איה לא נתקלה בנטע מאז התיכון, אבל בשנים שחלפו חלמה עליה יותר מפעם אחת.
היו אלה תמיד חלומות פשוטים לפירוש, קריאים וברורים כמו שיעור מבוא לפסיכולוגיה פופולרית. הנה נטע, מחפשת את איה כדי להתנצל. היא סוף סוף הבינה כמה טעתה. הנה איה, יוזמת בעצמה את המפגש, מתעמתת פנים מול פנים עם נטע וגורמת לה להכיר בעוול כפי שלא העזה לעשות אז. הנה שתיהן יחד, בתסריט הנפוץ מכולם. איכשהו הן שוב חברות. וכמה נעים לגלות שהכול בסדר. כמה קל יותר כך לנשום.
איה לא הייתה צריכה שיסבירו לה מה החלומות האלה מסמלים. צריבת האשמה החומצית בגרון, כשהתעוררה, העידה שהיא מבינה. למרות כל השנים, היא לא הצליחה לשחרר. תת ההכרה שלה המשיך לגרד בפצע ישן שהיה ראוי שיגליד, יתכסה וייעלם מזמן.
איה שנאה את זה.
אבל שום דבר בחלומות שלה על נטע, או בכעס העצמי והבושה שהתלוו אליהם, לא הכין אותה לחזרה האמיתית של נטע לחייה. אף שאיה ידעה – מניסיונה האישי מאוד – שמילים יכולות לפגוע, על דבר כזה אין סיכוי שהיא הייתה חולמת.
***
הגשם התחיל לרדת בלילה ולא נפסק. עד שאיה קמה הוא כבר הפך את העיר לסביבת חיים מימית. כשמילאה את הקומקום, לועסת את מברשת השיניים שלה, איה הביטה דרך חלון המטבח באנשים שנאלצו לצאת החוצה. תחת כיפות המטריות כולם נראו לה כמו מדוזות רטובות ששולחות קדימה זרועות ציד. הם נעו מנקודה מקוּרה אחת לאחרת, מזדרזים כדי לא להשאר חשופים, ובכל זאת נספגים במים. בלי טיפת שמחה, היא הזכירה לעצמה שבקרוב תצטרף אליהם. ביום כזה לא היה הגיוני לנסוע בשני אוטובוסים, אבל בחברה החדשה לא איפשרו לעבוד מהבית.
הטלפון הסלולרי שלה צלצל. איה שלפה את המברשת מהפה וירקה לכיור המטבח.
מספר הטלפון על הצג לא היה שמור אצלה, ולפני שהחליקה עליו באצבעה היא סקרה במהירות את האפשרויות הסבירות. שליח שהתחיל את יום העבודה מוקדם? אולי, היא באמת הזמינה מקלדת לפני יומיים. שיחת עבודה מחו"ל? אם בארץ שבע בבוקר ובחוף המערבי עשר שעות אחורה, סימן שתשע בערב שם. הם יתקשרו רק אם זה דחוף. המספר נראה לה מקומי, ומצד שני, זה לא שהיו חסרים ישראלים בסניף האמריקאי…
"הלו?" היא ענתה, מנסה להשמע ניטרלית ובינלאומית ככל האפשר.
"איה?" קול נשי מוכר למחצה בקע מהמכשיר.
"כן," אמרה איה, שעוד לא זיהתה, ולכן ליתר ביטחון הוסיפה "דיס איז איה ספיקניג."
"טוב שמצאתי אותך." האשה בצד השני נשמה נשימה עמוקה. "זאת נטע, נטע מהבית-ספר."
תחושה מוזרה התפשטה לאיה בגוף.
נדמה היה שהיא אמורה לדעת מה להגיד עכשיו. במובן מסוים כבר חוותה את הרגע. המלים המתאימות היו צריכות להיות ערוכות לה על הלשון. ועדיין, כל מה שהצליחה לומר הוא "נטע. היי."
"אני חייבת לדבר איתך על משהו חשוב," אמרה הנטע שבמכשיר, ואיה ניסתה לדמיין אותה. בת קרוב לשלושים, מבוגרת מהדמות שזכרה, לא מספיק מבוגרת כדי להיות לגמרי שונה. "רק שזה לא מתאים לטלפון."
שקט השתרר בצד השני. איה הרימה את עיניה לחלון הגשום. המחשבות שלה היו מעורפלת כמו הזכוכית המכוסה טיפות מים. העובדה שהתעוררה לפני פחות מרבע שעה ועוד לא שתתה את הקפה של הבוקר לא תרמה לתחושת האחיזה במציאות. הכול הרגיש סוריאליסטי, נכון ושגוי באותו הזמן.
"סליחה שאני נופלת עלייך," נטע המשיכה, בהעדר תגובה, "אבל איך אני יכולה לראות אותך היום? יהיה יותר קל להסביר בפגישה. מבטיחה שתביני הכול."
"אני לא יודעת," אמרה איה בשקט. האצבעות שלה אחזו קצת חזק מדי במכשיר. "אני פשוט חייבת לזוז לעבודה-"
"לחצי שעה," קטעה אותה נטע. "רק חצי שעה. תגידי לאן ומתי ואני מגיעה."
"טוב, בסדר." איה שמעה את עצמה אומרת, ולא הייתה בטוחה אם הסקרנות מדברת במקומה או הצורך הישן לרצות את נטע. "אני אהיה ברמת החייל. אפשר לקבוע להפסקת-צהריים."
***
הן הכירו ביום הראשון ללימודים של כיתה ז'. איה נכנסה לכיתה החדשה שלה (ז'2, קומה שנייה בבניין החטיבה, ימינה מגרם המדרגות), ולמרות שזכרה את פרטי ההגעה בעל פה התעכבה קצת ליד הדלת, מסדרת את תיק הגב דמוי הג'ינס שלה על כתף אחת ובודקת, שוב, מה כתוב בדף ההסבר ששלחה המחנכת לקראת תחילת השנה.
