אזהרה: הסיפור הזה מתייחס למושגים רוחניים, הסופר לא מומחה בנושא הזה, ואין ללמוד ממנו שום קבלה
מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹאמֶר יְהוֹשֻעַ אֶל־כָּל־הָעָם, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים (הגדה של פסח)
אברם עמד מול הנהר.המים זרמו מהר כל כך שצבעם הכחול הפך לקצף לבן. אף בן אנוש לא עבר אותו מאז ימי המבול. אנשי חרן עבדו את הנהר כאל. באור כשדים הם אמרו שנמרוד הוא אל. אברם לא הבין. איך יכולים להיות שני אלים? למה אחד לא השמיד את השני? הסיבה היחידה ההגיונית היא שהיה אל שלישי שעוצר אותם מלהשמיד אחד את השני. אבל למה האל השלישי הזה לא השמיד את שניהם? אולי יש אל רביעי, אבל אז יש שוב את אותה הבעייה.
אברם הקשיב לנהר, לצלילים של המים הדוממים. ממממממ. זו כבר היתה שעת בין ערביים, ואביו חיכה לו .סנדלי העור שלו דרכו על האדמה כשהוא דילג ורקד בין ההרים ומעל הסלעים. החמה שמרה עליו, אבל תפקידה עוד מעט יעבור אל הלבנה. הוא אמר תפילה קטנה אל סין כדי שישמור על דרכו בלילה. "כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי רוֹקֵד כְּנֶגְדֵּךְ וְאֵינִי יָכוֹל לִנְגוֹעַ בָּךְ, כָּךְ לֹא יוּכְלוּ כָּל אוֹיְבַי לִנְגוֹעַ בִּי לְרָעָה."
החמה כבר שקעה והכוכבים יצאו אל מקומם כשאברם הספיק לחזור לחרן מטיולו. השומרים על החומות זיהו אותו ופתחו עבורו את השער. "ערב טוב, בן תרח," שומר אחד בירך את אברם עם השתחוות קלה.
"ערב טוב, אדוני השומר," הוא ענה עם השתחוות אל השומר.
"המלחמה תיגמר עוד מעט, וגיבורינו החיילים יחזרו עם האלים של הכנענים."
"איך אפשר לחטוף אל?" הוא שאל את השומר. "זה לא הגיוני. למה האל לא עוצר את החטיפה ?"
השומר היה שקט לרגע בחשיבה, ואז אמר, "שאל אביך ויגדך. זקניך, ויאמרו לך."
אברם המשיך בדרכו הביתה. הוא הביט בשמיים החשוכים, מלאים בכוכבים, והירח שמושל מעליהם. כל מסלוליהם קבועים, הוא חשב לעצמו, החרטומים אומרים שהם יוצאים בלילה במעגלים סובבים, ואז חוזרים אל מקומם ביום. ומה איתי? מה מסלולי? מה הוא גורלי? אנשי אור כשדים טענו שכוכב במזרח שבלע ארבעה כוכבים לארבע רוחות השמיים ביום הולדתי הוא סימן שיצא ממני מהפך. האם זה אני? קללה? אלו היו מחשבותיו של אברם שהוא הגיע לדלתו של בית אביו.
כאשר הוא נכנס, אברם הרגיש אווירה שונה. הוא מצא שם בחדר האוכל את כל משפחתו מסובים מסביב לשולחן ואביו בראשו.
"איחרת," תרח אבי אברם ואבי נחור אמר.
"סליחה אבי," הוא אמר עם השתחוות. "הייתי בקצה המדבר, בו שמש שולטת, ועברו הזמנים לפני." הוא עמד מול האח וחימם את ידיו. הוא הקשיב לרוח בחוץ נושאבת. אאאאאא. והוא גם שמע את האש בתוך האח שורקת. ששששש.
"כל ימי עבדתי עבודת קודש," אמר אביו, "אך לא מצאתי גוף טוב מבני אברם."
אברם ישב משמאל לאביו, ואחיו נחור ישב מצד ימין. נחור היה הבן הכי אהוב של אביהם. הוא קיבל את השם של סבא. לו כבר היה בן, בתואל, והוא הכין את הפסלים הכי יפים ומוצלחים. האלים ברכו את נחור כל יום, ואת אברם הם קיללו. אברם לא הבין את זה. זו לא הייתה אשמתו. הוא עבד קשה. הוא ניסה לעבוד את האלים בדרכו, אבל אף פעם הם לא ענו לתפילותיו וקורבנו. כל יום הוא היה יוצא לשדות מחוץ לעיר ובקצה המדבר וניסה להבין את העולם ולמה האלים לא הקשיבו לתפילתו.
