"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית חדשה, היא מדינת עדן".
החושים מתגעשים. הדמעות מאיימות לפרוץ. הכל מתערבב אצלי – הטוב והרע, השמחה והעצב, עדן החדשה וישראל הישנה. רסיסים רסיסים של זיכרונות. המסע הארוך להקמת המדינה, שבו לקחתי חלק, מגיע היום לסיומו. דרך חדשה נפתחת, מלאת תקווה.
מי היה מאמין שנגיע ליום זה. כמה יגון, כמה סבל, כמה אכזבות חווינו. מעולם לא הפסקנו להתאבל על ישראל – העלובה, האומללה, המרוסקת. ההולכת ושוקעת עד בלי די באלימות, בשחיתות, בייאוש. ומנגד, תחושת הסיפוק האדירה נוכח החזון המוגשם בפנינו במלואו. עדן החדשה שלנו – הטובה, הנאורה, השלווה. שופעת אהבת חינם, להט יצירה, תנופה אדירה של פיתוח.
בחגיגות שלאחר טקס ההכרזה, הטיל עליי ראש הממשלה לכתוב את סיפורה של המדינה הנולדת. "זו העת לעט", חידד כדרכו, "עכשיו הזמן להתפנות גם למורשת, ואין מי שייטיב לתאר את סיפור הקמת המדינה כמוך. אתה הרי היית שם, חווית הכול על בשרך".
בלב חצוי נעתרתי לבקשתו, ומרגע שהוטל עליי העול, לא מצאתי מנוח. מייד התחילה לרדוף אותי הכותרת: 'אוטוביוגרפיה של מדינה'. אלא שמשתמע ממנה שאני הוא המדינה, וברור שאני אינני. בראשי חלפו מילים כמו: סיפור, תיעוד, זיכרון – ובסופו של דבר, או בראשיתו בעצם, החלטתי לכתוב באופן חופשי את מה שהיה, ומה שיהיה יהיה.
"והיו ימיו מאה ועשרים שנה" – גבולם העליון של חיי אדם, פירשו חכמינו. אך מדינה איננה אדם. ואם גבול שנותיו מאה ועשרים, גבולה אינו מוגדר. ואומנם, גבולות ישראל נפרצו בטרם מיצתה את ימיה, הפכוה פרוצה. ואת גבול ימי אדם בקושי רב היא חוצה. אך אירע נס, ועל ערש דווי, הינֵה בת נולדה לה. האם צחוק הגורל הוא זה? יד אלוהית? ביטוי הלא מודע המשותף של עמנו? כמשה רבנו המשקיף מן ההר אל הארץ המובטחת בשנתו המאה ועשרים, כך ישראל הישנה, על סף גוויעה, מביטה מרחוק על עדן שלנו ביום הקמתה.
בחודש אייר תתכ"ח, מאי 2068, קמה מדינת עדן, ואני הפכתי לאחד משבעים חברי הסנהדרין. לאחר שחנכנו את ההיכל המפואר והושבעתי לתפקיד יחד עם חבריי, אישרר הסנהדרין את החוקה החדשה. בעקבות כל אלה, הצטרפה המדינה היהודית באי מדֵירה לאיחוד האירופי, וקיבלה את הכרתן של אומות העולם.
שנים ארוכות הרגשתי כי לִבי במזרח ואנוכי בסוף מערב. מעט מעט, לאט לאט, חבר לב אל גוף, ועבר גם הוא לאי. אלא שנותרו בלב צלקות, והן עדיין כואבות את ההריסות שנותרו מאחור. זו אחת הסיבות שבחרנו לקרוא למדינה החדשה עדן.
עדן – אחד משבעים שמותיה של ירושלים; עדן – גן עדן; עדן – עדינות, עדנה, מעדנות. עדן היא קצת משם, וקצת משום מקום. שאפנו לאוטופיה. ביקשנו שם שיבטא את החיבור למקורות, אבל גם את הרצון להיחלץ מטריטוריה, מגסות רוח, מכאוס. פה אחד נבחר עדן לשם המדינה החדש. ציון, שלם, ישראל החדשה – כל אלה ירדו מהר מן הפרק.
