האישה העירה את הילד משנתו בשעה מוקדמת מהרגיל. בחוץ הבוקר עוד לא עלה, אבל הם היו צריכים להזדרז, האונייה תיכננה לצאת מנמל תל אביב בשעה מוקדמת, ואסור היה להם להחמיץ אותה. בעוד הילד מתלבש בעידוד אימו, היא המטירה על אביו אליהו, שרק התעורר, שאלות לגבי המוכנות של המזוודות שלהם, כדי לוודא שהם לא שכחו דבר. לאחר התארגנות חפוזה שבמהלכה נפתחה המזוודה של הילד ומספר פריטי לבוש שכוחים הוכנסו אליה, בצירוף ספר שעליו התעקש אביו, היא נסגרה בחבטה, והמשפחה יצאה למטבח לאכול ארוחת בוקר זריזה, שהורכבה מהלחם השחור והממרחים שהיו כה חביבים על המשפחה עוד מראשיתה בפולין. האב, שידע כי יקיריו יוצאים לטיול ארוך, ניצל את ההזדמנות כדי לדבר איתם באריכות. הם שוחחו על המתוכנן בטיול, על ההבטחה למסור ד"ש גם למשפחתו של האב, וגם על ענייני חולין רגילים. בתום חיבוק ונשיקה חפוזה בין האב לאם, וחיבוק אמיץ של הבן הנרגש אך לחוץ לאביו, שני הטיילים לעתיד סיימו להתארגן ויצאו מהבית. רחובות תל אביב הקטנה היו כמעט וריקים בשעה זו, אך האם החזיקה את ידו של הילד כדי למנוע ממנו להתרחק ממנה. בדרך הם נתקלו במספר משכניהם, שבכל זאת היו ערים בשעה כזאת, ונפרדו גם מהם בזריזות לשלום. לבסוף, לאחר הליכה ארוכה של קרוב לשעה, הם הגיעו לנמל.
בעודם ממתינים בתור, החלה מחשבתה של האישה לנדוד, והיא החלה לסרוק במבטה את סביבתה. הנמל היה אזור של כאוס מאורגן, שרק הלך וצמח עם מאז עקיפתו את שכנו הדרומי ביפו. מכל עבר התרוצצו עובדי הנמל, ובליל של ויכוחים ודיונים בעברית משופעת בשפות אחרות הכווינו את עבודתם. התור התקדם מעט והאישה הושיטה את ידה לילד כדי שיתקדם איתה, רק כדי לגלות לזעזועה שהיא אינה מרגישה את ידו. היא הביטה שוב סביבה, הפעם בחרדה, ולא הצליחה למצוא אותו. נסערת, היא יצאה ממקומה בתור ורצה אל העוברים ושבים כדי לבחון אם ראו אותו. לאחר קרוב לחצי שעה של חיפושים ללא תועלת, נשמעה לפתע קריאה מצידו השני של הנמל. האישה הנסערת הסיטה את מבטה, והבחינה בעובד נמל שסימן לה בתנועות ידיים קצרות ומהירות לבוא. היא הפקידה את מזוודתה בידי זרה ידידותית שניסתה לסייע לה בחיפוש, ורצה אל העובד. בהגיעה הוא סימן לה להביט מאחורי ערימת ארגזים, ושם היא ראתה את בנה בפרצוף נבוך אך משועשע, שמיד התחלף בזעזוע ואשמה כאשר הוא ראה את פניה של אימו. האישה, שהתכוונה לנזוף בו כהוגן, הבחינה לפתע בשעה שהזדקרה על השעון הציבורי, ובמקום זאת גררה אותו ללא מילים בחזרה לתור.
