״נו, היא מוכנה?״
״שנייה, אנחנו עוד מתארגנים פה״
״כמה כבר יש להתארגן? משגעת אותי הזקנה הזאת, בסוף עוד תמות לנו באמצע.״
״די, אתה יודע שאני שונא שאתה מדבר ככה. זה לא קל לה, אתה יודע״
רעש הדלת הנטרקת הגיע סוף סוף, ואחריו שריקתה החרישית של המעלית הפניאומטית. הדרך מטה, 123 קומות ארכה שניות ספורות, והוא חשק שיניים ממתין להפיכת המעיים הבלתי נמנעת שהגיעה עם ההאטה. מגדל הזכוכית המבהיק התנשא גבוה מאחוריהם, כשצעדו אל עבר המונית שהמתינה מעבר לכביש בסבלנות של מונית אוטונומית. כל האיזור המטופח על מדרכותיו הרחבות והמוצלות וכיכרותיו הפרחוניות היו חלק מהמתחם. ריח בישום קל נישא באוויר. הם מבשמים את האוויר כאן? יכול להיות? חשב. למה לא בעצם, כל פרט אחר כאן נערך ועוצב בקפידה על מנת לחזק במבקר את תחושת…. איזו תחושה בעצם?
אמו הישישה עשתה עכשיו את דרכה אל המונית, שעונה על אחיו הצעיר, נתמכת בזרוע המושטת לה כשהיא יורדת מהמדרכה לכביש. הוא רץ אל המונית לפניהם. אולי הוא צודק, אורי, היא נראית כל כך מותשת לאחרונה. הם בכלל יספיקו?
״כאן…. כאן…״ נופף להם, כדי שיבחינו בו עומד על יד המונית. הוא תמך באימו כשהתנהלה בכבדות אל תוך הספסל האחורי הלבן, והתיישב מולה על אחד משני המושבים הפונים נגד כיוון הנסיעה. הוא השאיר את הדלת פתוחה קמעה, עד שאחיו, בזריזות, הקיף את המונית מהצד השני ונכנס והתיישב על ידה. אי אפשר לדעת מתי המוניות האלו מחליטות להתחיל לנסוע.
״זה יהיה כמו בפעם שעברה?״ הישישה, שקופה כמעט, הביטה בו בעיניים מצומצמות.
״לא אמא…כמה פעמים אמרנו לך…?״ אורי היה חסר הסבלנות מביניהם, ואילו הוא לקח תמיד את תפקיד המפשר והמגשר. ״את כל הבדיקות כבר עשית. זה מאחורייך. קאפוט!״ תמיד כשדיברו עם אימא, צצו להם ביטויים ומילים מן האוב, הגולה, הילדות ומאיפה לא. בפעם שעברה זה באמת היה אינטנסיבי. לא פלא שהיא חוששת, הבדיקות לקחו שעות ולא היו נעימות במיוחד. הפעם זה אמור להיות שלב פרוצדוראלי, הנציגים של תמ״א יסברו להם שוב את התהליך, יעברו בפעם המי יודע כמה על כל היבט של החלופה המוצעת, מתעכבים על שלד הפלדה הנוח, המוליכים העצביים המתקדמים, המעגלים העמידים המבטיחים שנים של תפקוד ברמה גבוהה, וכמובן גולת הכותרת, הקיבולת של יחידת העיבוד המקומית ומהירות שליפת הנתונים מהענן. כבונוס מיוחד הציעו כבר הם שירות של סריקת הארכיון המשפחתי ברזולוציה הגבוהה ביותר. תארו לכם, אמא תוכל לשלוף בשניה כל תמונה מתמונות החתונה שלה, וכל פיקניק משפחתי עם הדודה חנה והדוד מנשה יקבל פתאום חיים חדשים. מזל שאבא לא כאן בשביל ליהנות מכל הטוב הזה, הוא נהג להתבדח עם אורי.
