קטגוריות
מסלול רגיל 2024 פרס עינת 2024

יבבה מאת תם לוי

כך נגלה קץ העולם; לא בפיצוץ אלא בכוח

בריזה קרירה ונושכת מנסה שוב ושוב להצליף בפניהם של שתי דמויות על אופנוע יחיד. הם רוכבים באיטיות, מעט מתחת למהירות הקול, ואין קסדות לראשיהם. עיניהם פקוחות לרווחה, שיערם עומד במקום ללא תנועה, והאות היחיד לכך שהם כלל עברו בכביש הוא הדחף המיידי של כל העוברים והשבים לפהק ולתהות מה מקור הריח הקריר ששוטף לפתע את אפיהם.

באופנוע נוהג הקוסם. ובכן, להגיד שהוא נוהג באופנוע תהיה הגזמה – האופנוע מנהיג את עצמו. התפיסה האנושית שחפצים דוממים זקוקים לישות שתנהג בהם תמיד נראתה לו מטופשת. הרי לרצון אין קשר לתנועה, וגם אוטונומיה לא תלויה ביכולת להתנייד; ובכלל, החיים הם רעיון מאוד פשטני ומורכב שלא באמת ניתן להגדיר בטבלה או ערך באינציקלופדיית רשת, או לנסות להגביל את המשמעות שלו לנשימה בלבד. האופנוע חי בכוחות עצמו, ויודע בעצמו לאן הוא רוצה לנסוע. כל מה שהקוסם עושה הוא לספק לו את הקסם המתאים כדי שתהיה לו את היכולת לתקשר את העצמאות שלו (שהייתה, דרך אגב, ברורה לחלוטין עבור כל מי שהבינו אפילו במעט באופנועים) אל העולם החיצון. ולכן, הקוסם לא נוהג באופנוע. מערכת הגומלין ביניהם פשוטה – הקוסם מספק את הקסם כדי לאפשר לאופנוע להנהיג את עצמו לאן שנפשו חושקת, ומדי פעם (אם נדרש הדבר), מנהיג גם את הקוסם והמכשף למקום אליו הם צריכים להגיע. 

מאחורי הקוסם יושב המכשף. זרועותיו הדוקות סביב מותניו של הקוסם, והוא עושה כמיטב יכולתו להתעלם מהבחילה שמאיימת לפרוץ ממעלה גרונו. הוא לא חובב גדול של המהירויות האיטיות האלה – לטענתו, ככה מרגישים את כל המהמורות בכביש. הקוסם תמיד טוען שהוא מגזים, אבל המכשף נשאר איתן בדעתו. המכשף מסתכל על הנוף שעובר בעצלתיים לידם ותוהה לעצמו לאן האופנוע מנהיג אותם הפעם. נראה שהם נוסעים צפונה; האוויר מתקרר, המדבר הכתמתם מתחלף במרבדים ירוקים ובמרחק אפשר לראות עננים אפורים ממטירים טיפות גשם על היערות הסבוכים.

״לאן הפעם?״ שואל המכשף. הוא לא צועק ולא לוחש, ונימת קולו עדינה וניטרלית. הוא יודע שהקוסם מכיר את חוסר הנוחות שלו עם המהירויות הנמוכות – אין צורך להזכיר את זה שוב. האופנוע נוסע במהירות שמתאימה לרוחו, ולנסות להתווכח איתו יהיה חסר תועלת.

הקוסם ממתין מספר שניות לפני שהוא פותח את פיו ומקשיב לתשובת האופנוע. האופנוע לא מדבר, כמובן, אבל הוא קוסם – הוא מבין ללבם של חפצים דוממים. המהום המנוע והשינויים הקלים במהירות מספיקים לו כדי להבין את התשובה בדיוק. ״צפונה,״ משיב הקוסם בהחלטיות, ומרגיש את זרועותיו של המכשף מתהדקות מעט סביב מותניו. ״אנחנו הולכים לראות את המפלים.״

המכשף מזעיף פנים. הקוסם לא רואה אותו, אבל הם מכירים אחד את השני מספיק טוב כדי שלא יהיה להם צורך בחוש אנושי מיותר כמו ראייה. המבט הזעוף של המכשף אומר, כבר עברנו את המפלים.

״לא המפלים האלה,״ מסביר הקוסם. האופנוע מאט אף יותר בתגובה לכך, והמכשף פולט אנחת ייאוש.

״טוב, טוב, בסדר,״ רוטן המכשף, ״סליחה ששאלתי. נלך לאן שתיקח אותנו, אופנוע.״

האופנוע ממשיך.

״הממ.״

הקוסם לא שואל את המכשף מה מטריד אותו. הוא נוטה לדבר לעצמו לפעמים, ממלמל מפה וחושב לשם, ואם הדבר חשוב הוא לא מפספס הזדמנות לספר על זה לקוסם. האופנוע מאיץ תחתם, עובר את מהירות הקול. הקוסם תוהה לעצמו אם הוא סתם רוצה למהר, או שהוא מנסה להרגיע את המכשף.

