חוקרת המשטר הבכירה אלימייר התבוננה בתדהמה בגבר העירום שגופו היה מעוטר בחתימות שפתון סגול וידיו הענודות בכפפות מטבח הסתירו, למרבה המזל, את מבושיו.
התדהמה לא הייתה קשורה לעובדה שהוא היה ממועצת יושבי השולחן של מדינת ישראל. אלוהים יודע שאלימייר ראתה יותר מדי סטיות של יושבי שולחן וקיבלה סכומים אדירים ששמרו על שתיקתה, כמו גם על תחזוקת הווילה שלה בבאר שבע החדשה.
לא. היא נדהמה כל כך כי אישה בשנות השישים לחייה העונה לשם צ'יפסי ("מה פתאום ג'יפסי, זה אפילו לא דומה!") מאופרת בכבדות ובעלת מבטא זר, אמרה לה שזה בדיוק מה שתמצא אם תכנס לחדר הישיבות הגדול בשעה שבע וחצי בערב.
זאת הייתה רק התערבות, אבל העובדה שהאישה צדקה הרתיחה אותה. אלימייר שנאה הפתעות, במיוחד כשהיה להן ניחוח של פשע במסווה.
כן, חוקרת המשטר הבכירה אלימייר הייתה בטוחה שהיא פושעת. לא היה שום הסבר אחר. איך לעזאזל יכולה הצ'יפסי הזאת לדעת, בעודה מערבבת את הקלפים שלה מרחק מאה וחמש עשרה קילומטרים משם, שאדון קוני הנכבד, יושב השולחן לענייני כלכלה, משחק 'תפסוני נשיקות' בעירום עם בחורה צעירה ממנו בעשרים שנה שאינה דומה אפילו בקצת לאשתו גילה, לפחות לא מאז הפעם האחרונה שבה אלימייר ראתה אותה באירוע השולחן השנתי האחרון.
הצ'יפסי הזאת ידעה שזה יקרה. לא ברור איך, אבל זה היה פיצוח מדויק מכדי להיות רק צירוף מקרים מוזר.
אלימייר בעטה בכעס באחד הכיסאות בחדר הישיבות ושברה אותו, מה שגרר צווחה מבוהלת מצד הבחורה וקריאות, "רגע, מי את? אני יכול להסביר…" מצד יושב השולחן העירום.
"לא אכפת לי!" אלימייר צעקה וכבר הייתה במסדרון כששמעה את קוני מתחנן בקול, "כמה את רוצה?" לפני שיצאה מהבניין.
אם זה היה יום אחר היא אולי הייתה שוקלת לשפץ את חדר האמבטיה של הווילה שלה, אבל היום לא היה לה זמן לסחטנות. יש לה נסיעה ארוכה לפניה בדרך למרחב. עוד יותר גרוע, יש לה הבטחה לקיים.
*
"סגול?" בירכה אותה צ'יפסי בלבביות כשנכנסה לחדר המעצר בשעה מאוחרת.
"מה?" אלימייר כבר לא כעסה. היא הייתה מותשת מהנסיעה ומוטרדת מההבטחה, והזעם שהיה בה קודם הספיק להתנדף. אם היא הייתה עירנית קצת יותר, אולי אפילו הייתה ניצתת בה סקרנות.
"השפתון של הצ'יקיטיטה," אמרה צ'יפסי, "יש לבחורות היום כל מיני בחירות לא הגיוניות לשים על השפתיים. בתקופתי היה טוב יותר. אדום על כל גווניו. בורדו דובדבן למשל, אין מחמיא מזה לאישה."
"הוא היה סגול," אישרה אלימייר בעייפות, "אבל את לא צריכה שאגיד לך את זה."
צ'יפסי הנהנה ועצמה את עיניה בחיוך מרוצה. ידיה פכרו שוב ושוב את חבילת הקלפים המהוהים שלה בקול רפרוף מציק.
פוק. אלימייר טרקה את אקדחה על החבילה, עוצרת את התנועה ומשחררת קול כאב חד מצ'יפסי.
"אז מה את רוצה, הה?" התפרצה אלימייר, "לנקום בגבר שברח ממך? למצוא בן אבוד? לקחת לעצמך עושר וזהב? בשביל מה עשית את כל הדרך מהחור שאת גרה בו עד למחלקת החקירות של המשטר?!"
"מישהי פה כועסת…" צ'יפסי אמרה בהנאה, "ואפילו לא מתעניינת בדרך שבה אני משיגה את המידע שלי."
"אני בטוחה שהיא לא חוקית," פטרה אותה אלימייר ותקעה את האקדח חזרה בנרתיקה.
"לא במקום שממנו הגעתי," אמרה צ'יפסי ומיקמה את ידיה מחדש על חבילת הקלפים שעל השולחן, "אבל אצלכם לא מכירים אותנו בכלל."
"לא מכירים את מי?"
"את הנבואיים, כמובן."
"טוב סבתא, באמת שאין לי זמן לזה."
"הו, דווקא יש לך," התנצחה צ'יפסי, "לא דווחה שום פעילות חריגה במרחב שלך ב-24 השעות האחרונות, לא מאז שפיצחתי עבורך את תעלומת שוד הבנק הגדול בירוחם."
"כן…" אלימייר נאלצה להודות, "מי היה מאמין שדווקא הכנופיות הצפוניות של ירושלים אחראיות למקרה. זה היה לגמרי מפתיע ולא צפוי."
"כזאת היא המציאות, מפתיעה ולא צפויה!" צ'יפסי פתחה את ידיה כמו מחבקת את העולם, "זה נהדר, לא?"
"טוב אז קדימה, תספרי לי," נאנחה אלימייר.
"לספר מה?"
"על הנבואיים האלה."
"נתחיל בזה שאנחנו הרבה יותר מוצלחים מכל יושבי השולחן המנופחים שלכם ביחד."
