"אתה בכלל מבין את גודל הבלגן שיצרת?"
לזכותי יאמר, שמאוד קשה לקחת ברצינות אדם שגוער בך במבטא שאתה לא לגמרי מבין, גם בלי הסחת הדעת שבלהיות רטובים עד העצם. אבל האמת היא שרק ברגעים אלו התחילה להתבהר לי גודל הבעיה.
"אדוני, אני אומר שוב – לא הייתה לנו שום כוונה-"
"זה לא משנה איזו כוונה הייתה לכם או לא! הטקס הזה תוכנן במשך שנים, העיתוי בלתי ניתן לשחזור. מעבר לעובדה שחיבלתם במסורת ארוכת שנים, ההשלכות הרות אסון."
"כן, הטקס החשוב – זאת בדיוק הסיבה שיצאנו למפל המלח – "
"לא רצינו להפריע," זו הפעם הראשונה שפִיצִי פצה את פיו מאז שחזרנו למושבת הקהילה הקטנה והנידחת הזאת, שהתמקמה לרגליו של מעצים מים באי שכוח אל שכמעט ואף אחד לא פוקד.
כמובן, היו לו עוד סיבות לרצות להעלים את עצמו בזמן הטקס הזה, אבל מבט מהיר ממנו הבהיר לי שהוא ממש לא מעוניין לחשוף אותן.
גִּימָארֶה עצם את עיניו וצבט את גשר אפו, כאילו מבהיר לנו שאנחנו מאוד לא עוזרים לעצמנו.
"מההתחלה," דרש, השפה המדוברת מתגלגלת לו על הלשון ומתלפפת במבטא המקומי. בערב הקודם, קצת אחרי שהגענו, פִיצִי טען שהשפה נשמעת לו כאילו הם מנסים לדבר בזמן שהם נושכים לעצמם את פנים הלחי.
"מההתחלה? כי ההתחלה היא שזו אשמתו של הולדן. באמת, כשהוא נתפס על משהו אי אפשר באמת לעצור אותו. אני מכיר אותו מגיל אפס, והוא תמיד התעקש לפרק כל דבר לגורמים. אתה יודע שהוא כמעט הרג אותנו כשהוא עבד על ייצור של בועת-עד?"
הלסת שלי נשמטה. הסתובבתי לתקוע מבט בחבר הכי טוב שלי, שכרגע השליך אותי לזאבים המטאפוריים.
"גילברט!" זעקתי, אבל לא היה באזור אף אחד שיכעס בכעסי ויזכיר לפיצי שאתה לא אמור להעליל עלילות על בעלך, או להזכיר לי שאנחנו רק מתנהגים כמו זוג נשוי כשלמעשה אנחנו די רחוקים מזה.
פניתי בחזרה אל גימארה, שמעט הסבלנות שעוד הייתה בו אלינו פרחה כליל. העובדה שהמים המשיכו לטפטף על ראשנו מצמרות העצים כנראה לא תרמה למצב רוחו.
"הגענו אתמול בשעות הבוקר המאוחרות, אני התארחתי אצל משפחת קַבָּרֵל, ומכיוון שהיה להם מקום רק עבורי, פיצי התארח אצל משפחת בְּרָאגָה," אמרתי, בפעם השלישית לאותו ערב, וקיוויתי שנשמעתי רגוע.
"הכנסת האורחים שלהם הייתה מאוד מקבלת," פיצי הנהן בהסכמה. "הצענו לעזור קצת עם ההכנות לקראת הטקס."
במהלך הערב הקודם טורטרנו מצד אחד של היישוב לצידו השני במשימות סרק. טיפסתי על שלושה עצים שונים כדי לתלות נרות וזרי פרחים. פיצי הזיז אבנים ממקום למקום, וזאת למרות שלוּקְסִיָה בראגה, שהייתה אמורה להיות כלת השמחה של האירוע, עשתה את כל המאמצים האפשריים כדי לחבל בהכנות.
"עם אור ראשון יצאנו לשמורה כדי להגיע למפל המלח," המשכתי. גימארה צמצם עלי עיניים.
"דַּאבִּי בראגה סיפר לי שבאמצע הלילה האורח שלו יצא מביתו. כידוע לכל, יש חשיבות עליונה לכך שהלילה המקדים לטקס איחוד יהיה רגוע ונטול הפרעות, ואין הפרעה גדולה יותר מאורח שמזלזל בהכנסת האורחים שלו."
