קטגוריות
מסלול רגיל 2024 פרס עינת 2024

תסביך סבתא מאת בר פישביין

סבתא ישבה במקום הקבוע שלה באמצע הספה, על כרית שכבר הפכה לשקועה במיוחד אחרי שנים של שימוש. טלנובלה כלשהי נראתה על המסך, ובחורה מאופרת בכבדות יצאה מהחדר רגעים בודדים לפני שאישה אחרת, מאופרת מעט פחות, נכנסה אליו. "תסתכלי במגירה!" קראה סבתא אל הטלוויזיה, "היא לקחה לך, המנוולת." סבתא תמיד ניסתה להזהיר את הדמויות הטובות בטלוויזיה מפני הרעות, ולא שינה לה במיוחד שהן לא יכולות לשמוע אותה.

פקחתי את עיני בחזרה למציאות. לידי, סיוון הרימה את עיניה מהטלפון שלה. "ברוכה השבה, שירי," חייכה אלי, "איך את מרגישה?" היא הניחה את הטלפון על השולחן לפנינו והביטה בי. הייתי קצת מופתעת. בנות זוג קודמות לרוב בכלל לא שמו לב כשהיה לי חיזיון, במיוחד אם הוא היה קצר. הכרנו רק חודש, וריגש אותי כמה תשומת לב היא השקיעה בי.

"זה היה בקטנה," עניתי. התלבטתי לרגע אם לפרט עוד. החשיפה לפעמים ערערה אנשים, הזכירה להם את את המוזרות שבי. סיוון הסתכלה עלי במבט שואל, כאילו בעיניה טבעי לחלוטין שאמשיך, וזה היה כל העידוד שלו הייתי זקוקה. סיפרתי לה על החזיון הקצר, רק של סבתא רואה טלוויזיה בסלון. "זה היה קצת משונה, האמת,כי בדרך כלל אני לא מקבלת חזיונות כאלה," סיכמתי.

"מוזר כי זה לא אירוע גרנדיוזי מדהים?" היא צחקה אלי והקלילה את האווירה.

"רוב החזיונות לא כאלה גדולים. החיים לא עד כדי כך מעניינים, ואם יש לי חיזיון על החיים האישיים שלי יותר שאראה בילוי מתקרב או ספוילרים לסדרה שאני צופה בה." חזיונות שהיו הסיבה העיקרית לכך שהעדפתי סרטים או ספרים קצרים, שניתן לסיים בישיבה אחת. "אני מתלבטת אם בכלל לדווח על החזיון הזה". עקרונית, לפי חוזה ההעסקה שלי הייתי אמורה להגיש דו"ח על כל חזיון, חוץ מעניין הספוילרים – שהוחרג אחרי שקלקלתי לעירית את הסוף של בית הינשוף עוד לפני שיצאה העונה האחרונה.

"הוא באמת נשמע די שולי," הסכימה. היא התקרבה אלי קצת, והתכרבלתי אליה בחזרה.

"סבתא שלך רואה הרבה טלנובלות?" קולה של סיוון היה ערני ומלא עניין. היא שאלה סתם מנימוס, והרבה פעמים פשוט התעניינה בפרטים הקטנים בחיי. 

"כל הזמן," חייכתי, "יש לה את כל הסוגים השונים של ערוץ ויוה. ידעת שיש סוגים? היא עוקבת אחרי יותר מעשר תכניות במקביל. מתעקשת לצפות לפי זמני השידור למרות שהיום הכל כבר בvod מראש". לא זכרתי פעם אחת שנכנסתי לבית של סבתא כשהיא לא הייתה באמצע פרק.

"אז למה את חושבת שהיה לך חיזיון כזה?" סיוון צדקה. למה ראיתי את החיזיון הזה?

"טוב, יש לי חזיונות שהם די מילוליים, כמו לראות סצנה ברורה מהעתיד. אבל למרות שמה שראיתי כנראה יקרה, אולי זה דווקא חזיון שהוא יותר דימוי." היה מרענן לחשוב בקול רם על האפשרויות. בעבודה בעיקר ניתחתי חזיונות מול טפסים במחשב, וכשכן דיברנו עליהם הדיון היה מאוד שונה מול מי שכבר הבינו לעומק את המכניקה של הכשרון שלי.

"אז, אולי זה רמז שאת צריכה ללכת לבקר את סבתא שלך?" סיוון קפצצה על הספה ונראתה כאילו העבודה על פיצוח התעלומה מלהיבה אותה.

"אולי… לא הייתי אצלה כבר יותר משבוע, והיא בטח תתקשר לנזוף בי בקרוב. אבל…" כבר תקופה שהרגשתי שהגיע הזמן לדבר איתה, ובמיוחד עכשיו. סיוון הביטה בי במבט שואל, מחכה שאסיים. "עוד לא יצאתי מהארון. כלומר, מול סבתא, היא לא יודעת שאני לסבית." היא נרגעה מעט, הבנה הפציעה על פניה.

"את חושבת שהיא לא תקבל את זה?" שאלה בשקט.

"אני לא יודעת," הודיתי, "אני בטוחה שהיא אוהבת אותי. אבל היא מדור אחר…" במשך שנים דחיתי את השיחה הזו. החברים שלי ידעו, וההורים, ולרוב הכל עבר בסדר. את השיחה עם סבתא, לעומת זאת, המשכתי לדחות. "כל הזמן אמרתי לעצמי שאם אני בכל מקרה לא במערכת יחסים משמעותית, אז מה זה משנה. אבל עכשיו, איתך…" 

"זה משנה?"

