ב"ה
שנת 5202. אראדיס.
בן עמד מול המכונה. הוא התנשף ממאמץ ומההליכה הממושכת שצעד עד למעבדה הנטושה, אי שם בקריית המדע הישנה. הוא שלף מכיסו דף בלוי המקופל היטב, חש בפרץ ההתרגשות שהתפשטה בגופו. הוא פתח את קפלי הדף וחשף מפה שהודפסה עליו. לאחר שהפך את הדף התגלה שרטוט של המכונה. הוא השווה בין השרטוט לבין המכונה שמולו ולבסוף נאנח בהקלה, השליך את הדף על הקרקע, וביד רועדת לחץ על מתג ההפעלה של המכונה.
על צג המסך הופיע הלוגו של "פניקס פרדיט", חברה שהוקמה לפני עשר שנים, מטרתה הייתה "לנבא נבואות". המכונה, שקיבלה את השם "הנביא 2", השתמשה בבינה מלאכותית ובאלגוריתמים מתקדמים כדי ליצור תחזיות מדויקות על סמך מידע אישי והיסטוריה ועוד כמה גורמים סודיים, כך לפחות אמר הדובר הרשמי של החברה. הכל היה טוב ויפה בפרסומים, אך במציאות הפרויקט נזנח ברבות השנים והמכשיר מעולם לא הופץ לציבור, ומנהליה הבכירים של פניקס פרדיט העדיפו לטאטא את שרידי דגם אב הטיפוס ואת הפרסומים הצבעוניים אל מתחת לשטיח, ולהסיר את שמם מהפרויקט היומרני.
אך בן לא חשב כמותם. בתוך תוכו הוא ידע שהמכונה אמיתית, חיה נושמת ועובדת. "תקראו לזה 'תחושת בטן', 'שיגעון', או סתם 'חלום חסר פשר'", הוא נהג לספר למי שהסכים לשמוע, "אך אני בטוח שהמידע שקיבלתי הוא נבואה אמיתית".
"תוכיח לנו שאתה דובר אמת", המלגלגים היו מקשים עליו, "היכן הנבואה?".
"היא לא עלי", הוא היה נסוג לאחור במבוכה, מרכין את ראשו בשקט, "האיש מסר לי את הדף הזה", הוא שלף את המפה מכיסו, "ונתן לי כמה הוראות, לאחר מכן הוא נעלם ומעולם לא ראיתי אותו". בדרך כלל הסובבים את בן היו מתרחקים ממנו בשלב הזה והולכים אט אט לדרכם. הוא היה נד להם בראשו, מעט מרחם עליהם ובטוח שאף הם מרחמים עליו, הוא ידע שהיה להם מה להפסיד. לאחר מכן היה מנסה לפענח שוב את המפה, נאחז בכל תובנה או רמז שמצא. אך פרט אחד הוא שמר לעצמו ולא שיתף את עדת הסקרנים, הוא זכר היטב את המשך דבריו של הנביא, "זמנך קצוב, עתיד האנושות תלוי בך".
"נא להניח את האגודל במתקן ולבצע סריקת פנים", דרשה ממנו המכונה, זיכרונותיו התאדו והוא שב למציאות. הוא ציית להוראות, ועקב בסקרנות אחר אור הלייזר הירוק שסרק את עיניו באיטיות. לאחר הסריקה הוא הבחין בטיפות דם שיצאו מאצבעו. "סריקת הפנים וסוג הדם התבצעה בהצלחה", נשמע קול רובוטי מרמקול צדדי, לאחר מכן הופיעה הודעה אחת בלבד.
"האם אתה בטוח שברצונך לקרוא את הנבואה?".
"כן", בן הנה ללא היסוס, הוא לא עשה את הדרך לכאן לשווא, הוא לחץ על מקש ה'אישור', והמכשיר החל להשמיע קולות צפצוף ולרטוט. כעבור כמה שניות בן אחז בידיו דף חלק בצבע לבן, עליו נכתבה הנבואה שלו, "הכוח בידך לשנות את העולם בצורה משמעותית".