התעלול של הילד לא רק לקח את מקומה של האישה בתור, אלא גם כמעט גרם להם לאחר לאונייה. עם זאת, הם הספיקו להגיע פחות או יותר ברגע האחרון, והכרטיסן לקח מהם כרטיסיהם והפנה אותם למסור את מזוודותיהם לסבל שעמד בצד. לאחר מכן הוא בירך אותם לשלום במבטא אנגלי כבד, ואיחל להם ששהותם על ה"סטראטמור" תהייה נעימה ונוחה ככל האפשר. הם עלו, נעזרו בצוות הספינה כדי לנווט, ביחד עם הסבל, אל מגוריהם במחלקה הזולה ביותר. לאחר שסיימו להניח את המזוודות בחדר ולהתארגן, הסבל עזב אותם לשלום וסגר אחריו את הדלת. הילד התכווץ עם טריקתה, ובצדק, שכן מיד לאחר מכן אימו הכועסת פנתה אליו. "מה חשבת לעצמך?!" היא אמרה, "ידעת שאין לנו המון זמן. לכן קמנו כל כך מוקדם". הילד, שהבעת פניו הפכה אומללה מרגע לרגע, השיב: "א…אני יודע". "אז למה נעלמת לי באמצע ההמתנה לאונייה?!" צעקה אימו, "סיכמנו מראש שארשה לך להתרוצץ על הספינה, לא הייתה שום סיבה שתיעלם לי פתאום". הילד, שנעשה יותר ויותר מתוסכל, השיב בקול רועד: "אני יודע, זה פשוט ש… ש…". "ש…מה?" שאלה אימו העצבנית בתקיפות. הילד נרעד לרגע, ואז הישיר אליה מבט וענה, כמעט בלחישה: "זה פשוט שראיתי משהו בלתי צפוי…". "מה ראית?" קטעה אותו אימו בחדות. "ראיתי איש אחד צעיר, ממשוקף עם בגדים קצת מצחיקים וכובע קסקט אפור כהה, שסימן לי בדחיפות לבוא". "ובאת אחריו?" שאלה האם המזועזעת, "האם לא דיברנו על כך שאסור לך לדבר בלי סיבה עם זרים?". "כ…כן" ענה הילד בגרון נשנק, "הוא פשוט היה נראה כל כך לחוץ וכל כך נחמד שלא חשבתי על זה. גם בדיוק הפסקת להחזיק לי את היד והסתכלת סביב, אז הנחתי שאוכל ללכת במהירות לראות מה הוא רוצה ואז לחזור". "ומה קרה שהלכת לפגוש את הזר הנחמד שלך?". "ובכן, הוא לחץ את ידי והציג את עצמו כמכר של משפחתנו, והציע לי קוביית שוקולד. לאחר מכן הוא שאל אותי קצת עלי ועלייך ועל מטרת הטיול שלנו, ואז הציע לי לשחק משחק מצחיק של מחבואים. הוא אמר שהוא ייתן לי עשרים שניות להתחבא איפשהו בנמל, ואז יבוא אלייך וביחד תוכלו לנסות למצוא אותי". האישה התחילה לפתוח את פיה, והבן, ששטף דיבורו רק הלך וגבר, קטע אותה. "אני יודע שהיינו בלחץ, גם אמרתי לו שאין לי זמן לשחק במחבואים, וציינתי שהאונייה יוצאת בעוד פחות משעה. הוא השיב לי שהוא מכיר את מנהל הנמל ושהוא שמע ממנו שהאונייה הולכת להתעכב בגלל פגמים טכניים. לכן, הוא אמר לי, הוא מציע שנשחק מחבואים, כדי שלא ישעמם לי להמתין. הוא הבטיח ליידע אותך, ואמר שאם תוך שעה את והוא לא תצליחו למצוא אותי אני אקבל את שארית חפיסת השוקולד שלו". האם הסתכלה על בנה במבט מזועזע: "ואתה האמנת לכל השטויות הללו?! אף איש זר ממושקף לא בא לפגוש אותי, ואתה היית צריך לדעת מראש שלא לסמוך על אנשים שמעולם לא הכרת. אני מתחילה לחוש שאתה לא בוגר מספיק ללכת איתי לבקר את סבא וסבתא. מה עוד האיש הזה אמר או עשה?". הילד, שתסכולו הלך וגבר, השיב בקול שנוק שכלום, וזה הכל, ואז החל לבכות. האישה הזדעזעה ממעשיה, ומיד חיבקה אותו. אחרי מספר נסיונות הרגעה בנה הסכים להתפייס עמה, והשניים הסכימו שיקפידו להישאר קרובים זה לזו ולשים לב למקרים דומים. לאחר מכן הם יצאו ביחד לטייל ברחבי הספינה ולפגוש את שאר הנוסעים, בשאיפה למצוא ילדים נוספים שישחקו עם הילד.
