השמש כבר שוקעת כשהאוטובוס עוצר בתחנה ואני מאחרת. הבחור שדיברתי איתו בפייסבוק אמר שאני יכולה לבוא לראות את הדירה בשעה שש, אבל שאקפיד להגיע בזמן כי יש עוד שמגיעים, שזו בעצם דרך אלגנטית להגיד שמי שבא ראשון חותם על החוזה וכל הקודם זוכה.
בפוסט שפורסם תוארה דירה קטנה ומתוקה, שניים וחצי חדרים לכניסה מידית. התמונות לא חשפו הרבה, אבל המטבח בצבע כחול וינטג׳ ולפי ספירת המרצפות בתמונה של הסלון היא לא יכולה להיות קטנה מידי.
השעון שלי מראה שש ועשרה כשאני מזנקת מהאוטובוס וכמעט מתנגשת בשליח על אופניים שחוצה את המדרכה בדהרה. אחרי התחמקות מהירה וכמה איחולים לא נעימים אני פונה בקצה הרחוב אל עבר הדירה המובטחת. הרחוב הומה בשעה הזו של הערב, ורוח בריזה נעימה נושבת מכיוון הים.
על המדרכה ליד הכיכר יושב אדם, זקנו ושיערו ארוכים ומוזנחים, משתלבים זה בזה במארג של רסטות. שאריות אוכל ולכלוך פזורים סביבו ובמזרון המטונף שהוא יושב עליו יש יותר חורים מבד. לצידו מנמנם חתול ג׳ינג׳י קטן עם כתם שחור על הזנב. המבט המזוגג שלו תוהה באוויר ואני מתרחקת ממנו מעט בניסיון לעקוף אותו, אבל בדיוק כשאני חולפת על ידו נדמה שמבטו מתחדד מעט. הוא מרים את ידיו לשמיים ובקול חזק ועמוק שמקרקע אותי למקום מתחיל לשיר:
״הרוח הנושבת מראשית הימים עוד תביא איתה בשורות טובות, לאיש אשר חפץ בנתיבות העיר לשהות. המסע עוד ישתלם, הנחלה תגיע, למי שמאמין בסוף הטוב יכריע.״ החריזה חוזרת על עצמה שלוש פעמים לפני שמבטו מזדגג שוב והוא חוזר לבהות באוויר. טיפה קרירה נופלת על ראשי מהמזגן שמעליי ומנתקת אותי מהתחושה המוזרה שהשתלטה עליי. אני מנערת את הראש וממהרת הלאה, גם ככה אני מאחרת.
אני נכנסת לרחוב הצדדי בצעדים גדולים, מנסה לאתר את המספרים הכתובים על הבניינים הנמוכים ומוסתרים על ידי עצי פיקוס גבוהים. הרבה צל ברחוב- כבר נקודה לטובת הדירה. 3… 5… 7… בכניסה לבניין מספר 9 מונח שטיחון קטן עם המילים ״ברוכים הבאים״ כתובות עליו בשחור ופתק מודבק ליד הקודן: ״שכנים יקרים, בגלל ריבוי גניבות שונה הקוד לכניסה. הקוד החדש: 1111#. אנא שמרו על דלת הבניין סגורה. בתודה, ועד הבית.״ אני מקישה את הקוד תוך גלגול עיניים ועולה את המדרגות שתיים שתיים עד לקומה השלישית.
דלת הדירה עומדת פתוחה לרווחה ובפנים כבר אפשר לראות זוגות צעירים מסתובבים ואומדים את הנכס. המתקדמים מבינהם אפילו הביאו מטר, המתקדמים בעיני עצמם מודדים בעזרת הידיים. אני נכנסת בהיסוס ופונה לבחור הכי דומיננטי בחדר, אותו אני מזהה מפרופיל הפייסבוק על אף הפער הניכר בין כמות השיער על הראש שלו לתלתלים המרשימים של הבחור שבתמונה.
