בימים כתיקונם, לא היה לה מה לחפש בתחנה של הר הרצל. בטח לא בשמונה בערב ביום חמישי האחרון לפני ראש השנה, אבל כשאין ברירה אז אין ברירה. הברירה של עפרי הייתה או להיסחב לספריה של עין כרם דקה לפני שהיא נסגרת, או לגרור את התואר עוד סמסטר. ואז הברירה הייתה לחכות שעה לקו 42, או לקחת אוטובוס, ורכבת, ועוד אוטובוס, ולהגיע הביתה בערך באותה שעה.
התחנה הייתה שוממת. החוזרים מהעבודה כבר הגיעו הביתה, והיוצאים לברים עוד לא יצאו. גם השמש כבר נטשה את המערכה. את נוף השקיעה הירושלמית, נקודת החן היחידה של התחנה, היא פספסה לפחות בשעה. הדבר הכי קרוב לשקיעה שעפרי עוד יכלה לראות היה הפסל האדום שהטיל את צלו על הרחבה המרוצפת, ממש מולה. הרי ירושלים, קמורים וחשופים מבית ומעץ, מאדימים מאור השמש השוקעת. מאחוריהם, האוריגינלים התמוססו בחשכה מנוקדת אורות. מלפניהם, צל קטן, קמור, גבעה לרגלי ההר.
התחנה אמנם הייתה ריקה, אבל ברחבה שמולה, מישהו טרח והקים אוהל. אוהל טיולים קטן, פירמידה מעוגלת של ניילון ומוטות אלומיניום.
נשאלת השאלה, מי מקים אוהל במיקום כל כך משונה?
עפרי שאלה את עצמה את השאלה הזאת, וגם ניסתה לענות עליה. מטייל שקרס בדרך חזרה מיער ירושלים. תייר שחיפש את הפניה ליד ושם ואיבד את הדרך. סטודנט נואש. בעל חנות אביזרי ספורט שעלה על שיטת קידום מקורית במיוחד. זה בכלל חוקי להקים ככה אוהל באמצע הכל? לא שזה מפריע לעוברים ושבים, או משהו.
אחרי דקה ארוכה של סקרנות מאכלת, ובלי לבדוק במיוחד מתי הרכבת הבאה מגיעה, עפרי מצאה את עצמה קמה וחוצה את הכביש. מתקרבת אל האוהל הבלוי, רואה את הצללים המתנועעים בתוכו, תוהה איך אפשר לדפוק בנימוס על דלת ניילון עם ריצ'רץ'.
"סליחה?" היא כחכחה בגרון.
הריצ'רץ' קרקש והאוהל פער לוע עמוק, ומתוכו נפלטה נערה עם קן בשיער.
"מי את?" אמרה הנערה, בערך בדיוק באותו רגע שעפרי אמרה, "מה את עושה פה?"
הנערה הסיטה את ראשה והתבוננה בעפרי, צופה בה ממעמקי עיני שוהם שחורות. קן של שיער שאין להבדיל בו איפה השיער עצמו מתחיל, ואיפה נגמרים העלים, הזרדים, והעשבים. אולי באמת מקננת שם ציפור. ג'ינס ישן שעבר יותר מדי כביסות, עד שאיבד את שריד הכחול האחרון שלו, קרוע באלגנטיות מכוונת. על הפלג העליון היא לבשה משהו שקודם נראה כמו גופיה של גברים, ואז כמו טי שירט מרופטת, ובסוף הסתבר לה שזו ציפית שגזרו בה חורים עם מספריים.
"על מה את מסתכלת?" שאלה הנערה, כאשר פניה מתקמטות להבעה יותר תומהת ממוטרדת.
"מה את עושה פה?" שאלה עפרי שנית.
הנערה הטתה את הראש. "אני גרה פה."
"זה מותר?" שאלה עפרי.
"מי שואל?" שאלה הנערה.
"אני," ענתה עפרי, וניסתה לדחוק הצידה את התחושה שהיא נופלת למשחקי מילים מהסוג הגרוע ביותר.
"מי את?" שאלה הנערה, מטה את ראשה לצד השני.
"אני עפרי," ענתה עפרי. "מי את?"
"רוזמרין," אמרה רוזמרין. "פעם, החברים שלי קראו לי טלי."
