מאז אותו הלילה שהאיש עם העיניים הסגולות והכובע המחודד הרג את הוריו, רון ידע שהוא יחזור.
רון לא ניחש שהוא יחזור, לא חשש, לא פחד, הוא ידע. כי האיש עם העיניים הסגולות והכובע המחודד דאג להשאיר לו מסר כתוב בכתב זוהר על הקיר הלבן בחדר השינה.
רק כמה שעות לפני כן, העולם היה נראה נורמלי לחלוטין, יחסית לילד בן עשר.
רון אמנם היה קצת חריג לבני גילו, הוא לא הלך לבית ספר ולמד בבית, הוריו שמרו עליו כמו על המונה ליזה בלובר. ובכל זאת הוא עדיין היה ילד בן עשר רגיל, עם משפחה רגילה ובית רגיל.
הכל היה רגיל.
בדיעבד, רון הבין שהיו רמזים לנוכחות האיש עם העיניים הסגולות באותו ערב.
רמזים קטנים וחמקניים, פירורי לחם שהיה אפשר לעקוב אחריהם בתוך היער ולהבין שמשהו עתיד להתרחש.
בזמן שישב על השטיח האדום עם הנקודות השחורות שנראה כמו פרת משה רבנו, אכל פופקורן ביד אחת ובידו השנייה דאג לנווט היטב את לינק שהיה בדרכו להציל את זלדה, הוא שם לב בזווית העין לנורה מהבהבת, אבל לא התייחס.
מסך הטלוויזיה ריצד למאית השנייה אחת לכמה דקות.
ומדי פעם שערותיו על היד הזדקרו.
רון יכול היה להישבע שהקיר רעד לרגע בזמן שקיפץ מפטרייה אחת לשנייה.
אבל רון לא התייחס. באותו ערב רון היה המלך.
הוא נשאר לבד בבית ללא השגחה. זו היה חתיכת אירוע. רון מקבל מהוריו סמכות, הוא מתבגר. בכל זאת, עשר זה כבר מספר דו ספרתי, מספר של גדולים.
כמו בכותל, הוריו תלו פתק בכל שטח חשוף על המקרר הכסוף, מלאים במספרים לכל מקרה ולכל מצב.
המשטרה, מכבי אש, אמבולנס, המספרים שלהם, המספר של השכנים, המספר של הסבים, המספר של החברים, הכל רשום במרקר אדום על פתקית צהובה.
רון לא הבין מדוע הם כל כך לחוצים ולמען האמת הוא חשב שזה מעט פתטי. אני כבר בן עשר, אני יכול להסתדר לבד.
רון היה כל כך בוגר, שהוא אפילו הזמין לבד לגמרי פיצה עם זיתים, פתח את הדלת לשליח לבד ואפילו נתן לו טיפ לבד.
רון ידע להסתדר לבד, הוא כבר גדול. הוא בן עשר.
המשפחה של רון הייתה משפחה ממוצעת למדי. שני הוריו עבדו בעבודה ממשלתית כלשהי, הוא לא ידע יותר מדי על העבודה שלהם למעט העובדה שהם אנשים חשובים מאוד.
הם לא אמרו את זה אף פעם, אבל הם נראו אנשים חשובים מאוד. אבא שלו עם המשקפיים המרובעות והשיער שהיה מסורק הצידה בקפידה, רון לא זכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהוא ראה את אבא שלו בלי חליפה.
אמא שלו, תמיד לבושה בבגדים הכי יפים שיש, כמו מלכה. שערה אסוף בתופסן שחור ומבריק שנראה יקר, שפתיה תמיד בוהקות באדום דובדבן.
הם עבדו ביחד, רון חשב שזה נחמד. רון לא הכיר יותר מדי הורים בשכונה שעובדים יחד באותו מקום עבודה.
הבית שלו היה כמו תחנת רכבת לפעמים, הם אנשים שיוצאים ונכנסים, חברים של הוריו מהעבודה שלבשו חליפה ועניבה.
כך שלהישאר בבית ריק לפתע, שקט ודומם, היה בהחלט בונוס נחמד.