מעומק הכיתה, מישהי קראה אליה. "את מחפשת את ז'2 של נורית?"
איה הישירה מבט אל ילדה גבוהה, עם חולצה גזורת צווארון בצבע בורדו ושיער בגוון ספק בלונדיני וספק ג'ינג'י, אסוף לקוקו ארוך. איה הנהנה. הילדה חייכה. "זה כאן, הגעת למקום הנכון."
בארבע השנים הבאות, איה תחשוב על המפגש ביניהן במונחים של מזל ושל יוזמה הדדית.
איזה מזל שנפגשו בשלב הבראשיתי ההוא, כשחבורות ומדרגים חברתיים עוד לא הספיקו להתהוות. איזה מזל שלמרות התרגשות של היום הראשון, אולי דווקא בגללה, העזה להתגבר על ביישנותה הטבעית ולהתקרב במאמץ לילדה הזרה. "להיות עצמה", כפי שאמא שלה הייתה מגדירה את זה באותם ימים, כשהיא מתכוונת בדיוק לדבר ההפוך, להתנהג שונה מאיך שאיה עצמה נטתה להתנהג (גם בגיל 12, איה הייתה מודעת לאירוניה).
ואחרי הבזק המזל של ההתחלה, הגיעה שרשרת של פעולות. איך דבר הוביל לדבר! בזכות סגירת המרחק, נפתחה ביניהן שיחה ראשונה, על בית הספר, ועל אחותה הגדולה של נטע (שכבר למדה בו, ומשהו מהניסיון שלה דבק אוטומטית בנטע והעניק לדבריה סמכות), ועל סדרות טלוויזיה. ובזכות אותה שיחה, שהתמשכה גם כשנשמע הצלצול הראשון והמחנכת נכנסה, שתיהן התיישבו יחד ליד אותו שולחן. ובזכות הישיבה ביחד, עד שנגמר היום ההוא כבר היו חברות.
רק אחרי שנטע קטעה את הקשר ביניהן, באופן חד ומדמם כל כך, השתנתה תמונת המפגש בעיניה. כמו אשליה אופטית, שמובנית רק כשמתרחקים ממנה, החיבור ביניהן לא נראה עוד כתוצאה של סידור הכוכבים בשמיים או של רצון טוב של שתי ילדות.
הבחירה היתה, מההתחלה, בידיים של נטע. נטע היא זו שזימנה אותה. נטע היא שהחליטה שיהיו חברות. איה היא זו שבאה.
***
היום היה אבוד. כמה שלא ניסתה, איה לא הצליחה להתרכז בעבודה. מיילים שפתחה נותרו לא ברורים גם אחרי קריאה שנייה ושלישית ורשימת המשימות ב"ג'ירה", שבה בהתה מחדש מדי כמה דקות, לא הצטמצמה בכלל. היא הייתה מודעת מתמיד לרעשים שבחלל העבודה המשותף, ההקשות על המקלדות השונות, ההתמתחויות המלוות באנחות ובפריקת אצבעות של דניאל, משמאלה, צקצוקי הלשון של דן מימינה וקולות הנשימה הלחים של עמוס, הכלב של דן, שרבץ כרגיל מאחורי עמדת בעליו. כאילו מישהו הגביר את הווליום של כל ההפרעות הקוליות. ואם זה לא מספיק, כפות הרגליים שלה הציקו לה. המגפונים היו אמורים להיות אטומים למים, אבל עד שהגיעה לאוטובוס הראשון הגרביים שלה כבר היו רטובים, ובסערת הבוקר ברור שלא זכרה להכניס לתיק גרביים להחלפה.
למרות שקבעה עם נטע רק בשתיים עשרה וחצי, ברבע לשתיים עשרה כבר לא הייתה יכולה לשבת במקום. היא אספה אליה את התיק ואת המטריה וצעדה לעבר המעלית, עוצרת רק פעם אחת כדי ללטף את עמוס, שחסם לה את הדרך. הכלב החום והקטן שכב על הרצפה, אדיש להפרעה שהוא מייצר. כששפשפה לו את הראש והצוואר, איה איחלה לעצמה לקבל מעט מחוסר האכפתיות הכלבי הזה. אבל הדבר היחיד שליווה אותה, אחרי שעקפה אותו והמשיכה, היה ניחוח קל של כלב רטוב.
בית הקפה בו קבעה להפגש עם נטע היה מרוחק שלושים או ארבעים מטרים בלבד מהלובי של הבניין שלה. איה לא הופתעה כשנרטבה בדרך אליו. בשלב הנוכחי, הדבר נראה לה כמעט הולם. גשם התגנב מהצדדים אל מכנסי הג'ינס שלה, והרגליים שלה צעדו בתוך זרם מים ששטף את המדרכה. במעלה הרחוב, קרוב מאוד לבית הקפה, היה מגרש בבנייה. מה שאמור יהיה להיות חניון יום אחד, היה כרגע במשטח בוצי, שהמים שעברו בו נצבעו בחום. אי אפשר היה להמנע מלדרוך בנחל הזמני הזה, אבל איה השתדלה לעבור בחלקים הפחות עמוקים ופחות מלוכלכלים שלו. לאן התדרדרת, היא אמרה לעצמה כששקעה באחד הבורות במדרכה. החיים שלך נהיו מטאפורה.
בשונה מיום רגיל, קבוצות מקדימות של מתכנתים רעבים עוד לא התחילו להגיע. כמעט כל השולחנות היו פנויים. איה ראתה את המארחת עומדת ליד עמדת הבריסטה עם כוס תה משלה. היא לא טרחה לגשת אל איה כדי להושיב אותה ולא הגיבה אפילו כששני חתולים עברו צמוד מדי לזגוגית, ואחד מהם, אפור ומפוספס, השתחל פנימה.