"זה משנה," הסכמתי. ממש קיוויתי שאני לא מבריחה את סיוון. חודש זה לא באמת הרבה זמן, אבל הרגשתי שהיה לנו קשר מיוחד, כבר מההתחלה. סיוון התקרבה אלי, חייכה והניחה את ידיה סביבי.

"אז אולי נלך יחד?" הציעה. דמיינתי את עצמי מדברת עם סבתא ביחד עם סיוון, עם תחושת הרוגע וההגנה שהיא נתנה לי, הנהנתי ולאחר נשיקה קצרה, קמתי להתקשר לסבתא ולודא שהיא בבית. כל כך קיוויתי שסבתא פשוט תשמח שסוף סוף יש לי זוגיות.

פתחתי את הדלת לרווחה, בלי לדפוק. סיוון נראתה קצת מופתעת, אבל ככה זה – אף אחד לא דופק בכניסה לביתו שלו. "היי סבתא!" קראתי בכניסה. ניגשתי אליה, אל כרית הספה הקבועה שעליה ישבה, ורכנתי לתת לה נשיקה.

"מה איתך, עיוני? רעבה?" היא הפנתה יד לכיוון המטבח, "הכנתי אורז, ויש גם מישמיש, וקניתי–"

"לא סבתא, תודה, אכלתי," קטעתי אותה בחיוך לפני שתמנה את כל תכולת המקרר וארונות המטבח והצגתי לה את סיוון. בשיחת הטלפון סיפרתי לסבתא שאגיע עם חברה, רק לא שהיא גם בת הזוג שלי.

"תקחי משהו לאכול," התעקשה סבתא, "יש תפוזים במקרר, ויש את העוגיות שאת אוהבת," היא הרימה את אצבעותיה והחלה למנות עליהן מאכלים.

"בסדר סבתא," חייכתי, יודעת שזה קרב שאי אפשר לנצח בו, "נלך לאכול משהו."

"יופי עיוני" ענתה, וחזרה לצפות בטלוויזיה בזמן שלקחתי את סיוון למטבח.

"אולי כדאי שתישארי כאן לכמה דקות, ואני אדבר איתה קודם?" הצעתי. סיוון הרכינה מעט את ראשה. "כן?" שאלה, "אני יכולה פשוט לבוא לתמוך בך… הרי בשביל זה אני כאן," היא החלה להיראות מעט פגועה, וכמובן שלא התכוונתי להסתיר אותה. "את צודקת," חזרתי בי, "נלך ביחד." 

התיישבנו על הספה שליד זו של סבתא, שצפתה בטלנובלה שנראתה אחרת מזו שהופיעה בחזיון, אבל הן כולן היו קצת דומות בעיני ולא יכולתי לדעת בוודאות.

"מה איתך עיוני? הכל בסדר?" שאלה סבתא היא הסתובבה במקום ופנתה להסתכל עלינו. מבטה התעכב לרגע קצר על סיוון ואז חזר אלי.

"כן סבתא, הכל טוב." עניתי.

"אמרו בחדשות שיש כאלה שנגמר להם הכשרון," אמרה סבתא לאחר ששיר הסיום החל להתנגן, "אפילו צעירים." היא צפתה באדיקות במהדורה המרכזית, מדי יום, ואז דיווחה והזהירה אותי. פעם אחת היא התקשרה במיוחד לומר לי לא לנסוע לצ'ילה כי יש גל שריפות. לא שתכננתי אפילו לצאת מהארץ באותה השנה.

"אני בסדר גמור," הרגעתי אותה, "יש לי חזיונות כמו תמיד." חייכתי אליה. אימא סיפרה שפעם היה לסבתא כשרון חיזוי ברמה נמוכה ולפעמים תחושות חזקות ומדויקות. כמו בהרבה מקרים, היכולות שלה התדרדרו עם השנים, והיה ידוע במשפחה שלסבתא לא היה קסם כבר לפחות עשרים שנים. היא המשיכה להזכיר כל מיני מקרים שהוזכרו בחדשות, ובקושי הסתכלה על סיוון כל הזמן הזה, מה שהיה קצת מוזר. כשסבתא עברה לרכל על השכנות, סיוון דחפה אותי מעט בכיוונה, וכשהסתכלתי עליה הרימה גבה. הבנתי שהיא רומזת שהגיע הזמן לשיחה שעבורה באנו לכאן, אבל לא ידעתי איך להתחיל.

"אז, אמ," גמגמתי אל סבתא.

"האמת, יש לנו משהו לספר לך" הכריזה סיוון, ולקחה את ידי בידה. נעתי במבוכה קלה, ומבטה של סבתא נע אל סיוון. סבתא בהתה, כמעט כאילו מבחינה בה לראשונה. 

"סיוון היא החברה שלי," פלטתי. "אנחנו בנות זוג. כלומר, אנחנו יחד. אני אוהבת בנות!" ההכרזה נגמר בכמעט צעקה. נבהלתי, והשתתקתי, ממתינה לתגובה.