אחרי משולש הפיצה השלישי הדלת נפתחה והוריו נכנסו פנימה בדממה. רון סובב את ראשו לעברם בזמן שהוא עדיין יושב על השטיח, הוא חשש לרגע שאמו תגיד משהו על הפירורים שיש בכל מקום אבל היא פשוט הסתכלה עליו והלכה לחדר השינה.
אביו הביט עליו מבעד למשקפיים מרובעות בעיניים כחולות והתיישב לידו על השטיח, הוא נאנח מעט.
״אתה יודע שתמיד אהבנו אותך, אני ואמא שלך, כן? באמת אהבנו״.
רון לא הבין כל כך למה אביו אומר דבר כזה, אבל הנהנן במהירות בראשו.
״לאן אמא הלכה?״
״היא התעייפה. היה לנו ערב ארוך ויש לנו יום ארוך מחר, גם מחר בלילה אני ואמא לא נהיה פה ככל הנראה, אני לא יודע. למען האמת, רון, אני חושב שאולי יהיו כמה ערבים השבוע שתצטרך להישאר לבד״.
״אה, בסדר״, עיניו של רון נצצו, הוא הרגיש במלכוד כי האם עליו לשדר שמחה או עצב? כי עד כמה שהוא אוהב את הוריו, זה הרגיש כמעט כאילו מישהו מוציא אותו לחופשה.
אביו הביט על קרטון הפיצה עם המשולשים הנותרים.
״אתה רוצה?״, שאל רון.
״אתה יודע, חמוד, היית שמח להישאר איתך פה, לאכול פיצה ולעשות איזה משחק. אני גווע. אבל אמא שלך זקוקה לי״. אמר אביו, הוא נאנח שוב פעם.
״אבא?״
״מה ילד?״
״אתה גווע? חשבתם שיצאתם לאכול״.
אביו הביט בדממה על תפריט המשחק בטלוויזיה. בהשתקפות עדשותיו המרובעות והגדולות, רון ראה כיצד המסך מרצד שוב פעם. אביו השפיל מבט והרים אותו לאחר רגע.
״כן, כן. הכל בסדר. לא יכול להיות יותר טוב, אתה יודע אני אלך רגע לקפוץ לראות מה עם אמא שלך, היה לה ערב קשה, בסדר?״
רון הנהן, אביו קם מהשטיח ופרע את שערו של הילד הבלונדיני.
״רון, אני באמת אוהב אותך״.
השעה הייתה כבר תשע וחצי ואף אחד מהם לא בא, דרש שיכבה את הפלייסטיישן וילך לישון. אמא שלו לא הגיעה לסלון ונעמדה כמו מפקד בצבא ודרשה שיכבה את המשחק.
אבא שלו לא בא לוודא שהוא צחצח שיניים.
רון כיבה את הפלייסטיישן, סגר את קרטון הפיצה ושם אותו במקרר. הוא הביט על המגנטים הרבים שהציפו את המקרר, כמו כל בית ישראלי טוב, מבעד למספרי החירום שאמא שלו תלתה בכל מקום, הציצו תמונות מאושרות של המשפחה הקטנה שלהם.
בכולם רון, בערך מגיל שש, מבט למצלמה בחיוך גדול. מדי פעם החיוך היה חסר שיניים, בחלק מהתמונות הוא ישב על כתפיו של אביו.
אבל תמיד היה חיוך.
הערב, הערב אף אחד מהם לא חייך, רון לא הבין את זה.
הוא הלך לחדר שלו בדממה, שומע קולות בוקעים מחדר השינה של הוריו, הם דיבור במהירות ובעצבנות, הוא לא הצליח להבין כל כך מה נאמר, אבל קלט שמדובר בשיחה להוטה.
הזכרונות הראשונים של רון היו בבית אחר לגמרי. הוא לא זוכר מהבית ההוא יותר מדי, רק את העובדה שהוא לא כל כך אהב אותו.
זה היה בית פחות צבעוני וחם מהבית שהיה להם עכשיו.
ההורים שלו היו שם כל הזמן, וכעת, הם בעיקר בעבודה.
רון שכב על המיטה בחדר שלו והביט על מדבקות הכוכבים שעיטרו את התקרה. בעוד כמה דקות יכבה את האור ואז הם יזרחו בגוון ירקרק וזרחני והוא יסתכל עליהם עד שירדם.