איה סגרה את המטריה (משלימה עם העובדה שכפות הידיים שלה, שעוד נשארו יבשות יחסית, נרטבות באותו רגע) וחיפשה שיער בלונד-אדמוני בהיר. תוך זמן קצר היא גם מצאה. נטע ישבה בשולחן קטן מול הכניסה, שיערה הארוך מפוזר ומסופר במדורג, מסודר ביחס למזג האוויר. היא עדיין נראתה רזה, ובמבט מרחוק לא מאוד שונה. צעיף ומעיל בד עבה, שעוד לא הסירה, רמזו שהתיישבה לא מזמן.
איה נשמה נשימה עמוקה אחת, וצעדה לעבר השולחן, מחייכת ומחבקת את זרועותיה כאילו היא מנסה להתגבר על הקור. למעשה, היא ניסתה להמנע ממחוות מביכות. היא לא רצתה למצוא את עצמה לוחצת יד, או מחזירה חיבוק ידידותי או נשיקת נימוסין על הלחי. בוודאי לא ליזום משהו כזה בעצמה, רק כדי לקבל בתגובה פרצוץ מופתע. היא לא הייתה מסוגלת לשאת אפילו גרם אחד של דחיה, אבל כעת כעסה על עצמה – על חשיבת היתר, על ההמנעות ועל החיוך שהיה אמור לחפות על שתיהן.
כל הפגישה הזו הייתה רעיון רע.
"היי!" אמרה נטע וקמה מהכסא. איה הזדרזה לסמן לה לשבת חזרה, מצביעה על הכסא שבצד השני של השולחן. "אפשר?"
"בטח." אמרה נטע והתיישבה שוב.
איה מיקמה את עצמה מולה.
נטע חייכה חיוך מתוח, ואיה הבחינה שבצדי הפה ועל המצח היו לה קמטים עדינים. כמה שיערות לבנות נשזרו בשיער המוכר. השינויים הקטנים, אף שהיו צפויים, הממו לרגע את איה. מעבר הזמן הפך לאמיתי, ואיה לא הייתה יכולה שלא לתהות איך אותה קפיצה של 12 שנים ניכרת עליה. אולי כל בני אדם הם מראה עבורנו, תמיד. אבל כשמדובר בנטע, השאלה מה היא רואה בה הייתה טעונה יותר.
"טוב." אמרה נטע. בטקסיות, כמי שמתכוננת לבצע פעולה חשובה, היא הסירה מעליה את הצעיף ואת המעיל, קיפלה אותם והניחה בזהירות על הכסא לידה, לצד תיק רחב.
איה חיכתה.
נטע פתחה את התיק והוציאה מתוכו שקית פלסטיק שחורה ואטומה, מהסוג שמחולק בחנויות אופנה עם הקניה, ומתוך השקית שלפה ספר ריבועי לבן וגדול. איה זיהתה אותו מיד. אוטומטית, נסוגה מעט אחורה, נצמדת לגב הכסא שלה.
"מה זה?" היא שאלה, אף שהתשובה הייתה מולה.
"בבקשה, תקשיבי לי עד הסוף." אמרה נטע. "גם אם זה נשמע מוזר, קודם תקשיבי."
היא הניחה את הספר על השולחן ביניהן, דוחפת אותו קדימה מעט, לכיוונה של איה, בלי להסיר ממנו את ידיה. המלים "ספר מחזור" ו"מחזור ל'" והמספר "30" בלטו אל איה מהכריכה.
"דברים רעים קורים לילדים מהכיתה שלנו." אמרה נטע, ממקדת את מבטה בעיניה של איה. "אני חושבת שזה קשור לספר הזה."
***
במשך ארבע שנים נטע הייתה החברה הכי טובה של איה. ויותר מזה, הרבה הרבה יותר.
נטע הייתה נקודת האחיזה הראשונית שלה בעולם, החוליה שכל השרשראות החברתיות מתחברות אליה. ליבי ועמית היו קודם כל חברות של נטע, ורק אחר כך, בזכותה, חברות של איה. גם ערבה, אילנה ועדי, מהמעגל הפחות מקורב, הגיעו בגללה. דרך העיניים של נטע, איה התרגלה לשפוט הכול. כמו נוכחות קבועה מעבר לכתפה, כשהייתה חושבת על דברים תמיד לקחה בחשבון גם מה נטע תגיד עליהם, בטון המעט עוקצני שלה. מורים, תלמידים אחרים, אנשים מפורסמים, היא עצמה. לא היה פרט בחייה שהמשמעות שלו לא נבעה איכשהו מנטע. לא מפתיע, אם כן, שכשנטע ניתקה את עצמה ממנה, איה הרגישה כאילו נסחפה לבד לחלל.
אבל בתקופת החטיבה, וגם בשנה הראשונה של התיכון, נדמה היה שהחברות תחזיק לתמיד. הן בילו יחד כמעט את כל השיעורים וההפסקות, ולפעמים נפגשו גם אחר הצהריים. נטע ידעה על איה דברים שאף אחד אחר לא ידע – לא רק שאיה ביישנית, או תלמידה טובה, או מאוד אוהבת חיות, אלא גם כמה היא רגישה לגבי הגוף שלה. בעיקר החזה הזה שלה, שנראה לה גדול מדי, לא מתאים לאף בגד, וגרם לה לחשוש מהצחקוקים וההערות של הבנים שהתאמנו לידן בשיעורי הספורט. בנות אחרות היו הופכות את הבעיה לבדיחה. עם אמא שלה לא הייתה יכולה לדבר על זה. אבל נטע, שהבינה בבגדים והבינה אותה, ושידעה להיות מעט אכזרית לפעמים לאחרים, הצליחה להרגיע אותה. כשהיא הייתה מחטטת בארון ונותנת אישור לחולצה שתתאים לה, איה הרגישה מוגנת.