"טוב, אני חוזרת בי," התלהטה אלימייר, "זה ממש לא מעניין אותי, ורק שתדעי שאם לא עצרתי אותך עד עכשיו, אני יכולה למצוא סעיף על העלבת עובדי ציבור שישאיר אותך כאן עוד כמה לילות. לא בחדר נעים כמו זה," היא החוותה על החדרון החשוך והמסריח מסיגריות, "אלא בחדר מעצר אמיתי, איפה שיושבים חברי הכנופיות הירושלמיות מאז שלשום."
צ'יפסי נרעדה, "בסדר, די למשחקים. הנה הדרישות שלי."
או, סוף סוף. אלימייר הזדקפה והאזינה.
"ביום שישי הקרוב בשעה שמונה בערב, במסעדה היוקרתית דה שאלוט, יחכה לך אדם נאה בחליפה…"
"לא," התחלחלה אלימייר, "אל תגידי שאת מסדרת לי דייט!"
"הוא לא יסכים לגעת בך אפילו במזלג," צ'יפסי אמרה בהתנשאות, "ממש לא דייט. הוא אדם נוסף שחייב לי טובה. את תיפגשי איתו ותקשיבי למה שהוא אומר. זה יעניין גם אותך, אני בטוחה, אם את באמת חוקרת טובה כפי שנדמה לך."
"נשמע לי חשוד, אני לא אוהבת את זה."
"אל תאהבי, אבל תעשי. פתרתי לך שלושה מקרי פשע מהגדולים שהיו במרחב שלך. את הולכת לקבל קידום, הערכה, כבוד, כסף. כל מה שאישה במעמדך שואפת לו. את ידעת למה נכנסת, אפילו לפני ההתערבות."
זה היה נכון. היא הבטיחה לצ'יפסי טובה, אבל גם אחרי שקיבלה את כל פרטי המידע שחלמה עליהם במשך חודשים, אלימייר סירבה להאמין שהזקנה הזאת פשוט פתרה את תסבוכות הפשע שלה בלי להיות איזו מאפיונרית עם מידע פנימי, ולכן ביקשה ממנה עוד הוכחה אחרונה: משהו בלתי מוסרי שאינו עבירה על החוק ויפתיע אותה בכל זאת.
אלימייר עוללה את זה לעצמה, ללא ספק. מראהו של קוני, יושב השולחן לענייני כלכלה, שעיר, עירום ומנושק בשפתון סגול לא ייצא מראשה עוד זמן רב.
"אז את חייבת לי, כפי שהבטחת," סיכמה הזקנה ותלתה באלימייר זוג עיניים מצפות כשהיא מצביעה על חבילת הקלפים שנשארה פרושה על השולחן. היא סימנה לה בשתי אצבעות.
אלימייר גלגלה עיניים ושלפה שני קלפים מהחבילה.
שש עלה. שמונה לב.
"אוקיי. שישי, שמונה בערב," היא נאנחה.
"ותתלבשי יפה!" צחקה צ'יפסי בקול בזמן שאלימייר יצאה מחדר החקירות, מקללת את כל הזקנות שהיא מכירה.
*
הוא אכן היה נאה, השפוט הנוסף של צ'יפסי, חשבה לעצמה אלימייר בחוסר רצון.
האיש היה רחב למדי, בעל שיער חום זהוב ועור שזוף כמעט באותו הגוון. הוא לבש חליפה מפונפנת ולא היה נראה נבוך כפי שהיה אמור להיות.
אולי הוא באמת עשיר או מכובד, אם הוא רגיל לבגדים רשמיים כאלה, חשבה אלימייר וניסתה שוב למתוח על גופה את השמלה הקצרצרה שלבשה.
היא קנתה את השמלה הזו לפני כעשור, כשירכיה עוד היו רזות והבד גלש עליהן באלגנטיות. אבל כעת הבד הבורדו עטף בצורה לא מחמיאה בעליל את כל הבמבה שתחנת המשטר המרחבית מספקת חינם אין כסף.
"את נראית נהדר," אמר האיש בקול שרמנטי לאחר שלחץ את ידה.
אלימייר נחרה בקול, "היא הכריחה אותך לומר את זה, נכון?"
"היא אמרה לי שתהיי חדה," הוא צחק, "רואים שאת חוקרת המשטר."
אלימייר רצתה למחות אבל במקום זאת פלטה, "מתי בעצם היא דיברה איתך? היא הגיעה לתחנה של המרחב בשני בבוקר ומאז לא יצאה ממנה. לא הייתה לה גישה לטלפון בשום שלב."
"אה, דיברנו הרבה לפני יום שני," אמר האיש בקלילות.
זה ממש לא הרגיע את אלימייר. הרי צ'יפסי אמרה לה על הפגישה הזאת רק ברביעי בערב. איך תיכננה אותה עם הבחור עוד לפני שהסכימה? עוד לפני שבכלל פגשה אותה? לפני שהבטיחה לה טובה? לפני שפתרה את כל הפשעים הגדולים של המרחב?
כאב ראש תקף את קדמת מצחה.
"בואי נשתה משהו," הציע הגבר, "יש כאן קוקטייל דובדבנים נהדר."
"את זה היא בטוח הכריחה אותך להגיד," אמרה אלימייר בחולשה.
"איך ידעת?" הוא תמה.
אלימייר לא ענתה. צ'יפסי הזאת לא ראתה אותה לוגמת אפילו שלוק מים, אבל איך שהוא היא ידעה. כן, היא ידעה שאין משקה שמרכך את אלימייר טוב יותר מקוקטייל דובדבנים.
*
בסופו של דבר, ההצעה של הבחור, ששמו היה בוארון, לא הייתה גרועה כל כך. למעשה, היא באמת הייתה מעניינת, כפי שצ'יפסי הבטיחה.
"אני מנהל בית הספר האזורי של קריית גת," בוארון פתח ואמר, "ואחד המורים שלי בצוות, מורה לספרות, חסר כבר שבוע. פתחנו קריאה במרחב שלנו, אבל לא הייתה שום התקדמות. אין לו שום קרובי משפחה בחיים שהיו יכולים לתת מידע כלשהו על אודותיו. זה הפך את הקריאה של בית הספר ללא רלוונטית."