״אייל, נכון?״ אני פונה אליו בחשש קל, ״דיברנו בפייסבוק…״
״היי, כן. בטח, ברוכה הבאה.״ בפניו אין שמץ של רמז לכך שהוא מזהה אותי או זוכר מי אני, ״את מוזמנת להסתובב, תרגישי חופשי לשאול מה שבא לך.״
מהר מאוד אני מוצאת את עצמי מאחורי זוג מאוהב. הם מחזיקים ידיים ושואלים את בעלת הבית שאלות בזמן שהיא מובילה אותם בין החדרים. זה המטבח (באמת כחול אבל מסתבר שוינטאג׳ היא מילה נרדפת לישן ומתפרק), במקלחת עשינו שיפוץ ממש לאחרונה (ועכשיו האריחים לא תואמים אחד לשני), וכאן בחדר השינה יש חלון ענק שמכניס המון אור (ודרכו אפשר לראות ישר לתוך חדר האמבטיה של השכנים בבניין שממול).
אני מצלמת כל פינה בבית ושולחת לרועי, בן זוגי שנתקע על האוטובוס בפקק הארוך בהיסטוריה ולא יספיק להגיע היום, ובתמורה הוא שולח לי שאלות כמו ׳איזה סוג אינטרנט יש להם כרגע בדירה?׳ ו׳האם לחץ המים בברז במטבח הוא אותו הלחץ כמו בברז של האמבטיה׳.
לבסוף אני ניגשת בחזרה לאייל הדייר. בעיר הזו לא פוסלים דירה על ארונות מתפרקים ואריחים לא תואמים.
״אנחנו נשמח לחתום,״ אני מקפידה לנסות ליצור קשר עין, ״אוכל לבוא שוב עם הבן זוג שלי מחר או בימים הקרובים, מתי שנוח לכם.״ אייל אפילו לא מסתכל עליי.
״אם אהבת את הדירה את יכולה להירשם פה בדף ונחזור אלייך, אם זה יהיה רלוונטי.״ הוא מחווה בידו על דף משבצות שמונח על שולחן האוכל. אני מוסיפה את עצמי לרשימה אבל מעליי רשומים כבר חמישה זוגות. חוזה כבר לא יהיה פה.
בדרך הביתה אני עוצרת לקפה אצל עמית שגרה ממש ליד. היא פותחת לי את הדלת בבוקסר וחולצה גדולה, ומחבקת אותי חיבוק גדול ומנחם.
״איך היה בדירה?״ הקול שלה מתעמעם כשהיא נכנסת למטבח ויוצאת ממנו עם שתי כוסות גבוהות מלאות בקפה קר וקרח.
״היה בסדר.״ אני לוקחת ממנה את הכוס ושותה לגימה גדולה. ״אבל אין סיכוי שהיא שלנו, היו שם מלא אנשים.״
״זה לא אומר כלום.״ היא מתיישבת על הספה, ״אולי הוא הכי אהב אותך מכולם?״ היא מוסיפה כשהיא רואה את הפרצוף המיואש שלי.
״זו כבר הדירה החמישית שאני רואה השבוע, הכל בעיר הזאת מתפרק וכל הדברים הטובים נתפסים תוך דקה.״ אני מתיישבת ומחבקת כרית.
אנחנו יושבות ככה במשך כמה רגעים, הקפה הקר משכיח מאיתנו את החום שבחוץ. אני חייבת למצוא דירה, אין מצב שאני חוזרת להורים עכשיו.
״את חייבת לעזור לי עם זה,״ אני שוברת את השתיקה בינינו, ״מה עם החברים שאמרת לי שעוזבים את העיר?״
״הם כבר מצאו מחליפים, ובכל מקרה זאת לא הייתה דירה שמתאימה לך.״ היא מניחה את הכוס הריקה על השולחן הקטן.
״כבר עשינו הכל, באמת. אני לא מצליחה לחשוב על מישהו שלא דיברנו איתו. אפילו סבתא של רועי כבר שאלה את כל החברות שלה אם הן מכירות משהו.״
״ניסיתם זימון?״ עמית נשכבת על הספה בכיוון הלא נכון- רגליים למעלה והראש מתנדנד לכיוון הרצפה.