נראה היה לנטע שזה הדדי. שלמרות כל החברות האחרות, היא מכירה את נטע באופן מיוחד. נטע אהבה לצייר, בעיקר בגדים שהמציאה, ושנאה שיעורי שפה, וספרות, ותנ"ך, והיסטוריה.
"כואב לי הראש כשאני קוראת הרבה," היא הייתה אומרת.
"זה לא חשוב," איה הייתה עונה, "כשתהיי מעצבת מפורסמת, יהיה לך צבא של מזכירות שילכו מאחורייך ויקריאו לך מה שתרצי."
והיא לא סתם התחנפה. היה ברור לה שנטע תצליח במה שתבחר לעשות. הייתה רק פעם אחת שבה לא נזהרה מספיק, ושאלה את נטע אם אולי, בכל זאת, היא רוצה ללכת לאבחון. כי אם יש לה דיסלקציה או משהו דומה, חבל לא לקבל הקלות. נטע קטעה אותה באופן ברור כל כך, והיתה קרה כל כך אליה באותו הערב, שאיה לא העלתה את זה עוד וייסרה את עצמה ימים אחר כך על בחירת המלים. היא לא ידעה איפה טעתה. עם נטע, תמיד השתדלה לא להתקרב למקומות מסוכנים.
אולי כבר אז הייתה צריכה להבין שמה שיש ביניהן יכול להשבר בבת אחת.
***
"את זוכרת את עומר גרין?" נטע שאלה, אוחזת בספר הסגור.
איה משכה בכתפיה באופן לא מחייב.
"הוא למד איתנו בכיתה בחטיבה. היה בקבוצת כדורגל של בית הספר." אמרה נטע.
"טוב." אמרה איה.
"נו, עומר." נטע נעצה בה מבט מצפה. " משהו את בטח זוכרת."
איה נאנחה. היא התאמצה לשלוף פיסת מידע אקראית על העומר הזה כדי שאפשר יהיה להתקדם. "זה הילד שהיה לו קטע עם מישהי מט' בזמן שהוא היה בי"ב?"
"כן!" נטע נראתה מרוצה. "כן, ילדה מח' כשהוא היה ב"יא, אבל בעקרון כן. כמעט ביטלו לו את הטיול השנתי."
"אוקיי." אמרה איה.
"לא מזמן תפסו אותו באיזה פאב, גורר מישהי מעולפת. הוא ניסה להוציא אותה החוצה לאוטו שלו בלי שהיא הגיבה."
"היא הייתה שיכורה? או שיותר גרוע יותר?"
"לא תמיד אפשר לדעת. המשטרה לא עושה את כל הבדיקות, והוא עוד לא נגע בה. לא בטוח שהיה מתקדם משהו אם היו מגישים תלונה. אבל זה לא עבר בכלל דרך המשטרה. הבחורה הייתה האחות הקטנה של בעל הפאב והיו שם הרבה חברים אחרים שלו. ממה ששמעתי, הרביצו לו במקום ברמה של שיניים שבורות ושל בית חולים."
"מאוד לא נעים בשבילו." אמרה איה ושילבה ידיים. אם נטע התכוונה לגייס אמפתיה כלפי הבחור הפצוע, זה לא עבד.
"עכשיו," נטע המשיכה, קוראת יפה את תגובתה של איה, "את בטח אומרת לעצמך, בסדר. קארמה איז א ביץ'. הבחור קיבל את מה שהוא בישל."
אבל לאיה לא היתה עוד סבלנות לבניית המתח. "אני בעיקר לא מבינה מה זה קשור אליי. לא שמעתי את השם הזה מאז התיכון."
"אוקיי. תראי." נטע אמרה.
היא פתחה את ספר המחזור שעל השולחן ביניהן ודיפדפה בהחלטיות. נראה שהיא יודעת בדיוק מה היא מחפשת. היא עצרה בתמונה של ילד עם שיער בהיר מאוד, מולבן באופן מלאכותי, שבלם ברגלו כדור וחייך חיוך יהיר. טקסט בגופן מכוער, דמוי כתב יד, הופיע ליד התמונה. כשנטע התחילה להקריא אותו, איה עקבה אחרי המלים בעיניה.
"עומר הוא כדורגלן ממש מצוין, עם חיוך מקסים ושיער מחומצן. בקבוצת בית הספר הוא הכוכב. בגיל 30: בנות יתעלפו לרגליו."
הכתיבה הייתה גרועה לא פחות משאיה זכרה. היא הניחה שלא על זה נטע רוצה לדבר.
"יתעלפו לרגליו." אמרה נטע. "את מבינה?"
"לא." אמרה איה.
"בואי נסתכל על עוד אחד."
נטע דפדפה אחורה מעט ונעצרה ליד תמונה אחרת. את הילד שבה איה לא זכרה בכלל. הייתה לו נקודת חן גדולה על לחי שמאל וזקנקן.
נטע הצביעה על הטקסט הנלווה. "תקראי את זה."
איה רכנה מעל הספר, ובחוסר חשק מופגן הקריאה. "יאיר מגדל זקן צרפתי, בכדורגל הוא אוהד אמיתי. חולה על מנצ'סטר ושונא חציל. בגיל 30: יגור בארגנטינה או ברזיל."
"אז מה, על כל הבנים כתבו שהם אוהבים כדורגל?" היא שאלה. היא לא עברה על כל הספר בזמנו. העצלות הזו לא היתה מפתיע אותה.
"תתעלמי מההתחלה. החלק של התחזית זה מה שחשוב." אמרה נטע. "הוא באמת בברזיל עכשיו, היאיר הזה. תפסו אותו עם עשרה קילו קוקאין בשדה תעופה, רגע לפני קונקשן לסאו פאולו, והוא מחכה למשפט שם. לחזור לארץ בקרוב הוא לא יחזור."
