"קודם נעלמו כל ההומלסים," פתח רב-פקד לוגסי את הישיבה. סקרתי את האנשים שהתאספו במשרד: עומר הג'ינג'י, נודניק בלתי נסבל, ועוד שניים בקושי הכרתי. צוות גרוע להתחיל איתו. שעה קודם הגענו ביחד למטה המרכזי. קצין עגום מבט לקח לנו את הטלפונים והחתים אותנו על שותפות סוד. נשענתי על הקיר בהמתנה לתחילת הישיבה; מעבר לקיר צעק מישהו שאם נדמה לשב"כ שכולם יחכו להם, אז שישכחו מזה כי לא יתכן שנציגים מהמוסד ומהמל"ל יבזבזו זמן יקר. השר לביטחון פנים יצא בפנים סמוקים ואחריו מיהר אדם במדים מקומטים שזיהיתי רק אחרי רגע ארוך כסגן ניצב כגן. עיניו היו אדומות והוא נבח משהו בטלפון.
לוגסי סגר אחרינו את דלת המשרד. לרגע, כשהביט בנו, עלה בעיניו זיק לגלגני, או שרק היה נדמה לי. שפתיו התהדקו לפני שהמשיך לדבר: "בהתחלה, אף אחד לא שם לב; כל עירייה התפארה בהישג." הוא גרד את הזיפים שעל סנטרו. כנראה עדיין לא התרגל למראה המגולח. אולי אשתו הכריחה אותו. עיניו החומות העצובות סקרו אותנו. כל מי שהכיר אותו יותר מחמש דקות, ידע שהמבט הכלבלבי מסתיר בוס קשוח ותובעני. זזתי באי נוחות על הכיסא המשרדי החורק. כמעט יכולתי להרגיש את מלתעותיו ננעצות בי: "מה קרה, הומלסים משעממים אותך, גברת זהבי?"
"להיפך," עניתי בנימוס. "להיפך." עומר החניק צחקוק, אבל השניים האחרים שמרו על הבעת פנים קפואה.
"אחר כך נעלמו גם מקבצי הנדבות. לא כולם. לא בבת אחת. היום, אם תצאו החוצה, לא תמצאו אפילו אחד. לא רק בתל אביב, אלא גם בניו יורק, דלהי, מוסקבה או קהיר."
לא התאפקתי: "ולמה מנסים להחזיר הומלסים ומקבצי נדבות לרחובות?"
לוגסי רצח אותי במבטו וחזר לגרד את הזיפים. "רק בזכות איזה כנס בינלאומי של ראשי ערים התחילו לשים לב לתופעה: יותר ממחצית הדוברים הציגו הישגים מרשימים במיגור תופעת ההומלסים ומקבצי הנדבות. פתאום גילו שזאת תופעה עולמית."
שתקנו. לוגסי המתין רגע לתגובה שלא הגיעה והמשיך: "האינטרפול התחיל לאסוף נתונים על היעלמות אנשים נוספים. ואז…" הוא עצר, לקח נשימה עמוקה והשתתק. הנבלה ידע איך לעצבן אותנו. אולי תכף יתחיל לצחוק ויספר שזאת מתיחה. מגיע לנו, צוות של לוזרים.
"ואז מה?" עומר היה הראשון שנשבר.
"ואז הצטברו נתונים. בדקו עוד אוכלוסיות. ההערכה הריאלית היא בערך עשרים מיליון ברחבי העולם."
"איך אפשר להעלים עשרים מיליון בני אדם?" שאלתי והעברתי את מבטי על האחרים, מנסה לגייס מהם אהדה לספקנות שלי.
"זה לא נגמר כאן." לוגסי התעלם ממני והמשיך לגלול מסמך על המסך: "אחרי ההומלסים ומקבצי הנדבות התחילו להיעלם קשישים בודדים, חולי נפש, אסירים משוחררים, חולים סופניים, גברים עריריים." הוא הנחית את ידו על השולחן. "אותו פרופיל של נעלמים בכל העולם: עלובי חיים ואנשים ללא קשרים חברתיים. זה לא טרור. זאת גם לא עבודה של ממשלה כלשהי, שמנסה לנקות את החברה באמצעים מפוקפקים. אין הסבר רציונלי. ו…אה… כן, גם ישראל בסטטיסטיקה."
קמט עמוק נחרש בין עיניו ושיווה לו מראה של בולדוג עגום. גל של חיבה אליו הציף אותי משומקום וטלטל אותי לרגע של חולשה. הוא נשוי. הוא המפקד. אמר קול כועס בראשי ופקד עליי לחזור לעצמי. השתהיתי עוד דקה בחיבה האסורה הזאת לפני שהזדקפתי ומיקדתי שוב את מבטי.
"מה הנעלמים לוקחים איתם?" שאל עומר.
"משאירים הכל מאחוריהם," ענה לוגסי והפנה את המסך לעברנו: "המדינות משתפות פעולה בצנזורה קפדנית, אף אחד לא רוצה פאניקה ברחובות. אבל לאחרונה התחילו היעלמויות בסגנון שונה: חטיבה שלמה בצבא רוסיה. כפרים הרריים קטנים בהודו, בטיבט ובסין. החטיבה הרוסית, למשל, יצאה לאימונים; החיילים היו מנותקי תקשורת. באותו האופן לגבי כפרים שמנותקים מחשמל ומאינטרנט; יתכן שיש עוד, אף אחד לא יודע."