לכאורה משפט מוטיבציה נחמד, כזה שראוי לשלוח לחבר או לפרסם ברשת החברתית, אך בן חשד שיש דברים בגו. הוא לחץ על הכפתור בשנית, אך המכונה לא הגיבה. הוא לחץ שוב ושוב, הקיף את המכונה מכל צדדיה וניסה לאתר את מקור הבעיה, אך לא נמצאה כזו. המכונה הייתה מחוברת לחשמל, לא הייתה ניכרת בעיה כלשהי, וגם אם כן, בן היה מחונן ובקי בתורת החשמל, זה לא היה דבר שיעכב אותו.
הוא נזכר בדבריו של הנביא שפגש, הוא זכר את לבושו הייחודי ואת בגדיו השחורים, את צמיד הזהב שבלט על ידו, ואת דבריו הנחרצים, "זמנך קצוב, עתיד האנושות תלוי בך".
"מה עלי לעשות?", הוא שאל בקול והביט לצדדים. ההד שפגע בבניינים השוממים מסביבו החזיר לו את דבריו. המכונה הביטה בו בשתיקה, ניכר היה שהיא לא מעוניינת לעזור לו בביצוע המשימה. נאמנה לשמה, היא רק מספקת את הנבואות, אולם על מקבל הנבואה לבצע את אשר הוא רואה לנכון, לבדו.
הוא התיישב על שבר בטון גדול שנח למרגלות המכונה, נשען על פלטת הברזל הגדולה, והביט על הנוף. עשב פרא גדל בינות למרצפות השבורות, מי הביוב הסרוחים נקוו בשקעים בקרקע, ובאופן אירוני, ליד הדלת השבורה נתלה שלט – "אזור סטרילי, הכניסה למורשים בלבד!".
דרך הקיר השבור הוא הבחין בגבעה הסמוכה, דשא ירוק עד כיסה אותה, והרוח בידרה את הגבעולים הרבים אנה ואנה. השקט היה ממש רועש באוזניו. הוא לא היה רגיל לשקט כה עז. הוא הביט על האופק, על העיר שלו, ונזכר בחיים הסואנים. אמנם עירו דורגה ב'מדד טקרגוד השנתי' כעיר השקטה ביותר במחוז, אך צפירות כלי הרכב, התנועה הרבה, קול השאון מכיוון המרכז המסחרי, ולהבי המסוקים המטרטרים שנחתו בתחנת המוניות שמול הבית שלו בתדירות גבוהה, לא עזרו לו לקשר בין הדירוג של 'טקרגוד' לבין המצב בפועל. למרות זאת הוא השתדל ליהנות מהשלווה, ושמח על הזדמנויות לנקות את המחשבות הרבות שהציפו אותו.
בן הביט בדף הטרי שבידיו וקרא את הכתוב פעם אחר פעם. הוא בדק אותו מכל צדדיו, לא נכתב אף לא רמז קטן, ואף נביא קסום לא הופיע לעזור לו. הוא נזכר בפתגם שקרא פעם, "כדי להקים 'בזורקן' נדרשות חלקי 'דוקוצ'יי' קטנות". המסר היה ברור, גם אם הוא לא יוכל להיות 'נשיא פדרציית ארמן' וחצי ממדינות העולם יהיו בשליטתו, פעולות קטנות ומקומיות שיעשה גם יתרמו לעולם.
ייתכן וצדקו הספקנים, ומלבד משפט עידוד שהדפיסה המכונה, היה מסעו עד כאן לשווא. בן העדיף להתנחם בעובדה שהוא היה בסביבה טבעית ושקטה לכמה שעות, מעט הפוגה מלימודיו הרבים והחיים העמוסים שבעיר…
שנת 5209. אראדיס.
הוא מצא את עצמו צועד באזור הנטוש, שהיה נראה שנשאר בדיוק כפי שעזב אותו בפעם האחרונה. אולי החלודה קצת התפשטה למקומות נוספים, וכמה אבנים נוספות התפוררו, אך איש לא שב אל המעבדה המרוחקת ואל המכונה השוממה.