״ממ-הממ. אה-הא. זה… הממ.״ המכשף נאנח מאחוריו. הקוסם שומע את חוסר הוודאות בקולו. ״לא… זאת אומרת, כן, אבל… נכון. הממ.״

הקוסם מחייך לעצמו חיוך קטן ופרטי. הוא אמנם מבין את העולם הדומם – את האבנים והאופנועים, המים והברזל – אבל אף יצור לא יכול להבין את החיים כמו המכשף. 

״הממ. כמובן. אצטרך לשאול – כן, בהחלט… הממ. והתודעה, אתה אומר – הבנתי. כמובן.״ המכשף מהמהם שוב. לקוסם ברור, בשלב הזה, שהוא מדבר עם מישהו – ככל הנראה מכשף אחר, או מתלמד של אחד כזה, שיצר איתו קשר דרך הכישופים הייחודיים שלו – והוא עושה כמיטב יכולתו לא להפריע. אחרי הכל, זה כלל לא מכבד לקטוע שיחה טלפתית באמצע.

הם ממשיכים בנסיעה. האופנוע מאיץ שוב, והפעם הקוסם בטוח שהוא מנסה להשרות על המכשף תחושת ביטחון. הוא תוהה לעצמו עם מי הוא מדבר, מה המשמעות של ההמהומים החוזרים שלו, ולמה שלושתם – הקוסם, המכשף והאופנוע – מוקפים בעננה סגלגלה של חוסר נוחות. 

המכשף מסיים את השיחה שלו ונאנח. הקוסם לא יכול להסתובב ולהסתכל עליו בעודם ישובים על האופנוע, אבל הוא מרגיש את זרועותיו של המכשף מתהדקות סביבו. ״מי זה היה?״ שואל הקוסם, קולו רגוע ומחושב. הוא עושה כמיטב יכולתו לשדר רוגע, אפילו מינורי, על המכשף. ככל הנראה היה מדובר במתלמד, חושב לעצמו הקוסם, אולי אפילו מכשף אחר שרצה להתייעץ על משהו מחוץ לתחום המומחיות שלו. הקוסם יודע איך זה, עם כישופים – הם עובדים הכי טוב כשמחזיקות אותם כמה שיותר ידיים.

המכשף, מצידו, נאנח. ״דיברתי עכשיו עם המורה.״

פעם, לפני שנים לא רבות, השם של המורה היה המָאג. זאת אומרת, זה לא היה השם שלו – השם שלו הוא עניין אישי, תודה רבה לכן, עכשיו עמדו בבקשה בצד וחשבו על גסות הרוח שלכן – אלא יותר המילה שבה כולם השתמשו כדי לדבר איתו ועליו. אמנם הוא לא היה המאג תקופה מאוד ארוכה, אבל לאורך השנים האלה הוא תהה מה היה מקור הסטריאוטיפ על המאגיה בתור אליטה. ביקשו ממנו אינספור פעמים לעשות קסמים, ונמאס לו להגיד שהוא לא קוסם. אחר כך ביקשו ממנו לעשות כישופים, ונמאס לו להגיד שהוא לא מכשף. ולאחר מכן, במקרים המעטים שביקשו ממנו לעשות מאגיה, הבקשות היו כל כך אלימות ואפלות שהוא התגעגע לימים ששאלו אותו עד כמה הוא טוב בקריאה בכף יד.

לכן, המורה הרים ידיים. הוא החליט להפסיק להיות מאג. הוא מאס בהסברים בלתי פוסקים על אתיקה; הוא התייאש מאוסף הנסיונות הכוזבים להסביר לאנשים סביבו מה ההבדל בין מאגיה, קסם וכישוף; ויותר מהכל, הוא לא יכול היה לעמוד בריחות של שיקויים. כמובן, את כוחות המאגיה הוא לא יכול היה בדיוק להעלים, אבל יום סתיו אחד הוא ארז תיק נסיעות, פתח חור תולעת בפעם האחרונה, והחליט להפוך למורה.

החיים שלו השתפרו פלאים מאז.

הוא שמר את היכולות שלו בסוד. אמנם דעות קדומות הן דבר שלא אמור להטריד ישות כה עוצמתית כמו מאג, אבל בתור מורה הוא התעסק בהן לא מעט. הוא חי את חייו כבן אדם מוחלט, בלי שיקויים או רוחות, לא משנה כמה היה חולה או בודד או כמה התלמידים שלו בוודאי היו נהנים משיעור העמקה על גלי האנרגיה שחוסמת האטמוספרה. לעזאזל, הוא אפילו חלה במחלות אנושיות, מצינון ועד דלקת ריאות, וכשכאב לו הגרון הוא לקח את סוכריות המציצה המגעילות בטעם לימון במקום לרקוח לעצמו שיקוי שיפיג גם את התסמינים וגם את המחלה. 