מאז שהיה ילד קטן, הוא נמשך לחלל, ליקום, לכוכבים. בגיל שש כבר שאל את אבא שלו שאלות על חורים שחורים.
החלל סיקרן את רון, החלל משך אותו, הוא הרגיש שייך לחלל.
מהחדר של הוריו כבר לא נשמעו קולות, רון הניח שהם הלכו לישון. אולי מחר בבוקר הוא ישאל את אמא שלו מה קרה, אולי את אבא שלו, אמא שלו נראתה הערב…מפוחדת? לא ייתכן.
המנורה בתקרה הבהבה בדומה למנורות בסלון מוקדם יותר, רון התיישר והביט עליה.
עכשיו הוא כבר בטוח לא מדמיין דברים, המנורה לא הפסיקה להבהב והוא הרגיש את מיטתו רועדת. רעידת אדמה? רון זינק מהמיטה והחליט לתפוס מחסה במיטה של הוריו, אך צרחה מקפיאת דם עצרה אותו במקומו.
רון קפא. זו הייתה אמא שלו שצורחת כמו שהוא לא שמע אותה בחיים, הוא שמע תזוזות בחדר, רהיטים, כלים נשברים, ריח של בושם שמילא את האוויר, אבא שלו צועק את השם של אמא שלו, אמא שלו צועקת מילים לא ברורות.
רון הלך בזהירות ופתח את דלת החדר שלו, והציץ לעבר דלת חדר השינה של הוריו מימינו שהייתה סגורה.
דפיקה ועוד דפיקה, צעקה נוספת של אבא שלו ואז משהו שמוטח בכבדות על הרצפה, הבכי של אמא שלו שנעלם בן רגע.
האורות בבית החלו להבהב ולרצד, הקירות רעדו מעט.
רון פחד, אבל החליט שהוא חייב לנסות להבין מה קורה.
הוא ניגש על קצות האצבעות לעבר חדר השינה, בדיעבד הבין שזה קצת מצחיק בהתחשב בכל הרעש שבקע מהחדר.
הוא פתח את הדלת לחריץ קטן וראה אותו.
בחשכת החדר, האיש עם העיניים הסגולות והכובע המחודד, מרחף באוויר.
גופותיהם של הוריו מוטלות על הרצפה.
זה היה נראה שהאיש לובש חליפה בצבע כחול כהה, אך רון לא יכול היה לראות יותר מדי מכיוון שהיה חשוך בחדר.
עיניו הסגולות של האיש פגשו בעיניו של רון והוא חייך, הוא הניף את ידו באוויר כאילו הוא באה להכות אותו אך נעצר.
האיש הרים את מבטו למעלה, כאילו מדבר עם מישהו ולאחר כמה שניות הוריד את מבטו חזרה לרון.
״בהחלט״. האיש אמר בקול גס וצורם.
נשמע קול פיצוץ והאיש נעלם , כאשר מאחוריו כתובת בירוק זרחני:
״ניפגש בדיוק עוד עשר שנים, ילד״.
השוטרים שמצאו את רון מתחבא בארון שאלו שאלות קשות.
השכנים שמעו את קולות המאבק ולאחר מכן קול פיצוץ עז והזעיקו משטרה.
על גופות ההורים שלו לא נראה סימן אחד שמעיד על אירוע אלימות, מעבר לבקבוק הבושם השבור הכל נראה תקין לחלוטין.
רון לא סיפר להם על האיש עם העיניים הסגולות והכובע המחודד. הוא ידע שהם לא יאמינו לו.
״אז מה קרה?״
״שמעתי רעש, רצתי לארון להתחבא״.
זאת התשובה שהוא נתן לכולם-לשוטרים, לחוקרים, לסבתא וסבא שאספו אותו מתחנת המשטרה עם עיניים שקועות ואדומות.
בכל הזמן הזה שעבר, רון ידע דבר אחד בוודאות – האיש יחזור בעוד עשר שנים בדיוק.
החיים של רון השתנו ללא היכר מאותו יום ואילך.
זו לא רק העובדה שהוא איבד את הוריו באותו לילה, אלא העובדה שהוא ידע שהאיש יחזור וגורלו יהיה דומה לגורל של הוריו.