קמתי ונשענתי על הקיר. ניסיתי לפענח את הבעת פניו של לוגסי: הוא היה רציני כמו קבר. "אז כן, שמועות מתחילות לרוץ, אם כי עדיין מתויגות תחת קונספירציות ופייק ניוז. אפילו באינטרפול מעט אנשים יודעים על התופעה או מעורבים בחקירה. הצח"מ שראיתם כאן הוא חשאי. רק חסר שמשהו מזה ידלוף לתקשורת. וארבעתכם…" הוא עצר לרגע וחיוך סתום עלה על פניו; אולי ידע עלינו משהו ובחר לא לשתף.
שני השותקים נותרו דוממים ואילמים כאילו השטן חתך את לשונם. הג'ינג'י התפתל בכיסא והציץ בי מדי פעם.
"אז למה אנחנו כאן?" הלוואי והייתי יודעת לסתום קצת, אולי הייתי מטפסת קצת יותר מהר בסולם הדרגות או זוכה לקבל אהדה מלוגסי.
הוא שילב את אצבעותיו. מחווה שתמיד הטרימה בשורות רעות. "יש לנו קצה חוט אפשרי, רעיון אחד מתוך הרבה השערות. הוא קלוש, אבל מנסים הכל. צוותי משימה אחרים בודקים את האפשרויות האחרות."
התיישבתי. אז אנחנו צוות משימה אחד מתוך צח"מ בקנה מידה ארצי. תהיתי איזה מידע הוא בוחר לא לספר לנו.
"אני כבר מסביר. בבקשה התאזרו בסבלנות. כן, גברת זהבי, אני מדבר עלייך." קימטתי את מצחי בתסכול. הבנתי את הרעיון. לשתוק. כן.
"בשנה האחרונה יש תנועה עולמית שנקראת 'נבואת האושר', בראשה עומד 'הנביא'. הוא מפיץ מסר שמוגדר כ'נבואת אושר לכול'. עד היום, אף אחד לא הצליח להגיע אליו, או אפילו לזהות איך הוא נראה. יש לו עשרות סניפים בעולם, בראש כל אחד עומד 'נביא' מקומי."
"באילו מדינות?" הג'ינג'י רכן על השולחן.
המפקד משך בכתפיו ופתח עוד תיקייה על המסך. "אין היגיון ברשימה: אפריקה, המזרח הרחוק, אמריקה – כולל בכל מדינה בארצות הברית." הוא החזיר את מבטו אלינו, מהורהר. "על פניו, 'אושר לכל' נראית כמו תנועה של חבורת נוכלים מהסוג הניו-אייג'י עם סיסמאות פופוליסטיות בתוספת תבלינים דתיים. אין תלונות עליה, אבל המהירות שבה היא מתפשטת מעלה חשד שהיא מאמצת אסטרטגיה וטכניקות לא כשרות. למשל, העובדה שאין לנו שום מידע על הנביא הראשי או על הנביאים המקומיים, כולם אנשים נטולי קשרים חברתיים, לכאורה חסרי היסטוריה אישית. מישהו באינטרפול עשה אחד ועוד אחד והציע לבדוק אם יש קשר בין שתי התופעות העולמיות האלה."
עכשיו כבר הבנתי למה זימנו דווקא אותי לצוות הזה: חמש שנים בתחנה ועדיין לא הצלחתי להתחבב על לוגסי או על אף אחד מהעמיתים שלי. הקריירה שלי אף פעם לא המריאה. חגית, אחותי היחידה, היגרה לאוסטרליה ומאז שאימא מתה, הקשר איתה התפוגג. מבן הזוג האחרון נפרדתי לפני שלוש שנים. במחשבה נוספת, אם גם אני נעלמת יום אחד, אף אחד לא ישים לב, מלבד העיתון 'מעריב', שאני כנראה המנויה האחרונה שלו.
האם זה גם הפרופיל של שלושת האחרים?
הבטתי בהם בעניין מחודש: עומר הג'ינג'י יכול גם הוא להיכנס לקטגוריה. גם אני לפעמים צחקתי מהערות ארסיות אודות המצמוץ בעיניו. מסוג ההערות המרושעות שוודאי נלחשות גם עליי. תמיד שתה קפה לבד, עבד לבד ונזרק הכי מהר מצוותי עבודה. כמוני.
השניים האחרים, לוטפי ואביתר, יכולים היו להיכנס לתפקיד אנשים שקופים, עם מראה אפרפר שנשכח דקה אחרי פגישה איתם. העובדה ששתקו עד עכשיו חיזקה את התחושה שלי: אנחנו הצוות שלאף אחד לא יהיה אכפת אם ייעלם. בחילה אחזה בי לפני שהחזרתי את מבטי ללוגסי. חשקתי שיניים ועקבתי בלית ברירה אחר ההיערכות למשימה: היינו אמורים להגיע לכנס של נביאי האושר שיתקיים בנגב, ליד ממשית, להשתלב בין המשתתפים ולאסוף מידע על הנביא ועל המנגנון סביבו.
רק אחרי שהגענו למקום, הבנתי שאין שום סיכוי לתוכנית שלנו.
