הפעמון שמעל הדלת צלצל והיא הרימה את ראשה לרגע, מופתעת ונרגזת.
“בון סווה,” הוא אמר, כמעט בשאלה, ונכנס בזהירות לתוך החלל העמוס, נזהר לא לפגוע בערמות הדפים הענקיות בזמן שצעד פנימה, לעברה.
“בון סווה. אנחנו סגורים.” היא חזרה לעבוד, ידה משספת את הדף בנחרצות ובעדינות בו-זמנית, מנסה לזמן בחזרה את הריכוז לו הזדקקה, את גלי המוח הנכונים. ידה השמאלית קיפלה בינתיים את הדפים השמאליים, מגלגלת אותם לאט-לאט.
“אני… מבין. אבל באתי מרחוק. ממש מרחוק, איזבלה קופרווסר.”
ידה קפאה. היא הניחה את הסכין על השולחן באיטיות.
“אנחנו מכירים?”
“אני לא יודע,” הוא אמר, והנחישות בקולו גרמה למשפט להישמע שקרי. הוא התקרב אל השולחן לצידו עבדה בישיבה, ונעמד מעליה, והיא מצאה את עצמה מרימה את מבטה לעברו.
“תגידי לי את.”
עיניים כהות. גבות עבות. אף ישר של אל יווני. עצמות לחיים חדות, צלקת בסנטר, שיער כהה קצר מאד, כמעט קצוץ.
“לא ראיתי אותך אף פעם בימי חיי, מסייה. מאיפה אתה מכיר את השם שלי?” ואת הגייתו בצורה הזו?
“אני לא נראה לך מוכר, מאדאם?”
“לא. ואני מתחילה להתרגז אז אשמח שתענה לי בתשובה ולא בשאלה, ובכלל – איך נכנסת לפה? הדלת הייתה נעולה. אני בטוחה שנעלתי אותה.” היא הגניבה מבט אל מקס שעבד בקצה החנות ולא הראה אפילו צל קצהו של עניין בזר המסתורי שמדבר לבדו עם אישה ללא מלווה ועוד קורא לה בשמה ללא כינויי נימוס – לא שהתרגשה מהמוסכמות החברתיות הללו. ובינתיים, הגבר בעל העיניים הכהות הניח על השולחן את תיקו השחור ושלף ממנו… ספר.
פיה נפער בהפתעה. “מאיפה השגת אותו?”
“את מזהה אותו?”
“אני מזהה כל ספר שלי. אפילו כאלה שהכנתי לפני כמעט עשרים שנים ונגנבו ממני.”
“תפתחי אותו.”
“לא.”
“למה לא?”
“ככה זה עובד. מי שצריך לפתוח אותו הוא אתה. בעיקר אם אתה רוצה שמה שרואים בו, יתגשם.”
הוא הנהנן בהסכמה. אצבעותיו הארוכות ליטפו לרגע את חזית הספר, ואז אגודלו תפס את צד הדפים והפך אותם בחוזקה, פוער את הספר לא בדיוק באמצעו, פותח אותו לרווחה על השולחן וחושף את הפסל שנוצר מדפיו.
היא חייכה ללא הומור, לא מופתעת ממה שראתה.
“אני… פרנל. מצאתי את הספר הזה בספרייה של אחותי. את מוכנה להסביר לי למה פיסלת לפני כמעט עשרים שנים… אותי?”
שניהם התבוננו בפסל שהתנוסס במרכז הספר. זה היה פרנל, ללא ספק. עיני הנייר נצבעו בחום, והנה גם אף האל היווני והצלקת בסנטר. פיו היה פעור באמצע מה שנראה כתפילה או דקלום, ובקצה הספר בלט החלק השני של הפסל: יד אוחזת נר.
“הוא חלק מסדרה. שלושתם נגנבו. מצאת אצל אחותך גם את השניים האחרים?”
היא ליטפה ברכות את הדפים.
“רק אותו. את זוכרת מה היה בשני האחרים?”
“פרנל, אתה יודע כמה ספרים אני מפסלת?”
“לא איזבלה, עד לפני יומיים לא ידעתי שאת קיימת. אבל את ידעת שאני קיים. ואת פיסלת אותי בתוך הספר הזה ממש מזמן, עם הצלקת הזאת, שקיבלתי לפני שלוש שנים.”
היא משכה כתפיים.
“זה הכישרון שלי. אני פשוט מפסלת אותם. אל תשאל אותי מה המשמעות.”
