.
"אנחנו מאחרים לפגישה עם הבנק," אתה מנסה לא להאיץ בה, מנסה לא לדחוק, אבל אתה מעיף מבט בשעון ואתה פשוט יודע שתהיה תאונה על הכביש מהיציאה מהעיר ואתם תעמדו שם שלושים ושבע דקות לפחות.
"אני יודעת, אני יודעת," השיער שלה אסוף לקוקו מבולגן על עורפה, ערמת תלתלים שהיא בקושי הספיקה לסדר לפני שהאצת בה לצאת מהבית. היא נכנסת למושב הנהג, ואז מתחיל הטקס הקבוע.
"חגורות!" היא מכריזה, ואז מקליקה את החגורה למושב. היא נושכת שפתיים, ואתה יודע שהצליל שהחגורה השמיעה כשננעלה בתופסן היה חלש מדי. היא מנתקת את החגורה ומחברת שוב. ושוב. ושוב. בפעם החמישית זה הצליל הנכון. היא שמה שתי ידיים על ההגה, בדיוק בשעה עשר ושתיים, מביטה קדימה ואז במראות. מכוונת אותם כמה פעמים, כבר איבדת ריכוז.
"הילה, אנחנו באמת חייבים לזוז." אתה לא מתכוון להישמע עצבני, אבל הפגישה הזאת ממש חשובה לך, ולקח לך המון זמן של המתנה מייגעת בטלפון והרבה צעקות על נציגים רובוטים עד שהשגת אותה. אתה מקפיץ את הרגל שלך בעצבנות, קצת כדי לסמן לה שאתה רציני.
"אני יודעת, אני יודעת." היא חוזרת, ונושמת שלוש נשימות ארוכות. היא מתניעה את הרכב, והאורות הקדמיים נדלקים. היא מתכווצת. "סליחה, אני צריכה לכבות את האורות לפני." היא מסובבת את הסוויץ', מכבה מנוע, ומתניעה שוב. הרכב נדלק בחריקה חלושה. היא מעיפה בך מבט מתנצל. "זה פשוט לא נשמע טוב. תן לי חמש דקות, בסדר?"
אתה נושף את כל האוויר שחסמת בפנים, מנסה להוציא את הכעס ביחד אתו. "בסדר." אתה מגיב בקור רוח ענייני, ושולח הודעה שתתעקבו בכעשר דקות, ושאתם מתנצלים מאוד.
הילה קולטת אותך, היא קולטת הכל. דמעות של תסכול כבר עולות בעיניה, אבל היא ממצמצת ומתניעה את הרכב מחדש. ושוב. ושוב. ושוב. בפעם השביעית הרכב נדלק והיא מרוצה, אתם מתחילים לנסוע.
"אתה יודע שאני עושה את זה כדי להגן עלינו, נכון?" היא אומרת אחרי שתיקה של דקה ושלושים ושלוש שניות. אתה שומר את החיוך לעצמך, כי הילה אף פעם לא הייתה טובה בלהחזיק דברים בבטן.
"ואת יודעת שזה לא באמת עושה משהו, נכון?" אתה מחזיר לה באותה הנימה. "הפסיכולוג שלך אישר את מה שאמרתי."
"זה רק בגלל שהוא לא יודע מה יקרה אם אני לא אעשה את זה!" היא חצי צוחקת חצי צועקת. "אני פשוט יודעת שאני מונעת דברים רעים, בסדר? ראית את החדשות, עוד ועוד דיווחים על אנשים שחווים התעלות רוחנית כזאת או אחרת. ואם הרכב יתניע בצליל הנכון, לא תהיה אף תאונת דרכים היום בדרך לפגישה. אתה תראה."
אתה לא מתווכח איתה. אתה פשוט פותח את המחשב שהבאת מראש, מדליק ומתחיל לעבוד.
14:33.
"אני לא יודע, דוקטור. אני לא מצליח לישון טוב בזמן האחרון. אני קם… עייף. אני חולם שוב את אותו החלום, אני לא מתפקד טוב בעבודה, בת זוג שלי שמה לב…" המשפט גווע על שפתיך כשאתה מרים מבט לאיש מבוגר שנראה משועמם במיוחד.