אה, זה.
פיצי התפתל. לא הייתי בטוח אילו מהעובדות עוררה אצלו אי נוחות גדולה יותר; זו שכמעט כלה ניסתה בכל מאודה להיכנס איתו למיטה לילה לפני יום החתונה שלה, או מהעובדה שהוא לא נענה לה.
"לא הייתה לי שום כוונה לזלזל בהכנסת האורחים של משפחת בראגה," מיהר להגיד. "הרגשתי שהנוכחות שלי אולי מהווה קצת הפרעה. הובהר לנו שמאוד חשוב שהכלה תנוח בלילה שלפני…"
"מה אתה מנסה לרמוז?"
לזכותה של לוקסיה בראגה יאמר שהיא הייתה משאירה את המובטח שלה תלוי בלי תשובות וכואב על הבגידה שלה. הם היו בתחרות מאוד צמודה של מי פחות רוצה את החתונה הזאת.
כמובן, לציין את העובדה הזאת בפני גימארה, שמעבר להיותו ראש הקהילה גם היה הכהן, כנראה לא היה מוביל לאיזשהן תוצאות חיוביות.
אחת הסיבות שרציתי לבקר באיירה-קאצ'ו הייתה הקהילה והמנהגים. זה לא חריג שמתפתחות התיישבויות בקרבת מעצימים, אבל רובן עדיין שומרות על קשר רציף עם העולם הגדול. לעומת זאת, הקהילה של איירה-קאצ'ו הייתה סגורה ומנותקת משאר העולם ועקב כך פיתחה לעצמה טקסים ומסורות ייחודיות שמתבססות בין היתר על הקרבה למקור הכוח.
באופן טבעי, גם טקסי איחוד שלהם היו קשורים למפל המלח. גם במרחק של קילומטרים ממנו, המים שזורמים בנהר הטאס ואל תוך היישוב, מעניקים כוח ומעצימים את קסם המים של התושבים.
גּוּקָאוֹ קוֹלֵחוֹ ולוקסיה בראגה נועדו להינשא. נובא כי האיחוד בין המשפחות במהלך עידן הגישקאי יביא לתקופת שגשוג ופריון באדמה הקטנה של האי אִיְּרָה-קאצ'וּ. מהיום שהם נולדו הקהילה רק חיכתה שיגיעו לגיל שיהיה אפשר להשיא אותם. ואנחנו, זוג זרים חצופים, העזנו להרוס את הטקס המקודש.
היחידים שלא נראו כאילו מדובר בגזר דין מוות היו שני הצעירים.
"טוב, לוקסיה וגוקאו – "
"יודעים טוב מאוד מה חשיבות האיחוד, ולעולם לא היו חושבים לפעול באופן אקטיבי בניגוד לכללי הטקס."
גם זה לא לגמרי היה נכון. פיצי ואני החלפנו מבטים. איזו תסבוכת.
מעלינו, הכוכבים כבר זרחו במלוא הדרם. היום בא והלך ולא ניתן היה להציל את שאריות טקס האיחוד הנבואי. וכמובן, אותו פלג קטנטן שעל גדותיו היה אמור להתבצע הטקס, היה מוצף גם הוא.
"אז ה… הסתייגות שלהם. ידעתם עליה?" שאלתי בזהירות. אולי, אם אנווט את השיחה בעצמי נוכל לצאת מפה בשלום.
"השניים לא היו בדיוק דיסקרטיים, לא," גימארה הודה. "דבר שכמובן לא משנה את העובדה שהטקס עמד להתקיים במועד המתוכנן. אל תסטה מהנושא, נערי."
"לא הייתי חולם על זה," פלטתי וזכיתי למרפק מאוד ברור מצידו של פיצי. "בכל מקרה, פיצי החליט שיהיה חכם יותר אם הוא יבלה את שארית הלילה הרחק מבית בראגה. אני לא רומז שום דבר, רק מציין עובדות. מאחר והמארחים שלי כבר ישנו ולא רציתי להטריד אותם, מצאתי בעצמי עוד שמיכות ופיצי ישן על השטיח בחדר האורחים. יצאנו עם אור ראשון והלכנו נגד כיוון הזרם של הטאס כדי להגיע למפל. זאת הרי הייתה מטרת הביקור שלנו מלכתחילה."