קיר לבן. תקרה לבנה. ערפל לבן מציף אותי. רך ומתוק. אני מקלפת עוד שכבה מהזיכרון שלי. קולות ותמונות מתחילים להתחבר מול עיניי
האישה לידי בוכה בקול. מעל הבמה הכרוז ממשיך לעודד את הקהל: "הביטו בעיניים של האדם מימין, שאלו אותו מה כואב לו." קולו נשמע לי מוכר. הבכי המר מימיני לא מאפשר לי להתמקד בזיהוי הדובר. "האבא החורג שלי. הוא היכה אותי. גם את האחים שלי…" האישה הבוכייה מספרת לי בקול רועד. אני מהנהנת בלי הרף, ובפעם האלף מקללת את לוגסי על הרעיון האידיוטי להגיע לכנס של נביאי האושר.
הנביא מלטף את המיקרופון, מתפתל על הבמה. "כולנו ראויים לאושר," הוא מלחשש לתוך המיקרופון והקהל חוזר אחריו בקולות רוויי דמעות. "האושר משחרר," קולו עולה אוקטבה; עדיין נשמע פתייני וחם. "האושר משחרר," זועקת אישה לצידי, דמעות גדולות זולגות על לחייה בפסים שחורים. משמאלי בחור עם פנים מחוטטים, מיטיב את הכיפה לראשו, ואז מרים ידיים, מתנדנד מצד לצד בעיניים עצומות וזועק, "גם לי מגיע אושר".
אני חייבת להשתלט על הצחוק שמאיים לפרוץ.
גלימתו הזהובה של הנביא מתנופפת ברוח ומקיפה אותו ואת הבמה בהילה זוהרת. פתאום אני מזהה אותו: יואב ברמן. החתיך שארבעים בנות בשכבה י"ב היו מאוהבות בו. גם אני. העובדה שחלפו כמעט עשרים שנים לא מונעת מעשרה פרפרי בטן להתעוות במרחב שבין השחלות לרחם. תנועותיו על הבמה מזכירות לי את מסיבת הסיום של התיכון. הזיכרון מעלה חומצה מהקיבה אל הגרון.
בגדיי מאובקים ומיוזעים. קשה להחזיר את הנשימה בתוך האבק. הכל משתבש: גל אנושי שוצף את דרכו לעבר הבמה ומפיל אותי; אחריו נדחס עוד גל של פרועי שיער, בוכים וצועקים באקסטזה. הטלפון שלי נעלם והשותפים שלי יצאו מטווח הראייה שלי. אני מתרוממת על קצות האצבעות בניסיון לאתר אותם מעל ים הראשים המתנועעים – ולא מצליחה. כף הרגל שלי בוערת, מישהו כבד דורך עליי ודוהר הלאה, יחד עם שאר פרועי השיער. אני נחנקת, מנסה לשאוף אוויר. פתאום אני מבחינה בהבזק משיערו הג'ינג'י של עומר מציץ מבין האנשים ומתחילה לפלס לעצמי דרך לכיוון הכללי שבו ראיתי אותו. הזרם האנושי מטיח אותי מצד לצד; אני מחזירה לעצמי את הנשימה. המרפק שלי פוגע בגבר גוץ, שמתפתל בעיניים עצומות. הוא נרתע ופוקח עיניים, אני מניעה שפתיים בהתנצלות אילמת ומזיזה מדרכי עוד כמה דמויות לא מזוהות כדי להתקדם.
הנביא שוב מדבר, דמותו משתקפת בעשרות מסכים סביבנו. "הושיטו יד לגעת באדם הכי קרוב אליכם," קולו מהפנט. אני מנערת את ראשי להיפטר מהתשוקה לגעת. הלוואי ולוגסי היה עומד כאן לצידי. אולי הייתי מושיטה אליו יד. אבל הוא אמור להיות בהמתנה, ליד הטלפון, יחד עם צוות גיבוי למקרה הצורך. אין לי דרך להודיע לו שזיהיתי את הנביא.
ידיים דביקות ממששות אותי; פנים נלהבים ומיוזעים מחוברים לידיים האלה. אני נרתעת בגועל. "הביטו בעיניו של האדם הקרוב אליכם. הביטו עמוק לתוך נשמתו." קולו של יואב ברמן מהדהד מהבמה עשרות פעמים סביבי. גבר בלונדיני מיוזע מנסה להידחק קרוב אלי כדי להתבונן בי, אני הודפת אותו מעלי בכול כוחי. הוא נופל לזרועותיה של אישה והיא נאחזת בו. אני ממשיכה לחתור הלאה, מפרידה בין זוגות שנועצים אלה באלה מבטים מהופנטים. עדיין לא ברור לי איך ההבלים שהנביא משמיע מעל הבמה מצליחים לסחוף את האנשים.
יש לי אקדח קטן, צמוד בסרט דביק לקרסול רגל שמאל שלי. רק שלא יתנתק במהומה הזאת וייעלם. אני בונה עליו, גם אם השותפים שלי לא בטווח ראייה.
"שאלו את בני הזוג שלכם מה יאפשר להם להרגיש שמחה גדולה והתעלות." זמזום אימתני עולה מהקהל בתגובה לדברי הנביא. כולם מדברים, הקולות מתערבלים, הולמים באוזניי ומנפצים לאלפי בנות קול.