עד כה בן הספיק די הרבה בחייו. הוא התחיל להתנדב במרכזי נוער, ובמקומות שלא היו כאלו הוא פתח קבוצות קטנות, נשאר אחרי הלימודים כדי להוות אוזן קשבת לנערים בני גילו ופחות, לתמוך, לעזור במה שרק יכל, ולהשפיע עליהם לעזור לזולת.
הוא יזם פעילויות חברתיות, ארגן מתנדבים שיעזרו לאוכלוסייה המבוגרת והקשישה, ועוד ועוד. בן לא ביקש כבוד ומחיאות הכפיים, והוא זכה לקריאות שבח והערכה, אך יותר מכול הוא הרגיש ששליחות חייו הצטיירה מהדף שהמכונה הדפיסה עבורו.
כעבור כמה שנים הוא קיבל תעודת הוקרה ממנהל בית ספרו, כעבור עוד כמה שנים הוא קיבל תעודת הערכה בשילוב פרס כספי מראש העיר. "את הכסף אייעד לפרויקטים חשובים של עזרה לזולת ולסביבה", הוא אמר בטקס המיוחד שנערך לכבודו והשתתק בדרמטיות. הקהל הביט בו בצפייה, "די מתאים לו לומר כך", חשבו כמה מהם, המנחה הביט בו אף הוא דרוך, ממתין לשמוע את דבריו. "אני אשמח לפתוח עמותה שתאסוף כסף למשפחות ולאנשים נזקקים, שזקוקים לכסף הרבה יותר ממני". מחיאות הכפיים הגיעו, הוא ידע בליבו שהוא אכן ראוי לכל הערכה, אך הוא השתדל להסיט את מחשבותיו מכך. קל לו לשקוע בכבוד, בראיונות לתקשורת, בפרסום הרב שהוא קיבל, ובעיקר בקפיצה החדה מנער אלמוני מהפריפריה למסכים והבמות הנחשבות ב'פלוריסיה', אך כשיש מטרה מול העיניים לא רואים דבר בצדדים.
כעת הוא ניצב שוב מול המכונה ששינתה את חיו. הוא לא הוזמן, לא בהקיץ ואף לא בחלום. הוא הגיע מיוזמתו כדי להודות. למען האמת, התחושה הרגישה לו זרה וקצת תמוהה כשהוא נזכר שהוא מדבר למכונה. גוף ברזל כבד, דומם, שמגיב בהודעות טקסט עלומות וקצרות מודפסות על דף נייר לבן. אך הוא הניח למחשבות והתמקד בהווה. הוא עבר כברת דרך עד הלום, וכעת עליו לחשוב על עצמו מה הוא מתכנן לעשות בעתיד.
"פעלת רבות עד כה", המכונה קידמה את פניו במסר תמציתי לאחר שהפעיל אותה. "כן", הוא ענה והביט על המסך בשתיקה, "השתדלתי לנצל את זמני הקצוב", הוא הוסיף וקיווה שהרמז הקטן ששתל יפעל את פעולתו.
"אכן הזמן הולך וקצר", המכונה השיבה לשאלתו הסמויה באותיות לבנות וחסרות הבעה. הוא שאף אוויר והביט על השמיים המעוננים. הוא לא יודע אם מדובר בבשורות טובות או שמא…
"שוב לכאן מדי פעם", המכונה ציוותה עליו והוא הופתע מעט, "יהיה עליך להיזהר מעתה", הוסיפה המכונה במסתוריות, "השקט יעלם ברעש גובר".
בן עזב את המקום. הוא היטה אוזן בחשדנות לשקט התמידי ששרר באזור, וייחס לו חשיבות מיוחדת מבדרך כלל. בכיסו הוא הניח דף נוסף שהמכונה הדפיסה. כמה מטרים מפתח ביתו הוא עצר והחליט להביט בכתוב בו, "האסון יתחיל מטיפשות ובערות של תלמידי בית ספר". בן החוויר קלות, עד לא מזמן הוא היה תלמיד מן המניין ואף פעל לשיפור המצב הלימודי. הוא לא יכול להסתכן בכך שכל עמלו לאורך השנים ירד לטמיון.