ולמי הוא יכול לספר את זה? לאף אחד. היה לו ברור שאם יספר על מה שקרה באותו לילה, על מה שראה בחדר של הוריו והמסר על הקיר שנעלם לאחר כמה דקות, יאשפזו אותו במקרה הטוב ובמקרה הרע יחשדו שיש לו קשר לאירוע עצמו.
רון היה אמנם ילד בן עשר, אבל הוא ילד חכם. הרבה יותר מהממוצע.
אבל אף אחד לא חשד ברון. אפילו לא לרגע.
בהתחלה עוד היו מבקרים אותו אנשים עם חליפות שאמרו שהם חברים של אמא ואבא מהעבודה, אבל אחרי שלוש שנים הם הפסיקו להגיע.
מוזר, חשב לעצמו, אף אחד מהם לא הגיע לבקר יותר מפעם אחת.
הסבים של רון נתנו לו הכל. כל מה שאפשר לתת לילד בן עשר שאיבד את הוריו לרצח מזעזע שהותיר את הרשויות ללא מענה.
התיק נשאר פתוח גם עשר שנים לאחר מכן, מדי פעם ניסו לראיין אותו בתקשורת, אך הסבים שלו אסרו עליו בתוקף.
צריך לשמור על השפיות של הילד, היה אומר הסבא מדי פעם בחשכת הלילה לסבתא, מתפלל שאלוהים יתן להם עוד יום בעולם הזה בשביל שיוכלו לשמור על הילד. לפחות עד שיגדל קצת ויוכל לדאוג לעצמו.
הוא ילד טוב, הם אהבו אותו. כבר בגיל 15 הוא מצא עבודה בשטיפת מכוניות מקומית, לרון היה חשוב לתת את חלקו לבית למרות שאף אחד לא דרש זאת ממנו.
השינוי המרענן ביותר בחייו הייתה העובדה שהוא התחיל ללכת לבית ספר. הסבים שלו פחות אהבו את הרעיון שהילד ישב וילמד בבית, הם גם לא ידעו כמה זה חוקי. אבל לשמחתם הרבה, רון השתלב במהרה בבית הספר, הפגין כישורים יוצאי דופן וכבר בגיל 13 נבחר להיות חלק מקבוצה ייחודית של ילדים שעשתה שיעורי ערב בפקולטה לפיזיקה באוניברסיטת בן גוריון.
הסבים שלו היו גאים. לרון הייתה בגרות שהם לא ראו בילדים אחרים, לעיתים הם חשבו שמדובר בטראומה של שנובעת מרצח הוריו והם אפילו התייעצו עם אנשים מקצוע. אך כולם הרגיעו אותם ואמרו שזה פשוט האופי של הילד.
אז החליטו לשחרר את זה. גם ההורים שלו היו סוסי עבודה, בעיקר אמא שלו, הבת שלהם, היא הייתה מסורה לעבודה בצורה שלא הייתה דומה לאף אחת מהילדות האחרות שלה.
במה היא עבדה? זו כבר הייתה שאלה גדולה מדי והם לא באמת ידעו מעבר לכך שמדובר במשהו ממשלתי, אולי משרד הביטחון.
היו גאים בנכד שלהם, הנכד שמביא ציונים הביתה שגורמים ללב להתפוצץ ועדיין מספיק לעבוד בעבודה מזדמנת ומשלם להם את חשבון החשמל.
״אתה חושב שאנחנו צריכים לספר לו?״, שאלה הסבתא כשרון הגיע לגיל שמונה עשרה.
הסבא עצר באמצע גיהוץ מכנסיו המסורתיים ביום שלישי ונאנח, הציץ מהסלון לעבר דלת סגורה ועליה פוסטר צבעוני של אמון אמרת׳, והוא באמת חשב על זה לרגע לעומק. הבת שלהם אף פעם לא אמרה אם היא מתכננת לספר לו בגיל שמונה עשרה או לא, והוא לא היה בטוח שזה בכלל נכון.
הילד עבר כל כך הרבה, הצליח להתאושש מהרצח של הוריו בצורה מעוררת השראה ועכשיו לספר לו שהוא מאומץ?
שאנחנו לא הסבים שלו?