לאחר שבוע של הפלגה על מי מנוחות, שבו האיש המוזר כמעט ונשכח, שוב החלו הצרות של האישה והילד. באחד הימים, כאשר הם טיילו על סיפונה של הספינה, הבחין הילד פתאום בדמות מוכרת ניצבת על אזור מוגבה, לא רחוק מהם. מופתע, הוא מיד משך בידה של אימו, שהביטה אליו בבלבול. "אמא! אמא! תראי, האיש שדיברתי איתו בנמל נמצא איתנו על האונייה!". אימו, מעט נרגזת אך משועשעת מדמיונו הפורה של בנה, הפנתה את פניה אל המקום אליו הוא הצביע. "אתה בטוח שיש שם איש? אני לא רואה אף איש ממושקף בבגדים מצחיקים" היא השיבה לבנה בחיוך. "לאלא אמא, עד לפני רגע היה שם האיש הזה! הוא הסתכל ישירות אלינו בהבעת פנים משונה, עצובה-מיוסרת כזו". אימו פנתה אליו, קולה מרגיע אך מעט נוזף: "יקירי, כולנו במשפחה יודעים על ומעריכים את הדימיון שלך, אבל אתה לא יכול סתם ככה להמציא דברים. הכל בסדר, אני מבינה שאתה מאוד מתרגש מהטיול הזה והחלטת להתחבא קצת כדי להתמודד איתם. אתה לא צריך להמציא איש משונה שעוקב אחרינו לכל מקום כדי לתרץ את זה. כבר סלחתי לך, ועדיף שתלמד להיות זהיר יותר להבא מאשר שתמשיך להמציא אנשים שאשמים במקומך. בחיים אנחנו צריכים לפעמים להתמודד עם העובדה שטעינו, ושאפשר לסרב להתקדם ולהתבוסס בטעות הזו או להכיר בה, לתקן את דרכינו ולהמשיך הלאה. אתה מבין את מה שאני מנסה לומר לך?". הילד הנהן אל אימו, שחייכה, והם הלכו לפגוש ילדים נוספים שנסעו עימם באונייה.
בשבועות הבאים הילד ראה את האיש המוזר עוד כמה פעמים. פעם אחת היה נדמה שהוא אפילו נשען על מעקה ונופף לו, ובפעם אחרת הוא שכנע את חבריו לרוץ בעקבותיו אל המקום שבו הוא עמד, בתקווה לתפוס אותו. כל שהם מצאו בתום הריצה היה חלק סיפון ריק, וחפיסת שוקולד מוכרת שהונחה על המעקה. בהתחלה הילד עוד ניסה לספר לאימו על התקריות עם האיש על ידי הסוואתן בסיפורים דמיוניים על הרפתקאותיו עם חבריו מהספינה, בהן הם התמודדו עם אותו האיש וסיכלו את מזימותיו הנפשעות. האם בהתחלה צחקה ונהנתה, אך עם הזמן בנה הבחין שפניה התקשחו יותר ויותר ככל שהם התקרבו ליבשה בתום נסיעתם בים הצפוני. כאשר הספינה הגיעה לנמל הקרוב האישה לקחה את הילד לשיחה, והסבירה לו בחומרת סבר שהם יימנעו בימים הקרובים מלצאת אל הסיפון ולהסתובב שלא לצורך. האישה והילד הסתגרו בסיפונים הנמוכים, והוא הביט בשתיקה בשוטרים אטומי הפנים שהסתובבו ברחבי האונייה, ובעוינות הגלוייה של אימו אליהם. לאחר כמה שבועות מחניקים הם הגיעו אל עיר על אי גדול בשם קופנהגן, ובימים האחרונים של המסע האווירה על הספינה השתפרה דרמטית, כך שהילד שכח מהאיש שלא הופיע עוד והמשיך לשחק עם חבריו בעליזות על הסיפון.