כעת זהו הזמן לקום ולעשות מעשה.
שנת 5212. אראדיס.
"למה נכשלתי?", הוא שאל בתסכול את המכונה, עיניו הביטו בה בעצב, את כל כוחותיו הוא השקיע במילוי הוראותיה וצר היה לו עד מאוד לגלות שכל מאמציו היו לריק. "למה הטעית אותי?", הוא המשיך לשאול, דממה ענתה לו.
התכנית הלימודית שיזם הייתה אכן טובה ומתוכננת לפרטי פרטים, רק דבר אחד הוא לא לקח בחשבון… התלמידים עצמם.
בתחילה אכן הייתה היענות רבה. ילדים ממשפחות מועטות יכולת שמחו על השינוי המבורך שנוצר והחלו ללמוד במסגרת הלימודית החדשה, רמת הידע שלהם גדלה מיום ליום, והיה נראה שהעולם אכן נהיה טוב יותר. בן היה גאה בפועלו עד כה. אך אז, תלמידים רבים החלו להתלונן על העומס הלימודי שגדל וגדל, רמת ההתלהבות החלה לרדת, תלמידים רבים החלו לנשור מהמערכת וכיתות לימוד רבות החלו להיסגר.
"אני לא הטעיתי אותך", המכונה השיבה לו.
"אל תשקרי לי", הוא צעק בקול רם, הוא שמע את קולו מתגלגל בעמק וחוזר אליו עם ההד.
"אני לא משקרת", השיבה המכונה בטון מתכתי, "פשוט נתתי לך את מה שביקשת".
"אני לא הוריתי על שום דבר שיהפוך את הסביבה שלי למקום רע", בן זעם. הוא החל להרגיש את חום גופו עולה, הוא רקע ברגלו בעצבים.
"דווקא כן", המכונה השיבה, וכעבור כמה שניות הראתה על הצג תמונה. בן זיהה את עצמו עומד ליד המכונה ומכניס דף דרך אחד הפתחים. אך משהו בו היה שונה. חזותו נראתה בתמונה יותר מבוגרת, הוא לא זיהה את עצמו בוודאות.
"ממתי קיבלת את המסרים האלו?", הוא החליט לשאול בחשדנות.
"בעוד עשרים ושמונה שנה".
"לפני עשרים ושמונה שנים?", הוא תיקן אותה, והיטה את ראשו באינסטינקטיביות, מוודא שהוא שמע היטב.
"שלילי. בעוד עשרים ושמונה שנים, בשעה שתיים בצהריים, אתה מכניס את ההוראות הללו ומבקש ממני להציג אותם כעת".
בן חש שהעולם מסתחרר סביבו. הוא אחז במכונה וניער את ראשו לצדדים, נאבק בערפול החושים וההלם שתפס אותו, "למה שאני ארצה לעשות את זה?", הוא שאל לאט ונאבק על נשימתו.
במקום לענות תשובה, המכונה פלטה דף נוסף. "פשוט תציית", נכתב שם באותיות שחורות על דף לבן וחיוור.
הוא נשם נשימה עמוקה לפני שאמר, "אני רוצה להיפגש עם עצמי העתידי".
"זה בלתי אפשרי", המכונה מיהרה להשיב.
"אם ההוראות ניתנות מהעתיד, אני מאמין שזה אפשרי", בן תקף בזהירות.
"זה לא כל כך פשוט", המכונה הסתייגה, "זה יכול להיות גם מסוכן".
"אני לוקח על עצמי את הסיכון", בן השיב חדור מטרה. "אני רוצה להבין מהיכן מגיעים המסרים השליליים האלו".
"תבוא לכאן מחר באותה שעה. תשתדל שלא יראו אותך".