היא שלפה טלפון מהתיק, ואחרי התעסקות קלה סובבה אותו אל איה. כתבה הופיעה על המסך. "רשת סמים ישראלית נחשפה בדרום אמריקה," הכריזה הכותרת, ובתמונה למטה, דמות גברית בקפוצ'ון, עם אזיקים על הידיים, נראתה מובלת על ידי שוטרים. האדם המצולם השתדל בברור להסתיר את פניו, אבל אי אפשר היה לפספס את נקודת החן הגדולה שעל הלחי שלו.
"יש עוד הרבה." נטע אמרה. "אני לא יודעת למה, אבל מה שכתוב כאן קורה, ובצורה הכי גרועה שאפשר."
***
בדיעבד, היו סימנים מקדימים. הן לא נפגשו יותר מחודש כי נטע נסעה בקיץ לארצות הברית עם המשפחה. גם כשחזרה לא יצרה קשר עם איה. להודעות שאיה שלחה אליה הגיבה בתגובות קצרות ומתחמקות או לא הגיבה בכלל. אבל זו הייתה נטע, לפעמים היו לה מצבי רוח. איה השתדלה לא לייחס לזה חשיבות.
הן כבר לא למדו באותה מגמה בי'"א, אבל כן היו באותה כיתת אם. תוצאה של מילוי שאלון החברים בסוף כיתה ט' שבו ביקשו זו את זו. כשנכנסה לכיתה באחד בספטמבר, איה ראתה את נטע וליבי יושבת יחד. הלב שלה התכווץ מעט, אבל היא התנערה, ניגשה אליהן ואמרה שלום. היא שאלה את עצמה אם ליבי תקום ותעבור לשבת במקום אחר, לפני שתגיע המורה. גם לשבת לידן היה יכול להיות בסדר. נטע אמרה לה פעם שהיא לא צריכה להיות כל כך תלותית.
נטע הנידה את סנטרה ל"היי" והסתובבה אל ליבי, כאילו היא חוזרת לשיחה חשובה. ליבי פשוט התעלמה ממנה. איה ניסתה להצטרף.
"אנחנו קצת עסוקות," אמרה ליבי. "את יכולה לא לעמוד לנו על הראש?"
שתיהן התנהגו אל איה כאילו מעולם לא היו חברות. זה לא היה יכול שלא להיות מתואם מראש.
איה נשארה לעמוד ליד השולחן עוד קצת, מחייכת בעצבנות. היא ניסתה לשאול אם יפגשו בהפסקה אחר כך, אבל הקול שלה נחלש ממילה למילה. כשהמורה נכנסה, היא הרכינה ראש והלכה לשבת בשולחן אחר, בסוף הכיתה.
מה היא עשתה לא בסדר? היא ניסתה לתפוס את נטע לבד בהפסקה, לשלוח הודעות לטלפון שלה ואפילו להעביר מכתב. לא רק באותו היום. גם בשבועות הבאים, חיפשה אותה שוב ושוב, למרות ההשפלה. זה פשוט לא היה הגיוני בעיניה. אם הכעיסה את נטע בטעות, למה נטע לא אומרת לה מה קרה? היא העדיפה שיטיחו בה האשמות נוראיות כדי שתסביר, תתנצל, תתקן. לפחות תדע. אבל נטע פשוט לא התייחסה אליה.
כמבוגרת, איה עוד תדע להעריך את הלבד. היא תאהב לשבת על מושב שלם באוטובוס ולשמוע פודקסט, או לאכול בחברת עצמה בקפיטריה, בין שיעור לשיעור באוניברסיטה. אין קשר בין החוויות האלה לבין הבדידות החריפה של אותם ימים בבית הספר. בעיקר בהפסקה הגדולה הראשונה, שהפכה את הנטישה לפומבית. בתחילה, איה הייתה בטוחה שכולם מסתכלים עליה. אחר כך הבינה שלא הסתכלו. כשהיא הייתה. לבדה, היא פשוט נהייתה שקופה.
מי היה מאמין שאז שעוד יהיה יותר גרוע.
***
"זו בדיחה?" איה הביטה בנטע. ההסברים שהתרוצצו לה בראש נעו בין מתיחה מרושעת נגדה, לזכר הימים הרעים, לבין האפשרות שנטע לא מאוזנת נפשית. מה תהיה האחריות המוסרית שלה במקרה כזה? למי היא אמורה להתקשר ולדווח? האם היא רשאית להתעלם וללכת?
"זו ממש לא בדיחה." נטע חזרה לדפדף בספר. "תראי אותו." היא הצביעה על עמוד נוסף.
"עופר. בגיל 30 הוא היה אמור להיות אלוף מרוצים. בפועל הוא אבד את הרשיון, כי הוא נסע ב-200 קמ"ש בכביש שש."
"אוקיי."
"את לא רואה את הקשר? אלוף מרוצים, מהירות מוגזמת? זה לא מדליק לך נורות?"
"לא יודעת. אולי צריך לבדוק למה יש כל כך הרבה עבריינים בקרב בוגרי בית הספר."
"ופה, איתי עציון." נטע דיברה מהר יותר. "משהו משהו משהו. אוהב אטריות. בגיל 30 עוד ישלים בגרויות. חיפשתי אותו, הוא באמת לומד כרגע לבגרות במתמטיקה ביואל גבע. בגיל 30. זה לא רק עבירות, זה יכול להיות כל דבר."
"זה לא אומר כלום. אנשים עושים דברים בקצב שלהם."