לאחר שיט קצר מקופנהגן, אוניית הנוסעים סוף כל סוף הגיעה אל נמל היעד של דנציג. הילד קיבל אישור לטפס למקום גבוה (בהשגחת הצוות, כמובן) ולצפות בתהליך העגינה. הוא הביט בהתרגשות על עובדי הנמל והמלחים מתאמים ביניהם את תנועותיהם, ובאונייה מתמרנת עד למזח ונקשרת אליו. הילד היה כה שקוע בתהליך שהוא לא הבחין שבין חברי הקהל הנרגש שהתקבץ על הסיפון עם מזוודותיהם, עמד לו איש צעיר אחד, עם משקפיים, כובע קסקט אפור ובגדים מעט מצחיקים שהביט בו ובחבריו הנהנים בחיוך מריר.
מרוב התרגשות על ההגעה לדנציג וההתמקדות במבטו הכעוס של האיש שהחתים את דרכוניהם, הילד שכח שלא אכל מאז הבוקר. למרבה הצער, בטנו שבה להציק לו בדיוק כשהם יצאו אל אחד מרחובותיה הסואנים של העיר, וניסו להתקדם לכיוון תחנת הרכבת שתיקח אותם דרומה. בהתחלה הוא ניסה להתעלם מן הרעב, אך עד מהרה התחושה הלכה והחריפה, והוא ביקש מאימו לעצור כדי לאכול משהו. האם, קצת מתוחה אבל סבלנית כלפי דרישות בנה, הסכימה לקחת אותו לדוכן רחוב שהיה בסביבה כדי לרכוש משהו. בהתחלה המוכר היה סבלני ואדיב, ואף התרשם מבקיאותה של האם בשפתו המשונה, אך לאחר שהוא שאל לשמה ולשם בנה ושמע את התשובה, פניו קדרו. הוא סירב להגיש להם אוכל, ובתגובה למחאות האם הצביע על שלט קטן באותיות זרות, שהבן לא הבין כלל והאישה הבינה מעט. הם ניסו את מזלם במספר דוכני אוכל נוספים, אך עד מהרה התחוור להם שאף דוכן ברחוב הסואן לא היה מוכן לקבל אותם, וחלקם אף העיפו מבט בחשש על פטרולים של אנשים דמויי שוטרים במדים חומים שצעדו ברחוב לפני שסירבו. לבסוף, האם, מיואשת, אמרה לבן שהם חייבים ללכת לרכבת כדי להספיק, והבטיחה שהיא תמצא לו אוכל בהקדם האפשרי. הבן, אומלל מהרעב ומתוסכל מהסירוב לא פחות ממנה, הנהן בחולשה, והם חזרו ללכת לתחנת הרכבת, כדי להספיק ולהתקדם בהקדם האפשרי.
כאשר הרכבת נכנסה בשריקה וקרקוש גלגלים אל תחנתה הראשונה, האישה והילד ירדו בזריזות מהאוטובוס, ורכשו מזון מאיש קטן ונחמד, שדיבר בשפה אחרת לגמרי מהקודמים ולא סירב להעניק להם את שירותיו. אחרי שהילד זלל מספר כריכים והשביע את רעבונו, הם פנו לשוב אל הרציפים, כדי להמשיך ולנוע דרומה. ברגע זה ממש, הילד, שדעתו כבר לא הוסחה בידי הרעב, הבחין באיש צעיר וממושקף, שלבש כובע קסקט אפור ובגדים מצחיקים, שעקב אחריהם כל הזמן הזה.
