אף פעם לא הייתי נביא סטנדרטי, אם דבר כזה אפשרי בכלל.
לא היה שום דבר רגיל או צפוי באופן שבו הפכתי לנביא, לא בתקופת ההתנבאות שלי, ובוודאי שלא בתוכנה של נבואתי.
בחירת המקצוע, אם אפשר לקרוא לזה ככה, נעשתה כמעט באקראי. הייתי אבוד אחרי הצבא והטיול הגדול. דבורי הציעה לי לעשות את מבחן האישיות הזה באינטרנט שמחלק את הבריות לשישה עשר סוגים, וממליץ בהתאם על השמה מקצועית.
הסוג שיצא לי, קוראים לו פרוטגוניסט. הוא לא מצטיין בשום דבר, אלא רק מוציא מאחרים את הטוב שבהם. הנדב הנפלד של טיפוסי האישיות. לא קולע הרבה סלים בעצמו, אבל אחרים מככבים בזכותו.
שנאתי את זה, בעיקר בגלל שעמוק בפנים ידעתי כמה האבחנה הזו מדוייקת לגבי.
דבורי דווקא אהבה את האבחנה הזאת. לפני שראתה את התגובה שלי היא צחקה ואמרה, "יפה, חשבתי שזה חרטא השאלונים האלה", אבל אני נעלבתי ממנה. זה לא התאים לשאיפות שלי. מי חולם להיות נדב הנפלד? דמיינתי את עצמי יותר מין סוג של קווין מגי, או אולסי פרי, אם אתם זוכרים את השמות האלה.
לקחתי את המבחן שוב, בגרסאות אחרות, אבל תמיד קיבלתי את אותה תוצאה אומללה. תהיה מורה או מדריך ציווה המבחן. עובד סוציאלי, מישהו כתב בגאווה, אבל זה היה כמו אגרוף בבטן בשבילי.
מזל שבאינטרנט יש הרבה דעות, כי אחרי שחיפשתי עוד ועוד מידע על הטיפוס הזה, הפרוטגוניסט, מצאתי מישהו בטוויטר שאומר בצחוק שהמקצוע המתאים ביותר לפרוטגוניסט הוא נביא. אהבתי את זה. חשבתי שהיה לי מזל ליפול על הטוויט הזה. לא יכולתי לשער, בנקודת הזמן ההיא, אלו תוצאות הרות גורל יהיו לכך.
דבורי צחקה את הצחוק החמוד הזה שלה כשסיפרתי לה על ההתאמה שלי לתפקיד של נביא, אז לא הייתה לי אפשרות מעשית להגיד לה שאני מתכוון ברצינות.
מזמן לא היו כאן נביאים אמיתיים. אני לא מתכוון לכל מיני עתידנים חוכמולוגים מעמק הסיליקון שמדברים על AI ונקודות סינגולריות. אני מדבר על נביאים אמיתיים. אולד סקול, עם הזעם והחרון אף.
היה לי ברור שהצעד הראשון שלי הוא לבסס לעצמי קהילה של מאמינים. הרי נביא בלי מאמינים הוא כמו שמש שמשייטת לבד בחלל בלי כוכבי לכת שיהנו מחומה.
איך משיגים קהל מאמינים? למדתי על זה בשעות הארוכות מול המחשב, אחרי שדבורי הייתה נרדמת. זה נמשך חודשים ארוכים. קראתי בעיקר את התנ"ך שלנו, אבל הצצתי גם בקוראן ובברית החדשה. כל נביא הייתה לו את הזווית שלו, אבל היה להם גם הרבה במשותף. ממבט על נראה שהיה צריך מצד אחד להפחיד את הציבור ומהצד השני להציע גאולה.
כלומר הנשק שלי היה הטקסט. המילים שימשכו את האנשים אליי, ארוגות זו בזו בצורה מושלמת. את המילים הנכונות היה לי קשה למצוא לבדי, הרי המבחן של האישיות כבר אמר לי – אני לא ממש טוב בשום דבר. אז לקחתי את המילים של הנביאים מפעם, את המילים החזקות שלהם מהתנ"ך, ושיבצתי אותן בפוסטים שלי ברשת החברתית.
כל יום נשארתי ער עד מאוחר וקראתי בכתבי הקודש כדי לדוג מהם את המילים שיקרבו אליי את המאמינים. שיפתו אותם לתוך שדה הכבידה שלי.
