”תזהרו מחונקי הכמרים“, הזהירה אותנו בדולח שישבה מולי במסעדה. ”עושים אותם ממש בשביל לחנוק אנשים ואף אחד לא מבין את זה. הם אפילו כותבים את זה בשם של המנה!“
”את כומר במקרה?“ התעניינתי.
”לא, למה?“ תהתה היא.
”רק רציתי לוודא“, השבתי בקול הכי תמים שלי.
”פומודורו על מצע שערות בצק איטלקי בתוספת עלי בזיל“, ציטטה הדר את התפריט. ”מה זה אומר בכלל? אני חושבת שאם מכונה לא יכולה להבין את זה, בני אדם גם לא יכולים. ואת זה אף אחד לא יכול להבין“.
”מכונות מבינות שפה פחות מבני אדם“, העירה פלג בקול שקט.
”צריך להיות חוק שבתפריטים תמיד כותבים בשפת בני אדם“, המשיכה הדר.
”אני חושבת שאני אלך על הפסטה ברוטב ערמונים, מה איתכן?“ סיכמה בדולח את התפריט.
”אלה לא חונקי הכמרים?“ ניסיתי להבין.
”אני לא כומר!“ היא הטיחה בי.
הפסקתי לנסות.
”איך אומרים: כּומֶרֶת? כְּמָרָה? כּוֹמֵרָה?“ היא המשיכה.
”כּומְרָה“, ענתה לה פלג.
בדולח הסתכלה לה ישר בעיניים והמשיכה: ”יש מילים שכאילו אין להן נקבה, נכון? זה כאילו הן הגיעו אלינו מבחוץ – מתבונה על אנושית שאין לה צורך להבדיל בין זכר לנקבה“.
”האמת שזה מאוד נוח להבדיל בין זכר לנקבה כשצריך להסביר למחשבים דברים על בני אדם. מחשבים הם כאלה סתומים“, הוסיפה הדר.
”בואו נזמין כבר“, התחננתי.
לפעמים אני שואלת את עצמי למה אני לא מחליפה חברות.
*****
האוכל הגיע כמצופה – הרבה זמן אחר־כך. באמצע השולחן הניח המלצר צלחת פשוטה ועליה ארבע עוגיות מזל. בדולח כמעט זינקה על העוגיות כדי להשיג אחת.
”את לא רוצה לשמור אותה לאחרי האוכל?“ שאלה אותה הדר. ”זה יכול לחסוך לנו קנייה של קינוח“.
”מה פתאום?!“ הזדעזעה בדולח. ”חייבים לקרוא את העתיד לפני ביצוע הפעולה“, היא הדגישה את המילה ’לפני‘. ”מה אם יהיה כתוב שם שאני הולכת להיחנק מהאוכל? אני צריכה לדעת דברים כאלה“.
”למה? מה תעשי אם זה מה שיהיה כתוב?“ הקשיתי.
”אני אבקש מכן לעשות לי היימליך, כמובן“, היא השיבה.
”לא תמנעי מלאכול?“ המשכתי.
”מה פתאום“, היא צחקה עליי כאילו הייתי ילדה קטנה. ”אי־אפשר לברוח מהעתיד. אם אני אמורה להיחנק מהאוכל, אני איחנק מהאוכל“.
לי זה נשמע שהיא מתכננת לחנוק את עצמה בעזרת האוכל אם יהיה בכך צורך רק כדי להגשים את רצון העוגייה.
”נו, אז מה כתוב לך?“ שאלה הדר.
”תצטרכי לחלוק את האוכל שלך עם אחרים“, הקריאה בדולח. ”שזה מצחיק כי אני תמיד חולקת את האוכל שלי“, אמרה ולא הציעה לנו לטעום מחונקי הכמרים ברוטב ערמונים.
הדר ופלג הלכו בעקבות בדולח ולקחו לעצמן עוגיות גם כן. הדר שלפה את הפתק שלה והתחילה להקריא בזמן שפלג התקשתה במציאת הפתק בעוגייה שלה.
”אם יבקשו יפה, את תתני טיפ גדול“, הקריאה הדר המבולבלת.
”וואו!“ קראה בדולח. ”זה כל כך עמוק!“
”כן?“ קיוותה הדר.
”בטח! זה גם מופיע כתנאי כך שזה פותח הרבה מאוד אפשרויות לעתיד. מעניין מה הם יבקשו. ומי הם אלה שיבקשו בכלל? ואיזה גודל של טיפ תתני להם?“ התפרץ מבדולח שטף של תמיהות ”עמוקות“.
”או“, הצעתי, ”או שהמסעדה דואגת שנשאיר להם טיפ ושנחלוק בינינו את האוכל כדי שנרצה לטעום יותר דברים ולחזור לכאן שוב. זה הכול עניין של רווח עסקי“.
”אני קיבלתי אבן“, אמרה פלג בהרהור כשהסתכלה על אבן חומה חסרת ייחוד.
”מה איתך?“ שאלה אותי הדר. אולי היא קיוותה שגם שלי יהיה חסר משמעות לחיים כדי שהיא תרגיש טוב יותר עם שלה.