מה יגרום לי אושר? לתפוס אותך, יואב ברמן. יא מניאק שקרן. אני עוד זוכרת אותך במסיבת הסיום רוקד עם הסתומה עם הציצים הגדולים. חיכיתי לך, הבטחת שתאסוף אותי. בסוף הלכתי ברגל עם השמלה הטיפשית שקניתי למסיבה. עאלק נביא. תכף תראה נבואה שמתגשמת: אני עוצרת אותך. אתה חוטף בעיטה ישר בביצים. בטעות, בטח שזה יהיה בטעות. שמחה מציפה אותי למחשבה.
בתוך ענני האבק אני ממשיכה לחפש את השותפים שלי. ארבעתנו נושאים אקדחים, לרגע עולה בי רעיון מטורף להרים את האקדח ולירות כדור אחד כדי להשתיק את ההמולה. המחשבה נמחקת מיידית, אבל הכעס מוסיף לי כוחות. אני מצליחה להפריד בין אנשים דומעים. אני מוחה דמעות תסכול וזיעה מפניי. מעל המסכים הגדולים, הנביא מתעטף בגלימתו ומתיז ניצוצות כסופים. יופי של פירוטכניקה.
חזה שרירי בולם את התקדמותי. בניסיון השלישי לעקוף אותו, הוא הודף אותי. אני מתרוממת על קצות אצבעותיי עד שמגיעה ממש קרוב לאוזנו. "מה יגרום לך שמחה, אה? אתה רוצה התעלות?" הוא לא מגיב. פניו אטומים. סוף סוף אדם נורמלי – במקום אנשים שנמסים מתוך שמחה. המשמעות: הגעתי למעגל האבטחה. עכשיו הגיע הזמן לאקשן: מרימה ברך ומעניקה לו בעיטה אחת מדויקת. הוא מתקפל לשניים. אני חומקת פנימה, אל מאחורי הקלעים.
אישה בגלימה כסופה מתקרבת אליי. עיניה זוהרות; הברק הזה מבעית. אולי תוצאה של סמים. אצבעותיה נוגעות בידי וזרם חולף בי. רגליי קורסות תחתיי, מחשבות על טייזר מתערבלות כל הדרך אל הקרקע. הכאב הצפוי לא מגיע, במקומו מציפה אותי תחושת התעלות מתוקה וחמה. גלים רכים עוברים דרכי ושמש מלטפת את פניי. קולות עמומים יוצרים לחן חרישי שצובט את ליבי ומעביר רטט דרך כל תא בגופי.
קיר לבן. תקרה לבנה. צלילים עמומים מעבירים בי גלי עונג. שכבת זיכרון מתקלפת. צלילה פנימה.
אני פוקחת את עיניי; גופי כואב ממגע של אדמה קשה. לוח עץ מונח סנטימטר מעל פניי. אני מרימה את ראשי בזהירות, מצפה לכאב ראש אבל במקומו – תחושת קלילות שוטפת אותי.
עיניי נעצמות שוב, ידי נאחזת באבן קטנה, רסיס כורכר. האבן חדה, פוצעת את כף ידי, מאפשרת לי להתמקד בכאב במקום לרחף. אני נחלצת ממקומי בזחילה לאחור, מגלה שהייתי תקועה מתחת לבמה הנטושה. דממה עמוקה שוררת בכל. הרחבה שבלילה הייתה דחוסה באלפי בני אדם – ריקה. המסכים שחורים ושותקים. בגב היד, במקום בו נגעה בי האישה עם הגלימה, יש כתם בגוון כסוף. הוא מנצנץ בשמש הזורחת. הכתם רך למגע, אין שום סימן למזרק. אולי הועבר סם במגע. הקרסול כואב. הזיכרון שלי עטוף בקורי עכביש: אולי הבעיטה בבריון הייתה נלהבת מדי ולא הרגשתי בגלל כל האדרנלין שדהר לי בעורקים?
על הרחבה הריקה צועד גבר שחור בסרבל; הוא אוחז מטאטא ביד אחת ודוחף עגלה בשנייה, מדי פעם רוכן ומרים פיסת נייר מהאדמה. הוא מתעלם ממני. אני משחררת את האקדח מהקרסול ומתחילה לצלוע את דרכי בשטח. עדיין לא ברור לי מה קרה פה, לאן נעלמו האנשים הנלהבים ואיפה הנביא וחבורתו.
אחרי כמעט חצי שעה מתישה, מרחוק מנצנץ קרוואן כחול בברק כסוף. מקרוב, אפשר לראות שהוא מוקף בגדר נמוכה עם שער פתוח למחצה. ביד מיוזעת אני דורכת את האקדח, דוחפת את השער ונכנסת; שלוש מדרגות מתכת מהדהדות כמו תופי טם-טם את צעדיי. הקרוואן ריק, אבל יש בו כיור עם מים ומקרר. אחרי היסוס קל, אני שוטפת את פניי, מוציאה קנקן מהמקרר ומוזגת לעצמי מים קרים.
קול צעדים שהולמים במדרגות המתכת מקפיא אותי לשנייה; ידי רועדת מעט כשאני מכוונת אותה אל דלת הקרוואן.
מיטה לבנה. תקרה רחוקה. ערפל לבן מציף אותי. הזיכרון כמו בצל, עוד שכבה מתקלפת. "היא מתנגדת," קול עמום צף מתוך הערפל. אני נזכרת.
יואב ברמן פוסע לתוך הקרוואן. פניו נינוחים, גופו נע כמרחף. רק כשהוא קרוב אני מבינה שזהו לא יואב ברמן. לא ייתכן. האדם שלפניי בן שמונה עשרה, לכל היותר, הגיל בו ראיתי אותו בפעם האחרונה.