“אבל אני כן שואל!” קולו עלה ומקס הרים את ראשו בתוכחה מהציור שלו. הלהבות בנרות השעווה הרבים שהיו דלוקים על המדף מאחוריהם נטו הצידה בבת אחת, כמו שוקלים להיכבות. ידה של איזבלה נשלחה אל צווארה, חושפת שרשרת כסף עדינה.
“סליחה,” הוא עצם עיניים לרגע, וגם ידו שלו נשלחה אל חזהו, אל ליבו. “לא התכוונתי לצעוק עליך או להפחיד אותך. זה היה יום ארוך. מאד ארוך. יש לך אולי… כוס ברנדי?”
צחוק לא רצוני נפלט מפיה. מכל הבקשות הלא צפויות שיכול היה לבקש… אבל דווקא היה להם ברנדי, והיא נעמדה, נוטשת את הפסל וניגשת לארון משקאות קטן. היא מזגה ברנדי לשניהם, אחרי שמקס סימן לה עם ראשו שהוא אינו מעוניין, וחזרה עם שתי כוסות הזכוכית אל שולחנה ואל האורח הזר שעדיין עמד לצידו.
הוא לקח ממנה את המשקה בהרכנת ראש של תודה, ולגם לגימה קטנה, כאילו רק טועם. אחר כך נאנח בקול.
"הברנדי שלכם כל כך טעים."
“שלנו?”
"בפריז."
"אני מבינה שאתה לא מפה מסייה?"
"לא במקור." הם השתתקו והנרות הטילו צללים בהירים על קירות החדר. הוא התבונן בהם ומילים מילאו את ראשו. אין מלאכה שיש בה אושר גדול יותר מלשמש את האור. ליבו נצבט בתחושת החמצה נוראה.
“אני צריך שתגידי לי מה היה בשני הספרים האחרים.”
“אני מצטערת, סה אימפוסיבלה. למה שלא תשאל את אחותך – ואולי גם תשאל אותה מאיפה השיגה אותם.”
“אני לא יכול. היא מתה.”
“צר לי.”
“לפני כמעט עשרים שנים."
היא פתחה את פיה אבל המילים סירבו לצאת.
“הכישרון הזה שיש לך…” פרנל מילא את השתיקה, “את מפסלת כשמתחשק לך? או שאנשים יכולים להזמין פסלים?”
“שני הדברים,” היא ענתה, והטון שלה היה זהיר.
“אני יכול להזמין ממך פסל?”
“כרגע אני באמצע עבודה,” היא החוותה לעבר הפסל שהייתה במהלך הכנתו כעת. בניגוד לספר “של פרנל” שבו הפסל בלט החוצה, הפעם זה היה פסל שנפער כלפי פנים.
“איזבלה,” עיניו קדחו בעיניה כשהשתמש בשמה במקום בכינוי הנימוס. “באתי במיוחד מהולנד. לא ישנתי שני לילות. אני… חייב… לדעת.”
“לדעת מה?”
“אמרת שהספרים האלה נגנבו ממך, נה סה פה?”
“כן…”
“אז גם ממני נגנב משהו.”
“מה?”
“זה מה שאני צריך שתעזרי לי לגלות.”
"מסייה. פרנל. זה לא עובד ככה. האומנות שלי לוקחת… זמן. אני לא יכולה להפסיק הכל ככה פתאום ולהכין לך ספר."
"בבקשה מאדאם. בבקשה. זה… חשוב."
היא משכה בכתפיה, עיניה הבהירות מביטות בו בנחישות. בפינת החדר, מקס הניח למכחול שלו.
"את… יהודייה, נכון? ראיתי את מגן הדוד בשרשרת שלך."
גופה התקשח.
"גם אני. אתמול המשפחה שלי, בווינה, כמעט הותקפו בגלל לואגר. השכנים שלהם הוכו. הילדה שלי סופגת צעקות. קראו לך פעם "הפ הפ"? כי לי כן."
"איך זה קשור למשהו מסייה?"
"אני לא יודע. אני מרגיש שזה קשור להכל. הספרים שלך – אתה צריך לראות את הפסל כדי שהנבואה שבו תתגשם, נכון?"
איזבלה הנהנה באיטיות. "ככה הם עובדים. כן."
"אז… הספרים שהכנת, שנגנבו ממך – מה שמתואר בהם לא התרחש, נכון? כי מעולם לא ראיתי אותם. ואני מרגיש… אני מסתובב בעולם בתחושת ריקנות בלתי נסבלת. הלב שלי כואב יום יום. שום דבר לא מצליח למלא את החור הזה. אשתי, הילדים שלי, העבודה… ואני מרגיש… אני מרגיש בכל נים ונים שבי שמה שנגנב ממני קשור למצב שאנחנו נמצאים בו."
"אנחנו?"