”אני אשאיר את שלי לסוף“, הצהרתי. ”את יכולה לקבל את הפתק אם את רוצה“, פניתי לפלג.
”לא, לא, לא!“ הזדעזעה שוב בדולח ואני רק רציתי לסיים את סוגיית העוגיות האלה לפני שהאוכל יהיה קר או שהמים מהכוס שלי יעופו בטעות לכיוון הפנים של בדולח. ”אי־אפשר להעביר את העתיד למישהו אחר. העתיד שלך הוא שלך ושלך בלבד. את יודעת? הייתה פעם מישהי שהיה לה גורל רע מאוד והיא ניסתה להחליף אותו עם גורל של מישהו שהיה לו מזל טוב. את יודעת מה קרה לה?“
”היא התחתנה איתו ולשניהם היה רע?“ ניחשתי בשעמום.
”היא מתה!“ היא קראה בדרמטיות.
”היא מתה, כן. זה בדיוק מה שרציתי להגיד“, השבתי.
”זה לא משהו שכדאי להתעסק איתו“, היא קבעה. ”או ’שאפשר‘ בכלל“.
”בסדר, אז המזל שלי הוא שלי והפתק הזה יהיה שלה, את רוצה את זה?“ פניתי לפלג. היא הנהנה.
לקחתי את העוגייה והתכוונתי להוציא ממנה את הפתק, אבל הוא נדבק לצלחת ויצא כשמשכתי את העוגייה. נראה שהם לא נגבו היטב את הצלחת והמים שמשו כדבק לפתק.
”רואה?“ הטיחה בי בדולח, ”הגורל שלך הוא הגורל שלך והוא לא ניתן להעברה“.
לקחתי את הפתק בעצבים וקראתי אותו. אחר־כך גם הקראתי אותו: ”את תאמיני במה שאת לא?“
”זה עם סימן שאלה או בלי סימן שאלה?“ שאלה בדולח כאילו זה ישנה את ההבנה כולה.
”בלי. אני זאת ששואלת“, עניתי.
”רגע“, ניסתה בדולח לפענח, ”אז מה כן כתוב שם?“
”את תאמיני במה שאת לא“, הקראתי שוב.
”אה“, היא ענתה. ”פשוט קודם לא הבנתי אם את שואלת את זה על הפתק או שאת לא מבינה מה כתוב בפתק“.
”זה לא קשור לאוכל“, העירה פלג.
”אני חושבת שזאת בעיה של תרגום“, הסבירה הדר בידענות לא ברורה. ”הם הרי משתמשים בתרגום מכונה. בסינית זה הרבה יותר ברור“.
”כן?“ שאלתי. ”מה זה בסינית?“
”טוב, אלה באמת אותן המילים“, אמרה כשבדקה איך לתרגם אותן בפלאפון שלה, ”אבל בסינית לדברים יש משמעות עמוקה יותר“.
”מאיפה את יודעת?“ התייאשתי ממנה. ”את יודעת סינית?“
”טוב, לא. אבל קראתי כמה פתגמים והם באמת פחות ברורים בעברית“.
”גם למה החלטת שזה בסינית במקור? הם בטח כתבו את זה כאן. ומה הקשר בין מסעדה איטלקית לעוגיות מזל סיניות?!“ הרגשתי שאני מוציאה יותר מדי מהעצבים שלי. באמת חברות לא פשוטות.
”האמת שהפסטה היא בגדול ניכוס תרבותי של אטריות מסין, אבל מצד שני ’עוגיות מזל סיניות‘ הן בכלל לא סיניות“, סיפרה פלג לאוזניים ערלות.
”טוב, אז עכשיו כשאנחנו יודעות מה העתיד שלנו צופן, אפשר להתחיל לאכול?“ דחקתי בהן.
”סליחה?“
היה זה נער בערך בגילנו. היו איתו עוד שלושה נערים באותו הגיל. הם באו להתחיל עם בדולח; זה מה שכולם עושים. היא נראית כמו מודל היופי הנשי וגברים הם בבירור חלשי אופי שלא מצליחים להסתכל על משהו מלבד יופי. אילו היו שמים לב שאין כלום מאחורי היופי שלה, אולי הם לא היו עטים עליה כמו חבורת נשרים על נבלה. אם כי בהשוואה שיצרתי היה נכון להתייחס לנבלה בתור נבלה יפה, אבל אני לא בטוחה שנבלה יכולה להיות יפה. או שאולי היא אמורה להיות טעימה? אולי זה לא דימוי טוב. בקיצור, בנים אוהבים את בדולח. בעיה שלהם.
אבל אלה היו בנים חתיכים, עם כל האישיות של בנים חתיכים המתלווה לזה. לכן שנאתי אותם.
”אה הא?“ ענתה בדולח עם אוכל בפה. אולי היא כבר תכננה להיחנק.
”בואו נעשה את זה קצר ולעניין – יש לכן משהו ששייך לנו ואנחנו רוצים אותו בחזרה. אז עכשיו, בלי בעיות, תחזירו לנו אותו“, הוא דרש. שנאתי את הקול שלו.
”מה?“ ענתה הדר את התשובה הכי הגיונית שניתן היה להעלות על הדעת.