סבתא הסתכלה על סיוון בזעזוע. "את חברה שלה? מה פתאום?", היא קמה ממקומה במהירות לא אופיינית. "ממש לא," היא המשיכה, קולה מתחזק מהברה להברה, "את תוציאי את זה מהבית שלי!" היא המשיכה למגוון קללות בערבית משולבת צרפתית, ואני התחלתי לרעוד. היה לי קשה להאמין שזה קורה, אבל  ממש מול עיני סבתא זעמה וצעקה. בקושי הצלחתי להבין מה קורה. סבתא נעה בעצבנות ברחבי הסלון. מעולם לא ראיתי אותה מתנהגת כך.

סיוון משכה אותי לעמידה. "סליחה," אמרתי בשקט לעבר סבתא. נגררתי לעבר הדלת ויצאנו מהדירה. אחרי שיצאנו הדמעות החלו לשטוף את פני. עשיתי את זה. סיפרתי לסבתא, ועכשיו היא לא תרצה לראות אותי יותר. סיוון חיבקה אותי, ואני התייפחתי כמו ילדה קטנה.

"אני מצטערת," אמרה לי בדרך חזרה. "לא ידעתי שהיא תגיב ככה. היא נשמעה כל כך נחמדה בסיפורים שלך." גם אני לא ידעתי. חששתי, לא הייתי בטוחה למה לצפות, אבל לא ציפיתי לזה. אולי לאכזבה, אולי לנסיונות שכנוע, אבל לא לזעם. סיוון ניסתה להרגיע אותי. היא אמרה שאם סבתא לא אוהבת אותי כמו שאני, כנראה שהיא אף פעם לא באמת אהבה אותי. שכנראה שזו הייתה הכוונה בחזיון ההוא. לא משנה כמה בכיתי, הגוש בגרוני לא השתחרר והכאב בחזי לא פחת. סיוון צדקה, ואיזה מזל שבסוף לא תיעדתי את החזיון ההוא – לפחות עכשיו אני לא צריכה לספר על מה שקרה לעירית ולשאר האנליסטים במשרד.

 .

הצלחתי להפסיק לבכות קצת לפני שהלכתי לישון, אבל למחרת עדיין הרגשתי סהרורית רוב הזמן, מנותקת. היה קשה להתרכז במסך מולי. רציתי כל כך להתקשר לסבתא. מחשבותי נקטעו כששמתי לב שעירית עומדת מולי ונראה שהיא כנראה מחכה כבר זמן מה לתגובה.

"אממ, מה?" חייכתי במבוכה. היא העיפה מבט במסך המחשב שלי וראתה שהוא פתוח על טופס מילוי דו"ח ריק לגמרי, כך שלא היה לי תירוץ טוב לחוסר הריכוז. עירית הייתה מנהלת מקסימה, לרוב, וממש לא רציתי לריב גם איתה.

"מה קורה, שירי?" היא משכה כסא מעמדה סמוכה והתיישבה לידי. נאנחתי, וסיפרתי לה תקציר של השיחה עם סבתא. בעבודה ידעו שאני לסבית, ואפילו ניסו לשדך לי כמה פעמים את תמי ממחלקת לחשי השפעה. הם סירבו להבין שעצם העובדה ששתינו נמשכות לנשים לא הופך אותנו מיידית לזוג מושלם.

"אני מצטערת לשמוע," אמרה כשסיימתי. הרגשתי שהיא מתכוונת לזה. "אני מבינה שקיווית לתגובה אחרת?" שאלה בעדינות.

"אני לא בטוחה בדיוק למה ציפיתי," הודיתי, "אבל אני מאוד קשורה לסבתא. הייתי אצלה כמעט כל יום כשהייתי ילדה. ידעתי שיש לה דעות קצת שמרניות, אבל לא חשבתי… לא חשבתי שהיא תשנא אותי," קולי נשבר מעט במילה האחרונה.

"זה מה שהיא אמרה לך?" נימת הקול של עירית הזכירה לי את הדרך שבה לימדה אותי דברים לפעמים, והבנתי לאן היא חותרת. 

“לא," הודיתי, "אבל היא גירשה אותי. בצעקות. לא חשבתי שזו אפשרות." במשך שנים ניסיתי לדמיין מה יכול לקרות, להכין את עצמי. חשבתי שאולי היא תגיד שאני מבולבלת, שזה רק שלב. אולי היא תכעס, ותדרוש שאחזור בי. אולי אפילו תפסיק לדבר איתי. אבל לא דמיינתי את מה שקרה.

"אולי זה יעבור," אמרה עירית, "ואולי לא. אבל יש לך הרבה חברים שאוהבים אותך בכל מקרה." היא פרשה את זרועותיה והציעה לי חיבוק. התקרבתי לתוך חיבוקה. הרבה מקומות עבודה הכריזו על עצמם שהם "כמו משפחה", אבל כאן היו הרבה פעמים שבאמת הרגשתי ככה. מצד שני, זו כן הייתה העבודה שלי. התנתקתי מהחיבוק ושאלתי את עירית מה היא הייתה צריכה ממני כשניגשה אלי.

"רציתי לשאול אם יצא לך לעבור על הדוחות ששלחתי לך הבוקר, ריכוז מסוים של חזיונות." היא התיישבה וסימנה לי להתיישב לידה.

"האמת ש… לא כל כך," אין ספק שכבר הייתי אמורה לסיים לעבור על מיילים ולהיות שקועה בעבודה.

"לא נורא," ענתה בקול ענייני, "אבל בואי נסתכל על זה רגע ביחד– אני אשמח לשמוע מה דעתך." היא החוותה לעבר המחשב, ופתחתי את הקובץ שהיא שלחה לי. 