"הולדן רצה לבדוק איך הוא עובד. מלמל משהו על זה שהוא מרגיש שונה מהמעצים בת'גאליה, או בבית – באיים," פיצי כיווץ אלי גבות ושוב התאכזבתי מהעובדה שלא כולם מרגישים קסם באותה הדרך.
כמוני, גם פיצי מכשף מים. שלא כמוני, הוא לא מתייחס ליכולת לשלוט במים כגפה נוספת. אני טוען שהקסם גורם לי לשמוע שירה, ובתגובה החברים שלי משנים נושא. ולא באלגנטיות, יש לציין.
"לכל מעצים יש תכונות קצת שונות, הסברתי לך על זה פעם."
פיצי פתח את פיו כדי להגיד לי שהוא לא טרח להקשיב או לזכור, כשגימארה כחכח בגרונו והזכיר לנו, שוב, את הסיבה לשמה נתכנסנו.
"עקבתם אחרי הטאס עד שהגעתם למפל המלח."
"כן, תיעדתי ביומן – שגם נרטב, אגב – את התגברות הקסם עם ההתקדמות שלנו. כשהגענו למרגלות המפל אפילו פיצי ידע להגיד לי שיש הבדל."
אם להיות מדויקים, הוא ניסה להשתיק את ההרצאה הספונטנית שפצחתי בה בהצלפת מים קטנה ונקודתית, אבל לא טרח לחשב את שינוי הכוח והטביע אותי בגל מים קטן, וכך למעשה נרטב היומן שלי בפעם הראשונה לאותו יום.
"ואז הולדן החליט שהוא צריך להגיע למערה, למרות שהיא הייתה בגובה של מיליון קילומטר – "
"- עשרים מטרים."
"זה מה שאמרתי," אם לא הייתי ממש מפחד מההשלכות של ההצפה על הכוחות שלנו, כנראה שהייתי מצליף בפיצי עכשיו. למזלו, ההצפה גרמה לכך שקסם מים מאוד לא יציב כרגע.
"המערה שבפסגת המפל? למה לכם להגיע לשם?"
הו, על זה אני יכול לענות! הזדקפתי במושב המאולתר שלנו על הסלעים.
"לפי התיאוריה שלי, הקסם נובע ממנה. כידוע לכל, מקור הכוח של המעצים נמצא בליבה שלו. לפני חודש הייתי בהר הגעש של ווזופיה – כמובן שלא יכולתי להוכיח את זה, כי הר הגעש מאוד פעיל – אבל הוא דוגמה מצוינת לליבה. טיילתי לשם עם מכשפת אש וחקרתי אותה על ההשפעות, עשינו ניסויים – "
שני זוגות עיניים חסרות סבלנות בהו בי. כחכחתי בגרון.
"בכל מקרה, הליבה של המפל באמת הייתה במערה, ובתור ליבה נגישה רציתי לחקור אותה. בשמונים ושלוש אחוז מהמקרים מעורב גם קסם טהור בכל מעצים אלמנטלי. רציתי לבדוק את הרכיב הזה, כי כמו שאמרתי קודם – הקסם פה מרגיש אחרת."
"ואיך עליתם למערה? כי כמו שמר פיצג'רלד ציין, היא ממוקמת בגובה עשרים מטרים מעל פני הקרקע."
"טיפסנו."
"טיפסתם?"
משכנו בכתפיים בתיאום, שבעבר היה גורם למורים שלנו להתאמץ להעמיד פנים שזה לא קצת משעשע ומקסים אותם.
"שני מכשפי מים במעצים תואם אלמנט. ניצלנו את העובדה הזאת ויצרנו רתמות חיות מהמים. הצד של המצוק שממש קרוב לגבולות המפל היה קצת יותר חברותי," למראה המבט המבולבל של גימארה נאלצתי להוסיף, "היו בו יותר נקודות אחיזה טבעיות. אני משתדל כמה שפחות להתערב בנראות הטבעית של האזור."
"מה אתה אומר," זקן השבט ירק בטון יבשושי.
כנראה שהטענה שלי לא באמת מחזיקה מים, בהתחשב בעובדה שמאוד התערבתי בנראות הטבעית של האזור הספציפי הזה.
"זה לא היה מכוון," התגוננתי. "איך הייתי אמור לדעת שיכולה להיווצר גאות בטאס? הוא הרי מוזן ממפל. באמת, אתה חייב להבין שהצדק איתי פה."