”מקור הכוח של עולם התחת“, התפרץ אחד האחרים.
אני מודה שזאת הייתה דרך כושלת ביותר להתחיל עם בנות, אבל לא יכולתי שלא להחניק צחוק. אמנם ידעתי ש’גבר מצחיק הוא גבר מושך‘, וידעתי שלזה הוא כיוון, אבל זה היה מצחיק מדי. ’עולם התחת‘. לא יכולתי שלא לדמיין עולם שבנוי כשתי גבעות עגולות וחשופות וביניהן נקיק צר. אילו מן יצורים חיים בעולם התחת? האם הם גושי קקי תבוניים? לא הספקתי להרהר בכך יותר מדי כי הראשון התחיל לכעוס עליי.
”זה נראה לך מצחיק?!“ הוא התרעם. ”לא עברנו את כל הדרך בנהרות הדם של וּוַרְדוּךְ כשאנחנו סגורים בתוך תיבה מפלדת קְלִידוֹנְיוּם; לא חצינו את מישורי השיגעון הכמעט־אין־סופיים של לֵנָדִיל; לא חיפשנו במשך שבועות את הדלת לעולם הזה כשאנחנו מסתובבים בים הגז פּוּק כדי שילדה קטנה תצחק עלינו כשהיא מחזיקה ב… מה עכשיו?!“
אני בדרך כלל בוגרת יותר. אני בדרך כלל לא צוחקת מבדיחות קקי–פיפי, אבל היה משהו באופן הרציני שבו הם איימו עלינו ובמקביל דיברו על גזים שלא יכולתי להישאר אדישה כלפיו.
גם הבחור מ’עולם התחת‘ לא נשאר אדיש לצחוק שלי. הוא תפס את פלג ביד אחת והניף אותה מעל הכיסא בתנועת חניקה. פלג השתנקה, אבל לא נראתה נחנקת. הנער נראה פתאום גבוה יותר; הרבה יותר גבוה משהיה לפני־כן. פלג הייתה נערה לא גבוהה, אבל אם הוא היה מרים אותה בגובה החזה שלו קודם לכן, היא הייתה עומדת על הרצפה. משהו נראה לי מעוות למדי, אבל כפות הרגליים של פלג היו כמעט בגובה שלי כשאני עומדת ועדיין הוא לא נראה גבוה יותר מחבריו שנראו רגילים לחלוטין.
”היי!“ הדר קמה ממקומה בכעס. ”גופה הוא ברשותה!“
באמת לא ידעתי אם לצחוק או להתחיל לקלל. שניהם לא נראו לי יעילים.
”הביאו לי את זה או שאהרוג אותה“, הוא איים. לא הבנתי למה הוא איים, אבל הוא איים. זה היה די ברור שהוא מאיים עלינו כשהוא לקח אותה מהכיסא והחזיק אותה בצורת חניקה. לפעמים אנשים אומרים דברים ברורים מדי ואני באמת לא יודעת למה.
”עזרה?“ ניסיתי לשאול את האנשים מהשולחן ליד, אבל הם המשיכו לדבר כאילו הם לא שמעו אותי.
”הם לא ישמעו אותך“. הנער שהחזיק בפלג חייך בנבזיות.
”לחש התעלמות“, הוסיף אחד אחר. הייתי רוצה להסביר מה היו ההבדלים ביניהם במראה, אבל זה יהיה כמו לנסות להסביר מי מהאחיות אולסן זאת מרי קייט, או מה ההבדל בין פרד לג׳ורג׳ מהארי פוטר, או בין ספרד לקטלוניה – זה אפשרי, אבל צריך היכרות מעמיקה איתם; אז אדבר עליהם במספרים: הראשון לדבר החזיק את פלג, השני עמד מאחוריי, השלישי ניסה להידחף ביניהם והרביעי עמד מאחור כי לא היה לו מקום מקדימה.
ו’לחש התעלמות‘? זה נשמע כמו משהו שהיו אומרים אנשים שחיים בתוך עולם ’הארי פוטרי‘ ולא מפנימים שיש עולם בחוץ – יש עוד ספרי פנטזיה מלבדו! אנחנו בעולם האמיתי. אין דבר כזה ”לחשים“.
ואז בדולח התחילה לדבר כאילו חברה שלה לא מוחזקת שבויה.
”אוו! איך קוראים לך?“
’כמובן‘, חשבתי. ’היא תמיד מדברת על נומרולוגיה או על גורל, או על שטות אחרת שהיא מאמינה בה לא משנה מה קורה סביבה‘.
”לי?“ שאל השלישי שבאמצע.
”כן“.
”פְלֵרְג׳וּן“.
”שם אקזוטי“, היא התלהבה. ”אתה לא מכאן, נכון?“
”נכון, אני מ…“
”לא הייתי מנחשת!“ היא קטעה אותו. ”יש לך מבטא ממש ישראלי, נכון שיש לו מבטא ישראלי? זה מרשים מאוד. הלוואי שאני הייתי יודעת לדבר ככה באנגלית. אתה אמריקאי, נכון? יותר חשוב, הצבע האהוב עליך הוא בז׳?“
”כ… כן“, הוא ניסה לעמוד בקצב.