אלימייר לגמה שוב מהקוקטייל, מהנהנת, "זה נפוץ במרחבים הגדולים."
"המורה הזה הוא משהו מיוחד. איש מצוין, כל מה שהוא נוגע בו הופך לזהב. טיפוס לא שגרתי, אבל חביב על הבריות. כולם אהבו אותו, אף אחד לא רצה לפגוע בו. תעלומה אמיתית."
"אולי הוא נעלם בכוונה?" שאלה אלימייר, "תופתע לדעת כמה אנשים מצוינים 'נעלמים' כדי לחפש לעצמם הרפתקאות חדשות."
"לא סביר," ביטל בוארון את התיאוריה, "אם יש משהו שבית הספר שלנו נודע בו במיוחד זה פסטיבלי קריאה שנתיים. המורה לספרות הוא המייסד של הפסטיבל הזה, ועושה לילות כימים כדי להוציא אותו לפועל מדי שנה. הפסטיבל הוא הצלחה מסחררת והנאה אדירה לכל הנוגעים בדבר. השנה הבחור נעלם שבועיים לפני תאריך היעד בלי שום זכר. תביני, הוא היחיד שמתפעל את כל האירוע, אם הוא לא יחזור נצטרך לבטל הכל. בחיים הוא לא היה מפספס את זה וגורם לכל כך הרבה עוגמת נפש."
"מוזר." הסכימה אלימייר.
"וזה לא הסוף," בוארון לחש כממתיק סוד, "שלושה ימים אחרי שהוא נעלם כמה מורים הקימו משלחת חיפוש עצמאית. הם גילו אצלו בבית מכתב שבו הוא לכאורה מספר שהחליט לעזוב את בית הספר ואת הארץ, ולהקים בית ספר בהודו."
"לכאורה?"
"רעיונית זה מתאים לו, הוא בחור טוב וערכי עם ראש של יזם. אבל הוא מעולם לא ביטא שום רצון כזה בקול, וגם לא תיאם מראש שום התפטרות או עזיבה. חשדנו שמישהו מנסה לטשטש את ההיעלמות שלו אז שילמנו לחברת חקירות פרטית. היא אמנם לא מצאה אותו, אבל המכתב התגלה כהונאה. זה לא כתב היד שלו, חשבון הבנק שלו היה חסום ולא בוצעו בו כלל רכישות מאז שנעלם. כל הסימנים העידו שהמכתב נשתל בביתו. אנחנו בלי קצה חוט."
"שילמת לחוקר פרטי? נראה שיש לך קשר עמוק במיוחד למורה הזה…" אלימייר אמרה בטון סתמי במכוון וערבבה את הדובדבנים בקרקעית כוס הקוקטייל שלה.
"בכנות?" אמר בוארון בהנמכת קול, "הפסטיבל מכניס הרבה כסף לבית הספר ולמועצה של קריית גת ומעלה את היוקרה של כל האזור. יושבי השולחן לענייני חינוך רמזו שאם אין מי שמריץ אותו השנה הם יקצצו מהתקציב המתוכנן. זאת תהיה מכה הרסנית לבית הספר שכבר נמצא בהתחייבויות כספיות מאוד גדולות."
כמובן, כסף. אלימייר כמעט חייכה בגלוי. מה עוד היה יכול לגרור איש עשיר ומכובד כמוהו לחסדיה של זקנה משוגעת כמו צ'יפסי. עכשיו הכל ברור. לפחות בחלק הזה של התמונה.
"אבל הוא באמת אדם נפלא שחביב עליי אישית," בוארון מיהר לומר, מנופף במזלג שאיתו שלה דובדבנים מתחתית כוסו, "המחשבה שקרה לו משהו היא בלתי נסבלת."
"כזה בנאדם נפלא ואין לו אף אחד? הורים, חברים, בת זוג?" הקשתה אלימייר.
"הוא טיפוס קצת מוזר, בכל זאת," אמר בוארון, נזהר לא לגעת בה עם קצה מזלגו, "את יודעת איך זה. גם אנשים מצוינים יכולים להיות בודדים מאוד."
גם את זה היא הכריחה אותו לומר, חשבה אלימייר ברגזנות מה.
"אתה חושב שחקירת המשטר שלי תמצא אותו?" היא שאלה.
"האמת? לא," בוארון חייך בפה מלא שיניים אל מול פרצופה המופתע, "אבל הייתי בטוח שצ'יפסי תמצא אותו, ואם היא חיברה אותי איתך את כנראה משהו מיוחד."
"זה בטוח," אלימייר אמרה בכבדות ותהתה אם בוארון ידע שהיא לא הסכימה לעזור לצ'יפסי מטוב ליבה, אלא רק כי היא עזרה לה קודם ולכן הייתה חייבת לה טובה.
"בסדר," אמרה לבסוף, "אני אבדוק במאגרים שלי ונראה מה אפשר לעשות."
"כסף הוא לא בעיה," הדגיש בוארון והניח מתחת לכוס הקוקטייל שלה כרטיס ביקור בצירוף שטר של אלף שקל, "תרגישי חופשיה להתקשר."
אלימייר הנהנה.
"ודבר אחרון," בוארון קם, "היא אמרה לי להגיד לך שם קוד מסוים שרק את תביני."
"באמת? מהו?"
"סגול."
*
אלימייר חזרה לתחנה מודאגת. הכיוון של צ'יפסי היה ברור. אבל מה הקשר בין מורה לספרות מקריית גת ובין יושב שולחן בכיר? באמת תעלומה.
אם כבר תעלומות, מאיפה הצ'יפסי הזאת נחתה עליה? בינתיים היא קיבלה חדר הארחה צנוע צמוד לתחנת המשטר במרחב והבטיחה להיות בשקט עד לסיום החקירה, אך מניעיה היו לא ברורים בעליל. שלא לדבר על כל הדברים שהיא פשוט ידעה מראש, לפעמים עוד לפני שהתרחשו.