"וחוץ מזה, אם היינו מתכננים את זה, אתה לא חושב שהיינו דואגים לכך שניפגע פחות?" פיצי התערב.
למען האמת, היה לנו יתרון בתור מכשפי מים. יכולנו לשלוט ולרכך את הנפילה שלנו אחרי שנפלטנו מהמערה אל המפל. יצאנו חבולים רק קצת. זו הייתה הפעם השלישית שהיומן שלי עבר טבילה.
אבל אני מקדים את המאוחר.
גימארה התעלם מפיצי בהפגנתיות ופנה אלי. "כל התעסקות עם המים של המפל משפיעה באופן ישיר על זרימת הנהר, שלגדותיו מתבצע הטקס החשוב הזה. כפי ששאלת אתמול, והובהר לך – ישנה חשיבות גדולה מאוד לכך שהזוג המיועד ישאר מחוץ למים בחלקו הראשון של הטקס, וכשמגיע הזמן להחלפת הנדרים עליהם להיכנס אל המים בתיאום משני עברי הטאס."
האמת, חשבתי שזה דווקא יפה. יש משהו מאוד סמלי וטהור באיחוד באמצעות מים, וגם ציינתי את זה אתמול. אבל בתור זרים לא הוזמנו לטקס עצמו, ובהתחשב בעובדה שבמהלך ההכנות אפילו גוקאו עצמו שאל אם נוכל להבריח אותו איתנו על מנת שיפספס את הטקס שלו, לא הייתה לנו כוונה להתערב.
גם החתן וגם הכלה כאילו ראו בנו את התשובה למשאלת ליבם הכמוסה ביותר והפצירו בנו ביותר ממבטים שנציל אותם מהגורל האכזר שנגזר עליהם.
באותו הבוקר, כשרק התרחקנו מהיישוב, התוודתי בפני פיצי שאני יכול להבין את האימה שלהם. אם דברים היו מתגלגלים קצת אחרת, כנראה שהייתי מוצא את עצמי באותו המקום – כבול למערכת יחסים שמזמן איבדה את הטעם שלה, אבל החברה מסביב עוד מצפה שתעבוד.
"לא התעסקתי עם המים," עכשיו היה תורי לצבוט את גשר האף, רק כדי לגלות שהפעולה הזאת כואבת. החנקתי קללה עסיסית. כנראה קיבלתי מכה חזקה יותר ממה שחשבתי.
"אז מה עשית?"
"לקח לנו הרבה זמן לטפס, יותר ממה שחשבנו בהתחלה," פיצי רטן. "בגלל שהגענו מאוד מותשים למערה לקח להולדן זמן לשים לב לכך שכולה בעצם מוטבעת בלחשים עתיקים."
"הם ממש היו חרוטים בצפיפות לאורך כל ההיכל. לקח לי זמן לפרק את המשפטים השונים ולהבין את הרכבי הלחשים. מדובר בשכבות על שכבות על שכבות – "
"- הגעתם למערה, הבנתם יש לחשים."
זה קהל מאוד לא נחמד הערב, איפה מתלוננים?
נאנחתי.
"ניסיתי לאתר את הראשון מביניהם ולהבין את הסדר שלהם, מה בא לפני מה ומה המטרה שלהם. הם סיפרו סיפור. יש לי גם על זה רשמים ביומן. כדי להתחקות אחריהם העמקתי לתוך המערה, ומצאתי את הלחש הישן ביותר שעוד הצלחתי לקרוא. הוא היה מעניין במיוחד."
"מדוע?"
"טוב, הוא הצריך שני אנשים שיפעילו אותו," הסברתי. "הרוב המוחלט של הלחשים העתיקים לא זקוקים ליותר מזוג ידיים אחד. אדם בודד יכול לבצע אותם, אבל הצורה שבה הלחש הזה היה כתוב הבהירה שמדובר בשני רצפים של פעולות שצריכות להיעשות בו-זמנית."
"ואז הולדן החליט שצריך לנסות את זה גם."
העיניים של גימארה הפכו לשני חרכים מאיימים. מיהרתי להעלות על פניי חיוך תמים ושובה לב. משום-מה זה לא עבד.