”כן, וצבע העיניים שלך ירוק…“, היא הרהרה לרגע. ”אתה מאוד אוהב ערמונים, נכון?“ היא שאלה אותו כאילו הוא היה ילד קטן והיא שואלת אותו על משהו מובן מאליו שהוא עדיין לא מבין כי הוא רק ילד קטן.
”כ… מה? כן“, הוא לא הבין מה קרה סביבו.
”אז אתה חייב לטעום מהפסטה הזאת“, היא הסבירה וההיגיון היה ממנה והלאה. ”יש בה רוטב ערמונים שהוא פשוט – וואו!“
היא דחפה לעברו את הספק־צלחת־ספק־קערה שמשתמשים בה במסעדות להגשת פסטה בלבד וחייכה אליו חיוך מאוזן לאוזן. האם יכול להיות שגם עליה הוטל ’לחש ההתעלמות‘? הנער המסכן לא הבין מה התרחש סביבו. הוא לקח פסטה אחת ואכל אותה בחוסר חשק. בדולח הניחה את הצלחת על השולחן.
”נו, איך זה?“ היא שאלה.
הוא חייך אליה חיוך נבוך ובלע את הפסטה. אף אחד לא הבין מה קרה. ואז הגרון שלו התנפח. הרבה פעמים כשקיבלתי מכה בזרת מהשולחן טענתי שהיא התנפחה לי. ובכן, היא לא. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי איבר מתנפח; זה לא נעים. זה הגיע לעובי של הראש שלו. וזה גם ככל הנראה היה חסום כי הוא לא נשם. זה היה די ברור מהידיים שהצביעו על הגרון וסימנו שמשהו צריך להיכנס פנימה. הרביעי זינק אליו מאחור וניסה לעשות לו היימליך.
”מה קורה כאן?“ תבע הראשון לדעת.
”הוא נחנק“, ענה השני.
”אני רואה את זה“, הראשון נשמע מיואש מהשותף שלו. לא יכולתי שלא להזדהות. ”אז פתחו לו את הגרון!“
הדבר ההגיוני היה שהוא יגיד להם לעשות לו היימליך. מצד שני, כבר עשו לו היימליך, אז להגיד להם לעשות היימליך יהיה דבר מטופש לומר. אבל מהצד הראשון שוב, הוא לא אמר לעשות היימליך אלא ’לפתוח לו את הגרון‘.
הרביעי דחף את הראש של פלרג׳ון לאחור והוא נמתח בצורה בלתי סבירה כשהוא חושף את הגרון כחור גדול.
הוא באמת ’פתח לו את הגרון‘.
לא חשבתי שפלרג׳ון יחיה גם אם יוציאו לו את הפסטה מהגרון. בנוסף, החור לא היה חור; הוא היה מלא. כלומר, בבירור היה אמור להיות שם חור, אבל במקום חור היה שם משהו שנראה צהבהב ובעל הרבה סיבים כמו בצק שתפח. האם יכול להיות שמה שהיה לו בגרון באמת היה בצק שתפח? ובכן, מבחינת מראה – האחיות אולסן: אין הבדל בין מה שבגרון לבצק; מבחינת מרקם – הרביעי לא הצליח להכניס את היד שלו דרך זה, אז כנראה שזה לא היה בצק. מצד שני, לא ידעתי אם דרך בצק הוא כן יכול להכניס את היד.
”אני לא מצליח!“ הוא הזדעק וניסה בכל כוחו לחפור בגרון.
”זוז!“ צרח עליו הראשון ודחף את היד שלו בעוצמה אדירה לתוך הגרון. היד עברה ושמעתי קולות של דברים קשיחים נשברים. אני לא יודעת אם זה היה הבצק או עצמות, אבל זה לא נשמע טוב. בצק לא אמור להישבר. גופו של פלרג׳ון התעוות. האצבעות שלו נמתחו ונראו כמו טפרים שמחוברים לקרום כחלחל שפעם היה יד. השיער שלו הפך לקשקשים, כמו של תנין, לא כמו של שמפו, אבל בצבע כחול. צמח לו זנב עבה ומחודד. הבגדים נעלמו והוחלפו בקשקשים, עדיין מהסוג של תנינים. מסביב לחור עם שאריות הבצק נוצרה לסת עם שיניים חדות להחריד. העיניים שלו הפכו לשחורות. הוא נראה כמו דרקון כחול קטן ומעוות מאוד בעל ראש שבור ובצק בגרון. מה לעזאזל הוא היה?
”פלרג׳ון!“ קונן עליו הראשון והבנתי שככה הם נראים כשהם מתים. ’הם‘, כלומר, היצורים מהעולם שלהם, שהוא ככל הנראה עולם אחר משלנו ובלי בדיחות קקי–פיפי, שמתברר שהם יודעים להטיל לחשים ושאחד מהם נקרא ’לחש התעלמות‘. הייתי צריכה להבין הרבה דברים באותו הרגע. הראשון הסתכל עלינו במבט רצחני מגובהו המאיים שעדיין נראה מעוות. ”עכשיו אתן חייבות למות“.