דבורי אמרה לי בצחוק שזה בסדר להתקרב לדת והיא מוכנה אפילו ללבוש את החצאיות הארוכות, כל עוד גם אני מתחייב לשטריימל בימים החמים ביותר.
ליטפתי את הסנטר והרגשתי שהזיפים הקטנים שלי כבר הפכו לזקן סבוך,
"אני רק מתעניין במקורות שלנו, אל תדאגי, אני לא מתחרד או משהו בסגנון," הייתי אומר לה, והיא הייתה נותנת לי את החצי חיוך שלה, עם עיני הכוכבים שאהבתי, כמו אומרת, אין משהו שתעשה שיחמוק מהבנתי. בימים הראשונים האלו היא עוד שמרה על החיוך השברירי הזה שלה, ורק אחרי חודשיים או שלושה שמתי לב לעצב שנמזג לתוכו.
עבדתי קשה על שכנוע וקיבוץ של הקהל שלי. נאלצתי להתפטר מהעבודה בתחנת הדלק, ולדחות את המבחן הפסיכומטרי למועד לא ידוע.
דבורי התחננה להסברים. "אתה נעלם לי," היא הייתה אומרת, ואני רק תקעתי את הראש שלי עמוק יותר בתוך הספרים. העתיד שלי, ואולי של האנושות כולה, היה מונח על כף המאזניים.
רק בבוקר המר ההוא, כשהיא נעלמה לי, נזכרתי שעבר כבר חודש מאז שהפסיקה לחייך אליי. אפילו לא ניסיתי להבין מה קרה.
בינתיים המילים העתיקות שהשאלתי מכתבי הקודש התחילו לפעול את פעולתן על אנשי המאה העשרים ואחת. נדמה לי שהן עשו את זה לא פחות טוב מהאופן שבו הן פעלו על שבטי ישראל ויהודה בתקופת הברזל. לא חשפתי הרבה, אבל בהחלט הצלחתי לסקרן ולמשוך אליי עוקבים מהשוליים של הרשתות החברתיות. בלי דברי נבואה מפורשים, אלא רק רמיזות של נבואה. מילים חזקות עם כוח משיכה ופיתוי.
לא צברתי קהל מעריצים עצום, אבל בכל זאת אספתי מספיק אנשים בשביל למלא עד אפס מקום את המתנ"ס של באר יעקב.
עליתי לבמה הקטנה לבוש בשק יוטה קרוע, כפי שנהוג במצבים כאלה.
המנחה של הערב הייתה ראש מדור התרבות והפנאי של המועצה המקומית. היא טעתה בהגיית שם המשפחה שלי, אבל זה לא היה חשוב.
הכל היה מוכן כמו שצריך, אבל רק מול הקהל נזכרתי ששכחתי לחשוב על הנבואה עצמה. כלומר מה בעצם אני רוצה להטיף. מה המסר.
כבר כמה חודשים, גיריתי את הקהל שלי עם איומים בחורבן ותקוות לגאולה וכל זה בלי להכנס לפרטי הפרטים.
את דבורי זה לא היה מפתיע. היא אהבה לומר שנבואות זה עסק קשה, בעיקר לגבי העתיד.
כך מצאתי את עצמי, עבדקן, מול קהל של פנסיונרים בבאר יעקב, בלי שיש לי מה לומר להם.
בחרתי איזו נקודה ליד פתח האוורור שמעל הראשים שלהם ומיקדתי בה את מבטי. שתקתי כמעט דקה שלמה עד שלבסוף קראתי,
"האנושות!"
הרמתי את ידי לכיוון התקרה. הקול שלי הידהד בין כסאות הפלסטיק והמבטים הקמוטים,
"האנושות!" זעקתי שוב, "מה היא עושה כל הזמן?"
ניסיתי למשוך זמן מתוך תקווה לקבל רעיונות מהקהל.
"הם משתמשים בתוכניות מחשב בטלפונים שלהם," ענה לי אחד הקשישים,
"ולמה הם עושים את זה?" המשכתי בלי לדעת לאן,
"כי הם לא רוצים לעבוד. הם רק מחפשים לעשות כל מיני קונצ'ים בטלפונים שלהם," הזקן המשיך ועשה תנועה של זלזול בידו השמאלית,
"אבל למה הם מחפשים את הקונצ'ים האלה כל הזמן? מה יוצא להם מזה?" הייתי כסומא בעלטה, אבל הרגשתי שאני מתקרב,
"הם רוצים להתווכח באינטרנט עם אנשים אחרים שלא מסכימים איתם," אמרה לי קשישה משונה. היא עמדה ממש קרוב לבמה, איך לא ראיתי אותה קודם? פניה היו מקומטות לגמרי, אבל עיני התכלת שלה היו צעירות. המבט החודר שלה הקפיא לי את העצמות.