״ניסינו מה?״ אני נשכבת לידה ומרימה את הרגליים על הכריות הסגולות.
״זימון.״ קצוות השיער הארוך שלה מטאטאות את מרצפות השומשום.
״זימון של מה? פגישה? קבעתי עם מטווך אחד אבל הם סתם חזירים.״
״כמו תקשור, לא כמו פגישה.״ היא מסתכלת עליי כאילו זה מובן מאליו.
״נראה לי שירד לך הדם לראש, אנחנו מנסים למצוא דירה, לא לדבר עם רוחות.״
״אני רצינית לגמרי, ככה מצאתי את הדירה הזו.״ היא מתהפכת ומסתכלת עליי במבט רציני. אני מתבוננת סביבי, על השולחן המתנדנד, הטיח המתקלף מהקיר וכתמי העובש על התקרה. אין ספק- דירה מציאה.
״קומי, את חייבת לנסות.״ היא כמעט מדלגת למטבח, וחוזרת משם עם קרש חיתוך מעץ שמצוירים עליו בטוש סמלים ומעגלים משונים. מהר מאוד שולחן הסלון הקטן מוסט הצידה, הלוח מונח במרכז החדר ואנחנו ישובות סביבו בישיבה מזרחית. עמית מושיטה את ידיה קדימה ומסמנת לי לאחוז בהן. הידיים שלה קרירות ורכות לעומת הידיים החמות והמזיעות שלי.
״את חייבת להיות לגמרי רצינית.״ העיניים שלה קשות כאבן, ״אם רוח השכירות תחשוב שאת מזלזלת בה היא תטיל עלייך קללה ותאלצי לגור בבית של ההורים עד הפנסיה.״ אני נושכת את השפתיים ומחניקה צחקוק. חצי שנה בדירה משלה והיא איבדה את זה לגמרי. אבל בשלב הזה אני מוכנה לעשות הכל.
״עכשיו תעצמי עיניים, ותדמייני את הדירה המושלמת. את הקירות, את הבניין, את השכונה. שתהיה לך בראש תמונה מדויקת. תגידי לי כשאת מוכנה.״
בעיניי רוחי אני רואה דירה בלב העיר, בתקציב סטודנטיאלי, קטנה אך מרווחת, ציורים ממוסגרים על הקירות וספה נוחה בסלון. במרפסת יהיה נוף לפארק ורוח נעימה לקראת הערב. שרשרת של מנורות קטנות תיתן לה אווירה רומנטית. ג׳ונגל קטן של עציצים, פרחים וצמחי תבלין יציף את הבית ואת הרהיטים מיד שנייה העשויים עץ בהיר. אני מדמיינת מטבח עם ריח של אוכל ותמונות שלנו מאירועים שונים על המקרר. החיזיון כל כך מציאותי שאני חוששת לפקוח את העיניים.
״אני מוכנה,״ אני לוחשת. כפות ידיה של עמית מתהדקות על ידיי, והיא מדברת בקול עמוק ומהדהד:
״הו, רוח השכירות הגדולה! היננו כאן לפנייך, מזמנות אותך הנה בכדי לסייע במציאת דירה לזוג הצעיר והמבטיח! רוח השכירות של הרחובות ושל הים, של הבניינים ושל דירות הקרקע, אנו מבקשות ממך נחלה לשבת בה, חשפי את עצמך בפנינו! התגלי!״ אני נושכת את השפתיים ומנסה שלא להתגלגל מצחוק, אבל האחיזה בידיי רק מתחזקת, ונדמה שאני שומעת טרטור מזגן מרוחק שהולך ומתקרב ואיתו ריח קל של חול חתולים. מנגינה מוכרת מתנגנת במרחק, ואני פותחת את עיניי למראה אישה זקנה ומצומקת היושבת, לא, רגע, מרחפת מעל קרש החיתוך בין עמית לביני. היא לבושה שכבות על גבי שכבות של צעיפים ארוכים ושרשראות במגוון צבעים וסוגים. לפחות שלושה מעילים באורכים שנים שבבירור נרכשו בחנויות יד שנייה, ועגילים שמזכירים פקקי בקבוקים מתנדנדים מאוזניה. על כתפה יושב חתול רחוב שמרגיש לי מוכר, ג׳ינג׳י עם כתם שחור קטן על הזנב. אני ממצמצת כמה פעמים, ומעיפה מבט לעבר עמית, שנראית רגועה ונינוחה למרות הסבתא שמרחפת לה באמצע הסלון.