"את רואה," היא המשיכה אחרי שרפרפה על כמה חזיונות, "יש פה משהו קצת מוזר, כמה חוזי עתיד שראו אתמול חזיון מאוד דומה– אישה מבוגרת, שהם לא מכירים, רואה טלוויזיה." רציתי לקבור את עצמי. 

"אנחנו מנסים להבין מה הם רואים. זה לא ברמת חשיבות גבוהה, אבל בכל זאת זה חיזיון שחלקו כמה רואי עתיד," המשיכה. לא ידעתי מה לעשות. אם אודה שלא תיעדתי את החיזיון שלי, אני אהיה בצרות. אני יכולה לשקר ולומר שהוא מהיום, אבל כבר לא זכרתי אותו מספיק כדי לפרט ברמה הנדרשת.

"אם תראי משהו דומה, או תחשבי על משהו לגבי החזיונות האלו אני אשמח לדעת באופן מיידי," סיכמה עירית. היא התבוננה בי לעוד כמה שניות שהרגישו כמו שעה ארוכה.

"אני רואה שאת לא כל כך איתי היום," חמימות התווספה לקולה, "אני חושבת שעדיף שתלכי הביתה. אני אסמן לך יום רגיל הפעם, ותעדכני אותי אם את צריכה יום מחלה גם מחר?" היא כנראה חשבה שהמתיחות בפני נובעת עדיין מהבעיות עם סבתא. "תודה," אמרתי. היא קמה ופנתה בחזרה למשרדה.

"אני אעדכן אותך!" קראתי אליה אחרי כמה שניות, "אם אראה משהו." החלטתי שלפחות זה לא יהיה שקר.

החיזיון הבא פגש אותי כמה שעות אחר כך, כשחיפשתי משהו טעים במקרר והספקתי בקושי לעזוב את הדלת כדי שתיסגר. חיזיונות תמיד הגיעו כל כך בפתאומיות; הייתה סיבה שלא אישרו לרואי עתיד לנהוג. מצמוץ אחד לאחר מכן ישבתי על הספה בסלון של סבתא ואכלתי חלווה. בטלוויזיה שאלתיאל קוואק רקד בין טיפות מים, ומהמטבח סבתא שאלה מה להכין לי לארוחת הערב. הייתי בת תשע או עשר, כך שהחזיון הזה הוא בוודאות משהו סמלי ולא תמונה ישירה של העתיד. שנאתי את אלה, תמיד התקשיתי להבין אותם. ניסיתי להבחין בעוד פרטים, אבל איכשהו השוליים היו קצת מטושטשים. על המסך, לשאלתיאל היה כובע כחול משונה. ניסיתי להסתכל על סבתא שוב. היא עמדה עכשיו ליד הטלפון הקווי ודיברה עם מישהו, אבל משום מה לא הצלחתי לשמוע מה היא אומרת. היא נראתה מודאגת. הסתובבתי שוב על הטלוויזיה, וראיתי את שאלתיאל עם עוד ברווזים, עומדים באמצע הכביש עם נעל גדולה. מוזר, חשבתי, לא זכרתי את זה מהסדרה. רכב התקרב אליו ואורות הבזיקו כשהחזיון נגמר לפתע.

פתחתי את המחשב והתחלתי למלא את הטופס, והגעתי לשדה שביקש הפניות לחזיונות דומים אחרים. התלבטתי מה לעשות, אם להודות בחזיון הקודם בבית של סבתא, כשהטלפון שלי צלצל.

"היי שיר–שיר! מה נשמע?" שאלה סיוון. כל כך נהניתי לשמוע את הקול שלה, ואת הכינוי החמוד שהמציאה לי. 

"ככה, את יודעת," עניתי, יודעת שהיא שואלת בגלל הביקור אצל סבתא אתמול, "האמת, יש לך תכניות היום?" שאלתי, מקווה שהיא התקשרה כדי להפגש.

"אם בתכניות הכוונה היא לבוא אלייך ולהכין כמויות לא סבירות של פופקורן במיקרוגל אז כן," החיוך שלה נשמע בבירור בקולה.

"זו נשמעת לי כמו תכנית מצוינת," עניתי, והרגשתי את הפרפרים מתחילים להסתובב לי בבטן.

"אז אני בדרך. רבע שעה אצלך!" אמרה בעליזות, וניתקה. בהיתי לרגע בטלפון. רק רבע שעה? לא התקלחתי מאז אתמול, כל השיער שלי היה פרוע לגמרי ולבשתי חולצה מלאה בחורים מאיזה טיול שנתי בתיכון. רצתי להתארגן, ועד שסיימתי להתקלח – במים קרים, כי לא היה זמן להדליק דוד – להסתרק וללבוש משהו סביר, סיוון כבר חיכתה לי במטבח. "מקווה שזה בסדר," אמרה אחרי נשיקת שלום קטנה, "הדלת לא הייתה נעולה, אז הכנסתי את עצמי." באמת שמעתי רעש בערך דקה קודם לכן, אבל פשוט הנחתי שהשכן שוב טרק את הדלת שלו.

"בטח," עניתי, ושמחתי שהיא מתחילה להרגיש בבית.

"אז היה לך עוד חיזיון?" שאלה והצביעה על המחשב, שבו היה פתוח טופס דוחות החיזוי החצי–מלא שלי.

"כן," נאנחתי, "כנראה שוב משהו לגבי סבתא, אבל אני אצטרך לדווח הפעם." החיזיון היה בוודאות כזה שמצריך פירוש.