(פעם, כשהיה המאג, המורה היה צריך לוודא שאחד השיקויים שרקח הצטמצם כמו שצריך. כשטעם אותו, הרגיש משהו כמו עובש מטפס במעלה גרונו, וקרס לרצפה בתוך שניות. למזלו הוא הספיק ללחוש מעט מאגיה לתוך גופו הגשמי כדי שלא ייהרס לחלוטין, ואחרי שהתעורר מהטשטוש הוא השתעל נוזל בצבע תכלת זרחני במשך שבוע שהשאיר בפיו טעם של פחמן חד–חמצני. הוא התגעגע לשבוע הזה כשלקח את סוכריות המציצה המגעילות בטעם לימון.)

עם זאת, סוכריות המציצה המגעילות בטעם לימון היו המינוס היחיד בחיים שבחר לעצמו. המורה גילה מהר מאוד שלא רק שהוא אוהב ללמד, הוא גם מאוד טוב בזה – התלמידים מקשיבים לו, ההורים סומכים עליו, והחומר הלימודי אף פעם לא מפסיק לעניין אותו. הוא חי בשלווה ובשקט בבית שקנה בכסף שהרוויח בעצמו ולא דרך עסקים עם ישויות על–טבעיות, משקה את הצמחים שלו בקנקן ולא במערכת טכנולוגית מורכבת מעולם אחר, וחשוב מכל – הוא שם לב לכל התלמידים שלו. גם השקטים מביניהם.

במיוחד השקטים מביניהם.

בכנות, הוא לא רצה לקרוא למכשף. למעשה, זה לא נכון, הוא רצה לקרוא למכשף – הוא לא רצה לקרוא לאופנוע, ובטח שלא רצה לקרוא לקוסם. השלושה הפכו לעסקת חבילה לאורך מאות השנים האחרונות, ומהר מאוד העניין הפך למתסכל לאין שיעור עבור כל מי שהסתדרו רק עם חלק אחד מתוך היצור המשונה שהשלושה הפכו אליו ברגע שהיו קרובים אחד לשני. פעם המכשף היה מעין אח עבור המורה – אמנם הוא לא הבין מאומה בכישוף, אבל כמו כל בריה חכמה הוא הבין בכישרון, וכישרון היה למכשף בשפע. הם דיברו במשך עשורים על מהות הטבע האנושי, הן בפן הרוחני והן בפן הגשמי, והמורה – אז המאג – חשב שסוף סוף הצליח למצוא שותף אמיתי לעולם הנפלא הגלוי לכל אלו שהעזו להביט.

המכשף לא הצטרף אליו כשבחר להיות המורה, והמורה כיבד את העניין. לאהוב את בני האדם, החיות והצמחים ולרצות ללמד את כל היצורים האלה הם שני דברים נפרדים לחלוטין, ודרכיהם נפרדו בצורה כה חסרת רושם שהמורה לא יכול היה שלא לחשוב על אחד השירים שלימד את תלמידיו. שני שבילים מתפצלים ביער צהוב – אחד מוביל לבית קטן בפרברי העיירה עם שולחן עמוס בעבודות בית לבדיקה, והשני נרמס תחת גלגליו של אופנוע וקוסם.

המורה מחכה להם בכניסה לעיירה. הייתה לו תחושה שהאופנוע לא יסכים להיכנס אליה, והוא לא רצה להפריד את השלושה בלי לפחות לברך אותם לשלום.

״שלום!״ אומר המכשף בעליזות בעודו יורד מהאופנוע, חיוך גדול מרוח על שפתיו, ״אנחנו לא מאחרים, אני מקווה?״

המורה מבטיח לעצמו להיות ענייני. הוא ממשיך להזכיר לעצמו את זה, אפילו בעודו עונה, ״אתה תמיד מקדים, אדוני המכשף.״ הוא הזכיר לעצמו שייקח עוד הרבה זמן עד שהם יתראו שוב גם כשלחץ את ידו בחיוך תואם.

״איתך,״ השיב המכשף, ״אי אפשר לדעת.״ הוא מחא כף – פעם אחת, כאילו מתכונן למשב רוח עוצמתי – וצמצם את עיניו אל העצים. ״הבנת למה הם רדומים?״

המורה הסתכל עליו בבלבול.

״העצים,״ חזר המכשף, כאילו העניין פשוט למדי. המורה לא הגיב. ״הם ישנים. הבנת למה?״

הבלבול התרכך לדאגה. ״העצים לא ערים?״

״מובן שלא. הם בתרדמת. לא שמת לב?״

המורה הניד בראשו לשלילה.

״אבל אתה המא –״ המכשף קטע את עצמו, נוקש באצבעותיו. ״כמובן. אתה כבר לא. ובכן, העצים בתרדמת. והתושבים בתוך העיירה? רדומים גם הם, אני מניח?״

המורה היסס. ״לדעתי לא.״

המכשף מהנהן. ״מעניין. והחיות? יש חיות בעיירה? הן ערות?״

״השלט הזה ער,״ ממלמל הקוסם.

