כמו כל סוף יום ראשון, גם היום הם ישבו לשחק על הספסל מול בית הספר. המשחק הלך כך – אחד היה מתאר תלמיד שלמד באזור, והשניים האחרים היו מנחשים אירוע משמעותי שיקרה לו עד סוף השבוע. המתאר היה בוחר את אחד הניחושים ומפתח ממנו עלילה. את העלילה הוא היה כותב לעצמו ומספר לשני האחרים איך היום בו קורה האירוע של אותו תלמיד נגמר והם היו צריכים לנחש, ולהסכים, איזה אירוע המתאר בחר.
אם הם היו מצליחים, המתאר היה צריך לעשות הכל בשביל שאותו אירוע אכן יקרה. אם לא – הם היו צריכים לגרום לאירוע להתרחש.
המשחק יכול היה לקחת להם שעות, גם החשיבה על האירוע הייתה ארוכה, גם טוויית העלילה לקחה זמן וכמובן הוויכוחים על איזה אירוע נבחר – לפעמים השמש הייתה עולה עד שהם היו מסכימים.
הם לא ידעו למה הם עושים את זה או כמה זמן הם כבר עושים את זה. הם ידעו שיש עוד כמותם, וידעו שהם עושים את זה מאז ומתמיד, אבל לא ידעו הרבה מעבר. הם ידעו את השמות זה של זה, אבל כשהזמן המשותף שלהם – שעבר עליהם לרוב בנעימים, בשתייה ובצעקות ידידותיות – נגמר, הם פנו כל אחד לדרכו, בידיעה שלא יתראו עד לשבוע הבא. אפילו המאמצים המשותפים של שני המנחשים, אם הפסידו באותו שבוע, תמיד קרו בזמנים שונים, במקומות שונים.
את שארית השבוע העביר מי שניצח בתצפיות וברישומים לקראת השבוע הבא.
באותו ערב השמיים היו בהירים למראה, אבל בכל זאת ירד גשם קל מקבוצות בודדות של עננים. הם התרווחו על הספסל, מתעלמים מהטיפות. סוף היה המתאר הטוב מביניהם והערב זה היה תורו. הוא עצם עיניים והעלה בעיני רוחו את תלמיד כיתה י"א שאחריו עקב במהלך השבוע שעבר.
הירח היה מלא, והאיר את פניו של סוף באור מאיים. כשפקח את עיניו מחדש, הן נצצו בזדון.
"כל השבוע חשבתי עליו. אתר. תלמיד בכיתה י"א תשע, בן שבע עשרה. לא מזמן נפרד מחברה שלו ולא סיפר לה למה. הוא כבר מעל שנה חושב על תלמיד אחר בכיתה שלו. הוא פחדן, אנוכי, יש לו מעגל חברים גדול ושניים באמת קרובים. הוא בן יחיד. שני ההורים שלו עובדים בשעות הפוכות, אז תמיד יש הורה בבית והוא אף פעם לא מצליח למצוא פרטיות וזה אחד הדברים שהכי מעצבנים אותו.
הוא מאוד שם לב לסביבה, הוא ראה אותי פעמיים במקומות שונים. הוא לא הבין מה אני, אבל עלה לו החשד, אז כשלא תצליחו לנחש את השבוע שלו תזהרו". סוף שמר על אותה נימה עניינית, כמעט מתה, אבל החיוך שלו עלה כשהמשיך לדבר והוא רכן קדימה, אל שני האחרים.
"יש להם בבית שני חתולים, שניהם גוססים ממחלת ריאות. אמא שלו, טליה, בהריון, אבל היא עוד לא סיפרה לא לו ולא לאבא שלו, דוד. אבא שלו, כשהוא לא בעבודה ולא בבית, הולך לבתי קפה עם אילנה, בת הזוג של החבר הכי טוב שלו, אורי. אורי הוא האבא של בן שלפני חמישה חודשים ניחשנו לו התחשמלות מסופה לא צפויה. הוא שרד אותה, כמו שאתם יודעים, אבל עדיין לא חזר לבית הספר. כשבית הקפה נסגר, הוא הופך למוקד פגישות למהמרים על קרבות בעירום, תחת השפעה, והחברה החדשה של דוד תמיד מנסה לגרום לו להצטרף לקרבות". הוא סיים לדבר ונשען לאחור.
שני האחרים התחילו מיד במלאכת היצירה. ניסן מילאה בקבוק מים קטן ביין מהחבית שהביאה והתחילה ללגום בעיניים עצומות. טל הדליק סיגריה והוציא מחברת.