"זו לא תהיה בעיה? בהתחשב בעובדה שהשמטת את הפעם הקודמת?" לרגע תהיתי עד כמה היא חיטטה במחשב שלי, ואם היא ראתה בדיוק איפה עצרתי במילוי הטופס. נפנפתי את המחשבה שהייתה לא הגיונית; לסיוון לא הייתה שום סיבה, או הרגל, לחדור לי לפרטיות, וגם לא באמת מספיק זמן עד שיצאתי כדי להתעמק בפרטים האלו. "כן," הסכמתי, "זו כנראה תהיה בעיה".

"את חושבת שהפעם החיזיון קשור למשהו אחר? שהוא לא על החיים הפרטיים שלך?" השאלה שלה גרמה לי לחשוב. "תראי," אמרתי, "מצד אחד הוא שוב היה על משהו מאוד ספציפי בחיים שלי–"

"אז האם זה כזה קריטי לסבך את עצמך כרגע בעבודה?" סיוון צחקה, והוציאה שקית פופקורן מהמיקרוגל. "יאללה, בואי נראה איזה סרט חדש שעוד לא הספקת לספיילר לעצמך." היא משכה אותי לסלון, והחלטתי שאני יכולה לסיים את הטופס אחר כך. בכל מקרה כבר מילאתי את רובו.

.

סיוון נשארה אצלי באותו ערב – מזל שתמיד יש לה כמה בגדים להחלפה באוטו – ובבוקר הציעה שנישאר בבית ביחד. "אני יכולה להודיע בעבודה שאני חולה," אמרה בזמן שהכינה לנו קפה, "ולך בכלל יש תירוץ מוכן מראש."

היא הושיטה לי ספל שהריח טוב במיוחד. בלילה הקודם נשארנו ערות עד שעה מאוחרת, והחלטתי שאני בהחלט יכולה להיעזר ביום מנוחה, במיוחד כשהוא עם סיוון. חוסר השינה בהחלט גרם לי להזדקק לקפה. כשסיוון יצאה לכמה דקות לסיגריה, כתבתי לעירית שאני לא אגיע לעבודה והלכתי לסיים את הטופס. מוזר, חשבתי, הטופס מאתמול היה סגור. למרבה המזל המערכת הותאמה לחוזות עתיד  מפוזרות כמוני, וידעה לשחזר גם טפסים שמולאו באופן חלקי. סיימתי למלא הכל, וכמה דקות לאחר מכן עירית התקשרה אלי.

"אני יודעת, אני מצטערת שהתעכבתי," אמרתי מייד כשעניתי לטלפון.

"את לבד?" היא שאלה אותי. מבעד החלון וראיתי שסיוון שקועה בשיחה עם אחד השכנים ועניתי בחיוב. 

"שירי, לשאלתיאל קוואק לא היה את הכובע הכחול שתיארת." 

"אמ, אוקיי? כמו שכתבתי אני די בטוחה שזה לא חיזיון מדויק–"

"אני מתכונת," המשיכה עירית, "שלאבא שלו היה כזה כובע. את לא זוכרת את הסדרה?"

"לא מאוד, עניתי. רק שהוא ברווז חמוד ויש עורב שדומה להיטלר." צפיתי בסדרה פעם או פעמיים בתקופה שהייתי אצל סבתא.

"זה בהמשך. בפרקים הראשונים רואים את כל המשפחה של שאלתיאל–"

"מאיפה את מכירה את שאלתיאל קוואק כל כך טוב?"

"גיגלתי, כמו שאת היית אמורה לעשות מיד אחרי החיזיון," היה נימה של דחיפות בקולה, ואני המהמתי והקשבתי. "אז בפרקים הראשונים רואים את אבא שלו, אימא שלו, הרבה מאוד אחים ואחיות קטנים. ואז, בזמן ששאלתיאל מתעכב מאחור, הם כולם חוצים כביש ונדרסים. האימא, האבא, כל האפרוחים שההורים סחבו בתוך נעל גדולה."

"שיט. מה? כל המשפחה שלו מתה?" ניסיתי לנשום עמוק ולא להבהל יותר מדי.

"אני לא חושבת שזה על כל המשפחה שלך, שירי," שמעתי את עירית מנסה לדבר בקול רגוע, "אבל בהחלט יש פה איום משמעותי, ואני חושבת שהוא אולי על סבתא שלך."

"למה שמישהו ירצה לפגוע בה?" תהיתי.

"אני לא יודעת," ענתה עירית, "אבל אני אבקש שיקצו לזה חוקרים. שירי, אני חייבת להדגיש – זה ברמת הסיווג הגבוהה ביותר." עירית כנראה באמת חשבה שמדובר במשהו רציני. סיוון פנתה חזרה לתוך הבניין, והבנתי שאני לא יכולה להמשיך את השיחה באותו הרגע. אמרתי לעירית שאני חייבת לזוז, והיא ביקשה שאמשיך לעדכן אותה בהודעות.