הילד והאישה נעמדו על אחד הרציפים והמתינו להגעתה של הרכבת הבאה ליעדם, ומחשבותיו הסוערות של הילד התנגשו זו בזו בתוך ראשו. מיהו האיש המסתורי שעוקב אחריהם? למה הוא עוקב אחריהם? איך לעזאזל הוא אמור לגרום לאימו להכיר בקיומו של האיש?!. הוא עמד וחשב במשך דקות ארוכות, וכאשר הוא הבחין ברכבת הבאה המתקרבת לפתע צץ במוחו רעיון. הוא הידק את אחיזתו בידה של אימו, וניצל את חוסר תשומת ליבה כדי להעיף מבטים חטופים על האיש, שאכן התקדם לכיוון הרכבת שלהם. בעודם עולים על הרכבת הוא וידא שהאיש אכן עלה בעקבותיהם, ואז המתין בסבלנות. הם עברו דרך קרון עמוס למשנהו בזה אחר זה, עד להגעתם אל קרון ריק כמעט לחלוטין. או אז הילד משך בידה של אימו. "מה?!" האישה שאלה בחוסר סבלנות בעודה מביטה אליו. "זה הוא, אימא! האיש שדיברתי עליו! הוא ממש מאחורינו!" ענה הילד, נעצר והסתובב בפתאומיות. החיבור בין ידו לידה כפה גם עליה לעצור, והאיש שנע מאחוריהם בלי לחשוד בדבר התנגש בהם, ונפל על ישבנו. האם הסתובבה גם היא, והביטה באדם המבולבל בעוד בנה המשיך: "הוא נראה בדיוק כמו האיש שפגשתי, מהקסקט החום ועד למשקפיים והבגדים המצחיקים. לא המצאתי כלום אימא. האיש הזה הוא אותו אחד שפגש אותי בתל אביב והורה לי להתחבא בנמל!". מבטה של האם קדר, והיא הביטה בזעם אל האיש, שהבעת פניו עירבה הלם, כניעה ועצב. "האם מה שבני אומר נכון? האם אתה האיש מנמל תל אביב שבני סיפר לי עליו?". האיש, שכבר התעשת עד אז, רק הניד את ראשו מעלה מטה באישור מלא חרטה. "כן, זה אני" הוא אמר, "אבל אם רק תעניקי לי רגע קל מזמנך, אשמח להסביר לך למה עשיתי זאת. סכנה איומה מרחפת מעלייך ומעל בנך, ואני נשלחתי כדי לעזור לכם".
לאחר מספר חילופי שיח מתוחים בין האם הנזעמת לזר, היא הסכימה, בעידוד סקרנותו הילדית של בנה, למצוא לשלושתם מקום ישיבה ולבאר את הסיטואציה באופן רגוע יותר. הם התיישבו בתא פנוי בכיסאות שניצבו זה מול זה. האם והילד עם כיוון הנסיעה, והאיש לבדו בשורה שמנגד. לאחר שתיקה של מספר רגעים, האיש פצה את פיו ודיבר: "ראשית, אשמח להתנצל על הסיטואציה שבה נפגשנו. התוכנית המקורית שלי הייתה לפנות אליכם לאחר שתתיישבו ולבקש להצטרף לתא. רק לאחר מכן תכננתי לציין את הפעמים בהן נפגשו בעבר. עם זאת, בנך היה חריף מספיק בכדי לזהות אותי, וכך הגענו למפגש הכאוטי הנוכחי שלנו". האם, מעט מפויסת אז עדיין עצבנית, השיבה לו בטון חד: "אשמח אם תוכל בבקשה להתחיל מהמפגש האמיתי בינך לבין בני. לא ברור לי למה החלטת למשוך דווקא את הילד שלי מחוץ לתור ולהשתמש בפיתויים כדי לנסות ולשכנע אותו להתחבא. מה בדיוק חשבת לעצמך? שכך אתה תגן עלינו מהסכנה הנוראה שאפילו לא ציינת את מהותה?". האיש התכווץ מעט אל מול ההאשמות, וידיו נעו זו על זו בזמן שהוא השיב בטון מהוסס: "את צודקת, עמך הסליחה. המפגש ביני לבין בנך אכן היה קשור לסכנה הגדולה שציינתי, ונועד למנוע אותה. המטרה אכן הייתה להגן עליכם מאותו איום, שממנו הייתם חומקים אם הייתם מחמיצים את אוניית הנוסעים באותו