בהחלטה אחרת קבעה מועצת העם שהסנהדרין תחליף את הכנסת. לא רצינו לשחזר מוסד נתעב כל כך – אפילו לא בשמו. "אֶסְפָה לי שבעים איש מזקני ישראל, והתייצבו שם עִמך. ואָצַלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו אִתך במשא העם" – כך ציווה לנו האל וכך מצווה ההיגיון. כמו שבעים הזקנים שסייעו בידי משה, נישא גם אנו במשא העם, ונוביל את מסעו אל עדן.
ראש הממשלה הראשון של עדן, נשיא מועצת העם. עשרות שנים ליווינו זה את זה. עזר כנגדו הייתי, איש סודו. והוא איש סודי. ארבעים שנה שוטטנו בארץ לא נודעת עד הגיענו למדינה שמעולם לא הובטחה לנו. תחבולות רבות חלקנו בדרך. מכוונים ליעד גם כשהיה שרוי באפלה. עוד בחייו הפך האיש לאגדה. ואני נותרתי לצידו בשר ודם.
נולדתי בהרי בנימין. בין גבעות ובין מעיינות גדלתי, בין התנחלויות ובין כפרים, בין חיילים. ואז הפכתי עצמי חייל, הפכתי קצין. וראיתי וחשתי וקצתי. ותהיתי וחיפשתי וביקשתי. וקהילה מצאתי. ואט אט הצטרפו אלינו עוד ועוד. וניסינו להתריע, להשפיע, להכריע. ולא הצלחנו. וברוב ייאושנו מערבה ירדנו.
בהתרגשות רבה קיבל העולם את הכרזת העצמאות של מדינת עדן, והפגנות שמחה המוניות פרצו בכל רחבי תבל. ברוח מגילת העצמאות המקורית של מדינת ישראל, נקבע כי "עדן תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק, האחווה והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות גמור לכל אזרחיה בלי הבדל; תבטיח חופש מרבי". עוד נקבע כי "עדן תדאג לרווחת תושביה; תשמור על הטבע ועל הסביבה, ותפעל לטיפוח המדע, התרבות והרוח – לטובת הכלל". בנוסף, הפרידה ההכרזה בין דת ומדינה, עיגנה בה את התרבות הישראלית ואת המסורת היהודית, והפכה את השפות עברית, אנגלית ופורטוגזית לשפות רשמיות.
אם למדינת ישראל היה את תיאודור הרצל, לנו היה את ישראל לוי – חוזה מדינת עדן. פגשתי אותו לראשונה זמן קצר לפני שנפטר, ומייד נשביתי בקסמיו. משנתו הייתה סדורה. הוא טען שישראל אבודה, שגורלה נחרץ, ושאם עַם ישראל חפץ חיים, עליו למצוא לעצמו משכן חדש. אלא שרק בתחבולות תעשה לך ארץ, והנפש היהודית אינה משתוקקת למלחמה. על כן הגה תוכנית, פשוטה לכאורה, על הדרך בה ישיג עַם ארץ.
כך הגיע אל האי מדֵירה, אשר בו התקיימו כל התנאים הנדרשים: אוטונומיה פוליטית, מיעוט תושבים, ושטח גדול די הצורך. לא קרוב מדי, אבל גם לא רחוק מדי; לא קר מדי ולא חם מדי; בלי שכנים ובלי גבולות, מוקף ים מכל עבר. בחזונו ראה את האי הולך ומתמלא בפליטי ישראל וביהודים מכל ארצות העולם שיקבעו בו את מושבם. במרוצת הזמן, חזה, יצברו מספיק כוח שיאפשר להם להפוך את האי למדינה יהודית.
אני זוכר היטב את הרגע שבו הגעתי לראשונה אל מדֵירה – נלהב, נחוש, חדור מטרה. בפאתי האי עמד כפר נטוש אותו רכשנו קודם לכן, גרעין של תריסר חלוצים. שיפצנו, בנינו, חרשנו, סללנו – ויחד הקמנו את המושבה הישראלית הראשונה על האי. בדמעה זרענו וברינה קצרנו.