"נטע העבירה עוד עמוד. "אילנה. אותה את בטוח הכרת. כתוב עליה כאן שהיא מסתובבת בקניון עם ערבה ועד גיל 30 תחזור בתשובה. זה היה סתם בשביל החרוז, היא הייתה הבנאדם הכי לא רוחני בעולם, זלזלה בהכול. היום היא גרה בבית שמש, בחצר של איזה זמר שחזר בתשובה והחליט שהוא המשיח. ניתקה את הקשר עם ההורים שלה גם."
"נו, בחירה שלה, אני לא מבינה-"
"אם משהו משתלט לה על העתיד, זו לא בחירה!" נטע הרימה פתאום את הקול. המארחת הביטה בהן מרחוק, בעניין קל. "מה שכתוב כאן נהיה אמיתי."
איה צמצמה את עיניה מולה. היא הרגישה שהעלבון שניסתה להדחיק מטפס לה בגרון.
"למה את כאן בעצם, נטע?" היא שאלה. בניגוד לרצונה הקול שלה רעד קצת. "באת לבדוק אם מה שהמצאתם עליי באמת קורה לי?"
***
בתחילת י"ב, תמי, המחנכת שלהן, שיבצה את כל הילדים לצוותי סוף שנה שכבתיים. רוב המשימות היו קשורות למסיבת הסיום. אבל בידי צוות אחד הופקדה מלאכת הכנת החולצה המסורתית, וצוות אחד נוסף היה אמור לעבוד על ספר המחזור.
איה החליטה מראש שהיא מוותרת על התענוג. כשהתלמידים התבקשו לכתוב לאיזה צוות הם רוצים להצטרף היא החזירה לתמי דף ריק.
תמי התעקשה. "תכף נגמר התיכון, לטיול השנתי לא יצאת. את מפספסת את התקופה והחברים לשכבה מפספסים אותך. אני חושבת שיעשה לך טוב לצאת קצת מהקונכיה שלך." היא אמרה. "אני אצטרף אותך לצוות שאני מלווה, ספר המחזור."
תמי הייתה נחמדה, באמת. היא הייתה מבוגרת מרוב המורות, כמה שנים לפני פרישה, אבל נאה לגילה ונמרצת מאוד, עם עיניים ירוקות, ציפורניים ארוכות מטופחות וקול צרוד משנים של עישון. מורות אחרות קראו לה בשם החיבה תֶמיס, שגרם להן להשמע באוזני איה כמו ילדות נלהבות בעצמן, והיא קראה להן בשמות מצחיקים כמו ציפקֶ'ה וחֶלינקה. אפשר היה לדמיין אותה מרימה את המורל בחדר המורים. היא הייתה מחנכת מלאת כוונות טובות, ואיה העריכה אותה. אבל היא ידעה שלתמי אין מושג מה היא עוברת. והיא הייתה נחושה שזה יישאר כך.
כשתמי החלה לחקור אותה, היא החליטה שעדיף להכנע לבקשה מאשר להסביר. כמו עם כל כך הרבה דברים אחרים, היה פשוט יותר לחרוק שיניים ולסיים עם זה. רק בפגישה הראשונה של הצוות, היא גילתה שגם נטע שם. ולא לבד. כשנכנסה לכיתה ראתה נטע אותה יושבת במרכז הכסאות שתמי סידרה בחצי גורן, בין קורין, שהסתובבה איתה הרבה לאחרונה, ומתן, החבר של קורין, לבין אלעד, שהיה חבר טוב של מתן. אולי היה בינו לבין נטע משהו, כי הוא הניח את זרועו סביב משענת הגב של הכסא שלה. ליבי לא הייתה בצוות. כשנטע החליטה להתקדם למעלה בסולם החברתי, היא נדחקה אחורה (אבל לא מספיק אחורה כדי להתחבר עם איה). כל הדבוקה נראתה רועשת, שמחה ובטוחה בעצמה.
איה התיישבה רחוק ככל האפשר.
"מחזור ל'!" אמרה תמי לנערים והנערות שבכיתה. "אתם המחזור השלושים של בית הספר! אני רוצה שתחשבו על רעיונות לקונספט מתאים. משהו מיוחד לשנה מיוחדת ועגולה."
נדמה שכולם דיברו ביחד. דיון קולני התנהל לגבי השאלה אם אפשר להשתמש באות ל', כמו בשלט של מורים לנהיגה, למרות שבאותו רעיון עומדים להשתמש לחולצת המחזור.
"אחד אחד." אמרה תמי, ונעמדה פתאום ליד איה. "איה? "יש לך רעיון?"
"לא יודעת." איה הסתכלה על הסנדלים שלה. השקט הפתאומי בכיתה הפחיד אותה.
"תנסי." תמי אמרה "מה שעולה לך בראש. אין רעיונות רעים בסיעור מוחות!"
איה רק רצתה שיניחו לה. היא חשבה מהר. "אולי מה יקרה לכל אחד בגיל שלושים. כי זה מחזור שלושים והכול."
"רעיון מעולה." אמרה תמי בחיוך גדול.
"זה לא רעיון מקורי שלי, עושים את זה הרבה פעמים," היא ניסתה להגיד.
קורין, אלעד ונטע הסתודדו ביניהם. מישהי גיחכה. היא לא הייתה בטוחה אם זו נטע.
"כן? אתם רוצים לתרום משהו לקבוצה?" שאלה תמי, בגבה אחת מורמת באיום.
"רק אמרנו שזה באמת רעיון מעולה." אמרה קורין. אלעד הסתיר את פיו הצוחק מאחורי כף ידו.
"אני לא רוצה להיות בצוות הזה." אמרה איה לתמי, כשהסתיימה הפגישה.
"אבל למה לא? תרמת כל כך הרבה כבר! ממש שמחתי שהיית כאן."
"הפגישות האלה לא מתאימות לי."
"למה?" .
איה משכה בכתפיה.