היום. לא הייתם מצליחים לצבור סכום דומה של כסף כדי לרכוש זוג כרטיסים לדנציג, וגם אם הייתם מצליחים להשיג כרטיסים נוספים, האונייה הבאה לא הייתה מספיקה להגיע בזמן". האם, מתוסכלת מעמימות תשובתו, שוב השיבה בחדות: "על איזו סכנה אתה מדבר בדיוק? למה אתה לא מוכן לספר לנו מהי? כמו כן, אם כל כך היה חשוב לך להציל אותנו, למה לא פשוט הגעת ושוחחת איתנו בשלב מוקדם יותר?". האיש התכווץ עוד יותר במושבו, וידיו המשיכו ללחוץ זו על זו באופן משונה. לאחר הרהור קצר הוא השיב: "את צודקת, עלי להסביר קודם כל את החלקים הבסיסיים בסיפור. הייתי שמח לפרט לך את הסכנה במלואה, אבל לצערי את לא תאמיני לי. אף אחד לא האמין לתחזיות הקודרות אז, ומניסיוני עם קרובי משפחתי האחרים שניסיתי לשכנע במסעותי הקודמים, אף אחד מהם לא היה מוכן להאמין לי. בהמשך לדברייך, אני ל…". האישה קטעה אותו בחדות: ""קרובי משפחתי האחרים?". לפני שאתה מתחיל לשוחח איתי עוד ועוד על הנושאים הללו, אשמח בבקשה לדעת מי אתה בדיוק, מה הקשר המשפחתי שלך אליי ואל בני ומהם "מסעותיך הקודמים" שאתה מזכיר". האיש הנהן ואז השיב: "את צודקת, שכחתי לגמרי להציג את עצמי. אני נינו של בעלך, אבל מנישואיו השניים. אני גר באותה העיר שאת מתגוררת בה, תל אביב, ומסעותי האחרים היו אל קרובי משפחתי מאשתו השנייה של בעלך, היא סבתא רבתא שלי, ממש כאן בפולין, בזמן הזה".
למשך כמה רגעים השתררה בקרון דממת מוות, ואז האישה, בפנים קודרות וחשדניות, השיבה. "למה הכוונה ב"נישואיו השניים" של בעלי? האם אתה רומז שהתגרשנו? ועוד כל הדיבורים הללו על ביקור אצל קרובי המשפחה הללו בפולין הנוכחית. איך בדיוק הצלחת להיוולד עשורים לפני הזמן שבו אותה אישה שנייה הייתה נהפכת לסבתא רבתא? האם אתה טוען שהצלחת לנוע לעבר, כמו בסיפורי אגדות?…". לפני שהיא הספיקה להמשיך האיש הנהן, וקטע את דבריה בחדות: "כן, תיארת את המצב באופן מדויק לחלוטין, מצאתי דרך לנוע מהעתיד אליכם כאן בעבר, ואני מעוניין לעצור את מה שיקרה לכל הענף הזה במשפחה שלי". האישה ניסתה לפצוח את פיה שוב אך הזר סימן לה לפצות את פיה והמשיך. "באשר לשאלתך על נישואיו השניים של בעלך, הלוואי והדרך שבה סבא אליהו הגיע לנישואין עם סבתא דבורה הייתה דרך גירושין". האישה, שכבר לא יכלה להתאפק אל מול שטף המידע המשונה שהגיע מהזר, השיבה לו: "ובכן, אם אתה משוכנע כל כך שטיילת מהעתיד כדי להזהיר אותנו, אשמח בבקשה למבחן קטן שיוכיח את אמינותך: נראה שאתה בקיא בשמו של בעלי, אבל עד כה נמנעת מלציין את שמי. מהו?". הזר הניד את ראשו והשיב בתסכול: "ובכן, כאן בדיוק נמצאת הבעיה. אין לי מושג איך את נקראת. אני לא יודע כלום לא עלייך ולא על בנך, חוץ מהעובדה שאת היית נשואה לסבא-רבא אליהו ושהיה לכם בן אחד. עד כמה שידוע לי העדות הפיזית היחידה לקיומכם היא תמונה שסבתי ראתה מימיכם בקוטנה. אני יודע שהתשובה הזו נשמעת לא אמינה, אבל זו בדיוק הסיבה שבחרתי לנסות ולבלום אתכם מלהגיע לכאן בדרכים אחרות לפני שפניתי לשיחה. אסור שאת ובנך תגיעו