כך התרחשה סעודת ערב עם משפחתו. כל אחד אכל את הארוחה שלו בשקט, ודבר לא יצא מפיו. אברם אכל את צלעות הבשר. הוא לא הבין איך זה היה פעם משהו חי, ועכשיו זה דומם. הוא המשיך לאכול בשקט. זה לא הפריע לו. השקט נתן לו לחשוב. מסביב לשולחן ישבו אמו של אברם ונחור, לוט, יסכה, מלכה, ובתואל. לוט, יסכה, ומלכה היו הילדים של הרן, אחיו הגדול של אברהם ונחור. הוא נפטר לפני כמה שנים באור כשדים. מלכה גם היתה אשת נחור, ואמו של בתואל.
אברם בסוף דיבר. "אבי," הוא אמר, "איך זה שאתה מכין אלים? אלא אם אתה זה שברא אותם, אז אתה יותר גדול מהם."
אביו, עם הזקן הקצר השחור שלו שהתחיל להפוך אפור, הביט בו. "חס ושלום. אנו לא," הוא ענה. "אנו מכינים את צורת האלים כדי לעזור לאנשים לעבוד אותם. שח את פיך מכפירה כזאת!" הוא התחיל להשתעל.
"אז אלו דברי החרטומים" אברם אמר. "אנו לוקחים את הפסלים שלהם כסמל והוכחה שהאלים שלנו יותר חזקים משלהם."
"זה לא הכל," אמו הגיבה. "האלים שלנו כועסים על הכנענים. הכהנים מספרים שצריכים להחריב את האלים שלהם."
"האם האלים שלנו במלחמה עם האלים שלהם?"
"האלים שלנו הם היחידים," אמר אביו. "מה שהכנענים עובדים זה שקר ואפל."
"אבל אולי הכנענים טוענים שהאלים שלהם אמיתיים ואנחנו אלה שטועים?"
"אולי," אמר אביו. "אבל הם עצמם טועים."
הם סיימו לדבר והמשיכו לאכול בשקט. לאברם היו עוד הרבה שאלות על הנושא, אבל היה מספיק חכם כדי לדעת לא לשאול אותם, פן אביו יכעס עליו שוב. כמעט כולם שנאו את השאלות הטפשיות שלו, חוץ מיסכה ולוט. אברם אכל את האוכל שלו בשקט, וחשב על מאיפה מזונו בא. הוא ידע שהבשר בה מבהמות, אבל מאיפה הם באו? היו להם אמהות, אבל מה איתן? כל דבר בא ממשהו לפניו. אברם נולד לאימו ואביו, לילה בא לפני היום, ויום לפני הלילה. וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם. כשהעננים ניהיו כבדים עם מים הגשם ירד, ומזה יש חיים. הנחלים התמלאו במים והביאו אותם לים הגדול, ומשם הם שבו לשמים. איפה ההתחלה של המעגל הזה? איפה הראשית של הכל? אברם לא ידע, וזה עיצבן אותו ללא סוף.
ויהי בחצי הלילה ואברם שכב על מיטתו, מנסה לישון, אבל הוא לא הצליח. הוא הביט בתקרה. התקרה היתה מוכרת לו, הוא ישן בחדר הזה כבר כמה שנים מאז שעברו לכאן מאור כשדים אחרי מותו של אחיו הרן.
הוא הרים את יד ימינו והביט בה נגד התקרה כרקע. הוא הסתכל על גב ידו, ואז הפך אותה כדי להסתכל על כף ידו. הוא ספר את אצבעותיו. אחד, שתיים, שלוש, ארבע, חמש. חמש אצבעות על כל יד ועל כל רגל. עשר אצבעות ידיים ועשר אצבעות רגליים. הוא לפת ושיחרר את ידו שוב ושוב. "עשר ספרות בלימה," הוא אמר בלחש כדי שאף אחד לא יתעורר. בלימה: בלי שום דבר. שאין להם שום תכונות פיזיות ושהם בל יתארים. "במספר עשר אצבעות." הוא הרים את היד השניה, כך שהוא יכל לראות את שני ידיו. "חמש כנגד חמש."