הוא מחייך. אני מנופפת באקדח. אימה זוחלת בעורקיי. הגלימה שלו מתיזה ניצוצות.
"עצור!" קולי צרוד.
הוא מרים את ידיו בתנועה מבודחת ומחייך. "אני שמח לראות אותך. זיהיתי אותך אתמול, מהבמה."
כן, בטח. השקר ברור. אני מנופפת באקדח ומכחכחת. אחר כך קולי כבר נשמע נורמלי: "איפה כולם?"
האיש שהוא לא יואב ברמן מושך בכתפיו. "האורחים של הכנס נסעו הביתה. כמה עשרות בחרו לישון בחורשה, לא רחוק מכאן. הצוות שלי מתעורר עכשיו."
אני מרגישה מטומטמת ומורידה את האקדח. "אשמח לשוחח אתך כמה דקות." ידי מפשפשת בכיס לחפש את התעודה, אבל גם היא נעלמה, יחד עם הטלפון. "אני שוטרת. רק מנסה לברר אתך משהו, לא חקירה או משהו, רק שיחה."
לא-יואב מניף את ידו באדיבות לעבר הכיסאות ואנחנו מתיישבים. האקדח עדיין אחוז בידי הימנית, אבל לא מופנה כלפיו.
אני מציגה את עצמי ומבקשת ממנו לספר על עצמו. הוא צוחק וקם ממקומו. מבטי עוקב אחריו, בניסיון לוודא שלא יזוז מהר מדי או יתקרב אלי. הוא ניגש אל המקרר ומוזג לעצמו מים מקנקן הזכוכית. אחר כך ממלא כוס נוספת ומגיש לי. עיניו משוטטות עליי ועל החלון מאחוריי. ניסיון הטעיה. הוא מניח את הכוס לפניי וחוזר לשבת. לפני שהוא מסיים את המים, המדרגות רועמות, הקרוואן מזדעזע ושני גברים פורצים פנימה. אולי אחד מהם זכה אמש לבעיטה ממני. קשה לי להבדיל ביניהם. הם נראים דומים, כמעט תאומים זהים. אני מצמידה את האקדח לצווארו. לא-יואב מניד אליהם בראשו והם נסוגים לאחור ויוצאים מהקרוואן.
"מה יגרום לך אושר?" הוא שואל ברצינות, כאילו ראיין אותי לעבודה.
אני מגלגלת עיניים ומורידה את האקדח. הוא נותר דומם; דמותו מתאבכת כמו צל. אני ממצמצת ומתמקדת, אחר כך מנידה בראשי בקוצר רוח ואומרת לו שיתחיל לדבר, אם אין לו מה להסתיר.
עיניו מתחילות לזהור. אני נזכרת באישה מאתמול ומרימה את האקדח.
"אני הנביא." קולו חרישי ורך. "למה את לא רוצה להיות מאושרת?" צחקוק מתחיל להדחק מגרוני; עוד משפט מהסוג הזה ואחבוט בראשו. אני מהדקת את שפתיי ומבקשת ממנו לחסוך את הבולשיט ולספר מיהו ומה הוא מסתיר.
"הנבואה אומרת שכל אדם ראוי לאושר. גם את. הייעוד שלי הוא לממש את הנבואה. מה יגרום לך להיות מאושרת?"
קול של רגליים רצות בוקע מבעד לחלונות. הייתי רוצה לדעת מה קורה שם, אבל אני מתמקדת בו. הוא מנסה להפעיל עלי את הטריקים שלו. הוא עקשן. גם אני. אם זאת הדרך שבה הוא מעדיף לשוחח, אנסה לענות לו בשפה שלו: "מה יגרום לי אושר? אם אגלה מי אתם ומה הסיפור שלכם. אתה יודע מה: אהיה עוד יותר מאושרת אם אצליח לגלות לאן נעלמו עשרים מיליון בני אדם. מה אתה אומר, תצליח לתת לי את המידע הזה ולגרום לי אושר?" קשה לי לבלום את הלעג בקולי.
הוא נושך את שפתיו ומשפיל את מבטו. "את בטוחה שזה מה שאת רוצה? אפשר לממש דברים אחרים," הוא מצביע על עצמו בתנועת יד רחבה. אני ממצמצת. נדמה לי שהוא פחות ופחות דומה ליואב ברמן. העיניים החומות הרכות האלה פתאום מזכירות לי את לוגסי. לוגסי! רק לא לחזור למשרד אל המבטים המאוכזבים שלו. קולו מהדהד באוזניי: "שוב פישלת, זהבי? קחי את עצמך בידיים, זהבי!"
תואם-לוגסי משפשף את סנטרו. מכונית צופרת בחוץ. אחריה עוד אחת. גלגלים רומסים את הכורכר, אבנים ניתזות מגלגלי מכוניות ופוגעות בקירות כמו טיפות גשם כבדות. נהמת משאית מרעידה את הקרוואן ואחריה צפירה צורמת, עולה ויורדת. לרגע עולה בי תקווה שלוגסי שלח ניידת לחפש אחרינו. המחשבה מעוררת בי שמחה לא צפויה, חמימות מתפשטת בי. בעיני רוחי לוגסי מגיע בעצמו עם הניידת. הסירנות מיללות. בלשים קופצים מהניידות האחרות ומגיעים לקרוואן, מקיפים אותו וכורזים לנביא להיכנע. הוא יוצא בידיים מורמות ואני מחייכת לכולם ומרימה אגודל לאות ניצחון.