"הם חושבים שהם יעשו להם איזה קווצ' במוח וישנו את דעתם, למרות שזה אף פעם לא מצליח. אף אחד לא משנה שום דעה."
היא הייתה חכמה הזקנה הזאת. היא תיתן לי את הנבואה שלי, הבנתי.
שוב אני עושה את זה. שוב אני מוציא מאחרים את המיטב. קיבינימט. אף אחד לא צריך לדעת שאלו הם הרעיונות שלה.
"למה זה כל כך חשוב להם הדעה של אנשים באינטרנט שהם אף פעם לא יפגשו," שאלתי בהתלהבות. לא היה לי מושג מה התשובה, אבל מהצד היה נראה שאני מוליך אותה. מוביל ולא מובל. שיחקתי היטב את המשחק. מה עוד יכולתי לעשות,
"כי הם תיכף ימותו," היא אמרה בצער עמוק. הפנים שלה הרצינו והיא הנמיכה את הקול,
"לא שמעתי!" צעקתי והנפתי את ידי לעודד אותה. אבל באמת לא שמעתי.
"כי הם תיכף ימותו," היא אמרה שוב בצעקה מחרידה. הקול שלה רעד כמו קולו של נביא אמיתי. פחדתי ממנה.
"רוב הזמן היינו מתים ורוב הזמן נהיה מתים. רק הרעיונות והאידיאלים חשובים. רק הם נשארים מאחור. בגלל זה האנשים כל הזמן מתווכחים ורבים על דעות. הרעיונות משתמשים בנו כדי להפיץ את עצמם. לשכפל את עצמם כמו וירוסים במוחות שלנו. הם רבים ביניהם אלפי שנים, הם כל כך נצחיים ונשגבים ואנחנו כל כך זמניים. מסריחים את הכסאות האלה עם הביולוגיה המטונפת שלנו." הזקנה עצרה את שטף הדיבור וחזרה ללחוש,
"הם כולם כבר מתו. בעלי, אחיותיי, כל החברים שלי כבר מתו ואני כל כך מתגעגעת…"
קטעתי אותה. למרות הדמעה שזלגה על הלחי שלה קטעתי אותה בגסות ודהרתי קדימה.
"נכון! זו הנבואה שלי! בדיוק! הדתות, האמונות, קומוניזם, פאשיזם! הן מתחרות על המוחות שלנו. הן משתלטות עלינו כדי שנפיץ אותן. שולחות אותנו למות עבורן! הן נאבקות זו בזו ומשתמשות בנו כדי לתפוס לעצמן טריטוריה. הרעיונות האלו, הגדולים, הם הם השליטים האמיתיים של כדור הארץ, ואנחנו עבדיהם הנרצעים! לא עוד. חופש לבני האדם! הלאה הרעיונות הגדולים! לשבור את העריצות שלהם! אנשים צאו לחופשי!"
כשפקחתי את עיני, הזקנים עוד היו שם כמו קודם, מוטלים בכבדות על כסאות הפלסטיק. הזקנה שהצילה אותי הסתכלה עליי. הדמעה שלה כבר יבשה. היה רמז לזלזול במבט שלה. אני כמעט בטוח שהיא קלטה אותי. היא תפסה את התרמית, ומחאה כפיים בשקט מבלי להתיק את מבטה מעיני. לא משנה, היא תיכף תמות, חשבתי בהתנשאות איומה של הנעורים על הזקנה.
הקהל הצטרף אליה במחיאות כפיים רפות ואני ירדתי, מבולבל, מהבמה הקטנה.
לא ידעתי מה השלב הבא, אבל מכאן והלאה הדברים כבר התגלגלו מחוץ לשליטתי.
מתברר שראש מדור התרבות והפנאי דאגה לצלם את האירוע ולהעלות אותו לאתר של המועצה המקומית באר יעקב. כמה היפסטרים מתל אביב גילו את זה איכשהוא והפיצו את הסרטון ביניהם בקטע אירוני.
