שבישר רעות. עיניה פילבלו, גופה הפך נוקשה, והיא הרגישה את העורק בצווארה פועם בחוזקה. שבט יריב התקרב וארב מסביבם, זומם להשתלט על חלקת האדמה המבורכת שלהם. מדובר היה בשבט חזק מהם פי כמה. הגיע הזמן לשוב לנדודים.
בבוקר למחרת ההכנות לנדידת השבט היו בעיצומן. כפות וקערות העץ, החניתות, הפרוות לשינה, כלי הצור, כולם נארזו. ילדי השבט התרוצצו נרגשים, ספק עוזרים ספק מפריעים, מפילים במשחקיהם ערמות שסודרו בקפידה על ידי המבוגרים שנזפו בהם. ניחוח עשן מדורת השבט שכובתה, התערבב בעשן מדורת השבט היריב שהתקרב אליהם עוד בלילה הקודם. התממשות כוחותיה הנבואיים של תנשמת-לבנה במלוא עוצמתם חיזקו את מעמדה בקרב בני השבט, ועת הסתובבה ביניהם וסייעה בהכנות לנדידה, זכתה לברכות, קידות ושבחים. אך לא הכל היה במקומו מונח. עד שלתנשמת-לבנה לא תהיה בת, ולא סתם בת, אלא בת מרפאה ונושאת את כח הנבואה, לא תשרה עליהם ברכת החיות המדריכות שלהם במלואה. תנשמת-לבנה איחלה לכך בכל מאודה. כשהסתיימו ההכנות החלו בני השבט לצעוד, עמוסים במיטלטליהם, החניתות החדות והגבוהות בולטות משקי העור הארוכים והכבדים בהם אוחסנו החפצים. תנשמת-לבנה ראתה בחזיונותיה, מקום חדש בו יוכלו להתיישב לזמן מה. הר גבוה וירוק, מתנשא אדיר ועוצמתי. משקיף מגבוה על סביבותיהם, כך ששומרי השבט ישימו לבם לכל חיית טרף או שבט יריב שיתקרבו. ציד וצמחים בשפע בשיפולי ההר ועל פסגותיו. מפלונים ויובלי נחלים עם מים צוננים. וכמובן, מערה גדולה מספיק לבני השבט כולו, בה יבעירו אש והיא תהיה חמימה ונעימה. מקום מבורך לבני השבט, מקום בו אולי ברכת החיות המדריכות תשוב לשכון לצדם.
*
באביב שלאחר מכן, לאחר חורף קשה במיוחד, בו המחלות פשטו בשבט כאש בשדה קוצים, הציד היה דליל, והשבטים היריבים מזנבים, תנשמת-לבנה הייתה בהיריון. בני השבט נאחזו במקומם החדש, שעל אף החורף הקשה בו, באביב הוא היה גן עדן של ממש. היא ידעה שזו בת מהרגע הראשון. כשהתעברה הוצפה חיזיון עז וזוהר וכתום משמש בו בתה הבוגרת כותשת צמחים במערה. בהריונה, היה זה האביב המבורך ביותר שהיה לשבט. התינוקות נולדו בריאים, ורודים ושמנמנים, והאריכו ימים. עצמותיהם החורקות של זקני השבט פסקו מלהציק להם והם נמנמו בשמש, מחממים אותן. מחלות חשוכות מרפא נרפאו כליל בין ליל עם לחשיה ותרופותיה של תנשמת-לבנה, שעבדו כקסם. השבטים היריבים נפגעו ממחלות מסתוריות וחיות טרף פראיות שפסחו על המחנה של שבטה של תנשמת-לבנה. ללא ספק, לא הייתה זו תינוקת רגילה. תנשמת-לבנה נשאה ברחמה את ההבטחה לשבט כולו לעתיד מבורך לו ציפו זמן כה רב.
*
עברו חורפים וקיצים כה רבים, וסתוים ואביבים. שערה של תנשמת-לבנה הפך לבן כולו, רק שערות בודדות עוד קורנות בצבען הכתום כאש. כשהייתה צעירה יותר, הייתה תנשמת-לבנה מודדת את הזמן על פי החורפים שחלפו, העונה הקשה ביותר. אך כעת, בזקנתה, היה לה פנאי להתבונן ולחוות גם את הקיץ החמים עם האניצים המתעופפים ברוח, זמזומי החרקים, השמש הבוהקת בעפעפי עיניה. את הסתיו הקריר עם עלי השלכת באינסוף גוונים מרהיבים של אדום, כתום, צהוב. ואת האביב על שלל פריחותיו, שאת פרחיו להכנת התרופות כוחה כבר לא עמד לה להתכופף ולאסוף. בתה עשתה זו במקומה, בתה שקיבלה גם היא את מתת הנבואה והרפואה. סדר הירושה של מרפאת השבט שב על כנו. לאחר שעשרה דורות דילג בין נשות השבט בכאוס אקראי, בתה של תנשמת-לבנה נולדה איתו. בלידתה, ליקוי הירח האדום הזוהר הביא לחגיגות בשבט. המזל והברכה שבו לשכון עמם. החיות המדריכות שלהם שבו להגן עליהם. התינוקות בריאים, הציידים נרפאים וחזקים. תנשמת-לבנה התבוננה לאור השמש הכתמתם של בין ערביים, בבתה במערת המרפאה כותשת צמחים שאספה. כשתשקע השמש ישובו הציידים מעוד ציד מוצלח, תנשמת-לבנה חזתה זאת בליל אמש. היא אחזה בתליון של החיה המדריכה שלה, ציפור לילית, וידה נתקלה בתליון המרפאה. כשהירח המלא הבא ישקע, בתה תירש את תפקיד המרפאה והנביאה. התופים יהלמו שוב את מקצבם המיוחד, ראשת השבט, גם היא כבר קשישה, תברך את בתה של תנשמת-לבנה כמרפאה והנביאה החדשה של השבט.
לפתע שמעה תנשמת-לבנה קול צעדים מתקרבים, וצל כהה התגבש באישוניה העצומים למחצה. נראה שנרדמה לשעה קלה בקרני השמש האחרונות והנעימות, עטופה בניחוח ורדים שפרחו בסמוך. כשפקחה את עיניה, ראתה תנשמת-לבנה את בתה, שערה הכתום כלהבה זוהר, ממוסגר בצבעי שקיעה מרהיבים, נמשים על פניה הצעירות. "אמא," פתחה בתה של תנשמת-לבנה, "חזיתי בכוח הנבואה בלידת בתי, נכדתך… את תזכי לראותה בימי חייך, והיא תהיה מרפאה ונביאה אדירה בעוצמתה ובתבונתה. שערה יהיה כתום כמו שלנו." תנשמת-לבנה אחזה בידיה של בתה בהתרגשות ושמחה, חיוך על פני שתיהן. הציידים חזרו, עמוסים בפגרי חיות. הערב החל לרדת, מעט כוכבים נצנצו, ירח החל לעלות. תנשמת-לבנה חשה בכוח הנבואה זורם ברכות ממנה אל בתה. סופה קרב, אך עתיד השבט מובטח.