המון ממון צריך עַם חפץ ארץ. כסף כסף תרדוף. לשם כך הוקמה הקרן הקיימת לעדן. סניפים מרכזיים בניו יורק, בלונדון, בפריז, בברלין. הסניף המרכזי בתל אביב הוצא תוך זמן קצר אל מחוץ לחוק. הועלו טענות שהקרן חותרת תחת מדינת ישראל. נקראנו בוגדים, משוגעים, נמושות. ישראל ידעה היטב להכות ולזנב בנו, והעמידה בדרכנו אין ספור מכשולים ומהמורות.
צדק הוא כוכב הלכת הגדול מכולם. מן השמיים הוא משקיף אל ארץ ישראל, ועדיין נשאר בה נסתר מן העין. בביקורי האחרון בארץ הובלתי אחר כבוד אל בית המעצר סתם כך. מַדֵּי השוטרים שליווני השחירו יותר ויותר ככל שחלפו השנים. רק בשוחד הצליחו לחלצני. גורשתי מארצי לעד.
מעולם לא ראה העולם עַם המבקש למסור את ביתו לאחר, כל שכן לאויב. נותיר לאויבינו את הארץ המובטחת, המקוללת. שאת יושביה האחרים תאכל ולא אותנו. האמנתי שעלינו לוותר על ישראל, לתת לה לגווע, לא להסתכל לאחור, להפנות את כוחותינו קדימה – אל עדן. חשבתי שמוטב לנו להקים מדינה מתוקנת מלנסות ולתקן מדינה מנופצת לרסיסים.
החזון קרם במהירות עור וגידים. צימח בשר. העלה שומן. פיתח שרירים. עוד אדם, עוד קבוצה, עוד הון, עוד רעיון. המוני פליטים מישראל מוצאים באי מקלט. עוד כפר, עוד דרך, עוד חנות, עוד גן. יהודים נרדפים מוצאים באי מחסה. עוד בית ספר, עוד מרכז, עוד מפעל, עוד חווה. קהילה הולכת ונוצרת. חברה הולכת ונבנית. כלכלה הולכת ומתבססת. רבבות רבבות ממלאים את האי. אנו בונים לנו בית.
משאבים ורעיונות זרמו ללא הרף. אוניות ומטוסים ומבקרים הציפו את האי. גדולי העם היהודי מן העולם כולו התגייסו בהמוניהם אל החזון. קרקעות נגאלות, מוסדות נבנים. האוניברסיטה העברית החדשה, הישיבה העברית הגבוהה, המוזיאון העברי; בנק לאומי, ספרייה לאומית, תזמורת לאומית; מנגנוני שלטון, מנגנוני צדק, מנגנוני ממון; חינוך לכל, בריאות לכל, תרבות לכל. הכיסים מתמלאים, הנפשות מתרוממות, הלבבות מתרחבים.
פורטוגל נאלצה להיעתר באופן מלא לתחינות העם היהודי. המפלגה הישראלית הפכה ללשון מאזניים. בריתות פוליטיות נרקמו עם השמרנים ועם הליברלים. אהדה רבה נרשמה בקרב הציבור. על אף חשש קדום שהתעורר לרגע על השתלטות היהודי על פורטוגל כולה, השגשוג האדיר שהביא עימו האי היטה לבסוף את הכף. וכך, תמורת סכום סמלי בתוספת מס צנוע לצמיתות, העבירה פורטוגל את איי מדֵירה ליושביה היהודים של עדן. העם הפורטוגלי קשר את גורלו בגורל העם היהודי, והעם היהודי רומם את פורטוגל שוב לגדולה. מקצה מערב באה גאולה.
את כל לקחי החורבן יישמנו. שוב לא יבוא עלינו שבר. מאמץ אין קץ הושקע בניסוח החוקה ובעיצוב מנגנוני השלטון. כל תרחיש מציאותי ודמיוני נלקח בחשבון. גדולי ההוגים, מיטב המומחים, וניסיון העבר הקרוב והרחוק, שימשו כולם מקור השראה. מפרש איתן יצרנו לעדן – איתו תוכל להפליג הרחק ולעמוד בכל סוּפָה. אך ידענו גם ידענו כי כל כלל סופו להישחק וכי לכל תקנה תימצא פִּרצה.
*******
שנים רבות אחר מותו של סבי מצאתי את כתביו. פיסות פיסות של רשמים מוטלים לפניי, רסיסי חיים, חלקי טיוטות של סיפור המדינה שמעולם לא הושלם.