השמיים הלכו וקדרו והגשם הלך והתחזק. כשהתעייף מלשבת ולחכות לשני חבריו למשחק, אסף כל מיני חתיכות יבשות למחצה של עלים ומקלות ואחרי מספר ניסיונות הצליח להדליק מדורה שבערה מבלי לחמם ולבסוף דעכה לעשן סמיך. טל סיים שלוש סיגריות ורק אחרי זה התחיל לכתוב במחברת שלו. הלילה הם לא הרגישו צורך לדבר זה עם זה.
אחרי שעה ניסן מילאה בקבוק שני וקמה. "אני מרגישה שאנחנו לא לבד כאן", אמרה והלכה בצעדים זהירים עד שנעלמה בחשיכה. היא לא נעדרה לזמן רב, וחזרה רטובה הרבה יותר. "הגשם מתחזק". שני האחרים הסתכלו עליה בשתיקה והמשיכו כל אחד בשלו.
הם נהנו מהמשחק ולקחו אותו ברצינות. מהצד לא היה נראה שהם שמחים להיות זה בחברת זה, אבל להמציא סיפורים ולממש אותם היה מה שהשאיר אותם בחיים.
עובר אורח אקראי הביט בהם והמשיך. סוף קם והלך אחריו. כשחזר, ניסן אמרה, "זה לא הוא".
כשהירח הגיע לחצי השמיים סגר טל את המחברת. "יש לי". סוף הביט בשתיקה בניסן, שאמרה גם היא, "יש לי". היא התחילה להתנדנד בעצבנות על הספסל, ופתחה את הפה לרגע, כאילו כדי לומר משהו אסור, אבל אז השתתקה והפסיקה להתנדנד. היא נתנה את מבטה בטל, וכך גם סוף.
טל הכניס את המחברת לתיק והתחיל. הקול השקט והצרוד שלו התנגן עם טיפות הגשם, וכשדיבר המכוניות הפסיקו לעבור לידם והתנים הרגילים של העיר הפסיקו לילל.
"אני מנחש שבימים הקרובים אתר יחזור מבית הספר ויחליט שהוא לא מסוגל לסבול יותר את השהייה בבית. אני מנחש שהוא ילך לבית הקפה שדיברת עליו, סוף, בית הקפה 'היסודות', וימצא שם את החבר שלו, בן, שמצבו השתפר פלאים והוא החליט לגלות מה בת הזוג של אבא שלו עושה עם הכסף שהיא לוקחת מהחדר שלו כשהיא חושבת שהוא לא מספיק בהכרה. אני מנחש שהם ישבו שם וידברו עד שהאבא ובת הזוג יגיעו וישבו לידם בלי לראות אותם. אני מנ-"
"אתה חייב להפסיק לומר 'אני מנחש' בתחילת כל משפט, אתה עושה את זה כבר עשרות שנים וזה נמאס מזמן". ניסן התנשפה חזק לידו בעיניים פעורות. קסם קולו של טל פג ומכונית בודדת עברה לצידם, מוזיקה חזקה בוקעת ממנה. סוף הסתכל עליה בקוצר רוח. "מה יש לך היום?", שאל, והקול שלו נשמע גבוה ומוזר לרגע. "אתם לא מרגישים שמשהו מוזר קורה כאן?", היא צעקה. "תהי בשקט", אמר טל. הם שלושתם השתתקו והגשם גווע ביחד עם הויכוח שלהם.
"אנחנו לא נספיק לסיים עד הבוקר ככה, וזה יוריד לכם יום לגרום לאירוע לקרות", אמר סוף בבדיחות מעושה, מהולה ברטינה.
"אתה כל כך בטוח בעצמך, זה כל כך מעצבן", ענתה לו ניסן. המבט השלו של סוף השתנה בבת אחת ופניו הפכו פראיות. הוא התחיל לצעוק עליה בחזרה, "את כל כך שיכורה, זה כל כך-", אבל אז טל קם והניח יד על הכתף שלו. "גם אתה, תשתוק".
טל בחן את הסביבה, צל רחב מול פנסי הרחוב העמומים והירח הגדול, שעבר כבר לצד השני של השמיים. הוא הדליק סיגריה נוספת והתיישב, וכשסיים, נראה שסוף נרגע. ניסן המשיכה לבחון את הסביבה במבטים חטופים, בהבעת אי אמון להסתכלות של טל. "אין פה אף אחד. אני ממשיך". הוא חיכה לרגע, והמשיך, מתעלם מהזמן שעבר מאז שהסיפור שלו נקטע. העולם חזר להקשיב לו, ואפילו ניסן עצרה את מבטיה העצבניים והסתכלה קדימה, בעיניים חסרות הבעה ובפה קפוץ.
"אני מנחש שבערב, כשייסגר בית הקפה והאוהבים המבוגרים לא ילכו, החשד של אתר ילך ויגבר. אני מנחש שהוא לא יספר לאמא שלו כלום, ורק ידבר עם בן על מה השתנה מאז מכת החשמל, שאני זוכר אותה וגאה בה – "
"אתם מבינים מה אנחנו עושים?", קטעה אותו שוב ניסן.