"אז אתה טוען… שאתה כן ישן, אבל החלומות שלך מציקים לך?" הוא חוזר על מה שאמרת בנימה מתנשאת.
"כן, אבל לא, אתה מבין? אני פיזית נרדם, אבל אני מתעורר עייף. כאילו אני פעיל בחלומות שלי גם במציאות."
"…. ובדקת לגבי הליכה מתוך שינה, נכון?" הוא מקליד לאט כל כך, אתה רוצה לזרוק לו את המקלדת על הראש.
"כן, דוקטור. אני לא הולך מתוך שינה או משהו. הפעילות הלילית שלי נורמטיבית." אתה מרסן את התסכול בקולך. הילה הציעה שתלך לרופא שינה. בהתחלה חשבת שזה בזבוז זמן מוחלט, אבל נהיית נואש. הלילות האחרונים נהיו קשים במיוחד, עם חלומות חסרי פשר על אנשים שאתה לא מכיר וזוועות שקורות בעולם עתידני הזוי. אתה קם מזיע, מתנשף, כאילו סיימת לרוץ מרתון בחום של הקיץ בתל אביב. נשברת.
"בסדר." הוא מושך את המילה תוך כדי הקלדה, עוצר כדי להרים את משקפיו ולצמצם את עיניו מול המחשב שלו. "יש משהו שמלחיץ אותך בתקופה האחרונה? אולי משהו שמשפיע עליך כשאתה הולך לישון?"
אתה מתחיל להקפיץ את הרגל בעצבנות במושב. "אני – אני לא חושב, לא. אולי כמה פגישות בעבודה, אני ובת הזוג שלי רוצים לפתוח עסק ביחד, אבל עד עכשיו דברים הלכו יחסית חלק."
"והכל בסדר בזוגיות שלך? בחיים בבית, במשפחה?"
"אני… אני חושב שכן?" השאלות מעיקות עליך, כמו אבנים גדולות בחזה.
"הבנתי. ובכן, אני אתן לך מרשם לכדור, לקחת חצי כדור לפני השינה פעמיים בשבוע, כן? זאת לא תהיה שינה טבעית, אבל היא תהיה מספיק חזקה כדי לתת למוח שלך לנוח בלי הדברים שמציקים לך."
"כלומר… אני לא אחלום יותר, כן?"
"זה פתרון זמני, אבל בוא נראה קודם אם זה יעזור. ביחד עם זה אני נותן לך הפניה לפסיכולוג, יש לך דרך הקופת חולים סיבסוד של הטיפולים הראשונים – "
"דוקטור, עם כל הכבוד, אין לי בעיה נפשית – " אתה מתפרץ לדבריו, ידיך אוחזות בתיק מחשב שלך שלא רצית להשאיר ברכב בזמן התור. היית לך הרגשה, לא, ידעת שזה יהיה רעיון רע לבוא לפה. עשית את זה כדי להרגיע את הילה.
"תקשיב, בחור צעיר. אתה מבזבז לי את הזמן. אתה בא לפה כשאתה מסוגל לישון בלילה, אין לך בעיות להירדם, אתה ישן שמונה שעות רצופות. אתה לא הולך מתוך שינה, אתה אוכל נכון ועושה ספורט. אם הבעיה שלך היא החלומות שאתה חולם, זאת לא בעיה נוירולוגית, זאת בעיה לפסיכולוג. אין שום דבר שאוכל לעשות בשבילך."
אתה שותק. הדקה עשרים ושבע חולפות בשתיקה ותקתוק מקלדת, בזמן שאתה אורז את החפצים שלך. "יום טוב," אתה אומר קצרות ויוצא מהמשרד, משאיר את הדלת פתוחה ומתעלם מבקשתו לסגור אותה, כנקמה קטנה.
18:52.