"היהודים!" הוא היכה באגרופו על השולחן. איזבלה קפצה. מקס התרומם באנחה ממקום שבתו וניגש אליהם.
"אתה צריך לעזוב מסייה. אתה מפחיד את הגברת. והצקת לה מספיק."
"בבקשה," פרנל התעלם ממנו. "יש לי כסף. אשלם כמה שצריך. תרחמי עלי. אני לא יודע מי גנב ממני את מה שהיה אמור להיות שלי, אבל החור… הריק… זה מכרסם אותי מבפנים. את תצילי את חיי. בבקשה." ידיו נצמדו זו לזו בתחינה חרישית, עיקשת.
איזבלה פלטה אוויר בנשימה ארוכה.
"תחזור לכאן עוד יומיים בדיוק. בשעה שמונה בערב. אל תאחר מסייה. 500 פרנק, בתשלום מראש."
הם עמדו מעל הספר. מקס לא היה הפעם בחנות, ופרנל והיא ניצבו אחד ליד השני. עץ חג מולד הוצב בכניסה לחנות, בשלבי קישוט מתקדמים, והוא הביט בו לפני שמבטו חזר אל הספר שניצב על השולחן.
"אתה מוכן מסייה פרנל?" היא שאלה אותו.
"אני מפחד."
"כל הצצה אל העתיד היא מפחידה. היית טיפש אם לא היית מפחד."
"כדאי לי לפתוח אותו, איזבלה קופרווסר?"
"איש לא קרא לי כך שנים רבות. פה אני מאדאם איזאבל."
ידו ליטפה את כריכת הספר החומה, הפשוטה, ואת פס הזהב העדין שלאורכה.
"זה יפתור את הכל? זה ימלא את הריק?"
היא שתקה.
הוא פתח את הספר.
"אני לא מבין." אמר לבסוף.
היא משכה בכתפייה.
"אני רק הפסלת מסייה. אל תבקש ממני את הפירוש."
זה היה ההמשך של הפסל הקודם. פרנל עמד שם, נר בידו, והדליק חנוכייה.
"זה הכל? יכול להיות שזה רק חלק מהנבואה? שיש עוד שני ספרים, כמו במה שנגנב? במתנה שאחותי רצתה להביא לי?"
"לא. אין עוד. זה המסר, אני מרגישה. ולא סיפרת לי שזו הייתה אמורה להיות מתנה מאחותך."
הוא התיק עיניו מהפסל.
"היא כתבה לי הקדשה. מצאתי אותה אתמול באחד העמודים כשדפדפתי בספר. אני… לא מבין. למה שזה מה שתפסלי?"
"כנראה שלא תבין עד שזה לא יקרה. חנוכה… מתקרב. אולי מה שמתואר כאן יתרחש בקרוב."
"מה את חושבת?"
"אמרתי לך… אני לא…"
"אני יודע. ובכל זאת, בטוח יש לך תחושה."
"אני מרגישה… שיעברו עוד כמה שנים. שנתיים לפחות."
הוא נשם עמוק, ידו נצמדת שוב לליבו.
"תודה לך איזבלה… מאדאם איזאבל. אמן שהפסל הזה יביא מזור לליבי. יביא מזור ללב כולנו."
הוא אסף את הספר לתיקו, הנהן בראשו לתודה ויצא מהחנות. היא נאנחה והמשיכה לעבוד על הספר שהניחה בצד בגללו, אבל הרגשת המועקה שהזדחלה לליבה לא עזבה אותה.
זו הייתה כבר שעות חצות כשסיימה. היא סגרה את הספר והניחה עליו את ידיה, עוצמת את עיניה. היא חשה מרוקנת, כפי שחשה תמיד כשסיימה יצירה. את הספר הזה איש לא הזמין – היא הכינה אותו במתנה. בסוד למען האמת. הוא אפילו לא ידע, זו הייתה הפתעה ממנה אליו, עבורו, עבור כל מה שעשה בשבילה לאורך השנים הללו. ופתאום צינה התגנבה לליבה, והיא חשה שתכף תיפול אם לא תושיט יד אל השולחן, להיאחז בו. לא. לא יכול להיות שזה מה שראתה. שזה מה שפיסלה. היא טועה. סה אימפוסיבלה.
היא פקחה את עיניה בחטף. בנחישות. אל תשקרי לעצמך. את יודעת בדיוק מה ראית. לאחר מכן ביצעה פעולה שלא ביצעה מאז הייתה בת 17: היא תפסה בשתי ידיה את הספר שפיסלה, ופתחה אותו לרווחה, מתבוננת בפסל שיצרה בשבועות האחרונים. דמעות מילאו את עיניה.