באוושה רכה יצאה המונית לדרכה. המתחם המודרני והמטופח שנשקף מבעד לחלונות הכהים פינה מקומו למבנים תעשייתיים מלבניים אפורים, מגודרים היטב. המדרכות נעלמו והרחובות הרחבים הפכו לכבישים דו מסלוליים, ריקים ברובם זולת משאית מזדמנת. הכביש הפך לדרך מהירה, חותכת נתיב ישר בין גבעות צהבהבות ועירומות. שלטי דרכים גדול זרעו כתמי צבע בנוף המדברי. ״תמ״א עכשיו! שדרג עצמך כל עוד אפשר!״ זעקה הכותרת על השלט, מתנוססת ליד פנים מוכרות מחייכות אליהם בפה מלא שיניים. הזכיינים הזיעו עכשיו על כל גיוס. השמועות על תכנית חדשה ומשופרת, שתחליף את תמ״א – ׳תכנית מחשוב אנוש׳ הותיקה, גרמה ללקוחות הפוטנציאלים- אנשים מבוגרים וחולים מן הסתם, להסס מלבחור בתכנית הנוכחית על אף הסיבסוד הממשלתי המלא. למי שתוחלת החיים הצפויה שלו הייתה פחות משנה, לא היה את הלוקסוס הזה כמובן, כל חלופה היתה טובה מן המוות, ומיטב הידוענים שגויסו על ידי רשות התמ״א, בדרך כלל כוכבי עבר מזדקנים, פמפמו את המסרים הנכונים בכל רשת חברתית ומעל שלטי החוצות שבסביבות מתחמי הפרישה המרכזיים.
הם ליוו את אמא שלהם כבר עשרה חודשים בתהליך המתיש. היתה זו היא שהעלתה את הרעיון, בארוחת חג משמימה אותה סעדו שלושתם במטבחון האפרורי של יחידת הדיור שלה במתחם. היא סיפרה בהתלהבות על שרל׳ה, הקשישה שגרה בשכנות אליה וחתמה בשבוע שעבר. זה לא שהרעיון לא דובר כבר ביניהם, ואפילו מספר פעמים. אורי אחיו התנגד בהתחלה, חשב שמדובר בסיכון, התהליך לא חסין מתקלות ואחוזי ההצלחה, גם אם היו גבוהים, הם אף פעם לא מאה אחוז. הוא דווקא היה בעד. למה לא בעצם? המחשבה לתת לאמו הקמלה גוף חדש וחסין, ואת כל האפשרות ליהנות ממנו, נראתה לו לא פחות ממדהימה. ואם הממשלה מסבסדת? איך אפשר להגיד לא למשהו שעד לא מזמן היה נחלתם של המאיון העליון בלבד? גם התנאים השונים שנלוו להסכם המסובך לא הרתיעו אותו. נכון שהזכרונות שלה כבר לא יהיו רק שלה, וישמשו לתרגול ואימון של מודלים חדשים ומורכבים של למידת מכונה, אבל למי איכפת? מה יש שם שהוא כל כך מיוחד? תשעים שנות בורגנות משמימה, קריירה כפקידה זוטרה של מערכת בתי המשפט, ותקופת פרישה ארוכה, ארוכה מדי, בקיתון זעיר במתחם מגורים ממשלתי בפאתי הפרברים.
