מכונת הניבוי הלאומית ישבה במרתף משרד הנבואות. המכונה הייתה מעבד המידע עצום, מפלצת של כבלים ואינסוף אורות שמצמצו כמו עיניים. חצי מהמרתף היה מוקדש רק לה, וסביבה הוקמו המשרדים, כמו כוכבי לכת סביב השמש. כל הבניין רעד מעוצמת הזרם החשמלי שעבר דרך המכונה. כל כמה דקות, המפלצת ירקה מאחד החורים שלה פתק ארוך, כמו קבלה. את הקבלה עובדי המשרד אספו בזהירות מפיה הפעור של המכונה, ובלי להתמהמה חזרו מהר למקומם. פעם, מכונת הניבוי נחשבה פריצה טכנולוגית של ממש. מיטב המוחות המציאו אותה כתחליף לנביאי הזעם שהתגוררו במערות חשוכות. נבואותיה של המכונה תמיד היו מדויקות. סוף סוף, אמרו המלכים הזקנים, אבות יחדלו מלהשאיר את ילדיהם בשדות מתוך פחד שבבוא היום ירצחו אותם, סוף לפרנויה מזרים בעלי נעל אחת, סוף לחתונות שנגמרות בטרגדיה. עדיף, פסקו אז המלכים הזקנים, שהנבואות יצאו מהמכונה, עם שם הנמען מודפס בכותרת. דבר זה יחסוך לכולנו הרבה סבל וכאב מיותר.
כל זה היה כבר לפני שנים רבות. מאז, המהנדסים המודרנים כבר התחילו לדבר על מכונות נבואה אישיות ואלחוטיות, מדויקות אף יותר, כאלה שאפשר לשים בכיס. אפשרות זאת הובילה לדיונים אינסופיים בחדשות בנוגע למידת ההשפעה שלממשל צריך להיות על הנבואות, ומי יהיה זכאי לקבל מכונה אלחוטית. המכונה הקיימת כבר לא עוררה עניין של ממש בקרב הציבור הרחב, אם כי קמצוץ הטרחנים שהתנגדו אליה המשיכו להפגין מחוץ למשרד כל יום.
לילך לא חיבבה את העבודה במרתף המשרד במיוחד, אבל היא הייתה יותר טובה מעבודתה הקודמת במדור הסיכונים. מדור הסיכונים היה ממוקם בקומת הכניסה, מול מסכים מהבהבים. שם העובדים שקלו האם מוטב למסור את הנבואה לבעליה. מדור זה נוצר בעקבות הפגנות עקשניות במיוחד בקרב מתנגדי הנבואות המתועשות, וניכר כי אף אחד שעבד שם לא רצה לקחת בדבר שום חלק. מחשבי הסיכונים הריצו תרחישים עגומים בלי סוף בניסיון להבין האם לגנוז את הנבואה. לרוב, גם אילו העובדים החליטו שעליהם לשלוח את הנבואה למעמקי מגרסות האשפה של המשרד הנבואות, הנבואה הייתה מגיעה לידיו של בעליה בכל זאת. הנבואות היחידות שאיכשהו לא נפלטו לעולם היו אלו בעלי מסרים פוליטיים כאלה ואחרים שהמשרד לא ראה בעין יפה. לעיתים נבואות אלו נגנזו עוד לפני שהגיעו למדור הסיכונים.
לילך עבדה במדור הסיכונים במשך שנתיים לפני שמנהל העבודה שלה פנה אליה ושאל אותה אם היא מעוניינת לרדת לקומת המרתף. רבים היו מסרבים בתוקף, אבל לילך לא האמינה באמונות טפלות. אם היו שואלים אותה, היא הייתה אומרת שהיא גם לא מאמינה בנבואות. כמובן שאף אחד לא שאל דבר כזה במשרד. אפילו המילה "נבואה" כמעט ולא נשמעה בתוך הבניין. הפתקים הארוכים, דמויי הקבלות, שאותם לילך הייתה צריכה לקרוא, לשכפל בשלושה עותקים, לגבות, ואז לתייק, נקראו "תוצרת", כאילו היה מדובר בפירות וירקות.