אברם בחן בהם וחקר אותם. הם היו עשר. עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה. אך אברם לא הבין אותם בחכמה, והוא לא היה חכם בבינה. אבל הוא ניסה לעמד דבר על בוריו.
מה החזיק את העולם מעל התהום? תלה ארץ על בלי מה? מי התקשר מעדנות כימה? הציע מזכרות בעתו? משהו הוביל את השמש והירח מעבר לשמיים. אברם יכל לתאר את מסלולם בזמנים. מספרים. אך הוא לא יכל לדעת איך ולמה זה קורה.
הוא הרים מצידו בובה עשויה מחומר. היא לא הייתה אל, רק סתם צלם של בן אדם הכין אותה כשהיה קטן. היה לבובה עשר אצבעות ידיים ועשר אצבעות רגליים. אך לא היה לה נפש. אברם לא ידע ליצור נפש. הוא החזיר את הבובה אל מקומה.
הוא קם ממיטתו והלך לכיוון החלון. עם זרועות ידיו מנוחות על האדן, הוא הביט דרכו. רוח מערב נשבה על פניו, ואברם הריח ריח ניחוח. מחוץ לחלון הוא ראה את שמי השמים, עם הירח והכוכבים בכל תפארתם. כל העולם היה ככה. אברם ניסה לתאר את זה.
בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה נברא העולם. בעצם זה אומר שעם עשרים ושניים אותיות היסוד ועשר ספירות בלימה אברם יכל לתאר את כל מה שהיה בעולם, ואפילו עולמות שונים. אברם זכר את הסיפורים על חנוך. איך הוא היה הראשון מבני אדם הנולדים על הארץ, אשר לימד את־הכתב, את־הדעת ואת החוכמה, ואיך הוא כתב את אותות השמים לסדר חודשיהם. עשר ספירות בלימה ועשרים ושתיים אותיות היסוד באו ממנו. אלו היו שלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה. אבל מאיפה הוא קיבל אותם? אברם שאל בתוך ליבו. ומי אמר את המילים הראשונות שבראו את העולם?
אברם שאל את אנשי חכמה מאור כשדים וחרן, וכל אחד ענה שהאלים הם אלו, והצביעו על הפסלים שלהם. הם דיברו על הכוכבים והמאורות, על כל הטבע, ועבדו את כולם כאלים, אבל תשבותם לא מצא חן בעיניו. מי ברא אותם? את החמה ואת הלבנה. את ענני הגשם ונחלי המים. אולי זה היה אלוהים העתיקים. ומי ברא אותם? הם נולדו כמו בני אדם לאלוהים אפילו יותר עתיקים. כך השרשרת תמשיך עד אין סוף. אברם הבין שאם משהו ברא את העולם, זה צריך להיות משהו בלי שום מושג של זמן. אם הזמן היה שולט בדמות הזאת, אז היה צריך להיות לדמות תחילה, ואברם היה מגיע לאותה בעייה. לא, זה צריך להיות יחיד, בלי חלקים, כך שזה לא יכול להשתנות. כן. לפני שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ויחיד.
"לא מזה נברא העולם," אברם אמר בקול שקט, וחזר למיטתו לישון.
באותו לילה, בעוד קורי שינה וסתם לכלוך עוטפים את פניו, אברם חלם חלום, ובא הוא מצא את עצמו ליד הנהר. השמים היו ריקים, בלי שבע המאורות ובלי שתיים עשרה המזלות. רוח חזקה נשבה מהצפון. והנה סערת אש ובתוכה קול שאמר "די."
מפני קול הרעם, ואת החום ואת האור אברם הסתיר את פניו מפני שלא יכל להסתכל.
"ברוך אתה אברם, אשר בחנת בי וידעת אותי."
אברם פנה שמאלה וראה את אור כשדים עולה באש.
"אשר ידעו כוחי ומרדו בי," הסביר הקול.
אברם הסתובב והרחיק את עצמו מחורבן העיר. הוא המשיך צפונה. הוא הלך בבגדי השינה שלו בלי שום הרגשה של הזמן שעבר. הוא המשיך ככה עד שהגיע לחומות של עיר. הן היו מכורות לו. אברם צמצם את עיניו עד שהוא בסוף זיהה אותן. אלו היו החומות שהיו מסביב חרן.