המונית נכנסה אל אזור עירוני, הם נסעו עוד כעשרים דקות בתנועה הצפופה ונעצרו חרישית על יד בניין נמוך לבן, מוקף שיחים גזוזים בקפידה. המבנה בלט במאפייניו הקלאסיים על רקע מגדלי הפלדה והזכוכית שמסביבו, כולו אומר הידור מאופק ולא מתאמץ, ניצב בשוויון נפש מול ההמולה המודרנית הטכנולוגית שצמחה סביבו במאה האחרונה. שם של פירמת עורכי הדין מיוחסת נחקק באותיות שחורות על שלט נחושת קטן על דלת העץ הכבדה שנפתחה עכשיו עבורם, מובילה אותם למבואה קטנה ספונת עץ ומשם אל אולם לובי רחב ידיים שבקצהו דלפק עץ ממורט ובלתי מאויש. כשהתקרבו, ראו כי הדלפק מאויש בכל זאת, אם אפשר לקרוא כך לעוזר הרובוטי שהמתין בסבלנות עד שהגיעו אליו. ככה היא תיראה עוד מעט? לא יכל שלא לחשוב על אמא שלו כאוסף מעגלים אלקטרוניים בתוך שלד מתכת. מעניין אם גם היצור המתכתי שלפניו הוא בן אנוש שעבר המרה. אין אפשרות להבדיל ביניהם חיצונית, וזה יהיה חסר נימוס לשאול, הוא חשב. חלק נכבד מאלו שעברו את תהליך ההמרה לפני שסובסד מימנו אותו באמצעות שנים ארוכות של התחייבות ליזם. לפעמים עשרות שנים. שמועות נפוצו על עובדי מכרות ושכירי חרב… ממש עבדות מודרנית. הוא היה ספקן בקשר למקור הסיפורים האלו אבל גם הוא הכיר מיד ראשונה קשישים שניצלו את גופם החדש וחזרו למעגל העבודה כדי לעמוד בהתחייבות העצומה שלקחו על עצמם. התמ״א הציעה חלופה אטרקטיבית לכל זה. הממשל העניק זכיונות לאימון מודל על מוחות אנושיים, ויזמים זריזים תיווכו בין מוסדות וחברות ענק לבין כל מי שחפץ להשיל את כסות הבשר ודם המתכלה לטובת שלד רובוט ביתי סטנדרטי ומחיצה אישית בענן, עליה רץ מודל מוח אנוש שמובטח כי יעבוד טוב לפחות כמו המקור. הזכרונות וכל מרכיבי הזהות עברו תהליך של קידוד, קליטה והטמעה בתהליך שהיה מוגן באינסוף פטנטים. לכל מומר, כך הם נקראו, הובטחה באחריות המשכיות של אופי, זכרונות, כוונות ורגשות.
לא הכל היה ורוד כמובן. לך תסביר למומר טרי, שף קונדיטור קשיש בפנסיה, שכל עולמו נסוב סביב המטבח ותענוגות החיך כי לא יוכל עוד לעולם ליהנות מקרואסון חמאה טרי מתפצח ונימוח בפה? מובטח לך מומר נרגן ועצבני, לפחות לזמן מה. אבל בסך הכל, כך העידו המספרים, נחלה תכנית ההמרה הצלחה, והתמ״א כשהוצגה לפני כשנתיים הפכה חיש קל ללהיט.
הם הופנו ביעילות אל מעלית מסוגננת שלקחה אותם אל הקומה השנייה, שם בחדר ישיבות הוזמנו אחר כבוד לתפוס שלושה מתוך עשרים כסאות העור שהקיפו שולחן אובלי. עורך הדין הצעיר והנמרץ תיאר להם בשפה משפטית קולחת את עיקרי ההסכם, ומדי כמה דקות הרים עיניים אפורות מן הניירת ושאל אותם אם יש להם שאלות. האם הישישה ישבה אסופה וזערורית בתוך הכסא הרחב, מרוחקת, חיוך קטן על שפתיה, כאילו הוזמנה לבת מצווה של אחיינית מדרגה שנייה. הפלפולים המשפטיים סביב התנאים והזכויות לשימוש בקניין הרוחני שהיו פעם זכרונות של תשעים שנות חייה לא נראה שנגעו לה. בדרך החוצה היא עדיין לא אמרה דבר וככה גם בכל הדרך חזרה במונית השקטה, זהה לזו שהביאה אותם. רק כשנכנסו חזרה בשערי המתחם שהיה ביתה בעשרים השנה האחרונה הרימה פניה גבוה אל שני בניה:
״אני חותמת״
שני הגברים החליפו ביניהם מבט רב משמעות. אחיו אפילו החווה תנועת יד מאוגרפת משועשעת מאחורי גבה, ״יש!״. הם ליוו את אימם בשתיקה אל יחידת הדיור שלה, שם התכופפו אליה כל אחד בתורו כנישקה אותם על הלחי לשלום. רק כשחזרו אל הרחוב, כשהם נשענים על גדר לבנה בפאתי המתחם, הניחו לרגשות להציף אותם.