"טוב," תמי נאנחה. "אני אגיד לך מה. את תהיי אחראית על העבודה מול בית הדפוס. זה תפקיד חשוב שאפשר לעשות עצמאית, אולי אפילו יהיה לך מעניין."
לא היה לה מעניין.
אבל לפגישות היא לא הגיעה יותר, וזה כל מה שהיה חשוב.
***
נטע נבהלה מהשאלה. "כן, אני בודקת מול כל מי שאני מוצאת. גם לגבי עצמי אני נזהרת."
"יופי." איה התרוממה ולקחה את התיק והמטריה. "בטח יש לך עוד הרבה אנשים לפגוש. אני לא אעכב אותך."
"חכי רגע איה." נטע אמרה לה, "אם הייתי רוצה לברר רק את זה לא הייתי מבקשת שנפגש, הייתי שואלת אותך בטלפון. חשבתי שאולי את תדעי למה זה קורה."
איה נשארה במקום. "למה אני? אני לא כתבתי שם כלום."
"אבל היה לך תפקיד בצוות, נכון? ותמיד היית חכמה."
המחמאה מנטע הייתה מכאיבה. הגילוי שמשהו בתוכה שמח על כל ליטוף ראש היה משפיל. איה היא הרימה ידיים באוויר בייאוש. "מה את רוצה שאני אגיד לך? שבית הדפוס היה מקולל? שהנייר הממוחזר היה לפני זה, אני אפילו לא יודעת מה הוא היה יכול להיות, מודעות אבל אינדיאניות? הרי אין שום הגיון במה שאת אומרת."
"מה עם המחנכת שלנו? זו שהנחתה את הקבוצה? את זוכרת ממנה משהו?"
"מה, תמי?"
"כן?"
"את הולכת להפגש איתה?"
"רציתי, אני לא יכולה. היא נפטרה שנתיים או שלוש אחרי שסיימנו את בית הספר. אז אני שואלת אותך. את זוכרת אותה?"
***
"שבי כאן, חמודה." תמי הכניסה אותה לכיתה וסגרה את הדלת מאוחרי שתיהן. נותר פחות מחודש עד סוף הלימודים הרשמיים וההזמנה לשיחה אישית הפתיעה את איה. היא לא הצליחה לנחש מה הסיבה.
"ספר המחזור שלכם הגיע במשלוח מבית הדפוס," היא אמרה והגישה לאיה ספר אחד בכריכה לבנה. איה פתחה אותו תוך הפעלת כוח קלה, מכניעה את הכריכה החדשה בפעם הראשונה. היא דיפדפה מעט בין הדפים. הטקסטים היו כתובים רע. היא שמחה שלא נשארה בצוות – היא הייתה מתקשה לא להעיר הערות.
דפיקה נשמעה על הדלת. תמי קמה וניגשה למורה אחרת שהציצה פנימה, ושתיהן דנו באיזו בעיה לוגיסטית שקשורה למסיבת הסיום. איה, בינתיים, דפדפה בספר. היא עצרה כשהגיעה לנטע.
"נטע מאוד אוהבת לישון," היא קראה. "עדיף על השולחן בשיעור לשון. המשקה האהוב עליה טרופית עם קשית. עד גיל 30: תצנח צניחה חופשית."
למרות כל מה שעבר ביניהן, ברגע ההוא לא הייתה יכולה שלא להעלב עבור נטע. זה מה שהחברים החדשים שלה חשבו עליה? ככה הם הכירו אותה? הם לא ראו שהראש על השולחן בשיעורי הוא לא סימן לעייפות או זלזול, אלא לתסכול מאי מיצוי הכישורים? למי אכפת מהטרופית? נטע במילא העדיפה קולה זירו. ובעיקר, לאן נעלמו הכשרון היצירתי והעתיד המבריק?
ובאותו הזמן, מתחת לעלבון, בצבצה גם תחושת ניצחון. היא צדקה. היו דברים שרק היא ידעה על נטע. אפילו עכשיו, היא הייתה חברה טובה יותר מאלה שהחליפו אותה.
איה העבירה דף ועוד דף ועוד דף.
מול התמונה של עצמה, היא הרגישה כאילו האדמה מתמוטטת מתחתיה.
"איה חושבת שהיא יודעת יותר מכולם, ומבינה על כל נושא בעולם. סוחבת עליה עקרונות גדולים. עד גיל 30: תהיה לבד עם חתולים."
זה היה נורא. היא הבינה בדיוק מה כתוב שם.
ומשום מה, למרות שהיה הדבר הכי פחות חשוב, הרגיז אותה פתאום הניסוח. "מבינה על" במקום "מבינה ב"? האם זה היה סתם שגוי, או מכוון? עקיצה אחרונה כלפי הילדה שחושבת שהיא מבינה הכול. זו שתתרגז אפילו משגיאת הלשון שבעלבון שנכתב עליה.
תמי סגרה את הדלת וצעדה חזרה לשולחן. איה בהתה בה באימה.
"עברתי על ספר המחזור שלכם," אמרה תמי באנחה. "לצערי היו גם דברים פחות יפים שנכתבו על חלק מהתלמידים. אולי זו טעות שלי, המטרה היא שתהיו עצמאיים, אבל כנראה שאין ברירה, צריכך לעבור על הטקסטים האלה קודם. אני רואה שמצאת פה את החלק שלך. יופי. אני, אישית, לא אהבתי שכתבו שתהיי לבד, אבל אני לא יודעת. אולי זו איזו בדיחה שאת מבינה ושותפה לה. לפני שמחלקים את הספרים, היה לי חשוב לפגוש אותך ולשאול."
רק את הלבד לא אהבת? איה רצתה לענות לה. מה עם העקרונות הגדולים? את חושבת שמישהו שם העריך את ההשוואות שעשיתי בין בתי הדפוס ואת הבחירה בנייר ממחוזר, שהיה זול קצת יותר וגם יותר אקולוגי? את באמת לא רואה שזו בדיחה על ציצים?