שההורים שלו הם בעצם לא ההורים שלו?
זה יותר מדי, חשב הסבא. זה גם לא משנה.
״הוא הנכד שלנו לכאן או לכאן״, אמר הסב ולבש את חולצתו המגוהצת.
״ברור לי, שמעון, אבל אולי מגיע לו לדעת גם את האמת״. אמרה סבתו של רון, רבקה, מניחה על השולחן את מגזין ״לאישה״ שבדיוק סיימה לקרוא.
סבו היה נחרץ בדבר, הוא לא רצה שהילד יפגע עוד יותר.
״אין צורך להוסיף למוח המוטרד שלו עוד הטרדות״.
וכמה שהמוח היה מוטרד, כי כשחגגו לו יום הולדת שמונה עשרה, ידע רון שעוד שנתיים וקצת הוא מגיע, האיש עם העיניים הסגולות והכובע המחודד.
רון התכונן להגעתו של האיש.
היה לו ברור שלא מדובר באיש רגיל, אלא ביצור כלשהו. אולי חייזר, אולי שד.
אך הוא היה בשר ודם, רון זכר את צורתו האנושית, והיה בטוח שהוא יכול להכאיב לו.
הוא לקח במלוא הרצינות את המסר הזוהר שהושאר על הקיר וניבא את מותו הקרב של הילד ששמע כיצד האיש עם העיניים הסגולות רצח את הוריו.
רון החליט שהוא לא יתן לאיש להרוג אותו בקלות, לא יהיה ניצוד קל ולהפך – יהפוך לצייד.
לנוקם.
כזה שנוקם בשם הוריו.
רון היה גדול, חזק וחד. בגיל עשרים כשהיית רואה את רון, היית יכול להתבלבל בקלות ולחשוב שמדובר במקרר ענק עם שני ארונות במקום ידיים.
רון היה חסר מעצורים. מעבר לאינטליגנציה שופעת, מעבר לחריצות מעוררת השראה, הוא גם דאג להשקיע בכוחו בכל יום ויום, בשביל להגיע מוכן לרגע.
באותו יום גורלי שנקבע עבורו מלפני עשר שנים, בדירת שני חדרים קטנה וצנועה ששכר בעיר הגדולה, רון חיכה.
למרות התנגדות מצד הסבים שלו, הוא דאג לעבור מהבית שלהם. שלא יהיה שום סיכוי שהם יסתכנו כאשר האיש עם העיניים הסגולות יגיע לסיים את העבודה.
רון לא ידע להעריך את הסיכויים שלו, אבל ידע שהם לא לטובתו.
הכסף שחסך במהלך השנים עזר לו גם להשכיר את הדירה הקטנה אבל גם לקנות אקדח באופן לא חוקי, אקדח שדחף מתחת לכרית שלו.
הערב הוא הרגיש לראשונה בבטן את התחושה המוזרה הזאת, כמו צבי שמטייל ביער ופרוותו קופצת כיוון שבשיחים מסתתר טורף שנועץ בו עיניים.
לקראת חצות רון כבר התעייף. להישאר דרוך לאורך כל היום זה לא פחות מתיש מלרוץ מרתון, חשב לעצמו, מביט על התקרה חסרת הכוכבים.
ברור שאני עייף, חשב רון. אני לא דרוך היום, אני דרוך כבר עשר שנים.
הוא נזכר באותו לילה שוב ושוב, שיחזר כל רגע. אפילו הצליח להריח את הריח של הבושם של אמא שלו שנשבר לרסיסים.
למה הוא הרג אותם?
מעבר לנקמה, רון רצה תשובות. רון היה חייב תשובות.
למה?
אך האם יספיק לקבל אותן בכלל? אי אפשר לדעת. זה אמנם היה נראה כמו נצח כשהיה ילד, אבל האיש עם העיניים הסגולות הרג את הוריו בכמה שניות בסך הכל.
רון הושיט יד מתחת לכרית ונגע במתכת קרה. הוריו לא היו מוכנים, אבל הוא כן.
רון לא ידע באיזה שלב הוא נרדם, אך רעד שעבר במיטתו גרם לו לזנק ולהתיישב, מביט לכל כיוון. הקירות החלו לרעוד כמו ברעידת אדמה, המנורה של החדר החלה להבהב למרות שהייתה מכובה.