”מה קרה עכשיו?“ תהתה הדר.
”הוא היה כומר“, ענתה בדולח בהיסח הדעת, עיניה מתרוצצות אחרי משהו שיעזור לה להגן על עצמה.
”איך לעזאזל ידעת?“ התפלאתי.
”אמרתי לך כבר מלא פעמים – אם את לוקחת את השם שלו באתב״ש ועושה לזה גימטרייה…“
”אני מצטערת ששאלתי“, קטעתי אותה. ”מה עושים עכשיו?“
”נזרוק עליהם את הצלחות?“ הציעה בדולח.
”אסור לזרוק אוכל“, רטנה הדר.
”אה, נמות, אבל לפחות נדע שלא זרקנו אוכל“, רטנתי.
”יש לי חרבות בתיק“, אמרה פלג.
”החוק הוא שאסור לזרוק אוכל. אני מעדיפה למות כבן אדם שומר חוק מאשר לחיות עם הידיעה שאני עבריינית“, התרגזה הדר.
”אין חוק כזה“, ציינה פלג.
”הם מקיפים אותנו ממש לאט“, ציינה בדולח.
”לא הייתי אומרת שהם מקיפ… יש לך – מה?“ הסתובבתי אל פלג כדי לוודא ששמעתי נכון.
”יש לי חרבות בתיק“, ענתה פלג בהתנצלות.
כולם עצרו להביט בה. היא נראתה נבוכה יותר.
”למה?“ שאלתי אותה בחוסר הבנה מוחלט.
”כי אני אוהבת חרבות!“ היא צעקה והבנתי שהיא בלחץ כי היא הקרובה ביותר למות. או כי היא לא רצתה לחשוף את הפרט הזה על עצמה.
התכופפתי אל עבר התיק שלה, אבל הרביעי לא אהב את זה.
”אין סיכוי“, הוא קרא וניסה להלום בי. השתטחתי על הרצפה המגעילה של המסעדה. היא לא הייתה מגעילה יותר מרצפות של מסעדות אחרות. אני נגעלת מהרצפות של כל המסעדות באופן שווה פחות או יותר. אני לא גזענית כלפי הרצפה של המסעדה המסוימת הזאת. למרות שאז זאת לא הייתה גזענות אלא סתם שנאה כלפי רצפה מסוימת ואי־אפשר לטעון שזו גזענות. הוא פגע בכיסא שישבתי עליו קודם והוא התנפץ לשבבי עץ. זה לא נראה לי הגיוני, אבל הם היו מוזרים באופן לא הגיוני, אז ההיגיון לא היה הצד החזק של המצב.
קפצתי לעמידה ורצתי עם התיק הכבד להחריד לעבר דלפק המסעדה, כמה שיותר רחוק מהם. פתחתי אותו תוך כדי הריצה ומצאתי שלוש חרבות. כמה נוח שאנחנו שלוש ויש שלוש חרבות. כלומר, יש גם את פלג, אבל לא חשבתי שהיא תצליח לעשות הרבה בעזרת חרב במצבה.
”הדר!“ צעקתי וזרקתי לעברה חרב. החרב פספסה אותה, נפלה בקרקוש נורא ואיום והבנתי שאם הדר תנסה להגיע אליה היא תתקרב מדי לשני. לא היה לי זמן לחשוב.
”בדולח!“ קראתי וזרקתי אל עבר בדולח חרב נוספת. היא אפילו לא ניסתה לתפוס את החרב. לקחתי את החרב האחרונה ביד וזרקתי את התיק.
”מה עכשיו?“ שאלתי בתקווה שלפלג יהיה עוד רעיון.
”עכשיו תמותו!“ הכריז השני.
”לא אתה“, התעצבנתי.
”תרביצי בעזרת זה הכי חזק שאת יכולה“, הורתה פלג בצרחה.
הרמתי את החרב, רצתי לכיוון הרביעי והתכוננתי להפיל אותה על הראש שלו בכל הכוח שיש לי. הוא הרים את ידו בהתגוננות ותפס לי את החרב. זה היה מביך. הוא חייך בלגלוג ואני בעטתי לו בין הרגליים. הוא התקפל, נפל על הרצפה – שאני לא שונאת באופן אישי – ושחרר לי את החרב. הוא ייבב מכאבים. לא חשבתי. הרבצתי לו בעזרת החרב כאילו היא הייתה מקל. החרב פגעה בכל מיני מקומות בגוף שלו. שמעתי דברים נשברים, אבל לא היה לי אכפת. המשכתי להכות עד ששמעתי את בדולח אומרת: ”נראה לי שהוא מת“. הסתכלתי. היה שם יצור מבעית שדמה בדיוק לפלרג׳ון. שוב, אני לא רוצה להיות גזענית, אבל הם נראו לי אותו הדבר. החולצה שלי הייתה ספוגה בדם וגם על הידיים שלי היה דם. זה היה דוחה.
”לוֹרְלְרוֹן!“ צעק הראשון בכאב. ”טוב, נמאסתן עליי. עוד צעד אחד שלכן ואני שובר את המפרקת של החברה שלכן“.
מה יכולנו לעשות מכאן?