אני זוכרת היטב את הלוויה שלו. הייתי נערה, נרתעתי מההמון הרב שהופיע, אבי אמר שמת בטרם עת. כשנפגשנו בפעם האחרונה, מספר ימים קודם לכן, סבא כבר לא הרגיש טוב. הוא סיפר לי על שרשרת הדורות. "אני חוליה חלשה, ובקרוב אשבר", אמר, "אבל את חוליה חזקה – החוליה הבאה בשרשרת". ולעצמי חשבתי שאני אחרת. והינֵה אני מוצאת עצמי משלימה את סיפורו בסיפורי.
זמן מה נגעה עדן בכוכבים. אלא שבמהלך השנים הלכה והצטופפה. הלכה וגבהה. הלך וגבה ליבה. כמו כל יצור משגשג השואף להרחיב את תחומו, התעורר וגבר בה יצר ההתפשטות. ואז החלה לכבוש ולייבש את הים. סכסוכי גבולות פרצו, תחושות עוול, רוחות מלחמה. אך אחרי דין, דברים ודמים אשר שולמו תמורת אדמה, השלום הושכן ונקנה. בין היתר, סיפחה עדן את האיים האַזוֹרִיים והפכה מובילה עולמית בהפיכת ים ליבשה. כך סיפקה את תשוקתה הבוערת למרחב. שיווי המשקל הושב.
במקביל התבוססה ישראל בפרפורי גסיסתה, ושוועתה נשמעה עד עדן. אלמלא נחלצה עדן להצילה, הייתה ישראל נִמְחֵית מן העולם בייסורים קשים. אלא שהיחלצותה לעזרה שלחה את צריה הרבים של ישראל עד שערי עדן. זוועות ישראל קמו לתחייה מול עינינו. צל ציון העיב על אור גולה. לראשונה חווינו טרור ודם. ותחת פטיש צרותינו התפוצץ לבבי גם. כך נפל בְּני קורבן ללהבה. את מותו מצא באחד מפיגועי הטרור הראשונים על האי. ומאז לא הפסיק ליבי לְדַמֵּם.
אלא שלא היה בכל אלה כדי להציל את ישראל מעצמה. כל העזרה בעולם לא תוכל לסייע למה שרקוב ביסודו. כל שיכולנו להעניק לה הוא המתת חסד על פני גסיסה איטית בעינויים. בתבונה רבה ובממון רב, עזרה עדן לישראל להגיע להסכם כניעה עם אויביה, ותחת הכוונתה הנחושה, ניצלו מרבית יושבי הארץ, ואף זכו לאוטונומיה מסוימת. כך הגיעה ישראל אל סוֹפַה.
בשיא הפורענות היה טמון הזרע, ומן השפל הגמור של עמנו צמחה עדן. והינֵה היא חווה כעת תור יהלום, מאירה את העולם כולו באור יקרות. רבע ריבוא רבבות בקרוב נהיה, כחול אשר על שפת הים, ככוכבי השמיים. משיח תמיד עתיד לבוא אך לעולם איננו בא – האם זוהי גאולה? אלא שמעבר ליהלום המרהיב אני רואה לפעמים כיליון – האם עוד בוא יבוא יום הפירעון?
עכשיו אני עצמי כבר סבתא, ודור חדש קם. אלא שדור הולך ודור בא ואין חדש תחת השמש. גם לא תחת ירח. מה שהיה הוא שיהיה. זוהי מחזוריות העם: בית ראשון הוביל לחורבן; בית שני לאובדן; תור הזהב לאינקוויזיציה; האמנציפציה לשואה; ישראל נמחקה. ולאן יוליך אותנו תור היהלום? אינני מסוגלת לדמיין את ממדי האסון. החומר הקשה בטבע נשבר אף הוא תחת כובד פטיש, מתנפץ לרסיסים, ושבריו עלולים להינתז לכל עבר.
ובכל זאת מנקר בי ספק, מנקרת תקווה, כי נוכל אולי להיחלץ מגורלנו. זהו איננו הדפוס המוכר. מעולם לא הייתה לעם היהודי מדינת אי. מדינה נאורה כל כך, מדינה חזקה כל כך, מדינה רחוקה כל כך. האם נוכל לשאת את משא האי? האם יוכל לשאת את משא העם? ואולי לא יהיו הדברים מעולם?