זה קורה.
רון קם במהירות על רגליו, שלף את האקדח מתחת לכרית והרגיש ערני יותר ממה שהרגיש אי פעם בחייו.
הוא ידע שהאיש הסגול יקיים את הבטחתו.
רון עמד שם בחשכת החדר וראה כיצד מופיעה בועה קטנה וכהה יש מאין, מתרחבת אט אט עד שהוא יצא מתוכה עם עיניו הסגולות בוהקות בחשכת החדר.
רון כיוון וירה, הכדור הראשון פגע בראשו של האיש, הכדור השני פגע בבטנו והכדור השלישי החטיא ופגע בקיר מאחוריו.
האיש המשיך לרחף לעבר רון ללא פגע.
חליפה כחולה ומבריקה לגופו, נעליים חומות עשויות מאריג לא מוכר וכובע מחודד ומתכתי לראשו. האיש חייך חיוך גדול.
״חזרתי לקחת אותך, הפנור״. אמר האיש, בלי להזיז את שפתיו שומר על חייכו, קולו נשמע היטב בתוך ראשו של רון.
״באת להרוג אותי!״.
״לא, באתי להשיב אותך לבני מינך״.
״רצחת את ההורים שלי״
״הרגתי את אלה שחטפו אותך״.
צליל גבוהה זמזם באוזניו של רון שנפל לרצפה והחל לראות תמונות ועוד תמונות.
הוא ראה כיצד הוא שוכב כילד, אך לא בדיוק אנושי, בקפסולה נטושה בשדה רחב.
הוא ראה כיצד אנשים בעלי חליפות כמו החברים של ההורים שלו אוספים אותו.
הוא ראה את ההורים שלו בבית הישן שלהם, בית שהוא בעצם מעבדה. כיצד הם נותנים לו זריקה ועוד זריקה, כיצד הם עושים לו בדיקות, כיצד עוד שכבה ועוד שכבה יורדת ממנו עד שהוא נראה יותר אנושי.
״הם אף פעם לא היו ההורים שלך״. רון שמע את קולו של האיש בזמן שהוא מרגיש כיצד הוא רץ בתוך חלל אינסופי מלא בתמונות מהחיים שלו, תמונות ששכח. ״הם בכלל לא היו זוג, הם היו צוות בעבודה ואתה היית עכבר מעבדה עבורם. בני אדם…כזה גזע נחות. אז הרגנו את החוטפים שלך, לא נתנו להם לברוח מהעונש״, רון עמד בגינה, הסתכל על אביו מרים אותו לנדנדה.
הסצנה התחלפה ואביו יושב בסלון, מביט על רון בונה מגדל קוביות ורושם רשמים ונתונים בתוך קלסר.
הסצנה התחלפה ורון מצא את עצמו עומד ברחוב ליד אמא שלו, היא חיבקה את רון הקטן ונישקה אותו על הלחי, הבטיחה לו שהיא תכין לו את העוגיות שהוא אוהב ברגע שיגיעו הביתה. רון זכר את היום הזה, את ריח העוגיות שהציף את הסלון וגרם לו לבטן שלו לרקד. הסצנה התחלפה שוב, רון ראה אותו שוכב על השטיח האדום עם הנקודות השחורות, נהנה מסרט מצויר בטלוויזיה.
רון הביט על עצמו כילד, שמע רעש כלשהו מכיוון המטבח ונכנס וראה את אימו מטפטפת נוזל שקוף לבלילת העוגיות.
הכל נכבה, רון עמד בתוך חלל שחור. החדר שלו נעלם וליבו נותר שבור.
האיש עם העיניים הסגולות עמד מולו.
״באותו ערב שהגעתי, הם קלטו שמשהו קורה. אתה מבין, היה להם את הציוד לקרוא סימנים חריגים, הם לא הצליחו להבין ממש מה קורה, אבל ידעו שזה חריג. הם ידעו שזה קשור אליך, הם פחדו שאנחנו באים לקחת אותך. אתה יודע מה הם תיכננו לעשות באותו הלילה הפנור?״
החלל השחור התהפך ורון ראה את הוריו בחדר השינה, אמו הולכת הלוך ושוב. אביו יושב על המיטה, בלי משקפיו, משפשף את עיניו.