אור לבן. ערפל חודר מבעד לחלון הלבן, נדמה שאין לו סוף. הוא ממלא את החדר. אני לא יכולה לנשום. המיטה מתנועעת ברוך, מערסלת אותי.
הנביא נועץ בי מבט בוחן. קשה לי להסתכל עליו, עיניו זוהרות, כמעט מסנוורות. אני ממצמצת ומרימה שוב את האקדח באיום. "אם זה מה שיגרום לך אושר, אספר לך הכל." הוא אומר בשקט ולוגם מכוס המים. שתיקה משתררת. באוזניי עולה שריקה חרישית, אחריה קול פעימות הלב שלי. נדמה לי שלבי הולם במהירות מסחררת. אני מטלטלת את ראשי ומביטה בנביא בקוצר רוח. הוא פורש את ידיו ומתחיל לדבר:
"דמייני שאת ענייה: כדי לשרוד אין לך ברירה אלא לוותר על צרכים בסיסיים בחיים. למשל – אוכל, חימום בחורף או תרופות. ואז את נוחתת במישור מרוצף כולו זהב וזרוע יהלומים, או כל דבר שאתם, בני האדם, מתלהבים ממנו. הכל מונח לפנייך, צריך רק להתכופף ולקחת. שום דבר לא מונע ממך מלמלא את הכיסים בחומר הזה. את חוזרת הביתה עם האוצר ומתחילה לחיות ברווחה. את יכולה לדמיין את זה?
כך גם אנחנו הרגשנו כשהגענו בפעם הראשונה למישור כדור הארץ. אנחנו למעשה שכנים, המישורים שלנו כמעט חופפים אבל צריך לחצות שלושה ממדי זמן כדי להגיע. שלנו בנוי מדיאנמיום, זהו חומר הגלם לכל מה שקיים אצלנו. אבל הכוכב שלנו גוסס: עם השנים כמות חלקיקי הדיאנמיום הולכת ופוחתת. זהו תהליך שיום אחד תרגישו אצלכם בכדור הארץ, עם התקררות השמש. בעצם כבר היום יש לכם מחסור במים נקיים ובחמצן, לא?"
הנביא עוצר, עיניו לחות. כמעט מצליח לשכנע אותי בעצב שמציף אותו. הוא לוקח את כוס המים ולוגם באיטיות. שוב נשמעים קולות מבחוץ: צעקות של כמה גברים, אישה צוחקת. מישהו נותן הוראות ושוב צחוק. הפעם של גבר. הנצנוץ של הגלימה מתחזק והבזקים קטנים ניתזים כשהוא מחזיר את הכוס לשולחן. ידו חולפת על פני סנטרו המגולח למשעי, אני כמעט יכולה להישבע שלוגסי יושב כאן ומספר לי אגדות. מה פתאום חשבתי אתמול שהוא דומה ליואב ברמן?
"הגענו למישור של כדור הארץ ונדהמנו. אנרגיה כזאת לא הכרנו בשום מישור של ממד אחר: אנרגיה של אושר. לקחנו איתנו כמה דוגמיות אנושיות למישור שלנו והאפקט היה זינוק ברמת הדיאנמיום. אם תרצי להשוות אליכם: כמו מחולל חמצן שגם סופח פחמן דו חמצני מהאוויר.
דוגמיות אנושיות? הוא עובד עלי: פניו אנושיות. גופו אנושי. הוא יואב ברמן. הוא לוגסי. לא, הוא לא אנושי. "אז אתה חייזר?" אני מבולבלת. מישהו עובד עליי כאן. או שלא.
"אהיה אשר אהיה. אני מי שאת רוצה שאהיה. מי יגרום לך אושר?"
"מספיק עם הקשקוש הזה. אתם חוטפים בני אדם? אנשים משתגעים בגללכם, ראיתי אתמול."
החיוך מתפוגג מפניו והוא מניד בראשו בעצב. "אושר הוא מקור אנרגיה שצריך לטפל בו בזהירות ובעדינות. אף אחד לא נפגע. חשבנו איך לייבא את האנרגיה הזאת מבלי לפגוע ברמת האושר גם על פני מישור כדור הארץ. לכן התחלנו עם בני אנוש שאף אחד לא רוצה. למדנו להתאים לכל יצור אנושי את הסביבה שתייצר את הכמות המרבית של אנרגית אושר."
"אתה מתכוון לקשקוש הדבילי על אושר לכולם?"
"כל אדם מחובר באופן אישי למחולל מציאות שיוצר אצלו את רמת האושר המרבית."
הדופק שלי הולם במהירות. בחילה קלה עולה בי. אני לוקחת נשימה עמוקה. "סמים?"
הוא מניד ראשו בשלילה ומביט בי בדאגה. "רק מחולל מציאות. זה לא פוגע, לא מכאיב ולא ממכר. אני יכול להבטיח לך."
"במילים אחרות," אני לא מצליחה לשלוט בתסכול שמציף אותי, "יש לכם אוסף של סיסמאות מטומטמות על אושר ועם זה אתם משעבדים אנשים? בפועל, אתם חוטפים בני אדם לשם ייצור אנרגיה. נוח לך לכסות את זה באמצעות סיפור שמחליק טוב בגרון."