”בסדר“, אמרתי. ”אנחנו נכנעות“.
”מה?!“ הזדעקה הדר. ”כלומר, בלי להעליב, פלג, פשוט זה מקרה קלאסי של דילמת הקרונית. זה או שאחת תמות והשאר יישרדו או שכולנו נמות. מה עדיף?“
”שלום עולמי“, אמרה בדולח בידענות.
”זה לא מה שדילמת הקרונית אומרת“, העירה פלג.
”אנחנו לא מהעולם שלכן, אז זה לא חל עלינו“, הסביר השני לבדולח.
”אה“, הצטערה בדולח.
”אם הייתן נותנות לנו את מה שביקשנו, זה לא היה קורה“, רעם הראשון והידק את אחיזתו בפלג. ”עכשיו תורידי את החרב או שהיא תמות“.
לא הייתה לי ברירה. הורדתי את החרב.
”לרצפה!“ הוא צעק.
”אה!“ עניתי והפלתי את החרב על לורלרון. ”זה לא היה מספיק ברור. חשבתי רק להוריד; לא בהכרח לעזוב“.
”למה שאבקש להוריד ולא לעזוב?! מה ההיגיון בזה?!“ הוא תמה.
”למה שתתקוף אותנו משום מקום?“ עניתי.
”כי גזלתן את מקור הכוח של העולם שלנו, את ה… מה אתה עושה?“ הוא הסתכל בזלזול על השני שהלך אל אחת החרבות כמהופנט.
”אני? מה, אה…“, הוא הסתכל מסביבו מבולבל, התעשת ואמר בקול צרוד ומאיים: ”כן! עכשיו תמותו“.
הראשון נאנח. ”ומה זה יעזור לנו שהן ימותו? אנחנו צריכים שהן יתנו לנו את ה…“
”תנו לנו את זה!“ נבח השני שניסה להתאים את עצמו לכוונותיו של הראשון.
”אם תדבר ככה לעולם לא ניתן לך“, אמרה הדר. ”אתה צריך ללמוד לבקש“.
השני נראה מבולבל. ”אם אבקש תתנו לנו את זה?“
”לא תדע אם לא תנסה“, היא ענתה לו.
”אז, אה… תוכלו להביא לנו את זה בבקשה?“ הוא שאל.
”אה, בטח“, ענתה הדר. לא הבנתי בכלל על מה היא מדברת. לא היה לנו שמץ של מושג מה זה ’זה‘ שהם רוצים שניתן להם ואיך היא יודעת איפה זה. גם למה שניתן להם את זה? הם חבר׳ה רעים מאוד. אנחנו לא רוצות לעזור לאנשים רעים. אבל האמת היא שהסתקרנתי מאוד לראות מה זה ולא היה לי שום רעיון אחר שיכולתי להשתמש בו.
”אחריי בבקשה“, אמרה הדר וכולנו הלכנו אחריה כמו קבוצה אחרי המדריכה שלה בטיול מאורגן בחו״ל. רק חסרה לה המדונה והיא הייתה מושלמת לתפקיד. אולי גם כובע טמבל וסנדלי שורש. או הקול של מדריכי הטיולים ועניין במקומות בעולם. חוץ מכל זה, היא הייתה לחלוטין מדריכת טיולים. היא הובילה אותנו אל מאחורי השולחן, אל דלפק המסעדה. היא נעצרה ליד הקופה וסימנה לשני שיתקרב.
”זה בתוך כוס הטיפים“, אמרה.
למה שהיא תדע את זה?
השני הסתכל על כוס הזכוכית כמהופנט. אני כמעט בטוחה שראיתי ריר ניגר מהפה שלו.
”פשוט תשפוך את הכוס ו…“, ניסה הראשון לומר, אבל זה היה מאוחר מדי. השני התכווץ בצורה לא הגיונית אל תוך הכוס. הוא נבלע בפנים בקול שלוק מוזר ונעלם אל תוך ערמת המטבעות הכסופים. כמעט יכולתי להישבע ששמעתי אותו צוחק צחוק משוגע של אושר עילאי. אפשר היה לחשוב שמדובר בעורב. הראשון גלגל עיניים. באותה השנייה הדר שלפה את הצלוחית שעליה עמדה הכוס, כיסתה את הכוס בעזרתה והפכה את שתיהן על הדלפק. היא הניחה את היד על הכוס ההפוכה כדי למנוע אפשרות בריחה. זה היה יכול להיות חכם אם הם לא היו משני צורה.
”לא!“ צעק הראשון ורץ אל הכוס. פלג ניצלה את חוסר תשומת הלב שלו והשתחררה מאחיזתו, נפלה על הרצפה והתגלגלה כאילו היא מיומנת בצניחה. הראשון העיף את הדר כמה מטרים הצידה במכה והיא נפלה על הרצפה בחבטה. ”הוא אלרגי לקלאוסטרופוביה!“ הוא התכוון להרים את הכוס, אבל מייד היא התנפצה. מטבעות ושברי זכוכית עפו לכל עבר. דם ושאריות יצור כחול פגעו בכולנו. הראשון החזיק פיסת גופה מדממת בידו ומלמל בעצבות: ”גִייֶרְדָּה“.