״אנחנו צריכים להעלים אותו, אתה לא מבין, גרשון? זו סכנה לכולנו, לכל האנושות״.
״על מה את מדברת, דקלה? להעלים אותו? הילד לא עשה כלום!״
״הוא לא ילד! הגזמנו, לקחנו את זה רחוק מדי. מי יודע איזה נזק יעשה. אני מחר בבוקר הולכת לזקן ומבקשת לעצור הכל, לעצור את הטירוף הזה״.
אביו קם במהירות על רגליו ותפס את אימו בזרועותיה.
״גרשון תעזוב אותי!״
״את לא תעשי לו כלום, את הבנת אותי? הוא רק ילד!״
״הוא לא ילד, אתה שכחת מה אנחנו עושים פה? גרשון? הוא לא הילד שלך, הוא לא הילד שלי, יש לנו פה תפקיד. משימה. אם נקשרת ליצור הזה אז אני מצטערת, אבל האחריות היא שלך״.
הסצנה התנזקה כמו מים שנשאבו לתוך ניקוז אמבטיה. רון עמד שם, רועד. עיניו מתמלאות בדמעות.
״באותו ערב, באתי להציל אותך, הפנור״. אמר האיש עם העיניים הסגולות. ״אבל, היה שינוי בתוכניות, הבנו שבשביל להכיר את הגזע הזה, בני האדם, אולי צריך להשאיר אותך פה בסביבתם. שתלמד, שתכיר אותם לעומק. בזכותך אנחנו נוציא לפעול תוכניות יותר גדולות״.
רון נפל על רצפת החדר, כל עצם ושריר בגופו זעקו מכאב.
הוא הביט על האיש עם העיניים הסגולות שנחת בעדינות על הרצפה.
״הפנור, בוא איתי. הבית קורא לך״. אמר האיש והושיט את ידו לרון.
״תוכנית גדולה?״, שאל רון.
״כן. תוכנית גדולה״. רון אחז בידו של האיש עם העיניים הסגולות.
רון ידע מה הוא צריך לעשות.
רון הרגיש כיצד מוחו שולח איתותים לכל שריר אפשרי בגוף, הנשמה שלו צרחה מכאב, עיניו התמלאו דמעות ופרץ זעם שכמוהו לא הרגיש התפרץ ממנו החוצה כמו סופר נובה מרהיבה.
הוא התנפל על האיש עם העיניים הסגולות ודחף אותו בחזרה לתוך הבועה.
הוא בסך הכל ניסוי. שני עולמות שהחליטו לשחק בחייו, שני עולמות שיצרו זן אחד מעורבב.
רון שבר את אצבעותיו של האיש הסגול שצרח בכאב, ונגח בראש. האיש הסגול נפל על ברכיו ובבעיטה אחת מדויקת לפניו רון העיף את האיש הסגול בחזרה לתוך הבועה שלו.
רון אף פעם לא למד לרכב על אופניים, זו הייתה מחשבה מצחיקה שהוא חשב באותו רגע וגם לא כל כך ברורה.
אבל משום מה הוא חשב אותה, כי הוא חשב כמה זה כבר קשה יכול להיות? הוא הרגיש זרם באצבעותיו, הוא הרגיש את האנרגיה שיוצאת לו מהגוף והניף את ידיו ופוצץ את הבועה.
הפעם, בניגוד לפעם הקודמת, לא נותר אחריו שום מסר זרחני על הקיר.
רון לא ידע אם הוא עשה את הדבר הנכון.
אולי ההורים שלו היו רעים, אולי המדינה רעה.
אבל הסבים של רון, ועוד בני אדם רבים שהכיר במהלך חייו, הם אנשים טובים.
ורון החליט ששום תוכנית גדולה לא תצא לפועל כל עוד זה תלוי בו.
אבל לא היה זמן לחשוב על זה, כי רגש אחר החל לצוף. רגש שרון חיכה להרגיש עשר שנים, רגש שגרם לו ליפול על הרצפה ולמרר בבכי.
אחרי עשר שנים, סוף כל סוף הוא יכול להפסיק לחכות.