אחרי שלושה סרטי דיסני – כולם סרטי חיות, כמובן – הלכתי למטבח לבדוק אם נשאר עוד פופקורן, ולרגע חשבתי שאני נכנסת לעוד חיזיון. "שירי?" שאלה סיוון כשנעצרתי במקום, "את בסדר?" שולי הראייה שלי היטשטשו מעט, וחיכיתי שהחיזיון יתחיל, אבל הוא לא הגיע. מצמצתי כמה פעמים והרגשתי שחזרתי לעצמי. "זה כלום," עניתי לסיוון, "כנראה אני סתם עייפה." סיוון הכינה לי עוד כוס קפה אחת מאז הבוקר, אבל גם היא לא עזרה לי הרבה. "אולי תקפצי לקנות לנו משהו לאכול?" ביקשתי, "חיסלנו כמעט כל מה שהיה לי טעים," צחקתי אליה.

"אפשר להזמין משהו," היא הציעה, והזכרתי לה שלא היו כמעט משלוחים לשכונה שלי. סיוון נאנחה, לקחה את המפתחות ואמרה שתחזור בקרוב. היא לא שאלה מה אני רוצה, אבל הנחתי שהיא פשוט זוכרת דברים שהזמנתי בפעמים אחרות כשאכלנו יחד בחוץ. קיוויתי שהיא תזכור שאני לא אוהבת קטשופ.

התקשרתי לעדכן את עירית לגבי החיזיון שלא היה. הרגשתי מעט מטופש לעדכן אותה בכזה דבר שולי, אבל נראה שזה הדאיג אותה עוד יותר. "גם בחיזיון של שאלתיאל קוואק כתבת שהיו פרטים מטושטשים. זה לא אופייני לך, שירי."

"נכון, אבל הפעם לא היה חיזיון בכלל, זה לא אותו הדבר," עניתי.

"יכול להיות שזה יותר גרוע. את יודעת שיש גל של חטיפת כוחות. עוד לא הבנו בדיוק מי עושה את זה ואיך, אבל יכול להיות שאת המטרה שלהם." היא נשמעה יותר רגועה, באופן מוזר.

"כדאי שאבוא למשרד?" שאלתי. אולי כדאי שאהיה במקום שבו יהיה קל יותר להגן עלי.

"לא," ענתה עירית בהחלטיות, "תישארי איפה שאת. תמשיכי בתכניות שלך, לכי לטייל, לבלות, לאכול בחוץ…"

"לשדר עסקים כרגיל?" הבנתי לאן היא כיוונה. "אם מי שמנסה לפגוע בי יחשוב שעלינו עליו, הוא יעלם."

"בדיוק. שירי, אל תדברי על זה עם אף אחד. כמה שפחות שיחות, ככה פחות סיכויי האזנה." הסכמתי, והיא ניתקה את השיחה. החלטתי להמשיך להעביר את הזמן עד שסיוון תחזור עם האוכל, אז עניתי לכמה מיילים והתכתבתי קצת בהודעות עם עירית כשהטלפון שלי זמזם. על הצג הבהבה המילה "סבתא", ובהיתי בה בהלם לכמה שניות לפני שעניתי. "היי, סבתא," אמרתי בקול שקט.

"מה נשמע, עיוני?" כמעט התחלתי שוב לבכות למשמע הברכה הקבועה שלה.

"הכל… הכל בסדר, סבתא," עניתי, לא רוצה לומר יותר מזה.

"מתי תבואי לבקר?" שאלה, "כבר יותר משבוע לא היית אצלי." בהיתי לרגע באוויר בבלבול. סבתא תמיד הייתה מתקשרת להזכיר לי להגיע אם לא באתי יותר מדי זמן, אבל רק שלשום ביקרתי עם סיוון.

"אני יכולה להגיע היום," עניתי בהיסוס. עירית אמרה לצאת ולהתנהג כאילו הכל כרגיל.

"יופי עיוני, תבואי," אמרה. מהר, לפני שתנתק, שאלתי אותה מתי היה הביקור הקודם שלי.

"אחרי פרק 200 של 'מריה קלרה'. והיום אמורים לתת כבר את פרק 209." אפשר לסמוך על סבתא שתדע את לוח השידורים, אבל איך היא יכולה לזכור מספרי פרקים ולא את הריב שלנו ביום ראשון? הבטחתי לה שאגיע בקרוב וניתקתי את השיחה.

אחרי האוכל, סיפרתי לסיוון על השיחה עם סבתא. "את רוצה שאקח אותך?" הציעה.

"אם את יכולה," עניתי, "אבל אולי הפעם תחכי בחוץ קצת? עד שאדבר איתה?" הטרמפ מסיוון יהיה עזרה משמעותית, במקום שלושה אוטובוסים שאף פעם לא היו בסנכרון, אבל הייתה לי תחושה לא טובה לגבי מפגש נוסף בין שתיהן.

"את חושבת שאותי היא תזכור?" היא שאלה.

"אני לא יודעת," עניתי, "אבל אולי עדיף לא לבדוק. אם, מסיבה קוסמית כלשהי, יש לי הזדמנות שניה עם סבתא, אני רוצה לנסות לעשות דברים אחרת."

"את חושבת שאולי יש לה אלצהיימר, או משהו כזה?" שאלה בעדינות.

"אני לא יודעת." חשבתי על זה בעצמי, גם לאחר התקף הזעם המוזר של סבתא, אבל בעיקר עכשיו כשכל הביקור פרח מזכרונה לחלוטין.

"זה יכול להסביר הרבה דברים." העירה סיוון, ידעתי שהיא צודקת, אבל כל כך קיוויתי שהיא טועה.

.