הוא ניצב שם. מעט הקדים. הרוח בידרה את העשבים בקלילות, קולות מרוחקים של להבי מסוקים נשמעו, אך לא היה זכר לאדם נוסף מלבדו. בן כמעט התייאש וגמר אומר ללכת, כשלפתע הוא שמע רחש. הוא מיהר להסתתר מאחורי אבן מתפוררת שבעבר הייתה עמוד תמיכה לבניין שחרב.
נשימתו נעתקה כשהוא הבחין בעצמו ניגש למכונה ומחדיר לתוכה דף נייר. מוחו החל להרהר בפרדוקסים השונים, "אם זהו אני העתידי, אני אמור לדעת שאני מסתתר מאחורי העמוד, כי בשבילי זהו העבר…". הוא ניער את ראשו וניסה להתעלם מהמחשבות, "אלא אם כן לא ידעתי שאני מסתתר כאן…", הוא מיקד את מבטו בדמותו הלבושה בחליפה הכחולה שבלטה ברקע הירקרק.
"מה אתה רוצה ממני?", הוא אמר בקול ונעמד במופגן מאחורי דמותו. הדמות לא התנגדה והסתובבה באיטיות כשחיוך מרוח על שפתיה.
"שלום בן", הוא שמע את עצמו אומר לעצמו.
"ש-שלום", בן השיב לעצמו מופתע.
"למה זה נראה לי שאתה מנסה להחריב את העולם?". השאלה הייתה אמורה להישאל בין כך ובין כך. בן שמח על האפשרות לשאול את הגרסה העתידית של עצמו את השאלה הזו, ישירות.
"להחריב את העולם?", גרסתו העתידית גיחכה, חיוך מר עלה על שפתיה, "אני מנסה להציל אותו, להציל אותך, להציל את העתיד שלך".
"למה אתה מתכוון?", בן נסוג צעד לאחור בבלבול.
"תראה", פיו נפתח ונותר פעור במשך כמה שניות כשהוא חשב מה לומר, "העבר שלי, שהוא העתיד שלך, לא כל כך זוהר כמו שאתה מדמיין אותו. להיפך, הוא רדוף קשיים, בעיות, וכל דבר שתנסה לעשות יסתבך ויגדל לממדים שלא שיערת לעצמך". בן האזין בשתיקה. "בסופו של דבר זוהי הבחירה שלך, של שנינו", הוא תיקן את עצמו, "אני לא הנבל שמנסה להרוס את העולם, אולי זה נכון, ומותר לך לחשוב מה שתרצה, אך אני דואג לעתיד שלך, אני רוצה שתהיה בגילי ותגיד 'אני חי את החלום. החיים שלי מאושרים'".
"והאם הסביבה שלי תהיה מאושרת ביחד איתי?", בן הקשה ובלע את רוקו.
"אני מתמקד בך," אמר בן העתידי והביט בעיניו, "וזו הייתה הטעות שלי. כל השנים האלה, השקעתי את כל כולי בסביבה – ביצירה, בארגון, בתפעול… אבל שכחתי דבר אחד – את עצמי. ומה איתך? מתי בפעם האחרונה הקדשת רגע לעצמך, לחשוב באמת מה אתה רוצה?".
בן שתק. הדברים היו נכונים. הוא אכן השקיע בשנים האחרונות את רוב מרצו בסביבה, מונע ומתודלק מהמטרה שקיבל, וכעת הוא גילה ממי הוא קיבל אותה.
"העולם שאתה חי בו", הוא פונה אל עצמו, "איזה סוג עולם זה?".
"למה אתה מתכוון?", הוא מתבלבל.
"האם הסביבה שלך יכולה להעיד על עצמה שהיא חיה חיים מאושרים? האם הסביבה שלך עדיין מראה אותות חיים, או שמתווספים קומות רבות לבנייני המגורים, כי האקלים שלכם כבר נהרס לגמרי?", המילים ניתזו מפיו, אך נתקלו בחומה אטומה.
"אם אומר לך שזה בדיוק מה שקורה, זה ירצה אותך?".
"לא. אבל זה יגרום לי לחשוב ברצינות על מה שאמרת לי עכשיו", ענה בן.