"הם עוד ידעו כוחי," אמר הקול ברעם כך שהחומות רעדו. "לא יהיה פסל או תמונה בעיר, וכל נפש יהיה עשוי ויוצר."
הכל השתנה, ואברם מצא את עצמו עומד באמצע מעגל של שתיים עשרה פסלים. אף אחד מהם לא זז, אפילו שהיו אלים. אברם הלך בעיגול ובחן אותם, אך הם לא הבחינו בו.
ואז, אחד מהפסלים מצמץ את עיניו, ואחרי זה אחת הזיזה את ידה. כל שתיים עשרה האלים התחילו לזוז ולהתקרב לאברם. הם התקרבו לאט לאט, עד שהיו עליו.
ובא הבוקר, ואברם התעורר לצעקות מחוץ לבית אביו. הוא קם מהמיטה ושטף את פניו, ידיו, ורגליו. הוא פשט את בגדי השינה שלו ולבש את בגדי היום שלו. ממבטו דרך החלון זה היה נראה יום בהיר וחם, בלי שום ענני גשם בשמים. נחור בטח כבר היה בחנות, יוצר ומוכר פסלים של אלים. אברם לא הבין למה אנשים קנו ממנו ומאביו.
בסוף הצעקות התגברו ואברם החליט לבדוק מי ולמה צועקים. אביו עמד בפתח הבית מול אספסוף כועס.
"תרח, הבאת לעיר הזאת קללה," אחד מהאנשים מהקבוצה אמר.
"כבר חודשים לא היה לנו גשם," אמר אחר. חקלאי, הוסיף, "האדמה צועקת בשביל מים."
שם איתם עמד חייל פצוע, שחזר מהקרב. "הכנענים חיסלו אותנו. הם השמידו אותנו."
"אנשי אור כשדים היו חכמים לכרת את משפחתך ואת הבן הכופר שלך. הם ראו את הסימנים בשמים ביום הולדתו."
"תן לנו אותו, ונשלח אותו לפני סין. נקריב אותו לאלים והקללה שלו על העיר תגמר. תעשה את זאת וניתן לך את כל הזהב, הכסף, והנחושת שנמצא בחרן."
תרח הראה לאנשים את כפות הידיים הפתוחות שלו. "אתם מבקשים ממני לשחוט את בני כקורבן? לשלח אותו מביתי? אחרי מה שקרה לבני הרן באור כשדים."
"יש לך את נחור," אחד ענה. "אתה פעם אמרת שהוא יקבל את כל מה שיש לך."
"אבל עדיין הוא בני."
"הוא כופר. הוא לא מאמין באלים."
"הוא רק לא מבין."
"יש לך עד מחר בבוקר, או שנבוא בעצמינו וניקח אותו להקריב לאלים."
אנשי חרן נפרדו מתרח, והשאירו אותו שם בפתח ביתו. אברם כפוף בהתחבאו ושמע את כל הדברים שאמרו לאביו. האם זו האמת? האם הוא באמת היה קללה שהביאה את זעם האלים לעיר? בעיני אנשי העיר הוא היה כופר. הם דיברו על השמים עם המאורות, ההרים עם הנחלים, וגוף האדם עם אבריו, אך לא הבינו שום דבר חוץ מזה. הם לא היו טיפשים, הם הבינו את העונות ואת העתים. המסלולים של כל המאורות בשמיים, כולל הכוכבים. אז למה הם עבדו פסלים ותמונות. מעשי ידי אדם.
והנה הוא מתקרב למותו בבוקר למחרת, והוא לא יהיה קיים יותר. אברם לא ידע מה לעשות, הוא רק הלך בתוך הבית, בלי כיוון. הכול הסתובב בסחרחורת, ואברם נד מצד לצד כשהוא הלך. הוא עצר והביט בפסל ליד הכיור. אחד ממאות האלים. זה לא היה יצירת נפש, סתם עבודת אבן של אביו. כל האלים היו ככה. פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחון, ידיהם ולא ימישון, רגליהם ולא יהלכו, לא יהגו בגרונם. כמוהם יהיו עשיהם כל אשר בטח בהם. איפה היו האלים כשאחיו הרן נפטר? שאברם בכה וצעק אל השמיים, ואל כל הפסלים והתמונות. אך לא קיבל שום תשובה.