המורה מושך בכתפיו. ״אני – אני באמת לא בטוח. לא חשבתי ש – אתה יודע, עבר הרבה זמן מאז ש –״

״לא, לא, זה בסדר,״ מבטיח המכשף, ״אני רק רוצה להבין. ייתכן שהבעיה היא כישוף אחד על העצים, ואז אין לנו מה לדאוג, אבל אם מדובר בעניין רחב יותר…״ הוא מרים גבה. ״ובכן, טוב שהקוסם פה.״

המורה מהנהן בחוסר רצון. ״כן, בהחלט.״

״אני תוהה לעצמי…״ המכשף עוצר שוב, עיניים אל השמיים. ״כדאי שניכנס, אתה לא חושב?״ הוא שואל, בנימה אחרת לגמרי. המכשף מסתובב, מחפש בעיניו את הקוסם.

הקוסם נמצא בצד השני של הדרך הסלולה. הוא עומד מול שלט הכניסה לעיירה, אצבעותיו מילימטרים מחתיכת העץ. כשהוא מסתובב אל המורה והמכשף, מרוחה על פניו הבעה שמרקדת על הגבול בין חרדה לבלבול.

״השלט הזה,״ הוא אומר שוב, והפעם הקוסם והמכשף מקשיבים לו, ״ער.״

על השלט בכניסה לעיירה מתנוסס בגאווה שמה והשנה בה הוקמה. האותיות והמספרים מעוטרים בצבעי ירוק וצהוב, וציורים של פרחים דוהים ליד המילים, עדיין נושאים את טביעות האצבעות של הילדים שציירו אותם על פיסת העץ המתפוררת. פעם בכמה שנים אחת המורות מחליטה להרים את הכפפה ולצבוע מחדש את השלט עם התלמידים שלה, אבל נראה שאיתני הטבע מביסים את היצירתיות וההשקעה כל פעם מחדש. הצבע דוהה, העץ מתפורר, ובעוד זמן קצר גם הפרחים הצהובים יאבדו את צבעם. כל שיישאר הן החריטות הישנות על העץ – שם העיירה ושנת היווסדה.

החריטות, כמובן, הן שקר. הן היו שקר מאז ומתמיד.

תושבי העיירה לא יודעים את זה. כמובן, איך הם יגלו? הם לא עוזבים את העיירה. ובכן, הם חושבים שכן – הם מאמינים שהם נוסעים לעיר הקרובה לראות סרט או לחגוג יום הולדת, לקנות ציוד לבית הספר או אפילו סתם כדי להיפגש עם חברים, אבל האמת היא שהם עדיין נמצאים בתוך העיירה. איש מהם מעולם לא עבר את גבול השלט, והשלט עושה כמיטב יכולתו לוודא שהם גם לא יעברו.

העולם בחוץ מסוכן. כך נאמר לו פעם, עוד לפני שהומצאה המילה שהתפתחה להיות עיירה, והשלט החליט לעשות כל שביכולתו לשמור על התושבים. הוא אוהב אותם. הוא רוצה שיהיו בטוחים. הדיבורים על דבר עוצמתי ואדיר בשם הכוח זעזעו אותו עד הליבה, והוא לא הצליח לעכל את המחשבה על האסון שיפול על העיירה אם הכוח יצליח לחדור את גבולותיה. כל החיים הנפלאים שהם בנו לעצמם, החיות, הילדים, הצמחים – הכל ייגדע ברגע אחד. הוא לא העז לחשוב על המאורע המחריד הזה. הוא לא העז לחשוב על קץ העולם.

ולכן, השלט הגן על תושבי העיירה. הוא גדל והתרחב, ובכל פעם שגדל, הוא צמצם במעט את התודעה של היצורים החיים בעיירה. במרוצת השנים הוא המשיך לשאוב מהם כוח ועצמאות, ריכוז ומודעות, מעט בריאות וקורטוב של דאגה, עד שכל שנותר בהם הוא אושר סתמי וחסר עומק. השלט לא היה מרוצה, לא במיוחד – הוא הכיר את העיירה עוד בימיה הבוהקים, עם יצירתיות ומקוריות ורצון לחקור ולהבין את העולם סביב, אבל הוא לא הסכים לקחת את הסיכון הזה. הוא ימתין. הוא הבטיח לעצמו שישחרר אותם אחרי שיעבור הכוח.

ככל שעבר הזמן, השלט הבין שלכוח לוקח הרבה מאוד זמן להופיע.

״למה אתה ער?״ דורש הקוסם. השלט לא מגיב. הוא אפילו לא בטוח שהוא יודע איך.

״איך אתה יכול להיות בטוח?״ שואל המורה בהיסוס, מבטו מקפץ מהשלט לקוסם.

״הממ, סמוך עליו בעניינים האלה,״ מרגיע המכשף. הוא מחייך לעצמו, מרוצה לחלוטין, והשלט לא מבין אותו כלל.

מכשפים, הוא חושב לעצמו. הם יכולים להיות חכמים כל כך, ועדיין לא להבין מאומה בדברים דוממים. הפסקתי לעניין אותו ברגע שהפכתי מעץ כרות לשלט.