המעבר למרתף הבניין לא גרם ללילך להנות מעבודתה. כל בוקר בדרך למשרד, לילך חשבה על להתפטר. לרוב שלב זה היה מגיע בדיוק כשהייתה עוצרת מול מדרגות האבן שהובילו ללוע הבניין האפלולי. מאחוריה לרוב התגודדו כמה מפגינים עם שלטים שזעקו כנגד הפצת נבואות ותמכו בהשמדת המכונה. לילך כבר הכירה את כולם, והעניקה להם שמות חיבה. היה את הפיראט, שלילך חשבה אולי התנגד למכונת הניבוי כיוון שפעם היה נביא ופרנסתו נלקחה ממנו. לפיראט היה זקן עד הברכיים ורטייה על עין שמאל. ליד הפיראט עמדו אב ובתו, דומים להפליא זה לזה. הילדה הייתה בערך בת שתים עשרה, בדיוק הגיל בו היא כבר לא רוצה להיגרר עם הוריה לכל מקום, ובשבועות האחרונים לילך ראתה אותה ואת אביה מתווכחים לעיתים קרובות. נושא הויכוח, או אולי תוצאה שלו, היה זה שהילדה צבעה את שיערה בצבע ירוק זוהר. יחד איתם ישבה האישה הסורגת, שתמיד הביאה איתה כיסא פלסטיק, הניחה את השלט שלה לרגליה, וסרגה תחרה עם מסרגה כל כך קטנה שהיא הייתה כמעט בלתי נראית. הדבר שסרגה גדל כל שבוע, עד כדי שבשלב זה היה יכול בקלות לכסות מיטה, ולעיתים התנופף בפרעות ברוח. לארבעתם לעיתים הצטרפו עוד דמויות, אשר באו וחלפו עם החודשים. לילך הייתה נעצרת כשגבה אליהם, מסתכלת על הבניין העגמומי, ובוחרת כמו בכל יום להיכנס בדלתות.
אחד הדברים שהחזיק את לילך בעבודתה במשרד הייתה המחשבה שאין לה עוד לאן ללכת. סיבה זאת הייתה די גרועה, ולכן שמחה מאוד כאשר נוספה לה סיבה חדשה. לסיבה החדשה קראו אלה. היא עבדה במרתף יחד עם לילך. היא הייתה הבחורה הכי יפה שלילך ראתה מימיה. היה לה קול יפה ועמוק, ולילך אהבה את איך שהיא אספה את הנבואות בהערכה רבה, והעתיקה אותם בזהירות ובדקדקנות. אלה חשבה שהנבואות חשובות מאוד.
"זה החלון שלנו לעתיד," היא הסבירה ללילך פעם. לילך לא מאוד התעניינה בנבואות, אבל היא כן התעניינה באלה, אז היא הקשיבה. "יש בתוך פיסת הנייר הזאת את כל החיים של מישהו." על פיסת הנייר שהחזיקה היה כתוב משהו על המבורגר צמחוני וגשם של צפרדעים. לילך איחלה בליבה בהצלחה לנמען שלה.
"אנשים לא מבינים את זה," אלה המשיכה. "הם חושבים שזה סתם זבל, כי הם מעולם לא התייחסו ברצינות לנבואות שלהם. או שהם מעולם לא קיבלו אחת."
לילך מעולם לא קיבלה נבואה. בכל זאת, נבואות הם דבר נדיר. אמא של לילך קיבלה נבואה אחת, כאשר הייתה צעירה מאוד. העתק שלה היה דבוק למקרר של המשפחה של לילך במשך שנים, עד שיום אחד נפל ונעלם מתחת למקרר. למיטב ידיעתה, הם מעולם לא פענחו אותה. אלה האמינה מאוד בחשיבות הנבואה, וסלדה מעבודתה הקודמת של לילך במשרד הסיכונים.
"אני חושבת שלכל אחד יש את הזכות לקבל את הנבואות שלו," היא אמרה. "זה החיים שלו, הרי. מגיע לו לדעת."
"אבל מה אם הוא יעשה משהו נוראי כשהוא יגלה?" לילך שאלה. בעבודתה הקודמת, היא ראתה הרבה תרחישים תיאורטיים על המסך שגרמו לה ללחוץ על הכפתור הגניזה.
"זאת החלטה שלו." אלה פסקה. "אבל זכותו לדעת."