״זימנתן אותי בדיוק באמצע בינג׳ האח הגדול. כדאי שתהיה לכן סיבה טובה!״ הקול שלה הוא חריקת שער ברזל חלוד.
״כן, הוד שכירותה,״ עמית מזדקפת במקומה ומשפילה מבט, ״אנחנו זקוקות לעזרה במציאת דירה להשכרה.״
״שעות הקבלה שלי הן שמונה עד שמונה וחצי ביום חמישי השני של החודש. אתן מוזמנות לכתוב מכתב ותקבלו תשובה בתוך שלושים ימי עסקים.״ הזקנה מנופפת בידה וקצוות המעילים שלה מתחילים להתמזג עם האוויר.
״בבקשה, הם כבר חיפשו בכל הדרכים המקובלות,״ עמית מתחננת.
״שיפנו בשעות הפעילות.״ הקול של הזקנה נעלם יחד איתה. אני מביטה בעמית במבט מפקפק.
״הוד שכירותה, הם חדשים בעיר!״ עמית מנסה גישה אחרת.
״חדשים?״ הזקנה מתגשמת מחדש בחלל בינינו, וסורקת אותי בעניין. ״אני תמיד שמחה לעזור לטרף חדש. אני אתן לך ארבע אפשרויות, אבל העזרה שלי מותנת בחתימת חוזה. אני חייבת לשמור על המוניטין שלי. רק תחתמי לי כאן.״ היא מוציאה מכיס המעיל דף מקומט שנראה כמו קבלה מהסופרמרקט השכונתי, ומגישה לי עיפרון לעוס. אני עוברת בזריזות על הכתוב. אני מתחייבת לחתום באחת הדירות שהיא מציעה לי, והיא מתחייבת לתת דירות מהטובות ביותר בשוק. היד שלי רועדת כשאני חותמת, אבל אין לי אפשרויות אחרות. זה או זה או לגור על מזרון מחורר ברחוב. הדף והעיפרון נעלמים באוויר והזקנה מחייכת חיוך רחב.
״לכמה אנשים?״ היא חורקת, ועמית נועצת בי מבט שמסמן לי לענות.
״ש… שניים, הוד שכירותה,״ אני מגמגמת. הלב שלי דופק במהירות.
״שותפים?״ היא שואלת, ואני מנידה בראשי לשלילה.
״אז דירת סטודיו תספיק לכם. חמישה עשר מטרים רבועים.״ היא חורקת, ואני מוצאת את עצמי בחדרון קטנטן. הזקנה מחווה בידה אל החלונות והפארק הנשקף מהם. רוח נעימה משחקת במובייל הפעמונים שתלוי מהתקרה לצד עציץ גדול ומרשים. המיטה תופסת את רוב החלל, ובפינה דחוק מטבחון קטנטן, מקרר משקאות ובר עם שני כיסאות.
״לא!״ אני מתפרצת והחיזיון נעלם. עמית נועצת בי מבט נוזף. ״כלומר, אנחנו מקווים למשהו קצת יותר גדול, אם אפשר.״ אני מרכינה את ראשי לאות כבוד.