”איכס!“ נחרדה בדולח. וניסתה לנער מעליה שאריות של גיירדה. ”איכס! איכס! איכס! איכס! איכס!“ היא צווחה תוך שהיא קופצת במקום ומנסה להעיף מעליה את הגושים הדוחים.
הראשון נפנה אליה והמבט שלו היה מפחיד כמו דמות אנימה שפגעו לה בכבוד. היה לו מבט רצחני. ”הו, לא. אתן לא תצאו מכאן בחיים“, הוא התנשף והתקדם בצעד כושל משכרון שנאה אל עבר בדולח. ”אני ארסק את הגוף שלכן לחתיכות. אני אחתוך לכן את הגרון ואשפוך את כל האיברים הפנימיים שלכן מול העיניים הבוהות של הראש הכרות שלכן“. בדולח הבינה שהיא צריכה ללכת לאחור כדי שהפער ביניהם לא יצטמצם. ”אני אעבור על הגופות שלכן מהראש עד הרגליים עד שאמצא את…“
”י׳סוטה“, הטיחה בו הדר שעדיין לא טרחה לקום מהרצפה. ”למה נראה לך שתיגע לנו בגוף?“
הוא הסתובב לעברה והתכונן להסתער.
”היי, אידיוט“, צעקה פלג בקול בטוח בעצמו. ”אתה מחפש את זה?“
פלג החזיקה ביד את האבן שהייתה לה בעוגייה. שכחתי ממנה לחלוטין. הוא הסתכל עליה ועיניו נפערו. אם הוא רצה סתם אבן, היה מספיק חצץ מחוץ למסעדה; יכולתי להביא לו. פלג דחפה את האבן לכיס האחורי שלה והניפה בהתרסה את החרב שעליה טפטף הדם של פלרג׳ון. ”בוא וקח אותה“.
לפני שהצלחתי להבין איך הוא עשה את זה, נשמע צליל ’קלינג‘ והיד של הראשון התנגשה בחרב של פלג.
ממה לעזאזל הוא היה עשוי?
פלג הדפה את המכה והוא קפץ לאחור בהכנה למכה נוספת.
ממה פלג הייתה עשויה?
הוא כמובן זינק שוב קדימה וניסה… לחתוך אותה עם היד שלו? זה באמת לא היה מספיק ברור, אבל ככה זה נראה מהצד לפחות. צפיתי בפה פעור כשראיתי את פלג עונה לכל המכות שלו במיומנות שלא חשבתי שיכולה להיות בכלל. היא הדפה, הסתובבה, דחפה, בעטה, קפצה, נסוגה; הרבה פעלים שקשורים לקרב היו שם והיא הייתה טובה בביצוע שלהם. הבעיה הייתה שגם האויב שלה היה טוב בלוחמה. הוא לא נתן לה שהות לתקוף בעצמה והיא רק התגוננה כשהוא המשיך לשלוח לעברה ידיים. באחת הפעמים הוא הצליח לבצע הטעיה – הוא נראה כאילו הוא עמד לתקוף אותה מלמעלה, אבל אז הוא תקף מהצד. פלג הצליחה להבין את זה מספיק מהר כדי להסתובב במקום, לדחוף אותו בבעיטה וליצור ביניהם מרחק תמרון.
”חרב!“ צעקה פלג.
לא ידעתי למי היא צעקה את זה או אם זאת הייתה קללת הקרב שלה, אבל רצתי אל עבר אחת החרבות הזרוקות, הרמתי אותה בכוח שלא ידעתי שיש בי וזרקתי אותה אל עבר פלג.
אסור לקחת אותי לקליעה למטרה. מישהו אחר שמנסה לקלוע למטרה אחרת עלול להיפגע. החרב חלפה גבוה מדי מעל המרחב שביניהם ונפלה על הרצפה בקול קרקוש, פוגעת בשולחן של סועדים אחרים במסעדה מבלי שהם שמו לב.
”אליי“, צעקה פלג.
”סליחה“, צעקתי אני וזינקתי אל עבר החרב השנייה. זרקתי אותה אל עבר פלג, בתקווה שהפעם החרב תצליח להגיע אליה. ואז ראיתי שגם היריב שלה ניסה להגיע אליה. פלג קפצה באוויר והייתי בטוחה שהוא הולך לשפד אותה על היד באיזושהי דרך כשלפתע החרב פגעה לו בראש והוא איבד את שיווי המשקל שלו. פלג, לעומתו, הבינה את זה מראש והצליחה לתפוס את החרב הפוגעת. פלג נפלה אחורה מהפגיעה של הראשון בה, זחלה אחורה כשברקע נשמעה קריאתה של הדר: ”זו כבר ממש תקיפה מינית!“ ונעצה את אחת החרבות בצווארו של הראשון. הוא צרח בזעם ובכאב כשהחרב פילחה את בשרו. דם השפריץ עליה, אבל זה גרם לה להיראות יותר גיבורה. הערצתי אותה באותו הרגע. היא נעמדה, משכה את החרב ממנו והוא צרח מכאב. היא עמדה מעליו במבט רציני ומאיים ואמרה: ”סופך הגיע, אויב אכזר“. היא נעצה את שתי החרבות בעוצמה רבה בלב שלו עד הן יצאו דרך הגב שלו והוא נפל ארצה מת.