"ומה אם זאת נבואה מזעזעת? משהו שאי אפשר להפיק ממנו תועלת?" לפעמים הגיעו לידיה נבואות קודרות מאוד. מספר פעמים בעבר היו לה סיוטים על כך שהיא פותחת את תיבת הדואר שלה ומוצאת מעטפת מנילה רשמית ובתוכה נבואה איומה. חוסר האמונה של לילך בנבואות היה סוג של מנגנון הגנה. היא ידעה שאם תתחיל להאמין, הפחד ילווה אותה לכל מקום. היא כבר הכירה אנשים שהמפגש היום יומי עם הנבואות שבר אותם, הפך אותם לאנשים שקטים ומבוהלים.
"עדיין זכותו לדעת. את לא היית רוצה לדעת?" אלה חקרה אותה. "אם משהו באמת גרוע היה קורה, לא היית רוצה קצת וודאות?"
ללילך לא היה מה לענות לה. היא הנהנה, וניסתה לא להסתכל על אלה ליותר מדי זמן בבת אחת. דעותיה של אלה העבירו לה את היום בצורה קצת יותר מעניינת ממה שהיה לה עד עכשיו, אבל היא לא חשבה עליהן יותר מידי. לחשוב יותר מדי בעבודה מהסוג הזה הייתה טעות חמורה.
יום אחד, שבוע אחרי שלילך התחילה לעבוד במרתף, אלה לא הגיעה לעבודה. העמדה שלה הייתה ריקה, והציורים הקטנים שנהגה לשרבט בזמנה הפנוי נעלמו.
"איפה אלה?" היא שאלה את יוסף, שעבד שולחן לידה.
הוא משך בכתפיו. "היא כבר לא עובדת כאן." הוא אמר.
לילך חשבה על המבט הנחוש של אלה כל בוקר בעבודה. היא כל כך אהבה את המשרד, כל כך האמינה במכונה. "למה?"
יוסף הסתכל סביבו, אבל ראה שכולם שקועים בעבודה שלהם. המכונה ישבה במרכז החדר עם הזמזום הקבוע שלה, והאורות החליפו צבעים בין ירוק ואדום, כמו רמזורים קטנים. "היא הפיצה מידע אסור," הוא לחש. "על התוצרים."
לילך חשבה על מה שאלה אמרה לה, על זכותם של אנשים לדעת על הנבואות. זה היה קשה לחשוב על זה שמישהי יכולה להאמין במשהו כל כך חזק עד כדי לסכן את עצמה. לילך לא יכלה לחשוב על שום דבר שבאמת הייתה מוכנה להסתכן עבורו. היא הרגישה שהיא חייה את חייה באופן עקבי ומשעמם למדי, בלי תחנות ביניים מיותרות. היא מעולם לא הבינה אנשים שעזבו הכל כדי לחפש את עצמם, או לראות עולם, וגם מעולם לא הייתה מחויבת במיוחד למקום העבודה שלה. כל זה היה נראה לה חסר תועלת לחלוטין. אבל היא חיבבה את אלה, והמחשבה שמשהו קרה לה גרם לה לצביטה בבטן.
"איפה היא עכשיו?" היא שאלה, אבל יוסף בדיוק קם כדי לתלוש נבואה חדשה מפיה של המכונה ולא שמע אותה.
יומיים אחרי שאלה נעלמה מהמשרד, לילך הגיעה למדרגות האבן בבוקר והרגישה שמשהו חסר. כשהיא עצרה כדי לשאול את עצמה, בפעם המיליון, האם היום יהיה היום בו היא תתפטר, היא הסתכלה לאחור על מפגינים הקבועים וראתה שהאבא היה בלי הילדה שלו. זה לא היה מחזה כזה נדיר. במהלך השנה, הילדה הייתה לרוב בבית הספר. אבל החופש הגדול היה בעיצומו, והאבא החזיק שלט גדול עם תמונה של הילדה. האם ראיתם אותי? שאל השלט, ואז דרכים ליצירת קשר.
"מה קרה?" היא שאלה את האבא, מבלי לחשוב. היא מעולם לא דיברה עם המפגינים בכניסה. האבא נראה אומלל.
"היא נעדרת מאז יום שלישי," הוא אמר. בלי הבת שלו, הוא נראה שבור, כמו כיסא שלקחו לו את אחד הרגליים. "היא אמרה שהיא בורחת מהבית, אבל לא באמת האמנתי לה. ראית אותה במקרה? יש לך מידע?"
"לא," לילך אמרה. "אין לי." היא הסתובבה חזרה, הסתכלה על הבניין המכוער, ונכנסה פנימה.