הקוסם מחייך כאילו שמע בדיחה משעשעת ביותר. ״יפה. עכשיו ספר לי למה אתה ער.״

השלט כל כך מופתע שהוא לא שוקל את מילותיו הבאות. אתה קורא את המחשבות שלי? הוא שואל בכעס.

הקוסם מגלגל עיניים. ״אתה צועק אותן לכל מי שמבין מעט בדברים דוממים. סלח לי. טרחתי להקשיב.״

אף פעם לא פגשתי קוסם.

״לא הפסדת כלום. למה אתה ער?״

השלט מרגיש את עצמו מאבד אחיזה. השיחה הקצרה עם הקוסם דורשת ממנו כל כך הרבה אנרגיה שהוא לא יודע איך להמשיך להחזיק את התודעה שלו, ולכן הוא מוצא את עצמו שואב עוד טיפת מודעות עצמית מאחת מתושבות העיירה. היא לא תחסר לה, הוא יודע – רמות המודעות העצמית שלה כה גבוהות שהוא למעשה עוזר לה בלקיחתן – ולפתע האחיזה שלו במציאות גבוהה בהרבה. הוא יכול ממש לראות את שלוש הדמויות העומדות סביבו בעניין.

הוא גם יכול לראות את המכשף ממצמץ בחוסר ריכוז.

״וואו,״ הוא ממלמל, מניח יד אחת על הכתף של המורה, ״זה היה…״

״שב,״ מצווה עליו המורה, ״יש לכם אספקה אצל האופנוע, נכון? אל תזוז. אביא לך –״

״איך אתה מעז?״ שואל הקוסם בבעתה. הכעס שלו מופנה אל השלט.

לא עשיתי דבר, משיב השלט. הוא מרגיש את הזעם של הקוסם, את תחושת הבגידה. הוא תוהה לעצמו אם הוא יכול רק לקחת –

״לא!״ קורא הקוסם, וברגע אחד הוא מושיט את כף ידו מול השלט וסוגר את אצבעותיו. אם השלט היה יכול לזוז הוא היה מועד מספר צעדים לאחור, ואז מסתובב ובורח. העולם מרגיש אפרורי ומבלבל לפתע, והוא לא זוכר כיצד אי פעם שאב אנרגיה מיצורים חיים.

מה עשית לי? הוא שואל בחרדה.

״מה שהיה צריך להיעשות לפני הרבה זמן,״ משיב הקוסם בהחלטיות. הוא מסתובב להסתכל על המורה והמכשף, ישובים על האספלט ליד האופנוע. ״אתה בסדר?״

המכשף מהנהן, והחיוך חוזר לפניו ברגע. ״שריטה ותו לא.״

״זה היה השלט?״ שואל המורה, ״השלט עשה את זה?״

הקוסם מהנהן. ״הוא לא יעשה זאת שוב.״

בבקשה, מתחנן השלט. הוא מתגעגע כבר עכשיו להבנה השלמה של העולם, אבל הוא כלל לא חושב על הרצונות האישיים והאנוכיים שלו. הוא חושב על הילדים וחתולי הרחוב, הזקנים והעצים, כל היצורים החיים. הוא חושב על נשמות המתים הנחות בשלווה, על קץ העולם כולו. הוא מרכז את מעט העצמאות שנותרה לו, ומוסיף, עצרו את הנבואה.

הנבואה עתיקה יותר מהכל. 

אין זה מפתיע. או, למעשה, זה כן מפתיע. הנבואה התקיימה עוד לפני בני האדם, לפני העצים והחיות, לפני השפה הכתובה וגם המדוברת. היא הייתה עתיקה עוד כשהקוסם הראשון שוחח עם האבן הראשונה, כשהמכשף הראשון עזר לגבעול הראשון לגדול, כשהמאג הראשון רקח את השיקוי הראשון. היא הייתה העתיד, ההווה והעבר. היא הייתה שם וכאן ופה, והיא עשתה את זה לפני כולם.

לפני שקראו לכוח הכוח, היה לו שם אחר. הנבואה הכירה אותו באופן אישי, אפילו אינטימי, לפני שהפרשנויות השונות לדבריה גרמו לו להיעלם מהתודעה ככל האפשר. 

זו לא אשמתך, הוא אמר לה, אני חייב להגן על עצמי

הם לא התראו מאז. הנבואה המשיכה בדרכה, מבלה את השנים בעיסוקים הגדולים של נבואות, והשתדלה לא לחשוב על הכוח יותר מדי – בעיקר שלא בשמו הקודם. הניסיונות שלה לא צלחו, כמובן – למעשה, הם היו במקום מעורפל בין חסרי תועלת לבין מיותרים – אבל הנבואה ידעה שאין לה סיבה לדאוג לשלומו של הכוח. הוא ידע לדאוג לעצמו. וכששינה את שמו באופן סופי, והחליט להיקרא בשם הכוח, היא ידעה שהיה נכון ביותר שדרכיהם יתפצלו. הקיום, בעיניה, הוא כף המאזניים בין רווח לאובדן, והיא ידעה שיום יבוא והיא עוד תרוויח את חברתו בשנית.