היא טיפסה במדרגות הלולייניות לעבר ביתם שניצב מעל החנות.
מקס לא ישן כמובן. הוא ישב על הספה, קורא ספר לאור עששית.
"למה אתה לא מדליק את החשמל?"
"לא כל קידמה היא טובה, מון אמור. ככה אני רגיל."
היא התיישבה לצידו.
"נו, הוא הלך?"
"מי?"
"פרנל", הוא התווה מירכאות עם ידיו.
היא התבוננה בו, ריסיה עדיין רטובות מדמעותיה.
"כן. הוא הלך. יש… משהו שאתה רוצה לספר לי, שמחה מקסמיליאן?"
"לא במיוחד, ואת יודעת שאני כבר לא קורא לעצמי כך."
"קדימה. החוצה עם זה."
"איזאבל, אני לא חושב ש… תרצי לדעת."
מבטה היה בלתי מתפשר.
"מאוחר מדי." היא הניחה את הספר על השולחן הקטן המלבני.
"פתחת אותו."
"זה היה פסל של עבר, לא פסל של עתיד. זה כבר קרה. אני רק לא מבינה… למה. למה שתעשה לי את זה מקס. אתה גם… הרגת את אחותו?" עיניה היו פעורות לרווחה. שפתיה רטטו.
"ברור שלא מון אמור." הוא נראה פגוע.
שניהם הסתכלו על הפסל שפיסלה. זה היה מקס, ללא צל של ספק. צעיר יותר, פחות מקריח, שפמו דק יותר. ידיו אחזו בשני הספרים שנגנבו ממנה, אז, מזמן. הספרים שהכינה עבור אחותו של פרנל.
"למה?" היא שאלה לבסוף.
"כי ראיתי את מה שקורה בהם ורציתי…"
"מה?"
הוא שתק. לבסוף התרומם ממקומו וניגש אל המזווה שלהם. קולות גרירת חפצים נשמעו, והוא יצא משם לאחר כמה דקות, עם סולם עץ קטן, וטיפס אל הבוידעם.
היא ישבה בינתיים על הספה, חשה ליאות פושטת בכל אבריה. עיניה נעצמו לאיטן ואז נפקחו, והיא נעצה אותן בחנוכייה שניצבה מעט נסתרת, על מדף הספרים שלהם, וחשבה על הפסל שיצרה עבור פרנל.
מקס חזר מתישהו, רוטן לעצמו, דוק של אבק על בגדיו. היא התמלאה צער ולא ידעה אפילו על מה. על בגידתו? על מה שלקח מפרנל? על מה שלקח אולי ממנה? זו לא הייתה הנבואה שלו. מי יודע מה יהיו ההשלכות של מעשיו?
הוא הניח את שני הספרים על השולחן. לא הייתה סכנה לפתוח אותם כעת, הנבואה שבהם כבר לא תתגשם.
היא פתחה את הספר הראשון. בפסל ראו את פרנל, הוא נראה בערך כפי שנראה כשהיה אצלה בחנות, אבל הייתה חיות בעיניו שלא הופיעה בפסל ההוא. הצלקת בסנטר כוסתה בזקן עבות, והוא אחז בגאווה בלתי מוסתרת בספר.
זה הכל?
"למה… שתמנע ממנו להגשים את זה? להפוך ל… סופר?"
"רציתי… לכתוב את הספר הזה בעצמי. קיוויתי שאם אקח את הפסל שלו, אני אגשים את הייעוד."
"איזה יעוד? אני… לא מבינה." בהלה נכנסה לקולה. הייתה לה תחושה שהיא מחמיצה משהו גדול. משהו ענק. שכולם החמיצו משהו ענק.
היא פתחה את הספר השני.
"לאיש הזה לא קוראים פרנל. הוא מכנה את עצמו פרנל של היהודים, את מבינה, כמו פרנל של אירלנד. קוראים לו טדי. אני עוקב אחריו כבר המון שנים, אחותו ואני היינו חברים. פאולינה. כמה שהיא הייתה חכמה. מבריקה! וכמה שהיא אהבה את טדי. אני מי שהציע לה לרכוש את הספרים האלה עבורו כמתנה. אבל אז היא מתה מטיפוס, לפני שהספיקה לאסוף את השניים שהתעכבת להכין, את זוכרת? היית חולה בעצמך באותה התקופה, כמעט הצטרפת אליה לגן עדן. הבאתי לפאולינה את הראשון והיא כתבה עליו את ההקדשה לטדי והשביעה אותי להביא לו את שני הספרים הבאים לאחר מותה, להעניק לו את שלושתם כמתנת פרידה ממנה."