בלי אלה, היום עבר לאט מתמיד. יוסף לא היה איש שיחה, והמכונה כל הזמן הפסיקה ועצרה, כאילו משהו נתקע לה מבפנים. לילך לא יכלה להפסיק לחשוב על אלה. מה היה יכול לקרות לה? לילך מעולם לא הכירה מישהי שעשתה משהו לא חוקי, לא ברמה הזאת. אולי כלאו אותה? אולי אסרו עליה להתקרב שוב למשרד הנבואות? כדי להסיח את דעתה, לילך הדליקה את הטלוויזיה במטבח העובדים הקטן בזמן ההפסקה שלה. היא לא ראתה שום דבר בחדשות לגבי אלה, אבל היא כן ראתה מודעה על הילדה עם השיער הירוק. המשטרה לא ידעה איפה היא, רק שהיא אמרה שהיא בורחת מהבית ומאז נעלמה. הפרצוף המודאג של אבא שלה הופיע בכמה ראיונות. "אם אתם יודעים משהו," הוא התחנן לצופים, "בבקשה, תתקשרו. חוסר הוודאות גרוע מהכל."
חוסר הוודאות באמת היה נורא, לילך חשבה לעצמה כאשר חזרה לעבוד. היא לא הצליחה להתרכז בשום דבר אחר. מחשבותיה סבבו את אלה. דמיונה לא היה פורה במיוחד, אבל היעדרה של אלה הצית בו משהו, וכל התרחישים חלפו בפניה כמו על סרט נע. האם היא יכלה לעשות משהו כדי למצוא אותה? מחשבות על חילוץ היו מטומטמות למדי ותלושות לחלוטין מהמציאות, אבל לילך חשבה אותן בכל זאת. הזמזום של מכונת הניבוי ברקע הפך לקולה היפה והעמוק של אלה הלוחש בתוך אוזנה, מדריך את ידיה לתייק את הנבואות, לוודא שהן גובו.
לקראת סוף היום, המכונה רטנה וירקה לתוך ידיה של לילך את הנבואה האחרונה לאותו יום. לילך זיהתה את השם המודפס בפינה. היא ראתה את השם הזה לפני מספר שעות, בחדשות. זה היה עבור האב מפגין. היא חשבה על המבט שלו מאותו הבוקר. היא קראה את הנבואה בעיון בזמן שהיא העתיקה אותה למחשב. היא לא הייתה מומחית בנבואות, אבל בזאת לא היה שום דבר חיובי. אם היא הייתה עדיין למעלה במשרד הסיכונים, לא בטוח שהיא הייתה מעבירה נבואה כזאת הלאה. את לא היית רוצה לדעת? לחשה המכונה בקולה של אלה, וכל התרחישים הנוראיים שוב עלו מול עיניה של לילך. היא חשבה על האבא יושב בחוץ עם השלט. לפני שהיה לו את השלט עם תמונה של הבת שלו, היה לו שלט שעליו היה כתוב: הנבואה היא אסון! אסור לנו לדעת את העתיד!
לקח לה הרבה זמן לתייק את הנבואה. כשהיא סיימה, לא נשאר איש במרתף. כל האורות מלבד שלה היו כבויים. לילך מעולם לא קיבלה נבואה, אבל היא ידעה בדיוק מה היא הולכת לעשות. היא הרגישה שהיא זזה מבלי לחשוב, כאילו היא עוקבת אחרי הוראות שנכתבו לה מראש. מכונת הניבוי עמדה שקטה ודוממת במרכז החדר, ויחד עם הזמזום הלך גם קולה של אלה. היא הייתה לבד. לילך אספה את הדברים שלה לאט לאט וניסתה להיראות רגועה ביציאה מהבניין. היא ירדה במדרגות האבן. האבא עדיין ישב בחוץ יחד עם הפיראט והסבתא הסורגת. לילך עברה לצידו כרגיל, ואז נתנה לפיסת הנייר ליפול בחיקו. היא לא אמרה לדבר, וכאשר הסתכלה לאחור, ראתה את שלושת הדמויות מצטופפים ביחד. מעל ראשיהם ריחפה יצירת התחרה של האישה הסורגת ברוח, והחלה להתרומם תוך כדי שהיא נפרמת. לרגע אחד, זה היה נראה כמו נשמה עולה ומתפוגגת בשמיים הכחולים.