לא-לוגסי נשען לאחור ומחליק על שולי הגלימה. עיניו נעות לשבריר שנייה ימינה, מספיק זמן כדי שאספיק לזנק הצידה ולירות בדמות שצצה מכיוון השירותים. הנביא קם במהירות, אבל ירייה אחת ברצפה, מילימטר מכף רגלו, מספיקה כדי שיקפא על מקומו. אנקת בהלה נפלטת ממנו. הוא מרים את ידיו ומדבר במהירות: "אנחנו לא רוצים להכאיב לך. הקרוואן מוקף באנשים שלנו. הניחי את האקדח. אנחנו אף פעם לא מכריחים בן אנוש לבוא איתנו. את יכולה לחכות כאן עד שנסיים לאסוף את כולם." פניו חיוורים וקולו רועד. אני מנופפת באקדח: "אתה בא איתי, מר נביא הנכבד. האינטרפול מחכה לך."
האיש הפצוע גונח על הרצפה; אני מתעלמת ממנו ופותחת את דלת הקרוואן. האקדח צמוד לצווארו של יואב ברמן-לוגסי-הנביא ושנינו יורדים במדרגות המתכת. חבורת האנשים עומדת דוממת ברחבה. "אף אחד לא ייפגע אם לא תעשו שטויות," אני אומרת בקול רם והם ממשיכים לשתוק, קפואים במקומם.
בשולי הרחבה יש משאית שעל דפנותיה כתובת מסולסלת 'שרותי במה למופעים'. אני דוחפת את הנביא לתוכה, קושרת אותו היטב עם חבל שמונח על המושב ומתניעה. הדרך חולפת במהירות מפתיעה ותוך זמן קצר אני בתחנת המשטרה, מכניסה את הסחורה היקרה לחדר של לוגסי. הוא פורש את זרועותיו לעברי. אחר כך מעלה על פניו חיוך חיוור ומשפשף את עיניו האדומות. "דאגנו לך, זהבי. עברנו כאן לילה ארוך," קולו קצת צרוד.
שלושה גברים לא מוכרים מזדהים כצוות מהאינטרפול. הם טופחים על כתפי ולוקחים אתם את האסיר שלי. לוטפי והג'ינג'י נכנסים ומעדכנים שאביתר נעלם, יחד עם עוד שליש מהנוכחים בכנס. מפקד המחוז נכנס, כולו חיוכים. הוא לוחץ את ידו של לוגסי ואומר לו שהוא נראה זוועה ומזל שהוא גרוש כבר שנתיים ואין מי שיתלונן על המראה שלו. אחר כך, מרוצה מהבדיחה של עצמו, הוא יוצא. לפני שהדלת נסגרת, הוא חוזר, נועץ בי מבט חד ולוחץ את ידי. "כל הכבוד, זהבי. כל הכבוד." הוא חוזר בכובד ראש, "עשית עבודה מדהימה."
מבטו ממלא אותי גאווה: סוף סוף אני זוכה להכרה שהייתי ראויה לה כל השנים האלה. אני מחייכת אליו בחזרה.
חלונות לבנים. קירות לבנים. ערפל. עיניי צורבות. זהרורים כסופים מרצדים מבעד לעיניי העצומות. ידיי לא נענות לי. ניחוח יסמין עולה באפי. יסמין. הבושם של אימא.
אני מנסה לקום, אבל נוחתת בחבטה על המיטה הלבנה. קול עמום מדבר אלי. הוא הולך ומתחזק. אני ממצמצת ומצליחה לזהות דמות שמתקרבת אלי. קולה הרך מוכר. מוכר עד כאב. כל כך הרבה שנים לא שמעתי אותו. הדמות גוחנת לעברי, מתוך הערפל המתאבך פניה מתבהרים.
אימא? היא כאן. מעולם לא הלכה. ואני כל כך דאגתי לה. אני רוצה לצחוק בהקלה. האישה מחייכת אליי.
לא. זאת לא אימא. זאת אישה בת גילי. בערך בגיל שבו אימא נהרגה. אני ממצמצת. מנסה לעצור דמעות שמתגלגלות. נושכת את שפתיי. התחושות ממשיות. הדמות אוחזת בידי. חום מתפשט בי, ממיס את הכאב, ממלא אותי עונג מתוק. מבעד לערפל הדמעות הדמות מחייכת אלי. "טסתי כל הדרך מאוסטרליה כדי להספיק לחתונה שלך, ובסוף נפגשות בבית החולים. איזו תאונה עברת!"
שפתיי מעצבות את המילה 'חגית' אבל קולי לא מצליח להגות אותה. אחותי מנגבת דמעה מעיניה. עשר שנים לא נפגשנו. היא כל כך דומה לאימא עד שליבי מתכווץ. על איזו חתונה היא מדברת?
שכבות עבות מכסות את הזיכרון שלי. עליי לקלף בכוח עוד מסך ועוד מסך.
חגית רוכנת מעליי. "תנוחי. עוד מעט אמיר יבוא, הוא היה כאן כל הלילה, קפץ הביתה להתקלח."
אין לי מושג מי זה אמיר.
היא מסתובבת ולוגסי נכנס פנימה. "תראה אמיר, היא מתעוררת." קולה עליז.
שכחתי שהשם הפרטי שלו הוא אמיר. הוא אוחז בידי השנייה. הקמטים במצחו מתיישרים בבת אחת.