אתם אוכלים ארוחת ערב. הילה הכינה את הפסטה המפורסמת שלה, ומשהו בך נאנח בהקלה, כי לפחות משהו אחד היום מסתדר כמו שצריך. אתה עורך שולחן לשניכם, מניח את הסכין לצד שמאל של הצלחת והמזלג לימין, כמו שהיא אוהבת. המפית מקופלת מתחת לסכין, הכוס נוגעת במזלג, ואתה כבר פותח את המקרר כדי להוציא את המים שקיררת מראש בבקבוק מיץ תפוזים ריק, כי אף פעם לא באמת טרחתם לקנות קנקן, כשהילה מקללת בשקט.
"סליחה, אבל האש פשוט לא במידה הנכונה, מבין?" היא מכבה את הגז ומדליקה שוב. ושוב. ושוב. בפעם השישית היא כבר בוכה, מרביצה למתג ומקללת.
"היי, היי, מה יש?" אתה סוגר את המקרר ומניח את המים על השיש, ומחבק אותה חזק. "הכל בסדר, מותק. מה קרה?" וכל הצרות של היום נשכחות, כל הזעם והעצבים והתסכול.
"האש לא נדלקת כמו שצריך," היא מושכת באפה, ואתה מנקה רוטב עגבניות מהמצח שלה בהיסח דעת. "לא משנה כמה פעמים אני אדליק, זה לא ידלק כמו שצריך. והפסטה לא מוכנה!"
"אולי תעשי לי טובה ותכנסי להתקלח? אני אטפל בפסטה. תתקלחי, נלבש שנינו פיג'מה ונאכל ארוחת ערב עם איזה סרט טוב, מה אומרת?" אתה רוכן ונותן לה נשיקה על המצח. "הפסטה עליי. עד עכשיו לא שרפתי כלום, נכון? רק צריך לחכות שהרוטב יבעבע, ואז אני מוריד מהאש. עד אז את תסיימי להתקלח ונשב לאכול. שנינו צריכים את ההפסקה הזאת. בבקשה."
נראה שהיא מתרצה ממך, כי היא עוזבת את הפסטה ומחבקת אותך בחזרה. "אתה הבן זוג הכי טוב שיש. אני אתקלח זריז, אני גם ככה לא חופפת." והיא רצה למקלחת.
ברגע שהדלת נסגרת אתה מדליק את האש, פעם אחת, ומערבב. בהמתנה לרוטב שיתחמם, אתה שוקע במחשבות. אתה מנסה לשכוח את החלום שהיה לך בלילה, אבל בצורה יוצאת מן הכלל אתה זוכר כל פרט ופרט ממנו – הבניינים שעולים באש, שמשום מה אתה יודע שהם בראשון לציון הפעם, אף על פי שמעולם לא היית בעיר יותר מהחלפת רכבת פה ושם בצעירותך. מאות קברים חדשים בהר הרצל, שמכסים כל סנטימטר ממנו. ואז החלום מתחלף לאנשים זרים שמתחבקים. אנשים שמעולם לא ראית, אבל לבושים כחרדים, חילונים, כמה נערי גבעות פה ושם. ויש צהלות שמחה ברחובות, כאילו הוכרזה המדינה. ואז הבניינים שלמים, נראים כאילו הרגע יצאו מפרויקט פינוי בינוי. הממשלה מתחלפת, כולם מאושרים.
"היי, תיזהר שלא ישרף!" אתה מסתובב ומחייך. הילה עם שיער רטוב מטפטף לבושה בפיג'מה שאתה אוהב, עם הכתפיות הדקות, מכנסיים מסמורטטות מאיזה תנועת נוער עם כיתוב דהוי וכפכפים. היא מציצה לסיר של הפסטה ונראית מרוצה. "איפה המחשב שלך? אני אפתח את דיסני פלוס."
אתה מסתכל ברחבי הסלון הקטנטן שלכם, ואז הלב שלך שוקע. "שיט, הוא ברכב. אני אסיים עם הפסטה ואלך להוציא אותו."
"לא, לא, אני אלך." לפני שאתה מספיק להגיב היא כבר תופסת את המפתחות לרכב. "כבר חוזרת!"