היא הסתכלה על תמי, חושבת על האפשרות להתלונן עכשיו, כשהספר מודפס. להסביר לה שזה מעשה מרושע של בריונות ושצריך להקפיא הכול, להדפיס מחדש, להעניש את מי שגרם לנזק. מה יקרה לאיה אחרי שתעשה את זה?
"זה סתם." איה אמרה. "שטויות של בית הספר."
"בטוח?" תמי לא ממש האמינה לה.
"לי זה לא חשוב."
"טוב," תמי נתנה לה להתרומם. אבל לפני שיצאה, היא קמה אחריה ואחזה לה בבת אחת בידיים. כפות הידיים שלה היו ארוכות, מקומטות מעט ומעוטרות כתמי שמש בהירים. הציפורניים היו חדות ומשוחות בלק בצבע טורקיז. איה הרגישה מבוכה עזה מעצם הקרבה.
"את ילדה נהדרת." תמי אמרה לה, ולחצה מעט על כפות הידיים שלה. "הכול יראה אחרת עוד כמה שנים. תסמכי עליי. אני יודעת."
***
איה, הניחה יד אחת על השולחן כדי לא ליפול. היה לה חסר אוויר. "היא מתה?"
"את מרגישה בסדר?" נטע שאלה אותה. "רוצה לצאת לנשום קצת?"
איה הציצה החוצה. הגשם עשה הפסקה. היא הנהנה. משאירה את הדברים שלה על השולחן היא יצאה אל מחוץ לבית הקפה. נטע הלכה לידה עד שהגיעו לשטח הפתוח, בשולי המגרש הבוצי. שתיהן עמדו כך כמה דקות. כמעט-כמעט כמו פעם.
"אני יודעת שזה הרבה לעכל." אמרה נטע. "אבל תנסי להתרכז. אפילו אם את לא מאמינה בזה, תנסי לחשוב מה יכול להסביר את זה. בשבילי."
איה התיישרה קצת. נטע חייכה אליה בעידוד.
"האמת שחשבתי על משהו." היא אמרה. "יכול להיות שכל הפרשנות שלך היא קצת, לא יודעת-"
"מה? נו, תגידי."
"קצת מגיעה מאשמה."
"מאשמה?"
"או לא אשמה. רצון לתקן. אולי את מבינה שמה שעשית בתיכון לא בסדר ורוצה לסגור דברים אחרת עכשיו כשאת בנאדם בוגר. לא סתם הגעת אליי, הרי?"
"אני לא הייתי בסדר?" נטע הפסיקה לחייך בבת אחת. איה לא הייתה מוכנה לתגובה הזו. "אני לא הייתי בסדר ואני מרגישה אשמה? אולי את צריכה להרגיש אשמה, איה, חשבת על זה? כל הקטע הזה שלך, של לתקן אחרים כשהם טועים. ילדים היו אומרים עלייך שאת מתנשאת, אבל אני הכרתי אותך, זה לא היה התנשאות. זה היה חוסר ביטחון. לא היה לך טוב, אז היית חייבת להוריד לאחרים."
"אני בחיים לא רציתי…" עמדו לאיה דמעות בעיניים. איך זה ששוב המלים שלה לא היו נכונות, איך שוב קלקלה הכול? "נטע," היא נשמעה מתחננת. "את יודעת שהיה אכפת לי ממך."
"אם היה אכפת לך ממני את היית מתרחקת כשהבנת שאני לא רוצה להיות איתך. ראית שאני במקום יותר טוב חברתית, למה לנסות לקלקל? למה להדחף בכוח? חודשים על חודשים המשכת לצוץ לידי, כדי שיחשבו שאת קשורה אלי! אפילו לקבוצה של ספר המחזור הגעת. ועכשיו כשאני מבקשת ממך משהו קטן, את מנסה לעשות לי רגשי? אני כבר לא יודעת איה, אולי בכלל הכול בגללך?"
איה כיסתה את הפנים בידיים. היא הרגישה שהאדמה מתמוטטת תחתיה. זה היה כל כך נכון, מטאפורית, שלקח לה רגע להבין שהקרקע באמת רועדת.
נטע, במרחק מטר אחד ממנה, פערה עיניים המומות.
אחר כך הכול קרה מהר.
חניון הבוץ קרס לתוך עצמו כמעט בבת אחת, ואז המשיך וקיפל אליו עוד ועוד מהמדרכה המשתלבת. איה ראתה את נטע לעוד שבריר שניה, צונחת עם האדמה מתחתיה לתוך הבולען, לפני שהתעשתה וזרקה את עצמה אחורה בכוח, נופלת על המדרכה הרטובה. היא בעטה ודחפה ברגליה וידיה נואשות, מרחיקה את עצמה בגרירה מהבור. כשהקריסה נעצרה, והלוע הפעור נותר קפוא במרחק מטרים בודדים ממנה, איה הייתה מכוסה בבוץ ובדמעות.
צעקות הגיעו אליה מבית הקפה. המארחת עמדה בפתח וקראה אליה, מסמנת בידיה להתקרב. איה לא הבינה מילה. משהו אפור נדחק אליה, מבהיל אותה לרגע, אבל זה היה רק החתול האפור מבית הקפה. הוא השעין את ראשו על זרועה של איה, ובלי לנתק מגע התפתל סביבה, כאילו החליט לקבל ליטוף בלי להטריח אותה. פעימות הלב של איה היו רועשות באוזניה כמו מפולת אבנים. היא שלחה יד ונאחזה בפרווה.
זה היה מטומטם מצדם, היא חשבה. כל כך מטומטם. הם היו צריכים לראות שיש סתירה פנימית בין המלים. את לא יכולה להיות לבד אף פעם כשאת עם חתולים.