"כן, טוב, זה לא קשור למים, כמו שאמרתי קודם," פלטתי. "קסם טהור וקסם אלמנטלי נפרדים אחד מהשני במהות שלהם. אפשר לשלב ביניהם, אבל הפעלה של אחד לא אמורה להשפיע על השני."
"אז החלטת לנסות ולבדוק איך פועל קסם עתיק ולא מוכר?"
"כמובן. אני חוקר קסם."
לידי, פיצי עיסה את רקותיו. "התחקינו אחרי הלחש לפי מה שהולדן הצליח לפענח ממנו, כולל העניין הזה עם העשבים המיובשים – "
"ותמיד יש ברשותכם מלאי תרכובות לביצוע לחשים?"
"אמרתי לך – כן, אני חוקר קסם, זה ממש רשום בהגדרות התפקיד."
"והולדן מאוד מאמין ב'היה מוכן תמיד'," הפעם היה תורו של פיצי לעטות את חיוך המלאך. באופן אישי תמיד חשבתי שזה מראה מאוד לא מחמיא לג'ירפה בגובה של מטר שמונים ושבע. אינספור האקסיות של פיצי כמובן חלקו עלי.
"בכל מקרה, פתאום האדמה החלה לרעוד סביבנו. איבדנו את שיווי המשקל ולא סיימנו את הלחש. לפחות, אני חושב שלא סיימנו אותו. החלטנו שזה סימן, דחפנו את הדברים חזרה לתיקים והתקדמנו לכיוון היציאה."
גימארה הביט בנו בשתיקה.
"ואז היה את הדבר הזה עם ה… סדק."
"סדק?"
"המערה לא קרסה או משהו," מיהרתי להבהיר. "אבל התפתח סדק בין הלחשים החרוטים על הקירות, ואם האדמה לא הייתה רועדת לנו מתחת לרגליים הייתי עוקב אחרי ההפרדה כי אני די בטוח שהיא משנה את המשמעות – "
"לפני שהספקנו לצאת מהמערה הגיע הנחשול," פיצי קטע אותי. "לא ברור לי כל-כך מאיפה, כי הקצה של המערה היה עשוי מאבן, אבל הנחשול הדף אותנו אל מחוצה לה."
וזו הייתה הפעם השניה שהיומן שלי נספג במים לאותו היום.
"האינסטינקט הטבעי שלנו היה להשתמש במים כדי לשלוט בנפילה שלנו, אבל הקסם היה מוזר. הצלחנו לנחות לתוך הנהר, אבל זרם המים השתגע ונסחפנו איתו עד שהצלחנו להיצמד לאחת הגדות. רק אז ראיתי שעוצמת הזרימה של המפל התגברה."
הייתי גאה בעצמי. זה היה הסבר מאוד לוגי לעובדה שהטאס עלה על גדותיו והציף את כל הטקס – והכפר – עוד לפני החלפת הנדרים של הזוג הלא מאושר, שכרגע דגמנו זוג חיוכים מאוד מאושרים בזמן שעזרו לשאר התושבים לשלות מהנהר המוצף את כל רכושם עלי אדמות.
גימארה נראה שקוע במחשבות. הוא הסיט את מבטו מאיתנו אל השמים זרועי הכוכבים מעלינו.
"אתם כמובן מודעים לכך שגזרתם עלינו שנים של בצורת. אתם תיאלצו לענות על כך," אמר בעובדתיות שנשמעה לי מאוד תמוהה. רציתי לציין שמחסור במים זו כנראה האחרונה בבעיות שלהם אבל פיצי דרך לי על הרגל.
אין לי מושג איך הנעליים שלו נשארו עליו. שלי נסחפו עם הנהר. יחד עם הכובע. דווקא אהבתי את הכובע. היו לו שוליים רחבים ואופי הרפתקני.
"אנחנו יכולים להישאר ולעזור עם השיקום," הצעתי, מה שהחזיר את מבטו המפוחד של גימארה אלינו.
"לא ולא! ההתערבות שלכם בלחשים המקומיים עשו כבר די והותר נזק. מוטב שלא תיגעו בדבר עד שאסיים להתייעץ עם תלמידיי ונחליט מה לעשות איתכם."
פיצי שלח אלי מבט עצבני. כבר צפיתי את התלונות שלו; זו הייתה אמורה להיות גיחה של פחות מיומיים, יש לו לו"ז לחזור אליו, ובכלל, מה חשבתי לעצמי ששכנעתי אותו להצטרף אלי לאחד המסעות המשוגעים שלי?