אתה יודע שזה אמור לקחת שבע דקות ושתיים עשרה שניות. זה כבר נהיה על סף הקומדיה. הילה נהייתה אובססיבית לדברים האלה – אם היא לא תעשה ככה, מישהו מהמשפחה ימות. אם הרכב לא ישמיע צליל נכון, מישהו יידרס על ידי אופנוע, או יעשה תאונת דרכים עם האוטו. אתה משוכנע שזה בגלל המוות של אמא שלה, שמשאית התנגשה בה לפני שנה וחצי והרגה אותה בו במקום. זה למה שכנעת אותה ללכת לפסיכולוג, אפילו שזאת הוצאה בזמן לא טוב.
אבל הילה חושבת אחרת. היא משוכנעת שהיא חלק מהטרנד העכשיוי, של אנשים עם התגלויות נבואיות שמתבררות כנכונות. ניסית להסביר לה כמה פעמים שמתוך שלושים אנשים שמתנבאים נכונה, יש אלף שמדברים פשוט שטויות, אבל היא מסרבת להקשיב. תמיד היה בה משהו רוחני שמאוד משך אותך, משהו קליל, לא אחראי וכבד ראש.
אחרי רבע שעה, שהפסטה כבר מזמן מוכנה והיא עדיין בחוץ, אתה מחליט לבדוק מה איתה. היא לפעמים מעופפת כזאת, עוצרת ללטף את החתול השמן של השכנים או עם הקניות של הזקנה מלמטה. אתה יורד במדרגות, שתיים שתיים עד לרחוב.
"הילה?" אתה קורא, לפני שאתה מבחין בה ליד הרכב החבוט שלך. היא רועדת מקור, שיערה סתור, והיא בוכה. "מה קרה?" אתה זועק, ניגש אליה, מוכן לשמוע את הגרוע מכל.
"אני לא מצליחה לפתוח את הרכב כמו שצריך!" היא מייבבת, מושיטה לך את המפתחות. יש לך שניה של בלבול, עד שנופל לך האסימון.
"הילה, את רצינית? הדאגת אותי ממש!" הטון שלך חזק יותר ממה שהתכוונת, והיא מתכווצת.
"פשוט – פשוט, צריך ללחוץ על הכפתור ארבע פעמים, כדי שהרכב יפתח, ואחרי ארבע פעמים הרכב צפצף בצורה מוזרה אז נעלתי אותו וניסיתי ושוב, ושוב – "
"ארבע פעמים? על מה את מדברת? הכפתור לא בסדר?" אתה מנסה, אבל הרכב מהבהב ומצפצף כמו תמיד על הלחיצה הראשונה. "הכל בסדר עם הרכב, המחשב פשוט בבגאז' – " אתה ניגש לפתוח, אבל הילה צווחת לידך בבהלה.
"לא! אתה לא יכול לפתוח את הרכב על הפעם הראשונה!"
"מה? למה לא?"
"כי אבא שלי ימות אם תעשה את זה!" הזעקה שלה מסובבת כמה ראשים ברחוב, ואתה מאדים.
"אל מה את מדברת, לעזאזל? לא יקרה כלום לאבא שלך אם אני אוציא את המחשב בפעם הראשונה מהרכב. הילה, דיברנו על זה. באמת. זה נהיה מוגזם."
היא בוכה, דמעות גדולות זולגות על לחייה. "זה שאתה לא מאמין בנבואות כי אתה בטראומה מהילדות הדתית שלך, ועכשיו אתה מסרב להאמין באלוהים ובהתגלויות נבואיות, לא אומר שאני לא צודקת. תראה את החדשות! אנשים מתחילים להרגיש שמשהו קורה. ואתה, חמש שנים שאנחנו ביחד, הדבר הראשון שאתה צריך לעשות זה לתמוך בי ולהאמין בי! כל מה שאתה עושה זה רק לזלזל במה שאני מרגישה! ואני אומרת לך שאם אתה תפתח את הרכב בפעם הראשונה, אבא שלי ייסע היום בלילה ומשהו נורא יקרה לו! אני יודעת את זה, אני מרגישה!"