במרוצת השנים, היא הפכה ליחידה שיודעת את שמו המקורי בוודאות מוחלטת. היו מי שניחשו, שהקדישו את חייהם לפיצוח התעלומה הגדולה, שמונה מילים של נבואה שהטרידו את העולם הנסתר מאז שפקח את עיניו, אך איש מהם לא היה קרוב לגלות את התשובה. היא ידעה בוודאות שמי שיצליח לגלות את התשובה לעולם לא יוכל להיות קוסם או מכשף, מאג או מגדת עתידות, דרקון או אש אינסוף.

הנבואה, הרי, הייתה חידה. ובריות אלה – קסומות ומכושפות, שונות ומשונות ככל שיהיו – מעולם לא היו טובים בחידות. דבר לא אתגר אותם. העולם פרש את עצמו לפניהם כמו שטיח אדום באירועי יוקרה, וגם כשהם האמינו שפתרו חידה או סידרו בעיה, כל שעשו היה לשמור על איזון. וכדי שהנבואה תיפתר, האיזון היה צריך להישבר.

היא חשבה בעגמומיות שהשלט כמעט הצליח. עוד כמה שנים, והוא היה מבין שהכוח אינו בהכרח כוח, והקץ אינו בהכרח קץ. הנבואה הייתה עצובה על לכתו – ייקחו לו אינספור שנים ללמוד לבצע את מה שעשה תחת עינו הבוחנת של הקוסם, שבוודאי ירצה ללמד אותו לשלוט בעולם בכוחות עצמו ולא בהישענות על חייהם של יצורים אחרים. הם יבלו זמן רב ביחד ויתקשרו בדרך מתסכלת ביותר, ולמרות שהנבואה הבינה את חשיבות העניין, השלט היה יקר ללבה. הוא היחיד שקירב אותה לחופש.

היא הייתה חושבת שהעניין אבוד אלמלא משתנה אחד.

״נבואה?״ שואל הקוסם.

המורה מסתובב אליו בחדות. ״מה אמרת?״

״השלט ביקש שנעצור את הנבואה,״ מסביר. הוא לא מוריד את עיניו מפיסת העץ, כמעט מחשש שיצמיח רגליים ויברח. ״אני לא סומך עליו.״

״איזו נבואה?״ שואל המכשף. הצבע חזר מעט לפניו, אבל הוא עדיין יושב על הדרך הסלולה.

״הוא לא אמר.״

״הוא לא צריך להגיד,״ עונה המורה, ״הוא מדבר על הנבואה.״

״איזו נבואה?״ שואל המכשף שוב.

הקוסם מגלגל עיניים. ״אני לא מאמין בנבואות.״

המורה פולט נחרת צחוק ונעמד. ״ובכן, זה מזל גדול שהן לא צריכות את האמונה שלך.״

״ומה אתה יודע על נבואות?״ משיב הקוסם, ״חשבתי שאתה אמור להיות מורה.״

המורה מרים גבה, חיוך קטן על שפתיו. מעולם לא היה לו אכפת מהארס המקרי של הקוסם, שלפעמים שכח שלא רק לעצמים דוממים יש רגשות, והוא בהחלט לא הולך להתחיל לדאוג מהאגרסיביות הזאת עכשיו. הוא נעמד ומתיישר, עומד זקוף וברצינות. כמעט אפשר לחשוב שלרגע הזה, הוא שכח שהוא המורה וחזר להיות המאג.

״אל תגיד את הנבואה,״ מזהיר אותו המכשף.

״חשבתי שאתם לא מאמינים בנבואות.״

״אני לא מאמין בנבואות,״ מבהיר הקוסם, ומיד מצביע על המכשף, ״הוא כן.״

״כך נגלה קץ העולם,״ מכריז המורה בפשטות, ״לא בפיצוץ אלא בכוח.״

שקט ודממה. שלוש דמויות מביטות אחת אל השניה בציפייה. יש תחושה באוויר של סופת רעמים מתקרבת, אבל אין שום ענן בשמיים; יש תחושה של רעידת אדמה שמתחילה, אבל הדרך תחת רגליהם יציבה; יש תחושה של הוריקן, אבל אין תנועת עלים ברוח.

״זאת לא הנבואה,״ קובע הקוסם.

המורה מביט בו בפרצוף מתוסכל. ״חשבתי שאתה –״

״אני לא מאמין בנבואות, אבל זאת לא הנבואה. אולי זה ניסוח אחר שלה, אבל –״

״רגע,״ קוטע אותו המכשף, ״אני שומע משהו.״ הוא נעמד מהר על רגליו ומביט סביב.

הקוסם נאנח. ״מה הפעם? עוד סנאי?״

״שקט. העצים מתעוררים.״

״הם אומרים משהו?״ שואל המורה.