ככה היה העולם. בלי טוב ורע. בלי טמא או טהור. אנשים חשבו שבני אדם היו במרכז העולם. שהכל מסתובב סביבם. אבל אם כן, אז למה לרשע טוב, ולצדיק רע.
אברם חזר לחדרו. שכב על גבו, וחשב וחקר. היו סודות נסתרים בעולם. אף אחד חוץ ממנו לא ראה את הרמזים לסודות. אז לא היה לו עם מי ללמוד עליהם. הסודות הנסתרים היו כמו פרות בפרדס. היכל המלך. אבל מי היה המלך? מי הוא זה מלך הכבוד? אברם חשב על אור האין סוף בבריאת העולם. האור שהיה מצומצם. זה לא היה המלך. אם כן זה כמו לומר שהחמה בראה את העולם. אף מילה לא יכולה לתאר את המלך. עשרים ושתיים האותיות ועשר הספירות לא יכלו לשרטט אותו. אפילו המילים האלו לא היו מספיקות.
זה היה מאמץ חסר ערך לנסות לדעת מי או מה ברא את העולם. אבל איך נברא העולם? היה מובן לאברם שהעולם נברא עם מילים. כי כשמדברים נבראים עולמות. כל מילה ומילה היתה עולם מפני עצמו.
הנה זה היה הסבר אמיתי, בעניין מה שלא יכול להיות ספק לגביו. זה מאשר: הלמעלה מהלמטה, והלמטה מהלמעלה–עבודת הנס של האחד. הדברים היו מחומר הראשוני הזה באמצעות מעשה יחיד. כמה נפלאה עבודה זו! זהו העיקר של העולם וזה המקיים אותו. לפני השמש והירח, שהרוח ריחפה על פני המים, והארץ היתה תהו ובהו. אבי הקמעות ומפרדס שכוחותיו מושלמים ושהאורות שלו מאומתים אש שחורה על גבי אש לבנה שהופכת למילים. כה נברא העולם.
אבל איזה מילים? באיזה אות זה התחיל? בשלושים ושתים נתיבות נברא העולם, אבל איזה נתיב היה ראשון? אברם ניסה, אבל לא היה לא שום מושג.
הוא שוב חשב על אנשי חרן. על איך הם הולכים להרוג אותו בבוקר הבא. הוא לא יכל להישאר כאן, אפילו אם אביו לא יתן אותו לאנשים. הוא צריך לברוח מהבית. לעזוב את חרן.
אבל האם זה אומר שהוא הפסיד? האם זה אומר שהוא פחדן? למה שהוא יברח מפני האמת? למה לא לעמוד נגד עובדי העבודה הזרה הזאת? זה מה שזה היה, עבודה זרה. ממש זרה.
ויהי בחצי הלילה, והנה כל חרן ישנו. כל הבית היה שקט. והנה אברם, יוצא מהעיר, סוחב שק על גביו. הוא טיפס על החומות, ועבר אותן בלי שהשומרים יראו אותו. לא היה לו מזון בשק שלו. גם לא היה כד של מים או יין. בשק היה משהו בלי שום ערך בשבילו, אבל בעל ערך בלי גבול לאנשי חרן.
היה לילה יבש וקר. זה היה מולד הלבנה, אז אברם יכל לראות את כל הכוכבים בשמים בגלל החשכה הזאת. הנה הוא ראה את הדגים, ואת הטלה, ואת השור, ואת התאומים, ואת הסרטן, ואת האריה. חצי מהמזלות. הוא גם יכל לראות את שבתאי וצדק. שתיים מתוך שבע. הוא לא ידע איזו סגולה זאת היתה, ומה היא אמרה לגבי גורלו.
מה היה היעוד שלו? אברם לא ידע. אבל הוא חקר ולמד כדי לנסות להבין את זה, ובסוף לא הצליח. ועכשיו אנשי חרן רצו להרוג אותו, אז הוא היה צריך לעזוב את משפחתו. את לוט ואת יסכה. הוא חשב לעצמו מה הם יחשבו כשישמעו שהוא ברח, וילמדו מה הוא עשה.
הוא הסתכל על האדמה. "צר לי מאוד," הוא אמר. "הנני אדם הארץ אשר בא מעפר האדמה."