אתה מאשים את היום הארוך שהיה לך, את הרופא האנטיפת שראה אותך, את הפקקים שעמדת בהם, במשפט הבא שיוצא מפיך. "את מגזימה ממש. לא יקרה כלום לאבא שלך! הוא בסדר גמור בבית שלו, כנראה אוכל ארוחת ערב מול הטלוויזיה, כמו בכל ערב! הוא לא ייסע לשום מקום בשעה הזאת, ובטח ובטח שלא יקרה לו כלום אם אני אוציא את המחשב שלי מהתא מטען! את חייבת לטפל בעצמך, זה נהיה מוגזם, הילה!" אתה צועק, פותח את הרכב, ומוציא את המחשב שלך בתנופה. הטריקה הרמה שלך מזעזעת את הרכב וגם את הילה, שמביטה בך באימה.
"אני נכנס להתקלח. עבר עליי יום ארוך, ויש לי עבודה לעשות." אתה ממלמל כשאתה חולף על פניה, וחוזר הביתה עם שק של רגשות אשמה שיושב לך על הלב.
01:23.
" – כן, כן, אני מקשיבה." הקול המפוחד שלה מעיר אותך, ואתה יודע שהיא מדברת עם בית חולים לגבי אבא שלה. היא צדקה? מה אם היא באמת יכולה –
"אני יוצאת לשם עכשיו. כן, כן, אני היחידה. אני אהיה שם עוד עשרים דקות. תודה." היא מנתקת ואתה מתיישב במיטה, מבט אחד בפרצוף שלה ואתה מבין.
"אני אנהג." אתה פולט, מזנק ממקומך וחוטף את הסוודר הראשון שאתה מניח עליו את העיניים שלך. היא לוקחת מטען ואת הטלפונים של שניכם, ואתם רצים לרכב בשתיקה. אתה אפילו לא בטוח שנעלתם את הבית, או איפה הנחת את המחשב שלך.
היא מביטה בך כשאתה מכוון את המראות, עיניה מכוסות דוק דמעות. "אמרתי לך. אני אמרתי לך." היא רועדת כולה. "התקף לב. וזה באשמתך."
02:47.
אתה מסרב לשבת. המיון ריק יחסית, ואתה מקיף את הכיסאות בזגזג עצבני. הילה נעלמה ברגע שהגעתם, רצה בבכי לחדר בו אבא שלה נמצא. אתה נותרת לבדך, עמוק במחשבות ורגשות שקורעים לך את הלב. אתה יודע שאבא שלה בסדר. הם הגיעו אליו בזמן, לפחות ממה שהצלחת לקלוט בשברי שיחות. הוא ירד לטיול ברחוב, וכשהתמוטט היו אנשים שהזעיקו אמבולנס במהירות. אתה גם יודע שהוא יצא מזה, אמנם לא בקלות אבל יהיה טוב. מה שאתה לא יודע, בשום פנים ואופן, זה איך לתקן את מה שעשית להילה. היא בטח שבורת לב, כועסת ועצובה.
כשסוף סוף היא יוצאת אליך, אתה ניגש אליה בחשש. "איך רפי? אני יודע שהוא יהיה בסדר, הוא בן אדם חזק, אבל מה שלומו?"
היא מביטה בך בפנים לבנות כסיד. "איך אתה מעז?" היא יורקת. "איך אתה מעז לדרוש בשלומו כשאתה זה שגרמת לו להיות כאן?! לך הביתה. אני לא רוצה לראות אותך עכשיו." היא דוחפת אותך קלות אחורה.
"הילה, אני מצטער, באמת. אני מבטיח לתקן את זה, רק תגידי לי איך, אני מבטיח לקחת כל מה שאת אומרת ברצינות, אני – אני תמיד אאמין לכל מה שאת אומרת, בבקשה, רק תתני לי – " אתה מנסה לתפוס לה את היד, אבל היא מתנערת אליך, אש בעיניה.