כן, צ'יפסי הייתה התעלומה האמיתית. בכל פעם שאלימייר ניסתה לחבר לעצמה איזה סיפור שיסביר לגביה משהו, היא נתקלה בכאב ראש מציק שלא היה לה מאז ימי האקדמיה לשוטרים.
אחרי שהעבירה את כל סוף השבוע בכסיסת ציפורניים בעודה מתהלכת בין חדרי הווילה המפוארת שלה, החליטה אלימייר להפסיק לתהות לגבי צ'יפסי ולהתחיל להתקדם בחקירה.
היא לא מנסה להוכיח משהו למישהי, שכנעה את עצמה, אבל הבטחות צריך לקיים.
*
"מה לי ולמורה לספרות מקריית גת?!" קוני יושב השולחן לענייני כלכלה נראה מופתע באמת ובתמים.
זה בדיוק מה שאני מנסה לברר, חשבה אלימייר, רק שאין לי שום קשר שאפשר לנופף בו כדי לרקום את הרשת שתלכוד אותך.
"תראי, אלימייר?" קוני ניסה לכבוש חיוך קל, "אם לא היית תופסת אותי באותו ערב עם…"
"אני באמת לא רוצה לדעת," ביטלה אותו אלימייר.
"אז סביר להניח שבכלל לא היינו מדברים עכשיו," התמקד קוני, "ולכן חשבתי שאופי השיחה בינינו ייטה לכיוון טובות הנאה מסוימות, סכומי כסף, קשרים. פשוט תגידי מה את צריכה ונגמור עם זה."
"אני רצינית!" אמרה אלימייר, נרגזת מהטון הענייני שבו קוני מיהר להציע שוחד לחוקרת משטר בכירה. אם כי היא הייתה חייבת להודות שאכן הייתה צד לכמה עסקאות ברוח זו.
"זו חקירה רשמית? אני באזהרה למעצר?" קוני הזדקף, כבר מרים את הטלפון לקרוא לאבטחה.
"לא, אדון קוני, ממש לא," מיהרה אלימייר להרגיע, "אבל זו כן טובה אישית שהמשטר מבצע עבור דמות מפתח חשובה בחקירות הגדולות שפוענחו לאחרונה."
קוני החוויר, "אני לא מבין מה הקשר בין זה ובין הכנופיות הירושלמיות?"
אלימייר חייכה לעצמה. אז צ'יפסי הזאת יודעת על מה היא מדברת.
"תראה, קוני?" אלימייר נקטה באותו טון ענייני, "אני באמת לא רוצה לפזר האשמות, אבל בשביל להימנע מחקירה כוללת, מוטב שתשתף פעולה עכשיו ואני מבטיחה לך שהדברים יישארו בינינו."
"איזה דברים, כבר אמרתי לך שאין לי שום קשר לפסטיבל הזה," אמר קוני.
"פסטיבל?" חייכה אלימייר ברשעות, "רק אמרתי לך שמורה לספרות מקריית גת נעדר כבר שבוע. בכלל לא דיברנו על הפסטיבל."
"אה," קוני הסמיק.
"זה יישאר בינינו," חזרה אלימייר בטון הכי משדל שלה, "גם כל מה שתגיד היום וגם הערב ההוא שבו ראיתי אותך בכפפות מטבח."
קוני נשם עמוק, הציץ לעבר תמונה שעמדה על מדף סמוך והציגה לראווה את גילה אשתו. הוא כחכח בגרונו ואלימייר חיכתה בדממה. בסוף הוא פתח את פיו, "הוא סחט אותי."
אלימייר הנהנה כמעודדת אותו להמשיך. קוני שיחרר מעט את עניבתו ופלט, "הוא רצה סכומי כסף אדירים. סיפר על פסטיבל הקריאה שהוא ייסד, הסביר ששלחו לו איזה ספר בשביל הפסטיבל שגילה לו את הייעוד שלו. משהו על בית ספר בהודו שהוא צריך להקים. שורה תחתונה הוא רצה גישה לכספות מסוימות של מועצת הכלכלה. היו לו את המספרים המדויקים, אין לי מושג מאיפה."
"לא שאלת?"
"זה לא עניין אותי באותו רגע. אלוהים יודע שאין לי הרשאה אפילו לדרוך במסדרון של הכספות במועצת הכלכלה. אנשי האבטחה יודעים לזהות את כל פרצופיהם של יושבי השולחן, ואנחנו היחידים שנכנסים לבניין הכספים."
ודאי שאין לכם הרשאה למסדרון הכספות, חשבה אלימייר, אם כל כספי השוחד שלכם היו יוצאים מהכספות האלה, המדינה הייתה מתרוששת בן לילה.
"הצעתי לו כסף מההון האישי שלי," המשיך קוני, "הרי אני מרוויח לא רע מכל כספי המיסים, הייתי יכול לעמוד בזה. אבל הוא סירב, אמר שהוא צריך כסף 'טוב' למימוש הייעוד שלו."
"אז מה עשית?"
"נתתי לו את מבוקשו כמובן," צחקק קוני, "שלחתי אותו להודו, לנמל התעופה עם הכי הרבה אותיות שמצאתי, חור מושלם. נראה אותו מקים שם בית ספר מהאשפתות עם הכסף הטוב שאפשר לקבץ בלי טלפון, ציוד או בגדים. אחר כך שתלתי בבית שלו מכתב עם הסברים וזהו, כל הקצוות סגורים."
"אז הוא בסדר גמור?"
"כמובן," אמר קוני בהפתעה קלה, "אני לא פושע. מה חשבת, שהוא קשור ומעונה איפה שהוא?"
"אולי," האמת שאלימייר כבר לא ידעה מה לחשוב.
"בכל זמן אחר הייתי מעיף אותו מכל המדרגות," אמר קוני, "אבל הוא קצת הפחיד אותי. התפרץ לפה כמו מטורף, לא היה מוכן לשמוע שום דבר. לבוש פיג'מה, כאילו התעורר מחלום שבו החליט על התוכנית הכי משוגעת שקיימת. לא ברור לי איך הוא עבר בכלל את הקבלה. המזכירה מלמלה משהו על זה שהוא ידע את הסודות שלה. פיטרתי אותה אחרי התקרית הזאת, כמובן."