"אינך אדם הארץ," קול נקבה הושיבה, "אלא איש שמים."
אברם הסתובב, והנה עמדה יסכה, בת אחיו.
"לאן אתה הולך, אברם בן תרח?"
"המקום שלי לא כאן. אנשי חרן רוצים להרוג אותי. הנה אני נהיה גר וזר. עובר ממקום למקום, שכן אבל לא מתיישב, עד שאשוב לעפר האדמה."
הוא המשיך ללכת, אך יסכה עקבה אחריו. הוא פנה אליה שוב והביט בה. היא הייתה ממש יפה עם השיער החום והארוך שלה, והעיניים הבורקות שלה. אברם זכר שהוא היה אמור להתחתן איתה מתישהו בעתיד הקרוב. עכשיו זה אף פעם לא יקרה. הוא נאנח. "בסדר. את יכולה ללכת איתי."
יסכה חייכה והלכה לצידו.
אחרי שעה של שקט, יסכה התחילה לדבר. "בא נשב ונדבר," היא הציעה. "ננוח כמו שפעם."
אברם הסכים, והניח את השק שלו על האדמה. "צער לך וצער לי, על כך מעידות העיניים," הוא אמר כשהוא הבין כמה היא בטח עייפה. אולי הם הלכו קצת יותר מידי זמן בלי הפסקה.
"נשב, נשוחח, על דא ועל הא."
"כמו מה?" היא שאלה.
"על אבינו אדם," הוא הציע לה, והיא הנהנה את ראשה.
אברם חשב לרגע. הוא נזכר בכל הסיפורים שהוא שמע על אדם הראשון, אך הבין שהם לא היו אמת. אז הוא בסוף התחיל במה שהוא ידע בחכמה ובבינה. "כל בני אנוש באים מאדם, שנברא זכר ונקבה."
"בריאה בפני עצמה?"
"לא בדיוק. הם אדם הקדמון. הם לפני הכל," הוא הסביר. "את לא באה מהם כמו שאת באה מאביך, והוא מסביך, וכו. אלה שכל בני אנוש נולדו בצלמיהם."
"אז האם הם עדיין בחיים?"
"כן. הם כל קהילת עמי הארץ. שיש ברית בין אנשים ושלום, כך הם בריאים. אך כשאנשים גוזלים ורוצחים אחד את השני, האדם הקדמון מרגישים את זה כמחלות."
"אם כל בן אנוש הם חלק שלהם, אז הם יחיד."
"נכון." הוא הניד בראשו.
"אך זה לא בודד, להיות היחיד?"
"לא. כי הם עשויים מהקהילה. בני אנוש הם בודדים. אנחנו מנסים כל הזמן להתחבר אחד עם השני, אך כל הזמן לא מצליחים."
הם נשארו בשקט, עד שיסכה הציע רעיון. "אולי הם לא בודדים כי יש להם את בוראם."
אברם חשב על זה לרגע. "זה הגיוני."
"וגם ככה, אולי אנחנו אף פעם לא לבד כי יש לנו את הבורא."
"יחיד?" הוא שאל.
"כן. יחיד." היא ענתה.
הרעיון שיש רק אל אחד הוא משהו שאברם מצא מושך. זה עבד עם מערכת הפילוסופיה וכל הדיונים שלו. אל יחיד. אין סוף. בלי דמות או גוף. אברם ידע כבר שהאלים שאנשים עבדו לא היו אמיתיים, אבל עכשיו הוא התחיל להבין מה יש במקומם.
"האם אתה מאמין בבורא עולם?"
"כל בן אדם צריך אמונה," יסכה התווכחה. "איך תדע שעלות השחר יגיע, שלא תמות באמצע שינה, שהעולם עדיין קיים כשאתה עוצם את העיניים?"
שוב היתה דממה. אז קמו והמשיכו ללכת לכיוון הנהר. אברם שם את השק מעל כתפיו.
"מה יש בשק?"
"את באמת רוצה לדעת?"
"כן. אני יודעת שזה לא שתיה או מזון, כי לא הוצאת כלום כשעצרנו לנוח."
אברם הניח את השק על האדמה ושיחרר את הקשר. יסכה התקרבה והביטה אל תוך השק בתדהמה גדולה. בשק היו פסלים ותמונות, האלים של אנשי חרן. היא פנתה אליו. "גנבת אותם."