גלגלתי עיניים.
"או שאולי," ניסיתי את מזלי. "פשוט… נעזוב?"
גימארה נראה כשוקל את העניין. הייתי צריך לתפוס את היד של פיצי כדי למנוע ממנו לשאול את הזקן אם הוא בסדר או שמדובר בהתקף. הכהן הזקן המשיך להתהלך בין הסלעים עליהם ישבנו ולמלמל לעצמו, ולמזלי, לפני שפיצי החליט לקום ולעצור אותו, נשמעה קריאה שתפסה את תשומת ליבנו.
"רינו גימארה!" נער הגיע אלינו בהתנשפות. "יש לי הודעה חשובה מנוברה פאי. המים שעלו על גדותיהם חשפו את מפת הכוכבים החדשה. הנוברה אומרת שכל הסימנים מראים שאנחנו בפתחו של עידן הדוֹלַאס."
עיניו של גימארה התרחבו בהפתעה. פיצי ואני החלפנו מבטים, מנסים לתקשר בלי קול את הבלבול, אבל טלפתיה לא הייתה חלק מאוסף הכישורים שלנו.
"הירח השמיני בשנת העלים," גימארה מלמל לעצמו ואז חזר למקד את מבטו בנו. "שני זרים מעולם של מים ישימו סוף להבטחה עקרה בפתחו של עידן הדולאס." חיוך החל להופיע בזווית פיו שעד כה היה קפוץ.
הפעם היה תורי למרפק את פיצי לפני שיפלוט "לבריאות". לא האמנתי שיש לנו איך לתרום לשיח בשלב הנוכחי.
"החפצים של זוג הזרים כבר נאספו?"
הנער הנהן במרץ. "לא הספקנו להעביר אותם לתאי הכליאה עדיין."
וואו, הם רציניים פה.
"נברח?" פיצי שאל בלי קול. זה נשמע כמו רעיון טוב כמו כל רעיון אחר.
"לא יהיה בזה צורך, לא." מבטו של גימארה ריתק אותנו למקומנו. אפילו לא שמתי לב שנכנסנו לתנוחת זינוק. לאחר שהיה בטוח שאנחנו באמת לא מתכוונים לברוח, פנה אל הנער. "תגיד לנוברה שאגיע לבחון את הממצאים החדשים בעצמי בעוד רגע, ובינתיים דאג להביא לכאן את החפצים של הזרים. הם בדיוק בדרכם לעזוב."
נשכתי לעצמי את הלשון כדי לא לשאול למה בדיוק הוא מתכוון כשהוא אומר 'לעזוב'.
נשארנו לשבת על צמד הסלעים גם אחרי שגימארה תקע בנו מבט מזהיר ונעלם. הוא חזר כעבור זמן מה ושמט את התיקים שלנו ללא גינונים מיותרים בתוך השלולית הגדולה, שעד לפני שעות ספורות עוד הייתה דשא.
"להבנתי, המעבורת עתידה לצאת רק לאחר זריחת השמש. אני מציע שתהיו עליה."
הנהנתי במרץ. פיצי כבר העמיס על עצמו את התיק שלו. התהלכנו בכפר כמו זוג גנבים, חוששים מהרגע בו הכהן יתחרט ויחליט לעכב אותנו. אבל אף אחד לא ניסה לעצור אותנו בדרכנו למעגן. נראה כי האווירה ביישוב התחלפה, וכעת הקהילה נרתמה לשיפוצים בכוח מחודש. ואני נשבע שאפילו שמעתי ילד אחד מבטיח לחבר שלו שהוא יראה שוב את סבתא שלו שמתה לפני חודש, כי העידן החדש מבטיח תחיית מתים. החבר שלו לא היה משוכנע כי הוא דווקא שמע שיהיה גשם של חלב.
מרבית הלילה עוד היה לפנינו ותכננו להעביר אותו במעגן בהמתנה למעבורת. כשהגענו, הבנו שלפרוש את השמיכות ספוגות המים שלנו לא יוביל אותנו לשום מקום. החלטנו להסתפק ברצפת המעגן ולהתפלל שלא ירד עלינו גשם.
הייתי כבר פסע מלהירדם כשפיצי הסתובב אלי.
"דֵּן, זה רק אני או שיש מצב שהפעלנו עכשיו נבואה חדשה?"