”תכננת להגיד את זה מראש?“ שאלתי.
”תמיד חשבתי מה כדאי יהיה לומר לפני המכה האחרונה“, השיבה פלג בקול מבויש. ”אני חושבת שזה לא אחד הטובים שלי“.
”אני הייתי הולכת על ’שלום ולא להתראות‘. נראה לי שזה מה שאומרים“, שיתפה הדר.
”העולם יראה טוב יותר בלעדיך“, הציעה בדולח.
”לך לעזאזל, י׳זבל“, הצעתי אני.
”זה לא מספיק פתגם“, חלקה עליי הדר. ”אבל זה כן מעביר את המשמעות“.
צרחות החלו להישמע מסביבנו. יתכן שמישהי צעקה ”מה זה?!“ ומישהו אחר גילה שהוא מכוסה בדם.
”זה משהו שצריך יהיה לחשוב עליו“, המשכתי. לקחתי כיסא משולחן ליד והתיישבתי במקום שלי שוב.
אנשים רצו בהיסטריה ברחבי המסעדה, מנסים להבין מה קרה שם, אבל בעיקר איך לברוח ממנה.
”הכנתי רשימה של משפטים כאלה“, הוסיפה פלג והתיישבה במקום שלה לידי. ”אבל זה היחיד שהצלחתי לזכור עכשיו“.
מישהו החליק על שלוליות הדם וצרח באימה. החברים שלו ברחו מהמקום בלי לעזור לו.
”ממתי את יודעת להילחם בחרבות?“ התעניינה בדולח.
”למה יש לך חרבות בכלל?“ שאלתי.
”מותר להחזיק חרבות? זה חוקי?“ התלבטה הדר.
אחרוני הסועדים עוד נשמעו צורחים מעבר לדלת המסעדה. נשארנו רק אנחנו.
פלג משכה בכתפיה. ”אני אוהבת חרבות“.
”טוב, זה מספיק בשבילי“, אמרה בדולח וקרבה אליה את הצלחת. ”אני מתה מרעב. אני לא יודעת מה איתכן, אבל אני חייבת לאכול“.
”וואי, כן, אני גמורה“, ענתה הדר.
”לא הספקתי בכלל לטעום את האוכל“, הוסיפה פלג.
”בתיאבון!“ אמרתי לשלוש שכבר התחילו לאכול.
”וואי, זה מושלם, אתן חייבות לטעום!“ אמרה בדולח.
”זה באמת ממש טוב. נראה לי שמגיע להם טיפ גדול“, שיבחה הדר.
חתול נכנס למסעדה והתחיל לטעום את היצורים שהרגנו.
”אנחנו אשכרה נלחמנו ביצורים מעולם אחר“, התלהבתי.
”מעניין מה זאת האבן הזאת“, התעניינה פלג והניחה את האבן על השולחן.
”סתם אבן“, אמרה הדר.
”ואיך קראו לזה שהחזיק את פלג?“ שאלה בדולח.
”הטריד“, תיקנה אותה הדר. ”או אולי ’תקף מינית‘. אני צריכה לבדוק את ההגדרה“.
המלצר הגיע אלינו מהמטבח עם חיוך על הפנים כמו של מלצרים. ”איך האוכל שלכן?“ הוא שאל בלי לרצות לדעת באמת. זה נראה כאילו ’לחש ההתעלמות‘ עדיין פעל עליו.
”מצוין“, ענתה בדולח בפה מלא והתחילה להשתעל.
”יופי, יופי“, הוא ענה בהיסח הדעת. ”שמתי לב שבטעות הבאתי לכן רק שלוש עוגיות לפני־כן במקום ארבע. טעות שלי. הנה עוגייה נוספת למי שלא קיבלה“.
הוא הניח צלחת עם עוגיית מזל אחת באמצע השולחן. החלטנו לא לתקן אותו. קירבתי את העוגייה אל פלג.
”זכית בעוגייה עם פתק הפעם“, אמרתי לה.
היא חייכה במבוכה ושלפה את הפתק מתוך העוגייה.
”השער נפתח והוא מחכה לכן“, היא הקריאה. ”אבל אחרי האוכל, בסדר? אני ממש אוהבת ניוקי פסטו“.
לפעמים אני שואלת את עצמי למה אני לא מחליפה חברות, אבל אז אני נזכרת שאלה החברות הכי טובות שיש.
*****
החתול ניתר אל השולחן וחיפש משהו לאכול.
”נו, בדולח, את חושבת שהוא כומר?“ שאלה הדר.
”חתולים לא אמורים לאכול פסטה בכל מקרה“, אמרה פלג שליטפה את החתול. החתול התיישב על השולחן ונראה שהוא אוכל משהו. הוא נחנק.
”הייתה שם פסטה?“ שאלתי.
העיניים של החתול זהרו בירוק כמו שני פנסים ירוקים.
”אז זאת לא סתם אבן!“ הבינה הדר.