"איך יוצא טלי מרוזמרין?" תהתה עפרי.
רוזמרין משכה כתפיים.
"איך החברים שלך נותנים לך לגור באוהל ברחוב?" היא שאלה.
"פעם, היו לי חברים פה," אמרה רוזמרין, והביטה מצד לצד, כאילו יופיעו החברים שלה פתאום, כאילו התחבאו מאחורי קשתות הפסל האדומות. "הלכתי וחזרתי. אני לא יודעת איפה הם עכשיו."
"אז את גרת בירושלים ועזבת?" שאלה עפרי.
רוזמרין הביטה בה במבט חתום ושחור. "הלכתי לישון," היא אמרה. "כשהתעוררתי, כולם הלכו."
"מה?" קראה עפרי. "למה, כמה זמן ישנת?"
רוזמרין הסיטה את מבטה מהאדמה אל השמיים והתבוננה שעה ארוכה בכוכבים. "אה," היא אמרה. "הרבה. יותר ממה ששיערתי. האורנים כבר צמחו, והאלונים כמעט הגיעו לפרקם. החרוב והשקד נתנו פירות רבים."
"אני לא חושבת שחרוב זאת יחידת מידה סטנדרטית," אמרה עפרי.
רוזמרין הביטה בה מזווית העין, והתחילה לשוטט לאיטה ברחבת הפסל, בכיוון המעקה שהשקיף על הירידה לעין כרם. בלי לחשוב יותר מדי, עפרי השתרכה אחריה.
“לאן את הולכת?” היא קראה אחריה.
“פעם היו פה מדרגות,” ענתה רוזמרין מבלי שטרחה להסתובב.
“פעם, פעם,” רטנה עפרי. “את יודעת להגיד גם משהו אחר?”
רוזמרין עצרה וסבה על צירה, הביטה בעפרי בעיני חצות הליל, ואמרה שנית, “פעם היו פה מדרגות. איפה המדרגות?”
“עכשיו יש פה חניון,” ענתה עפרי. "אם יורדים לרחוב למטה, אולי יש שביל שנכנס ליער. אני לא יודעת, מה איבדתי ביער ירושלים? מה אני אעשה שם, קומזיץ?”
רוזמרין קפאה על מקומה. “מה?”
“אין לי מה לחפש ביער,” היא חזרה. “אני לא עושה טיולי טבע ואני לא סובלת קומזיצים. העשן נכנס לי לעיניים. ובכלל, נראה לי שאסור להבעיר אש בצד הזה של היער, ובטח לא בספטמבר.”
“את לא עושה מדורות ביער,” אמרה רוזמרין.
“אני לא עושה מדורות בכלל,” ענתה עפרי, ושקלה להתחיל להתעצבן. “למה עזבת את ירושלים? ולמה חזרת עכשיו? למה דווקא לפה, ולמה עם אוהל? אין לך מקום נורמלי לגור בו?”
“פה נורמלי לגור,” היא ענתה. “פה, עם העצים.”
“אז למה עזבת?” שאלה עפרי.
“העצים מתו,” ענתה רוזמרין בפשטות. “היה שלג גדול, והרבה עצים קרסו ונשברו. שריפה כילתה את הברושים והאורנים, ואלו שנותרו חלו ומתו.”
“אז עזבת בגלל שהעצים מתו?” אמרה עפרי. “למה לא נשארת לעזור עם הנטיעות?”
רוזמרין התעלמה ממנה והמשיכה לשוטט בכיוון ההפוך, לעבר הכביש המאגף את הרחבה. היא התעלמה מהכביש עצמו ומהמכוניות שמדי פעם נסעו בו, והפנתה את פניה לשמים בעיניים עצומות.
עפרי רצה אחריה. “את תידרסי צ’יק צ’ק אם תמשיכי ככה.”
רוזמרין עצרה בדיוק לפני הירידה לכביש, רחרחה את האוויר, וחייכה.
“אולי תסתכלי לאן שאת הולכת?” היא כמעט צעקה.
בחיוך רחב, רוזמרין הרכינה את ראשה והביטה שוב בעפרי. “יהיה יורה מוקדם השנה.”
“מה?” אמרה עפרי.