"רגע, רגע," עצרה אלימייר את שטף הדיבור של קוני, "אמרת בהתחלה שהוא סחט אותך. אבל איך? מה היה לו נגדך?"
"זה אישי…" גמגם יושב השולחן לענייני כלכלה, "ואני לא חושב שזה רלוונטי לשיחה. את רוצה למצוא את המורה הזה, נכון? חפשי בהודו. הטיסה הסגורה נחתה ליד אזור קוצ'ין אם זה מעניין אותך, אבל המשוגע הזה בטח כבר המשיך משם לכל רחבי הודו לקבץ נדבות לבית ספר שלו."
"אני צריכה לדעת עם מה הוא סחט אותך," התעקשה אלימייר, "אישי או לא, יכול להיות שזה השפיע על משהו בלי שידעת עליו."
"כן, להשפיע זה בטוח היה יכול…" אמר קוני, הציץ שוב אל תמונתה של גילה ונאנח. אלימייר קלטה את התנועה, "בגידה נוספת?" היא ניחשה.
"יותר גרוע," קוני כבש את פניו בידיו.
אלימייר חיכתה בסבלנות.
לבסוף הרים יושב השולחן לענייני כלכלה את מבטו ואמר בשקט, "התברר שהוא הבן שלי."
לפי הטון של קוני היה ברור שהגילוי הזה היה אמור להפיל אותה מהכיסא.
"אז מה, הוא רצה פיצוי על שנים אבודות כילד יתום?"
"לא, זה לא היה מרתיע אותי. אבל הוא איים שהוא יספר לה," קוני הניד בראשו לעבר תמונתה של גילה.
אלימייר הרימה גבה.
"אני יודע מה את חושבת," מיהר קוני לומר, "אבל באמת אכפת לי ממנה. היא אשתי, היא צלחה איתי את כל הכהונה הארוכה כיושב שולחן. בגידות חד פעמיות לא יזיזו לה, אבל ילד? זה ישבור אותה סופית, ואני מכיר אותה, היא נראית דודה חביבה, אבל היא יכולה להיות רעה מאוד. לכן התאהבתי בה," קוני עצר לרגע וחייך בעצב אל התמונה, לפני שהרצין ואמר, "אם היא תדע זה הסוף בינינו. היא תהרוס אותי לגמרי. תיקח ממני הכל. לא אשאר יושב השולחן לאורך זמן, אני לא יכול שירבוץ עליי כתם כזה אם השערורייה הזאת תצא החוצה."
אלימייר רצתה לצחוק לו בפרצוף. בחמש עשרה דקות שיחה הוא התוודה על מערכות יחסים מחוץ לנישואין, על שוחד, על טיסות סגורות והברחת אזרח מדינה ללא אישור… ודווקא אשתו תהיה הכתם שתהרוס אותו סופית?
"זהו, עכשיו את יודעת הכל," נאנח קוני. נראה היה שהוקל לו לספר את כל זה. אלימייר חשה ההיפך מהקלה, כי אף שהיא ידעה כעת הכל היא עדיין לא הבינה דבר.
"אני חושב שסיימנו," אמר קוני כשהשתיקה נמשכה, "אני יכול לתת לך את הכתובת של המזכירה שפיטרתי אם את רוצה לדעת עוד על הפסיכי הזה. אני איתו סיימתי."
"כן," אמרה אלימייר ואז שאלה בהיסח הדעת, "ובאמת לא אכפת לך שהוא הבן שלך? אתה בכלל יודע מי…"
"אני יודע טוב מאוד מי," קטע אותה יושב השולחן לענייני כלכלה בקול אפל, "ובדיוק בגלל זה הייתי חייב להעלים אותו מהסביבה."
*
המבואה הייתה רחבה אך חשוכה ומאובקת. הסלון היה מושקע אבל מוזנח. צלחות עם שאריות אוכל לצד מאפרות מטונפות נמצאו בכל פינה. עיניה החדות של אלימייר קלטו כמה בקבוקי אלכוהול ריקים מאחורי רגליה המוזהבות של ספת קטיפה גדולה. יש כאן אישה עשירה ובדיכאון, היא ניחשה.
"יופי של בית," אלימייר אמרה. היא הייתה צינית כמובן, אבל לא נראה שהאישה שמה לב.
"תודה," ענתה המזכירה שענתה לשם ליבי, "אמרת שאת רוצה לדבר איתי על… קוני?" הטון שלה השתנה כשאמרה את שמו. חושיה החדים של אלימייר קלטו גם את זה.
"לפני שהוא פיטר אותך," אלימייר החליטה לגשת ישר ללב העניין, "הייתה איזו תקרית עם בחור. אולי את זוכרת?"
"כמובן," ליבי ניעורה לחיים והכעס התפרץ ממנה, "איך אפשר לשכוח את המקק הזה. בחיים לא הייתי חולמת להפריע לקוני עם שטויות כמו של הבחור הזה. התחיל לספר לי סיפורים, לא יודעת למה הקשבתי לו בכלל, אולי כי היה לו כזה להט בעיניים, כמו שיש לקוני כש…" היא הסמיקה.
"איזה סיפורים הוא סיפר לך?" אלימייר ניסתה למקד אותה. את ענייני האהבה הלא פתורים ביניהם היא תשמור לפעם הבאה שהווילה שלה תצטרך ריהוט חדש.
"אוף, מה הוא לא סיפר?" ליבי התעשתה, "התחיל לבלבל את השכל על ספר מסתורי שקרא והופס! למחרת בבוקר פתאום נגלה לו הייעוד שלו, וגם הדרך להשיג אותו. נפנף לי באיזה דף עם מספרים, אמר שיש כספות שהוא צריך לפתוח. בשלב מסוים איבדתי עניין, אני חייבת להודות."
"הוא סיפר על הייעוד הזה שלו?"