עדכנתי את עירית בהודעות בזמן הנסיעה, והיא אמרה שאם אני אהיה יחד עם סבתא היא לא לוקחת סיכונים ותדאג לכוח חמוש שיגיע לשמור. שקלתי להסתובב ולהבריז לסבתא, אבל עירית התחננה שאלך. "אני חושבת שלסבתא שלך יש חלק חשוב בזה," היא כתבה לי. "אני לא רוצה לסכן אותה," כתבתי בתשובה.

"זה חשוב, שירי. האנשים האלה פוגעים והורסים כל כך הרבה. את, ליד סבתא שלך, ביחד? בהתחשב בכל החזיונות שלך, זה כנראה קצה החוט הכי טוב שיש לנו. מבטיחה לשלוח את ההגנה הכי טובה שיש." בהיתי בהודעה דקה ארוכה, ולבסוף עניתי רק "בסדר." ניסיתי לשכנע את עצמי ששום דבר רע לא יקרה.

הגענו לדירה, והפעם הרגשתי צורך לדפוק בדלת. "מי שם?" קראה סבתא מבפנים. שמעתי אותה מתחילה לקום לעבר הדלת, "זו אני, סבתא," עניתי.

"יבוא!" קראה בתגובה. היא תמיד ענתה אותו הדבר, לכולם. גברים, נשים, כל מי שהזמינה לביתה קיבל ממנה "יבוא!". פתחתי את הדלת, ופתאום הרגשתי את סיוון צמודה אלי, נדחפת איתי פנימה וסוגרת את הדלת. "רגע," הסתכלתי עליה בבלבול, "אבל סיכמנו–"

"שום דבר," ענתה בחיוך, והצביעה לעבר סבתא, שנעמדה כנראה כשהתכוננה לבוא לדלת. סבתא התחילה להשתעל פתאום, ולהשתנק. מיהרתי אליה בזמן שקרסה אל הספה. החזקתי אותה והסתובבתי לסיוון. "תזמיני אמבולנס!" קראתי אליה.

סיוון התקרבה אלינו וצעקה אלי בחדות "טלפון!". הוצאתי את הטלפון שלי מהכיס והושטתי לה, לא עוצרת לבדוק מה הבעיה בשלה. סיוון צעדה קדימה, פתחה את החלון והשליכה ממנו את הטלפון שלי.

"מה את עושה?" שאלתי אותה בבלבול. "סיוון, אנחנו חייבות עזרה, עכשיו!" התחלתי לקום אל הטלפון הקווי של סבתא, אבל סיוון הגיעה אליו לפני – וגזרה את הכבל.

"מה לעזאזל–"

"תסתמי." סיוון קטעה אותי בחדות, "ושלא תעזי להתקרב אלי, כי מה שקורה לסבתוש פשוט יקרה גם לך." היא שיחקה במספריים שבהם השתמשה כדי לפגום בטלפון.

"את… את הרעלת את סבתא שלי?" כל הראיות היו מול עיני ועדיין התקשיתי להאמין. זו הייתה סיוון.

"אויש, את נורא דרמטית," היא גלגלה את עיניה, "רק סיממתי אותה." הסתכלתי על סבתא, ששכבה בחיקי חסרת הכרה ואז שוב על סיוון.

"אה, טוב," היא הסכימה, "עכשיו כן הרעלתי אותה קצת. אבל בפעם הקודמת זה היה בעיקר חומר של ליבוי זעם בתוספת שכחה." אפילו לא ידעתי שסיוון מסוגלת להשתמש בלחשים, ועכשיו נראה שהיא מומחית לסוג אחד ספציפי.

"למה?" שאלתי, "מה כבר יש לך נגד זקנה חביבה שהתחביב העיקרי שלה זה לצפות בטלנובלות ולצעוק על הדמויות בטלוויזיה?"  חשבתי קצת, נזכרת בזמן שלנו יחד. סיוון התחילה איתי, הקסימה אותי, בילתה איתי כל כך הרבה זמן. ותמיד כל כך התעניינה בעבודה שלי… כל מה שלא רציתי להבין התחיל להתחבר.

"אה, סבתא שלך סתם חדה מדי. ברגע שנכנסתי בדלת הייתי צריכה להיטשטש לרקע, בחצי מבט היא כמעט הבינה מה אני עושה. וזה שכל החזיונות שלך היו עליה – בוודאות יש לה יכולות אזהרה. אבל אל תדאגי, היא רק ישנה כרגע."

"היא תתעורר?" נאחזתי בכל בדל של תקווה שיכולתי.

"הממ, אולי. היא מבוגרת, אז לא בטוח, תלוי כמה זמן אשאיר אותה ככה. בכל מקרה, ברגע שנסיים פה אני אזרוק על שתיכן אקסטרה שכחה וזהו." היא הוציאה מכיסה כדור זכוכית אפור ומעורפל. "את חושבת שתתגעגעי לכוחות שלך? אני לא יכולה להשכיח אותם לגמרי, אלא אם אטגן את המוח שלך. אבל אני יכולה לטגן את המוח שלך." היא נשמעה משועשעת, כמעט עליזה.

הייתי צריכה לגרום לה להמשיך לדבר. לספר יותר. קיוויתי שהכוחות שעירית שלחה יגיעו בקרוב. "אז זהו?" שאלתי, וקוויתי שאני נשמעת נסערת בצורה הנכונה, "תקחי את כל הכוחות שלי לעצמך? זה מה שאני בשבילך?" סיוון עמדה בגבה לחלון המטבח, והבחנתי באנשים מתחילים לרוץ ולפנות את הרחוב. רק עוד קצת, סבתא, חשבתי וליטפתי את מצחה.