“החורף יהיה גשום,” היא המשיכה והכריזה בביטחון מוחלט.
“איך את יודעת?” שאלה עפרי.
רוזמרין הטתה את ראשה לצד שמאל ואמרה, “מי ידע אם לא אני?”
עפרי באמת לא ידעה מה אפשר להגיד על דבר כזה, אז היא החליטה לשנות נושא. “איזה מין שם זה רוזמרין?”
“פעם קראו לי אנתמיס,” היא ענתה. “איזה מין שם זה עפרי? את לא עופר.”
“אימא רצתה לקרוא לי איילת, אבל היו כבר שתיים במחלקת יולדות,” אמרה עפרי, למרות שלא באמת התחשק לה להגן על השם הפרטי שלה מהתלונות של איזה מוזרה שמשוטטת באמצע הכביש.
“זה אותו דבר,” רוזמרין התלוננה. “למה לקרוא לעצמך איילה כשאת לא? למה אתם תמיד עושים את זה? את לא פרח ואת לא חיה.”
תוך דיבור, היא הלכה והתרחקה משפת הכביש, אז עפרי החליטה שאין לה מה להתלונן. עדיף שהיא תתרעם על שטויות כמו השמות שאנשים נותנים לילדים שלהם. לפחות זה לא יכול לגרום לתאונת שרשרת. בו זמנית, היא החליטה שאין טעם לטעון נגדה שגם רוזמרין הוא שם של פרח. כשמישהי בטוחה במאה אחוז שהיא יודעת מתי יבוא היורה, אז או שהיא מכשפה או שהיא לא מילאה מרשם, ובשני המקרים, להיכנס לוויכוח על זה לא יעזור בכלום.
“לאן את הולכת?” קראה עפרי אחרי הדמות ההולכת ומתרחקת, שמרחוק היא הבחינה לראשונה שהיא יחפה. “מי מסתובב יחף באמצע העיר? בסוף תדרכי על משהו, ואז מה אני אעשה? אקח אותך למיון?”
רוזמרין לא השיבה פניה. לקול שריקת הרוח, והטרטור של הרכבת שסוף סוף הגיעה לתחנה, עפרי רצה אחריה במורד ההר, כשהתרמיל שלה משקשק לה בקצב על הגב.
“פעם היו פה מדרגות,” אמרה רוזמרין כבדרך אגב.
“עכשיו נזכרת לענות לי?!” עפרי התנשפה, נשענת על הירכיים בשתי ידיה.
רוזמרין הטתה את ראשה והביטה בה בדממה.
עפרי מחתה את המצח ביד, ואת היד בחולצה. רוח ערב קרירה צרבה את פניה, איפה שעדיין נשארה זיעה. אותה רוח שפרעה בעדינות את קן השיער של רוזמרין, איכשהו, בלי שייפול אפילו עלה או זרד אחד ממקומו. רוח של ערב סוף ספטמבר, כשבצהרים עדיין קיץ, אבל בשעות הערב הסתיו אורב, הולך ומתקרב. אולי באמת היורה קרוב.
“אבל למה את מחפשת את המדרגות?” היא נזכרה לשאול באיחור.
“האורנים צמחו חזרה,” אמרה רוזמרין. “באתי בשביל לבדוק את האורנים. אחרת, לא הייתי מתעוררת.”
“רק בשביל העצים?” תמהה עפרי. “את לא מעדיפה לראות שוב את החברים שלך? אם את זוכרת מספר טלפון, אז אני יכולה להתקשר למישהו שיבוא לאסוף אותך. עדיף שלא תהיי פה בחוץ לבד, בטח לא בלילה.”
“דיברתי פעם בטלפון,” אמרה רוזמרין.
“פעם,” חזרה עפרי. “כאילו, פעם אחת? בחיים? בכלל?” היא אמנם הניחה שבחורה כמו רוזמרין היא הרבה יותר מידי אותנטית בשביל להחזיק פלאפון משל עצמה, אבל איכשהו, כל מילה שיצאה לה מהפה עלתה לה על כל הציפיות.
“אני לא יודעת אם הם עדיין פה,” אמרה רוזמרין. “פה, למעלה.”