"כן," נזכרה ליבי, "הוא אמר שיש אזור בהודו שהוא צריך להגיע אליו ורק טיסות סגורות יכולות, משהו שנשמע כמו מוצ'י…"
"קוצ'ין?"
"כן, בדיוק."
"מעניין. לשם קוני הטיס אותו בתור עונש, וזה מה שהוא רצה מלכתחילה…" אלימייר חשבה בקול, "אבל רגע, למה בכלל הכנסת אותו לחדר?"
"הוא ידע את הסודות הכי כמוסים שלי!" קראה ליבי בכאב, "אני לא הכרתי אותו בכלל והוא ידע הכל!"
"מה למשל?" אלימייר הייתה סקרנית.
"זה לא משנה," אמרה ליבי, "שום דבר כבר לא יכול להתגשם, עכשיו כשקוני ואני לא… טוב, זה לא העניין."
"אז הוא איים עלייך שיגלה את הסודות אם לא תכניסי אותו?" חקרה אלימייר.
"בדיוק, אבל הייתי צריכה לדעת שזה ייגמר רע," ליבי התחילה לבכות, "אף פעם לא יוצא שום דבר טוב מלהקשיב למשוגעים כאלה."
ולשכב עם הבוס הנשוי שלך היה יכול להיגמר טוב יותר? אלימייר לא הבינה מה כולן מוצאות ביושב השולחן המנופח הזה.
"טוב, יש עוד משהו שאת זוכרת לגבי המורה ההוא? משהו חריג או מוזר?" שאלה אלימייר, אם כי עכשיו ידעה בוודאות שהוא לא מסתובב בכל רחבי הודו אלא נשאר במחוז קוצ'ין, בדיוק איפה שהורידה אותו הטיסה הסגורה של קוני.
"כן," אמרה ליבי פתאום בטון שגרם לאלימייר להתמקד בה בחזרה, "היה לו משהו מוזר…"
"מה?"
"הוא החזיק קלף ביד."
*
שמונה שעות טיסה היו די והותר זמן בשביל אלימייר להפוך בראשה בכל העובדות שידעה: מורה חובב ספרות נעלם במסתוריות. מתברר שהוא הבן של קוני, יושב השולחן לענייני כלכלה. בעקבות איומים לחשוף את האמת באוזני אשתו של קוני, הלז בחר להיפטר ממנו ולהטיס אותו, לכאורה בניגוד לרצונו, לאיזה חור בהודו. החור המדובר היה בדיוק איפה שהמורה רצה להגיע אליו מלכתחילה, כי הייתה לו הארה בקשר לייעוד שלו כמקים בית ספר באותו אזור ממש. ההארה נחתה עליו בעקבות ספר שקרא, ושנשלח אליו לכבוד פסטיבל הסיפורים שהוא עצמו הקים, ושלא היה מפספס לעולם, כך טען הבוס שלו, בטח לא בלי הודעה מוקדמת. ההארה הייתה כל כך עוצמתית, שהמורה יצא מייד לממש אותה, עוד לפני שהספיק לדבר עליה עם מישהו, שהרי בוארון ושאר צוות בית הספר שבו הוא לימד כלל לא שמעו על העניין ופטרו את המכתב בתור בדיה. אם כי המכתב באמת היה בדיה ונשתל על ידי קוני, אף שכל תוכנו היה אמת לאמיתה.
אלימייר שוב חשה בכאב הראש המתגנב אליה והזמינה עוד אלכוהול מהדיילת.
צ'יפסי הרימה אליה מבט מהמושב הסמוך של המטוס וחייכה בערמומיות. עד עכשיו אלימייר לא הבינה איך היא ידעה לספר לה על השוד הענק של כספות הבנק בירוחם, אבל לא הייתה יכולה לחפש בשביל בוארון את המורה הנעלם. עיניה בהו בצ'יפסי מערבבת את חבילת הקלפים שלה בפעם המי-יודע-מה.
אה, והיה הקלף. קלף שהמורה לספרות החזיק בידו לאורך כל ההתפרצות המשוגעת שפתחה את הפרשייה. קלף שהוא לכאורה לא מעניין, אבל קושר את צ'יפסי לכל הסיפור.
לקראת הנחיתה, אלימייר ניסתה שוב לחקור אותה. "זה לא עניינך," צ'יפסי פסקה, "באתי אלייך בשביל למצוא אותו, לא מעבר לזה."
שדה התעופה של תירוואנאנתאפוראם – שהיה אכן חור של מקום עם השם הכי ארוך בהודו – היה קטן, מסריח ומוזר, אבל לאלימייר לא היה אכפת. הטובה הקטנה שהייתה חייבת לצ'יפסי כבר הפכה לתעלומת מסתורין גדולה שהיה לה רצון ממשי לפתור.
*
"נמסטה," הנהן לעברן פקיד של נמל התעופה כשעברו את ביקורת הגבולות, אך כשעיניו התמקדו בצ'יפסי הן נפערו בהלם.
הוא קם ממקום מושבו, זרק כמה מילים בהודית למי שהייתה האחראית עליו ומיהר לצאת מהעמדה.
"קאטאם," הוא אמר לצ'יפסי וחזר על המילה שוב ושוב.
"מה זה, מה הוא רוצה?" שאלה אלימייר.
"קאטאם זה 'נגמר' בהודית," צ'יפסי אמרה ולראשונה נראתה מבוהלת, מה שהיה מספיק בשביל לעורר את סקרנותה של אלימייר.
"מה נגמר?" היא שאלה.
"הכל," אמרה צ'יפסי בקול מרוחק, הנהנה לעבר הפקיד שהחל להתקדם בצעדים מהירים והיא בעקבותיו.
אחרי שלושה מסדרונות, שני גרמי מדרגות וקיצור דרך אחד בתוך מה שאלימייר הייתה בטוחה שהיה שירותים ציבוריים ולא משרד נסיעות, הן עמדו מול קיר ארוך וכמה תמונות ממוסגרות. מול תמונה אחת, בגבו אליהן, עמד בחור שחור שיער בשנות השלושים לחייו.