דבורי כנראה ראתה את הסרטון הזה והתקשרה אליי מתוך רחמים אחרי כמה חודשים שלא דיברנו. לשמוע את הניגון של הקול שלה זה היה … אני לא יכול לכתוב על זה. הצעתי לה להיפגש, אבל היא נשמעה מודאגת ורק ניסתה להבין אם אני מרגיש טוב. היא לא הסכימה לפגוש אותי למרות שלקראת סוף השיחה כבר ממש התחננתי בפניה. עד היום אני מתגעגע. בכל בוקר אני מדמיין אותה מצחצחת שיניים לידי. עברו כל כך הרבה שנים מאז. אני אפילו לא בטוח שהיא עדיין בחיים.
אחרי יומיים ההתלהבות של ההיפסטרים דעכה, אבל מתברר שהסרטון תורגם לשפת האורדו בידי איזה מטפל זר, ותפס תאוצה בפקיסטן ובצפון הודו.
ההמשך היה מהיר, עצרות מחאה מול כנסיות ומקדשים. אנשים שמשליכים תשמישי קדושה. הפגנות על הזכות שלנו לחופש מרעיונות נצלניים. האנושות הועלתה על נס. האנושות הגולמית. הטהורה. חופשיה מרעיונות דכאניים. תהיה אשר תהיה.
בחודשים הבאים פסקו רוב העימותים הצבאיים, והוצאות הביטחון צנחו. המשאבים העודפים הופנו לבריאות ולרווחה. וכיתתו חרבותיהם לאתים, מה שנקרא.
ונהיה שקט.
פעמוני הכנסייה דממו.
קריאת המואזין ותקיעת השופר הפכו לזיכרון ישן מחיים אחרים.
הייתי רק בתחילת שנות העשרים לחיי בזמן המאורעות האלו. אני יודע שזה לא הסיפור שאתם מכירים. סיפרו לכם משהו אחר, נשגב יותר. שיקרי. אתם חושבים שאני איזה איש גדול. גאון שחילץ את האנושות מהכלא של הרעיונות הדכאניים. ממרום שנותיי, ולקראת הסוף, יש בי דחף להוציא את האמת לאור. לספר לכם איך הדברים התגלגלו באמת. בלי הוד והדר, אלא כמו שדברים קורים בעולם האמיתי. במתנ"ס של באר יעקב עם מנה הגונה של מקריות ומזל.
ועם אובדן, שאין עליו נחמה.
ולגבי האנושות – יש לי עוד נבואה אחרונה. אני לא זוכר אם חשבתי עליה בעצמי או ששמעתי איזה פרשן מדבר על זה. האמת, זה לא כל כך חשוב.
באמת יש פחות מלחמות. הגרזן של הלהט האכזרי קהה. יש פחות מוות אבל יש גם פחות חיים.
כאילו מישהו הוציא לאנושות את התקע, והיא מונחת שם עכשיו על השיש כמו טוסטר שאין בו עוד שימוש. הילודה צנחה, אין מלחמות גדולות, אבל אין גם ספורט. בשם איזו מדינה או קבוצה שווה להזיע, הרי גם אלו הם רעיונות דכאניים.
האומנות דהויה עכשיו. יש לה פחות סבל לינוק ממנו. למרות שעדיין יש הרבה דיכאון. הרי כולם סובלים. גם אם הם גרים בבית יפה ובלי חרדה קיומית.
כמו כל הנביאים לפני, גם אני רוצה להאמין שלא יבואו נביאים אחרי. שאין צורך בנבואות נוספות כי נבואתי היא שלמה ומושלמת.
אבל ברור שהנביא הבא כבר מתחמם על הקווים. אני מרגיש את התנועה של הלוחות הטקטונים מתחת לאוקיינוס האנושי. את התסכול והמתח שמצטברים אצל הדור הצעיר, שמחפש משמעות לחייו. פורקן ליצריו האפלים. זה דור ששכח את שפיכות הדמים של פעם. שרוצה זהות ושנאה. אנחנו והם. כדרך הטבע. כרגיל.
דבורי הייתה דווקא צוחקת עכשיו ואומרת "שוב הפתיע אותנו הגשם, ודווקא בחורף".
הרעיונות הגדולים מחכים בצללים ומשחיזים את הטפרים הארוכים שלהם. הם מתגעגעים לאור השמש.
אני מרגיש את המרד מתקרב ומחכה לו בידיים חשופות.
לבד.