"ולא רק שהפרת את השבועה, גם מנעת ממנו את מתנת הפרידה שלה וגם גנבת את הייעוד שלו. אני לא מאמינה שאתה שפל כל כך, אתה… מי אתה?"
הוא הרכין את ראשו אל הספר השלישי, שניצב פתוח לפניהם.
"אני רוצה… להיות האיש הזה פה. אני חושב שאעשה את זה הרבה יותר טוב ממנו. זה מה שמוביל אותי כל השנים האלה. להציל את העם היהודי. בגלל זה עברתי לברלין ואז לכאן ושיניתי את השם והתחלתי לכתוב בעיתונים…"
"אבל זה לא אמור להיות התפקיד שלך מקס. לך יש יעוד אחר."
"מי אמר, איזבלה?" כעס נכנס לקולו כשהשתמש בשמה המקורי. "אני רוצה את היעוד הזה! אני רוצה להיות זה שיקים את מדינת היהודים!"
"ואיך זה הולך לך בינתיים?"
דמעה זלגה לאיטה על לחייה ונטפה מסנטרה לעבר הספר הפתוח, בו ראו את פרנ…- טדי, ניצב בוהה אל האופק, זקנו הכהה ארוך, ידיו נשענות על מעקה גבוה, מגן דוד ענקי הקיף את הפסל, מעניק לו מימד של שמיימיות, של קדושה.
"זה היה אמור להיות המנהיג, האיש שיציל את העם שלנו? ואתה החלטת שזה יהיה אתה?" זעם אדיר נמהל בקולה.
"כן." מקס הישיר אליה את מבטו, אבל היא ראתה את חוסר הביטחון, את הבלבול, את הבושה.
"וככה לדעתך מנהיג מתנהג? זה הבסיס המצפוני שאתה רוצה שעל פיו תקום מדינה? בגידה וגנבה ושקרים?"
הוא שתק.
"אף אחד לא צריך לדעת…" אמר לבסוף. "גם נוח חטא. גם אדם. גם משה…"
"והם נענשו. כל אחד ואחד מהם. צא מפה מקס נורדאו."
"איזבלה…"
"צא מפה. עכשיו. קום וצא. זה כבר לא הבית שלך." היא לא בכתה עכשיו.
הפעמון שמעל הדלת צלצל והיא הרימה את ראשה לרגע, ועיניה התמלאו אור.
"זה אתה!"
“בון סווה,” הוא אמר, "חנוכה שמח."
"חנוכה שמח!"
הוא צעד לעברה, נזהר כמו אז שלא לפגוע בערמות הדפים הענקיות.
"גידלת זקן!"
"כן, זה הרגיש נכון. את מכינה… פסל חדש?"
"לא. אני לא עושה את זה יותר." היא הראתה לו את דף הציור שלה, והוא הנהנן בנימוס לאור הציור הבוסרי למדי שהתנוסס עליו.
"רציתי לספר לך ש… פתרתי את זה. הבנתי את הנבואה."
חיוך הפציע על שפתיה.
"באמת?"
"כן. את צדקת. היו צריכות לעבור שנתיים. הבנתי את זה בחנוכה של שנה שעברה. זה קרה כשסיפרתי לילדים שלי על מרד המכבים. הבנתי שככה זה יהיה גם אצלנו."
"אצלנו?"
"העם היהודי."
הוא ליטף את זקנו, עיניו נחושות. הריק נעלם.
"אנחנו נדליק קודם נר אחד. והוא יראה חלש ומסכן ונוגה. אבל אליו יצטרף עוד נר ועוד אחד… כתבתי על זה סיפור. ואת ההשראה למשפט שאני הכי אוהב בו קיבלתי כשהייתי פה בפעם הקודמת."
"באמת?"
"באמת. "אין מלאכה שיש בה אושר גדול יותר מלשמש את האור." ככה האומה שלנו תתעורר. לאט לאט. נוסיף נר לנר. זה יקרה, אני באמת ובתמים מאמין בכך. והאמונה הזאת היא… בזכותך. תודה לך איזבלה קופרווסר."
"תודה לך… אף פעם לא אמרת לי איך קוראים לך באמת."
"תיאודור. תיאודור זאב הרצל."
"נעים מאד, תיאודור זאב הרצל."
בזמן שלחצה את ידו, ידה השנייה גיששה לעבר תליון מגן הדוד שעל השרשרת. אולי עוד לא הכל אבוד, חשבה לעצמה, וחשה לראשונה מזה זמן רב רגש חדש מפעפע בתוכה, ממלא אותה מכף רגל ועד ראש. אולי עוד לא אבדה התקווה.