לא שיש למורים לספרות מראה טיפוסי מסוים, אבל אלימייר הייתה בטוחה שזה הוא. היא כבר באה לפנות אליו בדברים עד שעיניה קלטו את התמונה שבה הוא בהה.
לתדהמתה, בתמונה הייתה מצולמת לא אחרת מאשר צ'יפסי, שהייתה לבושה ומאופרת כמו מינימום אלה כשמסביבה חמישים הודים משתחווים. איזה מכשפה שהיא לא הייתה, היא כנראה הייתה מפורסמת כאן.
"קאטאם," לחש הפקיד ביראה. הבחור הסתובב, ראה את אלימייר ואז התמקד בצ'יפסי.
"היי אמא," הוא אמר ביובש.
אלימייר צייצה בחדות. יש עוד הפתעות שרוצות ליפול לה על הראש?
"אני רואה שעוד לא מימשת את הייעוד שלך," אמרה צ'יפסי וידיה מלאות הצמידים רשרשו כשהחוותה סביבה.
"אני חושב שהייעוד שלי מכור מראש," אמר הבחור בקול מדוד.
"רועי…" צ'יפסי אמרה בטון סבלני.
"לא!" הוא צעק, צ'יפסי נרתעה לאחור.
אלימייר שכחה לסגור את פיה הפעור. היא עמדה מול המתרחש וניסתה לחבר את כל הקצוות, הפעם עם החתיכה החסרה שהייתה צ'יפסי.
"את שלחת לו את הספר, נכון?" אלימייר אמרה, "את גרמת לכל השתלשלות העניינים הזאת, את רצית שכל זה יקרה וידעת שככה זה ייגמר".
"לא שלחתי לו כלום! אני לא ידעתי איפה הוא," צ'יפסי אמרה בקול צרוד, "לא ידעתי שום דבר."
"כן? כמו שלא ידעת על הכנופיות הירושלמיות ושוד הבנק של ירוחם?" עקצה אלימייר.
"אלו הכספות שהייתי אמור לרוקן…" רועי התפרץ, "בכמה עוד פשעים ניסית לסבך אותי, אמא?"
"פשעים? זו היכולת של הנבואיים!" אמרה צ'יפסי, "ואתה לא תתכחש לייעוד שלך, גם אם הוא עקום כי יצאת בטעות אדם טוב מדי בשביל העולם הזה."
"סליחה באמת שאני לא מרושע כמוך וכמו שאר הנבואיים שלך…"
"תמיד אפשר לתקן," מלמלה צ'יפסי, "למה אתה חושב שחזרתי אם לא כדי להדריך אותך כראוי?"
"אה, לא כי התגעגעת לבן שלך במקרה," עיניו של רועי ירו זיקוקים לעברה.
אלימייר הייתה מספיק המומה בשביל לא לחוש מבוכה בשל האופי האינטימי של ההתרחשות המשפחתית.
"נבואיים לא מתגעגעים לאף אחד," פטרה אותו צ'יפסי, "בטח לא לילדים שלהם, במיוחד כשאתם שטח מת ביכולות הראייה שלנו. מטרד ולא יותר."
"לכן לא הצלחת למצוא אותו בעצמך?" התערבה אלימייר, "את רואה בנבואות שלך את כולם חוץ ממנו?"
"נו מה, חשבת שמספיק משעמם לי בשביל ליצור בשבילך הרפתקה?" צ'יפסי נחרה.
"אז רגע אחד, אני רוצה להבין את זה עד הסוף: רועי הוא הבן שלך, קוני הוא אבא שלו, מה שאומר שאת וקוני הייתם…?"
"כן," צ'יפסי טפחה על מצחה, "הטעם שלי בזמנו היה ממש מזעזע."
"אז רצית, מה, להתנקם בו?"
"אוהו," צחקה צ'יפסי, "כבר התנקמתי בו די והותר."
"כל מה שעשית לא משנה," אמר רועי המורה לספרות בזעם, "כי אני ממש לא מתכוון להיות נבואי כמוך."
"זה הייעוד שלך אדוני הצעיר," קולה של צ'יפסי הפך חמור, "הקלף מהחבילה האישית שלי סימן אותך סוף סוף. קיבלת את הנבואות, עכשיו אין לך ברירה אלא להיות חלק מזה."
"אני לא רוצה להיות חלק מזה!" מחה רועי, "היה לי טוב. הספרים אירחו לי לחברה ועשו את זה מצוין במשך שנים. אני מעדיף לשקוע בסיפור הרפתקאות מצוין, לבד בחמימות הדירה שלי, מאשר להיות עבד לנבואות שלי, כמוך, ולשחק את המשוגע שעוזב הכל מאחוריו רק בשביל ייעוד שאמור להוציא אותו גיבור ולהשיב אותו לחיק משפחה מרושעת. מבחינתי זה נגמר. נגמר!"
"כן, מה תעשה?" לגלגה צ'יפסי, "מנבואות אי אפשר לברוח."
"אולי כן," אמר רועי, "הרי אין לך שום נבואה שבה את מצליחה בתוכנית שלך, נכון?"
רועי שלף קלף חבוט מכיסו. לצידה של אלימייר, צ'יפסי נרעדה.
"כן," רועי צחק, "את יודעת בדיוק כמה עוצמה יש לקלף שנתת לי, כמו שאני יודע עכשיו."
"למען האמת," צ'יפסי ניסתה להחזיר לעצמה אורך רוח, "אם תשתמש בו רק תוכיח לי שהצלחתי. חשבתי שאתה אדם טוב מידי, אבל אהיה גאה מאוד אם תהפוך בעזרתו לאדם מרושע, כפי שהיית אמור."
רועי היסס.
"מה הקלף הזה יכול לעשות?" אלימייר לחשה.
"להרוג אותי," צ'יפסי נראתה שלווה מאוד, "מה שיהיה תפנית מצוינת לסיפור שלך, את לא חושבת?"
אלימייר העבירה את מבטה ההמום בין צ'יפסי לרועי ובחזרה. נראה שבטחונו של רועי התערער. הוא החזיר את הקלף לכיסו.