״ששש. אני מקשיב.״

הם ממתינים דקות ארוכות. המבט המבולבל לא יורד מפניו של המכשף. המבט המיואש לא יורד מפניו של הקוסם. המבט מלא היראה לא יורד מפניו של המורה. האופנוע ממתין להם, מחכה להמשיך ולנסוע. העצים לוחשים בעדינות. הם היו רדומים זמן כה רב, שהם חשבו שלעולם לא יהיו ערים שוב. המכשף לא דוחק בהם, אבל הוא מוודא שהם מודעים לנוכחותו. 

העצים לוחשים משהו, והפעם, גם הקוסם והמורה יכולים לשמוע אותם.

הנבואה, הם לוחשים, כמעט מדויקת.

״אני שומע אותם,״ אומר המורה בשקט.

כך נגלה קץ העולם, הם לוחשים. כך נגלה קץ העולם.

״נכון,״ ממלמל המכשף, ״נכון.״

כך נגלה קץ העולם, לוחשים העצים, לא בפיצוץ.

״לא,״ מסכים הקוסם בעדינות, ״סוף העולם לא נגלה בפיצוץ.״

כך נגלה קץ העולם, לוחשים העצים בפעם האחרונה, לא בפיצוץ אלא ביבבה.

הילד התרגל לבדידות. הוא לא היה לבד, לא תמיד, אבל הוא תמיד היה בודד. לא היו לו חברים כשהיה פעוט, ואין לו חברים גם עכשיו בגילו המופלג בבית הספר היסודי. יש לו מכרים, ידידים אולי, אבל הם תמיד מעדיפים אחרים על פניו. הוא האחרון להיבחר לקבוצה, האחרון בסבב השמות; הוא נשכח בהקראות הנוכחות והוא בודד הן בשיעור והן בהפסקה. הוא יודע שכותבים ספרים ומצלמים סרטים על האומץ שלהם. בסיפורים האלה, הילדים הם הגיבורים – הם מצילים את העולם או מקבלים כוחות על מיוחדים, משוחחים עם אלוהים וקובעים את שיטות הממשל. הסיפורים עושים את עבודתם נאמנה – הם מראים לכל ילד בודד שהוא למעשה גיבור.

לכולם חוץ מאחד.

הילד יודע שהוא לא גיבור. מאז שזכר את עצמו, הוא שמע מעין קריאה מרוחקת, הבטחה על קץ העולם ויבבה. הוא הבין מהר מאוד שהוא היחיד ששומע את הקריאה הזאת. הוא הבין מהר מאוד ששאר תושבי העיירה היו עיוורים במקרה הטוב ורדומים במקרה הרע. הוא הבין שקץ העולם יתגלה לא בפיצוץ אלא ביבבה. הוא הבין שמדובר בנבואה. הוא הבין הרבה לפני שהכוח התחיל לדבר איתו.

הכוח ניסה לשכנע אותו לבכות, ובגלל שהנבואה לא דיברה על בכי, הילד בכה. הכוח ניסה לשכנע אותו להתייפח, ובגלל שהנבואה לא דיברה על התייפחות, הילד התייפח. הכוח ניסה לשכנע אותו לדמוע, ובגלל שהנבואה לא דיברה על דמעות, הילד דמע. הכוח ניסה לשכנע אותו לילל, ולמרות שהילד ידע שהנבואה לא מדברת על יללות, הוא ממש לא רצה לילל.

הילד לא דאג. הוא הבין שהכוח הוא היבבה – הוא היה בטוח בזה אחרי שטען זאת פעם והכוח עשה כל שביכולתו להכחיש. אחרי שימות, הוא חשב לעצמו, לא תהיה לו דרך להשפיע על מי שהנבואה תבחר, אבל בתקופת חייו הוא יעשה כל שביכולתו לעשות טוב לאנושות. גם אם האנושות לא טרחה להיות טובה אליו בחזרה. שום יבבה לא תצא מפיו.

הכל השתנה כשהמורה הגיע לעיירה. הילד היה רגיל לבדידות, אבל מעבר לכך, הוא גם היה רגיל להיחבא אל הצללים. בכך שלא היה אהוב במיוחד, נטו לשכוח ממנו. הילדים, המבוגרים, החיות ואפילו הצמחים. הוא היה שקט בבית הספר, שקט בבית ושקט בחברה. המורה לא שכח ממנו. הוא רצה לדעת מה הוא חושב, מה דעתו ואיך עבר סוף השבוע, מה הצבע האהוב עליו ואיזה ספר הוא קורא. הילד תמיד ענה, אבל בחוסר רצון. הוא גילה מהר שלא רק שהוא התרגל לבדידות, הוא גם אהב אותה.

לפעמים הוא תהה גם המורה הכיר את הנבואה. לעתים היה נראה שהוא מסתכל על הילד ומכיר את הסודות הגדולים ביותר שלו, ולעתים היה נראה שהוא חסר תועלת לחלוטין. הילד לא ידע מה לחשוב עליו, למעט הידיעה שהוא העדיף את הבדידות על השיעורים מלאי השיח והחיוּת. בשלב מסוים, אחרי שיקולים רבים, הוא החליט שזה מספיק.

המורה, הקוסם והמכשף מוצאים את הילד בפינת הכיתה.