"אני מוכרח ללכת", הוא זז לאחור והביט בשעון שלו, "השער שלי עומד להיסגר ואני מוכרח לחזור לעתיד, לשליחות שלי".
"חכה רגע!" קרא בן ועצר אותו. "אתה מבין שאם אעשה כפי שאמרת, העבר שלך ישתנה? זה אומר שאתה… או בעצם אני… כבר לא נתקיים כגרסה הזו."
הוא חייך בתגובה. "כן, אני מודע לכך", הוא שאף אוויר לפני שהמשיך, "אך אני חושב שאם תפעל לפי ההוראות שלי, אתה תיצור גרסה קצת יותר טובה ממה שאני מנסה להיות היום, ואת הסיכון הזה אני מוכן לקחת".
בן הביט עליו בעיניים קרועות. הוא החליט לוותר על הניסיון לצבוט את עצמו, כי הוא ידע שהוא איננו חולם.
"קח", בן העתידי הושיט לו דף. "אין לי טעם לנסות להכניס אותו למכונה, עדיף לי שתקרא אותו ישירות".
"אז המכונה הזו לא מנבאת את העתיד?", הוא שאל בייאוש, מבין שהוא הולך שולל כל השנים.
"תלוי איך אתה מסתכל על זה", אמר בן העתידי וכעבור שנייה נעלם, ללא הבזק או נגינת כינורות אפית, אלא פשוט נעלם. חזר לזמנו העתידי והקודר.
בן הביט על הדף בשתיקה. הוא אפילו לא ניסה לקרוא מה שכתוב בו, הדברים עדיין הותירו עליו רושם עצום. הוא התיישב על האדמה והביט על העיר המרוחקת בקצה האופק. לרגע הוא יכל לשמוע את קול השאון וההמולה הולמים באוזניו כאילו הוא שם, אך היה זה פרי דמיונו בלבד.
ההחלטה הייתה קשה. "מצד אחד אני יכול לשפר את העתיד שלי, לגרום לעצמי העתידי להיות גאה על הדרך החדשה שבחרתי", הוא החל לדבר לעצמו, "ומצד שני, הדרך שלי עד כה הייתה משתלמת. המיזמים הוכיחו את עצמם", הוא שב להביט באופק, הרוח ליטפה את פניו בעדינות.
"ונניח ואכן העולם יהיה קודר, דיסטופי ומאיים, נניח", הוא עצר לשאוף אוויר, "עד כה שימחתי משפחות שלמות כשעזרתי להם, דאגתי לילדים רבים מבלי לחפש בעיות", הוא נזכר ברגעים השמחים וברגעי האושר שחווה והעניק לאחרים, "השמחה הזו איננה עתידית או נמצאת ביקום מקביל, אלא אני חוויתי וחווה אותה בעצמי, בעבר ובהווה.
האם עלי לוותר על כך ולזנוח הכל?".
הוא התרומם והחל לצעוד לכיוון העיר, צעד אחר צעד. הוא לא מיהר. את ההחלטה שלו הוא יצטרך להחליט, לטוב ולרע.
בדיוק אז, בעודו מתחיל ללכת, נשמעה קריאה עמומה מתוך ההריסות. דמות לא מזוהה אך אחת כזו שנראית לו מוכרת התקרבה, צליל צעדיה הדהד ברחבי המעבדה הנטושה.
"בן," הקול היה חלש אך חד וברור, "יש דברים שעליך לדעת לפני שתקבל החלטה".
הוא הסתובב, עיניו התרחבו בתדהמה כשהבחין באיש מבוגר עם צלקת על פניו – אותו הוא זיהה כגרסה נוספת של עצמו, הרבה יותר מבוגרת, עם מבט בעיניו ששידר כאב ותקווה גם יחד.
"לפני שתבחר, הרשה לי להראות לך את העתיד שאתה לא רואה כרגע," אמר האיש בחיוך מריר.
ואז האוויר סביבם החל לרעוד, והמציאות כפי שבן הכיר אותה התחילה להתפורר…