לקוטנה. אתם חייבים לעצור ממש כאן, בתחנה הבאה, לרכוש כרטיס רכבת בחזרה לדנציג, ומשם לרכוש כרטיס לנמל בדנמרק או בשוודיה, שממנו תוכלו עוד להספיק להגיע לבריטניה. אתם לא יכולים להמשיך בטיול הזה, או שההיסטוריה תמשיך כסדרה, את ובנך תהפכו להערות שוליים בסיפור המשפחתי ההיסטורי, שימשיך עם סבתא דבורה". האישה, עכשיו נזעמת לגמרי, הביטה בפניו וצחקה צחוק מר: "האם אתה טוען שתפרוץ עכשיו מלחמה בין פולין לגרמניה? אני יודעת שכולם חוששים מהמתיחות בין המדינות, אבל אין שום סיכוי למלחמה. בריטניה וצרפת יכפו על פולין לוותר כהרגלן, ונחזור הביתה דרך רומניה בדרום או משהו בסגנון. אין סכנה אמיתית לקיומנו, בייחוד לא ברמה שנראה שאתה רומז עליה. ואפילו אם תפרוץ מלחמה, האם אתה באמת דורש שאני אפקיר את הורי ואת הורי בעלי הקשישים, שלא יוכלו להסתדר בעצמם? מה שלא יקרה אנחנו נסתדר. ההיסטוריה הייתה קשה גם בעבר, אבל אנחנו נשרוד אותה. עד אז אני לא מוכנה להאמין למטורף שמעמיד פני חוזר בזמן, החליט להתנכל אל הבן שלי ואליי, לא יודע אפילו מה השם שלי והחליט להפחיד אותי בסיפורי אימה חצי אפויים, שההיגיון הפנימי שבהם כה פגום שעוד לא טרחת לספר לי איך בדיוק אתה מצפה להתקיים לאחר שתציל אותי ואת בני, ותמנע את נישואיו של בעלי עם אותה דבורה. ברור לי שאתה מסתיר ממני פה מידע חיוני, ועד שלא אזכה לכנות מוחלטת לא אסכים לדבר איתך או להאמין לך". לאחר תום ההתפרצות הזועמת של האישה, הזר נשען לאחור, הביט על האישה הזועמת והילד המפוחד, וחשב על תגובה הולמת. לבסוף, הוא הזדקף, יישר את גבו וענה באופן רועד אך נחוש: "אין בעיה, אבל אין לי כל עניין להפחיד או לפגוע בבנך". הוא פנה אל הילד: "אשמח אם תוכל לצאת למשך כמה דקות, בזמן שאני ואימך נשוחח מעט על המתרחש". הוא הבחין בהבעת המחאה שעלתה על פניו של הילד, והמשיך בטון מרוכך: "אני יודע שאתה לא אוהב להרגיש כמו ילד קטן שמדברים מעל ראשו, אף אחד לא אוהב את זה. אבל אפילו אתה צעיר מכדי שאוכל לספר לך על נושאים מהסוג הזה, חכם ככל שתהייה".הילד הנהן ויצא בזהירות מהתא. לאחר מספר דקות של שיחה הוא אזר אומץ והציץ אל מעבר לחלון הזכוכית שעל הדלת. הוא ראה את האיש מספר לאימו משהו בטון שקט. אמנם הילד לא הצליח לשמוע את המילים, אבל הוא הבין היטב את הבעת הפנים החיוורת יותר ויותר של אימו, שמדי פעם הנידה את ראשה בחוסר אמון או קטעה את דבריו של הזר בחדות. לאחר שהוא כמעט נתפס באחד במבטו של האיש, שסרק את הדלת, הוא התכופף מתחת לחלון ולא העז לקום עד שהדלת נפתחה שוב ואימו קראה לו לשוב פנימה.
כשהרכבת עצרה בתחנה הבאה בדרך לורשה ירד ממנה איש צעיר אחד, ממושקף עם קסקט וביגוד מעט מצחיק, וצעד לכיוון הרציף שיחזיר אותו צפונה. מסביב עולם כמנהגו נהג, והמולת תחנת הרכבת הקיפה את האיש בדרכו. רגע לפני שהוא נכנס לבניין המרכזי, הוא הספיק להעיף מבט אחרון ברכבת ממנה ירד. היא כבר יצאה מהתחנה, ובשריקת קטר המשיכה להאיץ לה דרומה, מוקפת בעולם שהזר כבר ידע שיאבד.
(מבוסס על סיפור אמיתי).