״אם כך יש לי דירה מצוינת בשבילכם, שני חדרים, משופצת אדריכלית, עורפית ומרכזית,״ הדירה הזו גדולה בהרבה. המרצפות מבהיקות בלבן, ובמרפסת מסודרים בשורה עציצי תבלין. בחדר השינה המרווח יש ארון קיר גדול ולבן. אני כמעט מסכימה כשקולה של הזקנה מהדהד בחדר, ״רק שלושים וחמישה אלף שקלים לחודש.״
״זה… קצת מעבר לתקציב שלנו,״ אני קוטעת את החיזיון, וממהרת להוסיף ״הוד שכירותה,״ בתגובה למבט נוסף מעמית.
הזקנה מושכת באף במרות רוח, ומטלטלת את ראשה. ״את צריכה ללמוד להתפשר, ילדתי הצעירה״ החתול הג׳ינג׳י מזנק מכתפה ומתמקם בסבך השערות השחורות שלה. ״דירת גג, שני חדרים, שלושת אלפים וארבע מאות שקלים לחודש כולל חשבונות.״ רהיטים מעץ בהיר מקבלים את פנינו הפעם. סלון גדול ומרווח ודלת שמובילה אל הגג. מרצפות השומשום במצב לא רע, ווילונות ארוכים מקשטים את החלונות. במטבח עומד בחור בתחתונים, חותך סלט ומזמזם לעצמו. אני מביטה אל הזקנה בשאלה.
״המטבח משותף עם הדייר בקומה שמעל.״ היא מסבירה ובליל השרשראות שעל צווארה מקרקש כמו אלף מנעולי אופניים.
״אנחנו נשמח ל… אנחנו נשמח לקצת יותר פרטיות ועצמאות מזה.״ אני מתחילה להילחץ, נשארה רק עוד דירה אחת.
הזקנה עוצמת את עיניה בריכוז, טרטורי המזגן מתחזקים בקצב השאיפות והנשיפות שלה. החתול הג׳ינג׳י כורך את זנבו סביב צווארה כאילו היה אחד הצעיפים. מנגינה מהדהדת בחלל סביבי, מלווה במילים שכבר שמעתי פעם. הרוח הנושבת מראשית הימים עוד תביא איתה בשורות טובות, לאיש אשר חפץ בנתיבות העיר לשהות. המסע עוד ישתלם, הנחלה תגיע, למי שמאמין בסוף הטוב יכריע.
אני סופרת בלב שלושים שניות עד שהיא מישירה אלי שוב מבט ועיניה הקטנות זוהרות בירוק אגד. כשהיא מדברת אפשר לשמוע הדים של צעדים על מדרכות ומקדחים של פינוי-בינוי.
״יש לי דירה נפלאה-נפלאה בשבילך,״ העיניים שלה קודחות בי חורים, ״שניים וחצי חדרים, ארבעת אלפים ושמונה מאות שקלים בחודש, שישים ושבעה מטר מרובע. במיקום מרכזי ברחוב ז׳בוטינסקי,״ אנחנו נוחתות בדירה קטנה אך מרווחת, מהחלון שבסלון אפשר לראות עץ גדול שמסתיר את הרחוב, ועומד בו שולחן אוכל קטן ושלושה כיסאות. המטבח ישן אבל לא משהו שקצת צבע לא יתקן, ובחדר השינה יש מקום לארון גדול ומרפסת שירות קטנה.
״מעולה!״ אני מתפרצת בהתלהבות ומסתובבת בין החדרים. פה אני אשים את העציץ הגדול, והכורסה הישנה תלך כאן מעולה. כשאני מגיעה לחדר השינה אני מביטה דרך החלון הגדול. הנוף זר לי. זו לא העיר שאני מכירה. במקום הצפיפות והאוטובוסים נשקף ממנו מגרש חניה גדול, וילד קטן חבוש כיפה חולף ברחוב על אופניים. הזקנה מביטה בי בפרצוף של שלושים ושבעה אלף שקלים פיקדון במזומן וחמישה ערבים ולוחשת,
״במיקום מרכזי ברחוב ז׳בוטינסקי, בנתיבות.״