"אין לך דרך לתקן את זה! תסתכל מסביבך. זה, כל זה, באשמתך. אתה צוחק עליי שאני אדם מאמין, אתה מזלזל בי, קורא לי משוגעת. זאת לא אשמתי שאתה בוחר לעצום עיניים אל המציאות! אתה לא קולט?! אתה בהכחשה כבר שבועות! אתה יודע בדיוק איפה יש פקקים ומתי, לא אמרתי לך מילה על אבא שלי וישר ידעת, אפילו עכשיו הרופאים לא בטוחים שהוא יצא מזה, ואמרת לי שכן. ואתה מעז לזלזל בנבואות שלי, כשאתה כל כך בטוח בנבואות של עצמך?!"
"על מה לעזאזל את מדברת?" אתה מנסה, באמת שאתה מנסה למצוא הגיון בדבריה.
"על מה אני מדברת? על מה אני מדברת?! תפתח את העיניים שלך, למען האל! אתה נביא, בין אם תרצה ובין אם לא. אתה חולם על גורל העם שלנו, ומה יקרה אם נמשיך בדרך הזאת. אתה מתנבא בחלומות שלך, כמו כל הנביאים הגדולים! אתה יודע בדיוק מה יקרה לפני שהוא קורה, אבל נוח לך להעמיד פנים שאין לך מושג, כי אם תצטרך להתמודד עם זה תבין שאתה בדיוק כמוני!"
אתה מנסה להתגונן. להגיד שלהגנתך, התנ"ך הוא שטות מוחלטת, ושאף נביא לא חזה בתים בוערים בראשון לציון. שהפקקים תמיד אותו הדבר כל בוקר, במיוחד על איילון דרום, ששמעת אותה אומרת שאבא שלה בבית חולים, שרופא אחד אמר לך שרפי יהיה בסדר. אתה מנסה לתרץ את הכל, אבל המילים גוועות על שפתיך ואתה לא מסוגל לזקוף טענה אחת לזכותך. אז במקום, אתה מחליט לדפוק הכל.
"הילה, אני כל כך, כל כך מצטער. באמת. אבל את טועה. הנבואות בתנ"ך היו אחרות לגמרי, ואני אמור לדעת, למדתי את זה המון. וגם, אמרת שאבא שלך יפגע בתאונת דרכים, אבל אבא שלך לא נסע לשום מקום! לא קרה לו כלום עם הרכב, זה לא מה שאת אמרת, זה צירוף מקרים נוראי – "
"צירוף מקרים?! צירוף מקרים?! אוי, אז טעיתי בזה שבמקום תאונת דרכים, אבא שלי חטף התקף לב!" היא צורחת, ידיה באוויר. "אה, אז בגלל זה אני לא מסוגלת לראות את העתיד! בגלל זה אני מטורפת, וצריך לשים אותי במוסד לחולי נפש!"
"זה – זה לא מה שאמרתי!"
"לא? זה לא מה שאתה חושב כל פעם שאני עושה משהו עד שהוא מרגיש נכון? זה לא מה שבסתר אתה מקווה לו?"
"ממש לא!" אתה מזועזע. "ממש, ממש, לא, הילה, ואני מצטער אם אי פעם גרמתי לך להרגיש ככה!"
"טוב, אז מאוחר מדי. אתה חיי בהכחשה מוחלטת, ואני לא מסוגלת להתמודד איתך כרגע. לך הביתה." היא כועסת, הקול שלה ארסי.
"אני מצטער." אתה לא שם לב לדמעות בעיניך. "הילה, אני כל כך מצטער."
"אתה לא עושה כלום עם הנבואות שלך. יושב על הגדר וצופה באנשים מתים." היא מסתכלת עליך כאילו אתה האדם הנורא ביותר על פני כדור הארץ. "אני לפחות מנסה לעזור עם הנבואות שלי. להציל את מי שאני יכולה." מסתובבת וחוזרת לחדר של רפי, בלי אף מילה נוספת.
03:39.