עפרי ניסתה לפרשן את כוונת המשוררת ונתקלה בקיר אבן. מה אבן, בטון. “תגידי,” היא אמרה בנינוחות, “מי המציא אותך?”
רוזמרין הביטה בה מבלי לענות, ורוח הרים פרעה את קן שיערה כאילו לשם כך נוצרה.
“טוב,” אמרה עפרי, וגררה את רגלה על המדרכה. “לא התכוונתי לזה איך שזה יצא, אז אל תעשי כזה פרצוף עצוב.”
רוזמרין הסיטה את ראשה באותה תנועה מוכרת, ובהבעת פנים שאף אדם לא היה קורא לה עצב. “למה את פה?” היא שאלה את עפרי.
מבלי משים, היא נסגה חצי צעד אחורה. “אולי תבואי איתי?” היא הציעה באימפולסיביות. “בטח יהיה פה קר הלילה. למה לישון באוהל? לא עדיף שתמצאי מקום בפנים? אני יכולה להציע לך מיטה, או, לא, ספה, בעצם. אבל גם ספה זה יותר טוב מאוהל באמצע שום מקום, לא?”
עיניה של רוזמרין היו שחורות מאי פעם כשהיא פתחה את פיה לענות. “באתי לראות את האורנים,” היא אמרה. “החברים שלי הלכו מזמן. הקור לא מפריע לי. גם המשטרה לא תפריע לי. אם את רוצה, תבואי מחר ואני אראה לך את האורנים.”
צווחה צורמת קרעה את אוויר הערב השקט, חדה ופתאומית. בנפנוף כנפיים שחורות, עורב אפור נחת בתוך קן שיערה והתחיל לחטט בין הגבעולים והזרדים להנאתו. עפרי קפצה עוד צעד וחצי אחורה, אבל רוזמרין לא הגיבה בכלל. העורב צווח שוב, צווחת סיפוק, והתעופף לו עם שללו. עפרי צפתה בו מזווית העין והתקדמה שוב, לאט לאט, לכיוונה של רוזמרין, שעוד עמדה בשלווה ללא נוע.
“את יודעת,” אמרה עפרי, “את עשרים אלף פעם מעבר לכל טיפוסי הסיירות הכי הזויים שאי פעם הכרתי.”
רוזמרין קימטה את האף. “סיירים מדליקים אש. אש גורמת לשרפות.”
“הם גם מכבים את האש אחר כך,” ענתה עפרי.
“חזרתי בשביל לבדוק את האורנים,” אמרה רוזמרין, “אחרי השרפה.”
“למה?” שאלה עפרי. “קרן קיימת כבר עשו את זה, וחוץ מזה, עצים יודעים טוב מאוד לצמוח, גם בלי עזרה.”
קול טרטור נוסף הכריז על הרכבת שיוצאת מהתחנה.
רוזמרין הטתה את ראשה והאזינה לרוח. “זאת לא הרכבת שלך?”
“לא,” שיקרה עפרי במצח נחושה. “למה את נשארת פה?”
“אני הייתי פה לפניך,” ענתה רוזמרין. “לפני הרכבת, לפני האורנים, ולפני השרפה. אני הייתי פה עם ההרים והרוח, עוד כשבאמת אפשר היה להגיד שזה אמצע שום מקום. אתם באתם להפריע לי, לשרוף מדורות ולנטוע עצים זרים. אני לא הולכת לשום מקום.”
“אז מה?” שאלה עפרי. “את תישארי פה לנצח ולא תלכי לשום מקום אחר?”
רוזמרין הטתה את ראשה לכן.
הן עמדו דקה ארוכה והביטו אחת בשנייה. עפרי חשבה לעצמה שהיא תגיע הביתה מאוד מאוחר היום, וגם שכנראה לא יצא לה מכל התקרית הזאת דייט. מה רוזמרין חשבה, היא יכלה רק לשער. הרגע עבר, והיא העבירה את התרמיל שלה מכתף אחת לשנייה. עוד מעט תבוא עוד רכבת, ועדיף שהיא תהיה בתחנה לפני שהיא מגיעה. היא הסתובבה והתחילה ללכת במעלה ההר, אבל אחרי כמה צעדים היא עצרה והפנתה את מבטה אחורנית.
“תגידי,” היא שאלה, “יהיה השנה שלג?”