"שיר שיר," היא אמרה את הכינוי שלי בקול גבוה ולועג, "בשביל מה נראה לך שסבלתי אותך חודש שלם? בחיי, את הכי מסובכת שהיה לי עד עכשיו, עד שהתחלת להפתח! אבל לא נורא, לפחות הכשרון יביא לי קופה יפה, ונראה לי שבאמת אתן לך חומר חזק במיוחד. אולי ככה אף אחד לא יצטרך לסבול אותך מנסה לשיר את השירים בכל. פאקינג. סרט!"

היא צעקה את המשפט האחרון, ולפני שהספקתי להגיב הדלת נפתחה לרווחה. מזל שסבתא לא נהגה לנעול את הדלת. סיוון בהתה בחמישה שוטרים שכיוונו אליה אקדחים, לצד שני קוסמים עם לחשי התקפה מוכנים.. מאחורי השוטרים, עמדה עירית ודחקה בכמה פרמדיקים להכנס פנימה. הייתי צריכה לדעת שכאשר עירית דיברה על ההגנה הטובה ביותר, היא דיברה קודם כל על עצמה.

סיוון הייתה מזועזעת. "א–א–א–איך?" פלטה. השוטרים התקדמו אליה ואזקו אותה, ואחד מהם לקח ממנה את הכדור האפור והעביר אותו לתוך שקית ראיות קטנה בידה של עירית. "יש לנו מזל," אמרה עירית, מתעלמת מסיוון שהמשיכה להיאבק. "קוסמים שמעבירים לחשים משפעי תודעה נוטים להיות פחות יציבים. איך את?" היא נשמעה מודאגת. קמתי ופיניתי מקום לפרמדיקים שניגשו לטפל בסבתא. "בסדר, אני חושבת," אמרתי, וביקשתי לנסוע יחד עם סבתא לבית החולים.

"אני אקח אותך," הבטיחה עירית. "אנחנו ניסע ישר אחריהם – פשוט עדיף כנראה שלא תתרחקי יותר מדי מזה, כרגע." היא הרימה את השקית עם הכדור.

הנהנתי בהסכמה. "רק רגע," ביקשתי בעוד השוטרים התחילו להוביל את סיוון החוצה, "יש לי עוד שאלה אחת בשבילה." עירית סימנה להם שיאטו מעט. "תגידי," קראתי אל סיוון, "מה שנתת לי היום היה קפה נטול?" 

"ברור!" היא צעקה בחזרה, קולה מהדהד בחדר המדרגות. חוץ מכל העניין עם סבתא, חשבתי, זה היה הפשע הכי נורא שלה.

.

נכנסתי לחדר בית החולים לאט, בחשש. הרופא כבר אמר לי שסבתא תהיה בסדר גמור, שהיא ערה ואפילו מבקשת אותי, אבל לא ידעתי מה היא זוכרת. סבתא הסתכלה עלי וחייכה. "בואי עיוני," אמרה והחוותה בידה על הכורסה שליד המיטה שלה. התיישבתי, והיא לקחה את ידי בידה. "הכי חשוב שאת שלמה," אמרה. הסתכלתי עליה, מחוברת לכל מיני צינורות ורק שמחה לראות אותי עומדת. "אני כל כך מצטערת," קולי היה חנוק, מתאמץ. "לא הייתי צריכה לסכן אותך ככה. לא הבנתי לגבי סיוון – הייתי צריכה להקשיב לך–"

"לא נורא," סבתא התחילה לענות, אבל הרגשתי שאני חייבת לסיים, חייבת להסביר. "סליחה, סבתא" המשכתי, "חשבתי שאת מבוגרת, לא ידעתי שעוד יש לך את היכולת. חשבתי שאת רק כועסת כי יצאתי מהארון. כל כך נפגעתי, ולא הקשבתי למה שאמרת." נשמתי מהר, הרגשתי את חזי מתכווץ בלחץ מתגובתה. לא הייתי מוכנה לאבד את סבתא שוב, בשום דרך.

"אוי, עיוני, אבל לא הייתי אני." אז היא זכרה, גם את הביקור ההוא. נפלאות הרפואה. "לא התכוונתי למה שאמרתי, למרות שהגיע למג'נונה כל מה שאמרתי לה." היא עיוותה את פניה בגועל כשדיברה על סיוון, אבל אז נרגעה מעט והמשיכה. "ואת תלכי עם מי שאת אוהבת." עיכלתי את דבריה, מנסה להאמין שהיא באמת אמרה אותם.

"כל עוד," היא המשיכה. הנהנתי, והכנתי את עצמי לתנאים. אני אסכים למה שהיא תרצה, כרגע, ואם צריך אפתור את זה בהמשך. "כל עוד," היא חזרה כדי למשוך את תשומת לבי, "זו תהיה אישה טובה." אישה. היא באמת אמרה אישה? חשבתי.

"ותביאו לי הרבה נינים יפים כמוך!" היא צחקה, ואז שקעה לרגע במחשבה, והוסיפה, "ואם אפשר שגם ירצו לאכול. שלא יעשו צרות עם אוכל, כמוך!" צחקתי, ולא הזכרתי את העובדה שכשמתמלאים מחלווה, שוקולד, מעדנים וחטיפים אין כל כך חשק לאכול ארוחות מלאות. היא הייתה פתוחה לקבל אותי, וזה כל מה שרציתי.