"שחררתי אותם."
"אבל הם סתם דוממים."
"לא את הפסלים. שחררתי את אנשי חרן מהאלים הלא אמיתיים שלהם," הוא הסביר.
הוא הוציא פטיש מהשק. "הנה. רציתי לחכות קצת, אבל אנחנו יכולים כבר לעשות את זה כאן ועכשיו."
יסכה חייכה חיוך אדיר.
אברם הוציא את הפסלים ושם אותם על האדמה בשורה, כך שעמדו כמו חיילים. שהוא סיים, הוא פנה אל יסכה והציע לה את הפטיש עם קידה קטנה.
"תודה," היא אמרה שהיא לקחה את הפטיש מידו. היא עמדה מול הפסל הראשון והניפה את הפטיש אליו. הפסל נשבר לכמה חתיכות אבן. היא עשתה את זה עם עוד כמה פסלים ואז נתנה הזדמנות לאברם.
זה הפתיע את אברם כמה כיף זה היה לשבור דברים. הוא הוציא את כל הכעס שלו על אביו, על אנשי חרן ועל הפסלים כשהוא שבר אותם. הוא לקח שני אבנים מאחד הפסלים והשתמש בהם כדי לעשות ניצוצות שהתחילו שריפה של התמונות העשויות מעץ. אברם ויסכה הביטו במדורה הבוערת.
כשסיימו, התחיל לרדת גשם. אחרי חודשים של בצורת שערי השמים נפתחו עם המעשה הזה, זה היה בזכות מה שהם עשו. אברם הבין שיסכה צדקה לגבי בורא העולם ופנה אל השמים וקרא. "ברוך אתה בורא עולם אשר לא עזבת חסד ממנו." אז הוא פנה אל יסכה. "וברוכה את יסכה, נסיכת מעל בני אנוש, ומשררת על כל אדם, אשר שסכית ברוח הקודש, והכל סוכין ביפיך."
יסכה חייכה אליו ופניה הסמיקו.
אך עדיין היה משהו שהטריד את אברם. הוא הבין שיש רק אל אחד, ושהוא ברא את העולם, אבל הוא הרגיש שהוא פספס משהו חשוב. הוא הביט ברוח, במים, ובאש, ואז זה בא אליו. והוא צחק בקול רם אל השמים.
"בירר שלוש אותיות," הוא הכריז, "מן פשוטות בסוד שלש אמות, אל"ף, מ"ם, שי"ן, וקבעם בשמו הגדול, וחתם בהם ששה קצוות. המליך אות אל"ף ברוח, וקשר לו כתר. המליך אות מ"ם במים, וקשר לו כתר. המליך אות שי"ן באש, וקשר לו כתר. שלוש אמות בנפש, זכר ונקבה, זה אדם הקדמון."
הוא כיוון את אצבעו על ראשו. "הראש הברא מאש." הוא הניח את היד על בטנו. "הבטן ברא ממים." הוא הניח את ידו נגד מסעפו. "וגויה מרוח מכריע בינתים."
מכל מילה היתה עולם מפני עצמו, וככה גם מאותיות נבראו בני אדם עם כל האיברים ונוצרו נפשותם.
אברם התכופף והתחיל לאסוף את חתיכות האבנים של הפסלים וגם את החמר מהאדמה. היו עשרים ושתים אותיות יסוד. כמה מילים היה יכול לבנות מהם? כמה אפשריות היו של שתי אותיות בלי עדיפות לסדר ולא אותה אות פעמיים? בשביל אות הראשונה היו עשרים ושתיים אפשריות, ובגלל שלא אותה אות חוזרת פעמיים לאות השנייה היו עשרים ואחד אפשרויות. אברם הכפיל אותם וקיבל ארבע מאות שישים ושניים. אך הסדר לא היה חשוב, אז חילק את המספר בשתיים.
"עשרים ושתים אותיות יסוד: קבען בגלגל כמין חומה במאתיים שלושים ואחד שערים. וחוזר הגלגל פנים ואחור. וסימן לדבר אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה בנגע."
מהחמר והאבנים אברם הכין צורה של גוף אדם בגודל של אדם. אז הוא קרא ליסכה והזמין אותה להצטרף אליו. "בואי שבי לידי ואסביר לך מה אני עושה ותוכלי לעזור לי."