אתה בבית, לבד. מחכה בקוצר רוח להודעת טקסט שאתה יודע תגיע בשעות הקרובות, שרפי בסדר. המחשב מונח על שולחן הכתיבה שלידך, המאוורר הפנימי שלו הוא הרעש היחידי בחדר. בינתיים אתה בוהה בתקרה של הסלון שלכם, מריץ עשרות תרחישים לליל הבלהות שעבר עליך.
03:47.
אתה לא מסוגל לנוח. משהו בך עצבני, חסר שקט, מקפצץ. אתה מתחבט עם עצמך, מתלבט, ובסוף נשבר, קם מהספה בתנופה ופותח מחשב. המילים של הילה עוד רודפות אותך, מהדהדות בראשך בפעימות כאב קטנות. הטלפון שלך מהבהב ואתה מזנק אליו, אבל זאת לא הודעה מהילה, סתם הודעה על מזג האוויר מאתר חדשות מעפן.
אתה צוחק על עצמך כשאתה מקליד בחיפוש בגוגל. כשאתה נכנס לערך של וויקיפדיה. כשאתה קורא, '…על פי ספר דברים, מוסד הנבואה בישראל הוא המשכו של מעמד הר סיני. בשל העובדה שעם ישראל לא יכלו להמשיך ולשמוע את קול ה' עצמו…"
זה מטופש. אתה לא מאמין בזה יותר. ועדיין, המילים הצורבות ששמעת לא מרפות. אתה ממשיך לגלול. 'לשיטת הרמב"ם… דרגות שונות יש בנבואה כשם שיש דרגות בחוכמה. איכות הדרגה קובעת את איכות הנבואה, ולכן נביא בדרגה גבוהה יותר יבין יותר טוב ונכון יותר את התגלות ה' אליו.'
לפתע אתה נעמד, טורק את המחשב בכוח. העצבנות שלך כבר בגרון, הרגל לא מפסיקה לזוז. אתה בחרת לעזוב את הדת, להפסיק להאמין. אתה במודע ניתקת קשר עם ההורים, עם המשפחה, עזבת את הבית. כי דרך החיים הזאת נגדה את כל הערכים שלך. אז למה עכשיו מתעוררות בך ספקות?
אתה מאשים את השעה המאוחרת, את הוויכוח עם הילה, את החלומות שטורדים את מנוחתך. זאת הסיבה לאי השפיות הזמנית שפקדה אותך. אתה בטוח.
ובכל זאת, אתה מתיישב, פותח בחזרה את המחשב וממשיך לקרוא.
04:54.
ההודעה מגיעה. 'אבא יהיה בסדר. יצא מסכנה, מתאושש עכשיו.' אתה קורא, וסוף סוף נושף בהקלה, חצי בגלל שרפי בסדר וחצי בגלל שהילה טרחה לשלוח לך הודעה. אתה מושיט יד ומפשפש בתיק של המחשב שלך, איפה ששמת את הכדורים שקנית מבית המרקחת בהיסח דעת.
05:05.
אתה יושב ליד שולחן הכתיבה, חצי כדור לבנבן מונח בכף ידך. אתה חושב על הילה, על התלתלים שלה, על החיוך שלה ועל הצחוק שלה. אתה חושב על הפאניקה שלה כשפתחת את הבגאז', ועל הזלזול שלך בה. אולי היא צודקת. אולי באמת הפסקת להאמין לה ולתמוך בשיגעונות הקטנים שלה כשהפסיק להיות לך נוח. אתה מחליט להתאמץ יותר. לתקן את מה שעשית להילה. אתה תכין לה תיק עם מה שהיא צריכה כדי להישאר בבית חולים, ותקנה את הסלט שהיא אוהבת מהחנות ברחוב. אולי גם לחזור מוקדם יותר מהעבודה, כדי לעזור לה להתמודד עם פעולות יומיומיות טוב יותר.
05:31.
אתה סוף-סוף נרדם, המחשב עדיין דולק, מהבהב באור קלוש שהסוללה עומדת להיגמר. האתרים עדיין פתוחים, וכך גם קופסת הכדורים שהדוקטור ההוא נתן לך, חצי כדור מונח על השולחן.