״ברוך השם״ אח שלו לא היה דתי, או אפילו קרוב לזה. אבל כמעט שנה של ריצות וריצוי הביאו אפילו אותו לשיח עם הבריאה.
״אמרתי לך, סתם השתגעת״ הוא לא רצה להודות בזה, אבל גם הוא היה כבר קרוב לשבירה. הוא הביט מעלה אל אחיו הצעיר, הגבוה ממנו. נראה שקומתו שחה מעט לאחרונה, וגם הבלורית המפורסמת שלו הידלדלה קמעה ונחה לה שמוטה משהו, חסרת חיים על מצחו. מסע התמ״א המפרך גבה מחיר משניהם.
הערב שאחר כך היה רגיל לחלוטין. הילדים, כצפוי, שמחו מאוד שסבתא סוף סוף חתמה. הסיפורים על התמ״א הסעירו את דמיונם.
״סבתא תוכל לעוף?״
״כן, אם היא תבחר במודל רחפן ולא במודל קרקעי אז היא תוכל גם לעוף״ שני הקטנטנים שקעו מיד בדיון מעמיק על היתרונות שיש בסבתא מעופפת. אשתו הראתה קצת פחות התלהבות. היא אמנם לא הייתה מהבדלנים, אבל גישתה לכל נושא התמ״א הייתה תמיד ספקנית. בכל אופן, היא שמרה בינתיים את הסתייגותה, אם אכן היתה כזו, לעצמה.
הוא חש התרוממות רוח וצורך לחגוג, שלא כהרגלו הציע שילכו כולם לאכול בחוץ, הצעה שהתקבלה בתשואות אצל הילדים ובהרמת גבה מחויכת אצל אשתו. כשחזרו שבעים ומבושמים נרדמו הילדים כבר במונית השקטה. הם נשאו אותם בשקט אל מיטותיהם, ואחר כך נשארו עוד קצת בסלון, מדברים חרישית. שאלות החלו לצוץ, מה יהיה עם יחידת הדיור שלה? היא תגור שם? מה עם הבגדים, הרכוש הדל? הוא הודה שהוא פשוט לא יודע. הפן הפרקטי לא דובר עד כה עם שום נציג. אלו טרחו לייחצן את דחיית הסוף הבלתי נמנע, קץ הסבל והכאב, ניתוק הרוח מהחומר. אבל הרוח הדיגיטלית עדיין תצטרך למצוא את דרכה בעולמות החומר והוא חש שהנושא לא היה ברור לו דיו. ראשו החל פועם קלות והוא נרדם לבסוף כשהשאלות מתרוצצות במוחו. אולי מחר ידבר עם אורי, המעשי מביניהם. הם ינסו יחד להבין את הצעדים הבאים ולתכנן את היום שאחרי.
צלצול טלפון העיר אותו. הוא הושיט יד אל השידה וגישש בעיוורון אחרי המכשיר המהבהב. התמונה המחויכת של אחיו הבהיקה על גבי המכשיר, מסנוורת אותו בחשיכת חדר השינה. הוא השתיק את הצלצול והביט בשעון לפני שענה. שלוש וחצי לפנות בוקר. הוא יצא מהמיטה כדי לא להעיר את אשתו, מדדה את דרכו בחשיכה ומועד על בגדים שהושלכו בליל אמש על הרצפה.
הוא המתין עוד כמה רגעים, מתרחק מחדר השינה ומשהה את המענה שלו ככל שיכל. הוא החל מתאבל עוד לפני ששמע את קולו של אחיו.
הם כבר לא יספיקו.
״כן אורי…״