יסכה התקרבה וישבה לצידו.
"אנחנו הולכים ליצור ולעשות נפש," הוא הסביר. "כיצד? נצרפן, נשקלן, ונמירן, אל"ף עם כולם וכולם עם אל"ף, בי"ת עם כולם וכולם עם בי"ת. וחוזרת חלילה ונמצאות במאתיים שלושים ואחד שערים. ונמצא כל היצור וכל הדבור יוצא משם אחד."
ככה עבר הלילה בשבילים.
ובא הבוקר, וכשאנשי חרן קמו עדיין היו מנומנמים, הם באו להשתחוות לאלים שלהם. אבל במקום שהם היו לא נשארו פסלים, וסיפר להם את הכל בהיגיון.
בזעם הם באו לבית תרח כמו שתכננו, אך היום הם כעסו אפילו יותר מאתמול. הכוהן הראשי לסין עמד מקדימה וצעק, "תרח, תן לנו את בינך אברם, כך שיחזיר לנו את אלוהינו ונעביר כקורבן."
תרח יצא מביתו וקרא אל הקהל. "אנשי חרן, תשמעו את קולי, ותקשיבו לדברי. ויהיה בלילה שאברם ברח מחרן, וגם הנכדה שלי, יסכה, איתו. והרי הוא גם לקח את כל הפסלים והתמונות בביתי. ומה יש לי לעשות? אין לי משהו לתת לכם. גם לי הוא עשה רע."
דממה נפלה על הקהל, כי הבינו שהרוע הכי גדול נעשה לתרח. אנשי חרן לא ידעו מה לעשות בלי הפסלים והתמונות שלהם, ובנתיים הכוהנים תיכננו לאסוף תרומות מהאנשים בשביל פסלים חדשים, אך התכוונו לשמור הרבה מהכסף וזהב בשביל עצמם.
פתאום היתה תקיעת שופר וחצוצרות, סימן משומרי החומות שצבא מתקרב. כולם לקחו את חרבותיהם ומיהרו לשער כדי לראות את הצבא ולהגן על העיר שלהם. כשהגיעו מחוץ לשער, כמעט התעלפו מהמראה. זה לא היה סתם צבא כנעני זה היה צבא של כמעט חמש מאות חיילי רגל, ואנשי חרן לא היו אפילו מאה. כשהצבא התקרב, ראו שתי דמויות הולכת לפני החיילים. זכר ונקבה. כשהתקרבו יותר, אנשי חרן זיהו אותם. "זה אברם ויסכה," אחד הכריז.
ואז שהביטו בחיילים, פחד גדול נפל עליהם. אלו לא היו חיילי אנוש. הם היו עשויים מחמר, וגם ראו בהם אבנים שהם זיהו כחלקים של האלים שלהם.
אברם ויסכה עצרו ועמדו מול אנשי חרן עם הצבא שלהם מאחוריהם. ואברם קרא בקול רם, "כה אמר הקדוש ברוך הוא, בורא עולם, אל עליון: לא יהיה לכם אלהים אחרים על פני. לא תעשו לכם פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחוו להם ולא תעבדום כי אנכי ה' אלהיכם אל קנא פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי, ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותי."
אף בן אדם לא אמר מילה, כי הבינו שאברם צדק, וזו היתה האמת.
אברם פנה אל יסכה, וחייך אליה. הם הצליחו ביצירת נפש. בפעם הראשונה בחייו מצא את יעודו, וזה איתה. שניהם ביחד ישנו את העולם.
כשבא אברהם אבינו עליו השלום הביט, וראה, והבין, וחקר, וחקק, וחצב, ועלתה בידו הבריאה, שנאמר: ואת הנפש אשר עשו בחרן. מיד נגלה עליו אדון הכל יתברך שמו לעד והושיבו בחיקו, ונשקו על ראשו, וקראו אברהם אוהבי, וכרת ברית לו ולזרעו עד עולם, שנאמר: והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. וכרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו, והוא ברית הלשון, ובין עשר אצבעות רגליו, והוא ברית המילה. וקשר עשרים ושתים אותיות התורה בלשונו, וגילה לו את סודו, משכן במים, דלקן באש, רעשן ברוח, בערן בשבעה, נהגן בשנים עשר מזלות (ספר יצירה ו:ז)