"נראה שמשטרת ישראל תצטרך לחכות עוד קצת עד שנתחתן. המשטרה תזכה בעוד רב-פקד לוגסי, אבל בגרסה היפה," הוא צוחק ומתכופף לנשק אותי.
ערפל לבן מציף אותי. אני שוקעת במיטה. הקולות הופכים עמומים. בחילה תוקפת אותי. "היא מתנגדת," קול אחד חזק יותר מהאחרים. כבר שמעתי אותו אומר את המילים האלה.
אישה בשמלה לבנה נכנסת. בחילה. קולה הרך מוכר לי עד כאב. אימא? לא, זאת חגית. היא אוחזת בידי, "טסתי כל הדרך מאוסטרליה כדי להספיק לחתונה שלך. העיקר שאת בסדר. בסוף נפגשות…," קולה מהדהד. אני ממצמצת. שמעתי פעם משפט דומה. או זהה.
תקרה לבנה מול עיניי. "היא מתנגדת," מבעד לערפל אני מזהה את הקול. הנביא.
לוגסי נכנס. זיפים מעטרים את סנטרו. הוא נראה עייף. "נראה שמשטרת ישראל תצטרך לחכות לרב פקד לוגסי, בגרסה הנשית, היפה." הוא צוחק. אני נזכרת: גם בפעם הקודמת הוא צחק.
קירות לבנים. ערפל. הזיכרון מתקלף מעוד שכבה. אין כלום מלבד זהרורים כסופים. "היא מתנגדת," אומר הקול. אני מתעוררת.
"ממתי?" אני שואלת את הנביא.
פניו זוהרים, קשה להישיר אליו מבט. הוא מעביר יד על סנטרו. כמעט כמו בן אנוש.
"מהרגע שפרצת את מעגל האבטחה."
עכשיו אני נזכרת: האישה בעלת העיניים הזוהרות. נביאת אושר. הוא נגעה בי, שיתקה אותי. אחר כך הייתה בינינו שיחה על עסקה שתגרום לי אושר רב: היא תעזור לי ללכוד את הנביא ולהביא אותו שי ללוגסי. בתמורה, אמכור להם אושר. מה קרה אחר כך?
אני בוהה בנביא, "לא הסגרתי אותך לאינטרפול?"
עיניו מתמקדות בי. "את בוחרת איך לממש את האושר שלך. למחולל האושר האישי אין קשר לדברים שמתרחשים במציאות של האחרים. במציאות שלך, כן. הסגרת."
מועקה מציפה אותי. "כלומר, כל הזיכרונות מרגע הפגישה עם הנביאה הם תוצר של מחולל האושר?"
הוא מהנהן.
הקרוואן. האקדח. לוגסי מחייך אלי בהערכה. בחיבה. דרגת רב-פקד. אהבה. חגית מגיעה מאוסטרליה.
"את בוחרת." קולו של הנביא חם. ידו מושטת אלי ואני נרתעת. היד נשמטת.
"כמה זמן אני אסירה כאן?"
הנביא פורש את ידיו. "את לא אסירה. חתמת על חוזה. אנחנו תמיד עומדים בחוזים שלנו."
אני צוחקת. ממתי אסיר חותם על חוזה עם הסוהר? אבל הוא מתעקש שהסכמתי לתנאים. "אחד מהם הוא שאת יכולה לחזור מתי שאת רוצה, אנחנו אף פעם לא מחזיקים כאן בני אדם בכוח. הם הופכים לחסרי תועלת. רמת האושר יורדת."
"כמוני, עכשיו?"
הוא מחייך ואני כמעט יכולה לחבב אותו. פניו משתנים ללא הרף ואני שואלת אותו איך הוא נראה באמת. הוא מושך בכתפיו ואומר שאני יכולה לבחור. עכשיו הוא לוגסי. אפילו לא ידעתי שהייתי מאוהבת בו. ואולי כן ידעתי אבל לא העזתי אפילו לחשוב על זה. לא ידעתי שחשבתי. אני מבולבלת. פניו של אמיר לוגסי מחייכים אלי כשהוא מעביר אצבעות על שיערו המסתלסל.
"בכל רגע שתבחרי נחזיר אותך לאדמה. זה חלק מהחוזה." הוא קם ממקומו ומחליק בידו את הגלימה. ניצוצות ניתזים ומפזרים הבזקי אור בחדר.
בכל רגע אני יכולה להתנער מהמרחבים הלבנים האלה. הערפל סביבי מתוק. יש לו ריח משכר של יסמין. הבושם של אימא. אני נחנקת. רוצה לקום. לחזור הביתה: לדירה בקומה השלישית בלי מעלית. לתמונות שתליתי על הקיר. לתחנה. לספל שקיבלתי מחגית כשסיימתי את ההכשרה. כתוב עליו 'לשוטרת הכי טובה' ושני לבבות. אחר כך היא נסעה לאוסטרליה.
עיניי נעצמות. אני בוחרת.
ערפל לבן מתפזר. הזיכרון מצטלל.
סדין תכלת עם איורים של פרחים צבעוניים מונח על רגליי. אני מנסה להתרומם לישיבה. לוגסי ממהר לתמוך בי, אחר כך מעביר את שפתיו החמות על מצחי. "אל תמהרי," הוא לוחש ברוך, אנחנו כאן. איתך.