הוא ישוב בגבו אל הקירות, מחבק את ברכיו, ראשו מושען עליהן. הדמעות לא מפסיקות לרדת. מה שקרה הפעם לא משנה. יכול להיות ששוב נבחר אחרון לתחרות ספורט, או שנשאר ללא שותפים לעבודה קבוצתית. יכול להיות שרצה לשחק בהפסקה עם מי שהתעלמו ממנו, או שחזר הביתה לספר להוריו על היום שעבר ואיש לא היה שם להקשיב. ייתכן אפילו שרצה, לרגע אחד, להיפטר מהבדידות, וגילה ששכח את התחושה של חברתם של אנשים אחרים.

״זה הילד?״ שואל הקוסם. הילד מזהה מיד שהוא קוסם – הוא לא מבין את העולם החי.

המורה נאנח. ״טיפה רגישות, בבקשה.״

״מה לא היה רגיש בזה?״

״דממה, שניכם,״ מצווה המכשף. הילד מזהה מיד שהוא מכשף – הוא כן מבין את העולם החי. הוא מתיישב ליד הילד. ״שלום לך.״

הילד לא עונה. הוא לא אוהב לדבר בעודו בוכה. הוא שומע את הנבואה שוב בראשו, יותר בבירור מאיך ששמע אותה בפעמים הקודמות. הוא מזכיר לעצמו לא ליבב. הכל חוץ מיבבה.

״אתה מפחד,״ ממשיך המכשף. הילד שם לב שהוא שומר מרחק, והוא מעריך את זה. למבוגרים יש נטייה להתקרב אליו יותר מדי כשהוא בוכה, כאילו הבכי מקנה להם את הזכות למרחב האישי שלו. ״אני חושב שאתה יכול להפסיק לפחד.״

הילד מניד בראשו. איך אפשר להפסיק לפחד? הוא מבלה כל רגע, כל נשימה, בשליטה מוחלטת. הוא שם לב לכל צליל שיוצא לו מהפה. הוא בולע משפטים לפני שהם תופסים מקום על הלשון, לא מאפשר לשום מילה מיותרת לצאת מבין השיניים. 

״אתה יכול להפסיק לדאוג,״ מוסיף המכשף.

הילד מתייפח פעם אחת ומיד עוצר את עצמו. להתייפחויות יש נטייה להתפתח ליבבות. והוא לא יכול ליבב.

״זה בסדר,״ מבטיח המכשף, ״הנבואה היא על הקץ. לא על הסוף.״

״לא,״ לוחש הילד, ״אסור לי.״

״מותר,״ לוחש המכשף בחזרה. ״הגענו עד לפה. השתקנו את השלט. הכל בשבילך. עכשיו מותר.״

הילד לא יודע אם הוא צודק. שיקרו לו בעבר – או שלא שיקרו לו, אלא מנעו ממנו אמת. הוא מכיר את הערך של שקרים, יודע עד כמה הם ערמומיים. אבל המכשף לא נראה ערמומי כלל, אלא להפך – המכשף היה היצור הראשון שהילד פגש שנתן לו תחושה שמבינים אותו.

״אתה יכול ליבב,״ לחש המכשף. הילד לא הרגיש מעורבות על–טבעית בקולו, לא כישוף ולא קסם ולא מאגיה.

ברגע אחד, פצפון וענק, הילד פלט יבבה.

בקצה השני של העיירה נגלה קץ העולם. מורים ברחבי היקום החלו ללמד עליו – לעיירה אחת, מרוחקת וגם קרובה, ניתן להיכנס ולצאת רק מצד אחד, כי צדה השני הוא קץ העולם. 

ומה קורה למי שמגיעים לשם? שואלים התלמידים.

המורים משיבים, איש לא מגיע לשם. זה קץ העולם.

הם מתים? יש מפלצות שאוכלות אותם?

לא, מסבירים המורים בעדינות, מדובר בגבול שלא ניתן לחצות.

אחד התלמידים יגיד, אפשר לחצות כל גבול.

והמורים יסבירו, לא את הגבול הזה. הוא כמו קיר של בית. לא תוכלו לעבור את הגבול כמו שלא תוכלו לעבור קיר.

אפשר לטפס מעל או מתחת, יתווכחו התלמידים. אפשר לפוצץ את הקיר.

לא את הקיר הזה, יכריזו המורים.

למה? ישאלו התלמידים.

כי הגבול הזה, יאמרו המורים שוב, הוא קץ העולם.

– – – – – – – – – –

* הנבואה ״האמיתית״ בסיפור (״כך נגלה קץ העולם; לא בפיצוץ אלא ביבבה״) היא תרגום חופשי של שתי השורות האחרונות בפואמה The Hollow Men מאת T. S. Eliot. במקור: This is the way the world ends; not with a bang but with a whimper. 

**  בעמוד מספר 4 מתייחס המורה ל-״שני שבילים מתפצלים ביער צהוב״. מדובר גם כן בתרגום חופשי, הפעם של הפואמה The Road Not Taken מאת רוברט פרוסט. במקור: Two roads diverged in a yellow wood.