"את צודקת, אני לא מעז," הוא אמר בקול שפוף והפנה לה את גבו.
"יופי," קולה צ'יפסי היה מעשי ונמרץ, "עכשיו בוא נחזור, מחכים לנו הרבה…"
טלאח! קול קריעה חד נשמע, רועי עמד בגבו אליהן ופרש את שתי ידיו לצדדים, כל יד מחזיקה בחציו של הקלף הקרוע.
"לא!" צרחתה של צ'יפסי הדהדה במסדרון.
אלימייר עצרה את נשימתה, אבל נראה שהיא בסדר גמור. רועי לעומת זאת, הסתובב אליהן בהבעה ריקה וחולמנית.
"קאטאם," אמר בצער הפקיד ההודי שעוד היה שם.
"מה קרה? מה הוא עשה?" אלימייר בהתה בצ'יפסי, עדיין מחכה לראות אם היא תתפוגג בדרמטיות.
"הוא הסיר את עצמו," אמרה צ'יפסי, כבר לא המומה כי אם מאוכזבת, "הוא היה יכול להרוג אותי עם הקלף הזה. אבל הוא בחר לוותר על המשחק, לא להשתמש בכוח של הקלף ולקרוע מעצמו את היכולות הנבואיות שבדיוק התעוררו."
רועי החדש התבונן בהן בבלבול ואז חייך, "נעים מאוד, מי אתן?"
"נמסטה!" הפקיד קד לעברו.
"אנחנו בהודו? מגניב!" רועי קרא והסתכל סביבו, "היי, האישה הזאת נראית בדיוק כמוך!" הוא קרא לעבר צ'יפסי והצביע על התמונה שלה.
"כן, לפחות ההודים יודעים להעריך נבואיים," מלמלה צ'יפסי שהתעשתה במהירות ואמרה לאלימייר, "בואי, נחזור לישראל. תוכלי להקפיץ את הבחור הזה לדירה שלו ולפסטיבל ספרים שלו. נבואי הוא כבר לא יהיה."
"ומה עם קוני?" שאלה אלימייר כשהצליחה להתעשת, "אם רועי שכח אותך…"
"הוא שכח גם אותו. בכל מקרה הוא היה ילד טיפש. ממש כמו אבא שלו, לא יודע לזהות הזדמנות טובה כשהוא פוגש בה."
"אז את פשוט מוותרת?" אלימייר לא הבינה את זה.
"אם הוא היה מספיק טמבל בשביל לוותר על הנבואות שלו, הוא לא היה שווה את המאמץ שלי בכל מקרה," אמרה צ'יפסי, כבר מתקדמת בחזרה לכיוון שדה התעופה, "תקני לי כרטיס? לא קיבלתי שקל מהכספות ההן…"
"אבל רגע," אלימייר הייתה חייבת להשלים את התמונה, "מצאת את הבן האבוד, גילית איפה העושר והזהב אבל… אם רועי שכח את קוני, איך תתנקמי בגבר שעזב אותך?"
"אה," צ'יפסי חייכה, "הנקמה המתוקה שלי כבר יצאה לדרך מזמן."
"סאב קוץ' מילגה," חתם הפקיד בקול יודע דבר, "סאב קוץ' מילגה."
*
קוני החליט לחזור הביתה מוקדם באותו ערב. הוא ביטל את ליידי, אותה צעירונת שהייתה אמורה לפגוש אותו במשרדי השולחן, ואפילו עצר לקנות פרחים ושוקולד כדי להפתיע את גילה.
הוא ידע שזה ערב הפוקר שלה, מה שאומר שהיא תהיה בבית יחד עם שלוש או ארבע חברות, שיתלהבו ממנו גם הן ויעשו לה עיניים לפני שיסתלקו בשריקות. כן, התאים לו לפנק את גילה שלו עם קצת קנאה של חברות, למה לא.
"גילה? מותק?" קרא קוני כשמצא את הבית חשוך.
"טוב לראות אותך כאן," גילה הדליקה את המתג במטבח. לא היו שם חברות, אך חבילת קלפים הייתה פרושה על השולחן.
"אה, את לא…?"
"בפוקר?" צחקה גילה, "לא ממש. אבל הגיע הזמן לחשבון נפש קטן. רוצה לשבת?"
היא חיכתה בסבלנות עד שיישב, מבטו חושש.
"נשים תמיד רדפו אחריך, קוני, לפני שהכרנו וגם הרבה אחר כך. אבל אף אחת מעולם לא הספיקה לך. אפילו לא אני. לא היית מרוצה משום אישה, אף פעם. אתה יודע למה זה?"
"בטח שאת הספקת לי יקירתי…"
"נו, באמת," גילה הייתה קצרת רוח, "שנינו יודעים מה שאנחנו יודעים, ואני עכשיו יודעת אפילו יותר. ציפור נבואית לחשה לי שיש לך בן מאישה אחרת, והיא, לא פחות ולא יותר, מכשפה."
"אה, אה…" קוני גמגם בחוסר הבנה, "ציפור נבואית?"
"קלף!" היא ציוותה.
רועד, קוני קפץ לבצע את פקודתה והרים קלף מהערימה. גילה חטפה אותו מידו וצחקקה לעצמה. מלכה יהלום.
"הו, כן. בדיוק כמו שהיא אמרה," עיניה של גילה אורו, "נתגרש. שבוע הבא, אני כבר אצור קשר עם כמה עיתונאים. נחלק את הרכוש בינינו ונתחיל בשקית היהלומים שהחבאת בכספת הביתית לפני יומיים."
"ג..ג..גירושין?"
"כמובן, מגיע לי להיות מלכה, אבל לא כשיש לצדי ליצן חצר," עיניה של גילה נצצו.
"אני… לא מבין, אחרי כל השנים… זה היה ממש לא צפוי!"
"בהחלט," אמרה גילה במתק שפתיים, "כזאת היא המציאות, מפתיעה ולא צפויה! זה נהדר, לא?"