"אלוהים ישמור ניסן", סוף קם ממקומו. "מה נכנס בך היום?"
"אנחנו גרמנו לילד בן שש עשרה להתחשמל, כמעט למוות, בגלל המשחק המזדיין הזה". היא קמה גם כן. הבקבוק שלה התמלא כמו מעצמו בפעם השלישית, והיא לקחה אותו אליה. "גרמנו לשתי בנות לסיים מסיבת יומולדת באשפוז עם הרעלה, כל אחת מסם אחר. גרמנו לאחד המורים לשכב עם תלמיד רק כדי שאחותו של התלמיד תתפוס אותם ביחד, גרמנו לילד להקיא למשך חמישה שבועות רצופים עד שהוא מת מהתייבשות בשביל שהחבר הכי טוב שלו ינצח בויכוח בפעם הראשונה בחיים שלו, אני לא יכולה לעשות את זה יותר".
"המשחק הזה זה כל מה שיש לנו כאן, ניסן", צעק סוף. הפנים שלו החווירו, ולפתע הוא נראה זקן וחולני. "אני לא הולך לדבר איתך על ענייני מוסר, זה לא התפקיד שלנו להתעסק בזה. תגיד לה, טל".
טל כיבה את שארית הסיגריה על כף היד שלו. "את לחוצה כי את מרגישה שיש כאן עוד אנשים. אין כאן אף אחד. כשאת לא מרגישה אנשים סביבנו את לא מתנהגת ככה. ואמרתי לך, אין כאן אף אחד". הוא נאנח. "אני יותר זמן בסיפור הזה משניכם ביחד. אנחנו לא אחראים על התוצאות וההשלכות של המשחק שלנו, ואני מאמין שאת לא מרגישה אשמה מוסרית מיוחדת כי את אף פעם לא מרגישה כזאת. את רוצה להיות משהו אחר ממה שאת וזה מתוך אגדות שאת מספרת לעצמך ומתוך שאיפה אסתטית ואני יודע את זה כי גם אני הייתי בשלב הזה". הוא עצר לרגע ומבטו עבר בין ניסן ולבין סוף, ועצבות כלשהי ניכרה במבט הזה, אבל כשהמשיך הכעס הלך והתגבר בקולו.
"אבל כמו שהילדים שאנחנו מנבאים את הגורל שלהם לא בורחים ממנו, גם את לא יכולה וגם אני לא יכול ואם האסתטיקה של מה שאנחנו עושים לא מספיק טובה לך, את יכולה להתחיל לחשוב על סיפורים שמחים עם סוף שמח ולקוות שהמספר של אותו ערב יקבל את האירוע שלך, אבל אם תתני לי לנחש, גם הערב כתבת אירוע מזעזע יותר ממה שאני כתבתי וחשבת על עלילה מורבידית יותר ממה שסוף יכול לחשוב בשביל לקיים את הנבואה שלך". המילים האחרונות עברו בין סוף וניסן כמו גל הלם, אבל היו חזקות רק במעט מהרעש של הרוח שהתחילה מיד בסוף דבריו.
ניסן הסתכלה עליו בכעס מעורב בחוסר אמונה, קמה והלכה.
"מה עושים עכשיו?", שאל סוף בכעס. טל שוב הניח עליו את ידו, וריחה החרוך עלה על ריח שרידי המדורה.
"ניתן לה כמה דקות ואחרי זה אמשיך. אם היא לא תחזור עד שאסיים את הסיפור, תצטרך לבחור בסיפור שלי ולעולם לא נדע מה יכול היה לקרות לאתר. האינסטינקטים שלה יאמרו לה מה לעשות והיא תגרום לסיפור שלי להתקיים. נחכה עוד כמה דקות ואמשיך לספר. זה לא פותר אותך מתפקיד המתאר, אל תדאג". שניהם חייכו, טל ברוגע וסוף בעצבנות ורשעות.
הם המשיכו לשבת בשתיקה לא נוחה. סוף הגניב מבטים אל המשך הרחוב, וחתול אפרפר שחצה את הכביש הפתיע אותו. הוא נתן למחשבותיו לזלוג והתחיל להרהר בטל ובכמה זמן הוא כבר חלק מהמשחק הזה. היצור שלידו היה זקן, הוא ידע. זקן מאוד. טל לבש כל יום ראשון את אותם הבגדים, בכל עונה, בכל מזג אוויר – מכנס שחור ארוך, חולצת פלנל חומה בהירה, ז'קט אפור כהה. הם מעולם לא דיברו על יחסי הכוחות ביניהם אבל כולם ידעו שטל הוא מי שמחליט, וניצוץ של קנאה פתאומית הבעיר געש של שטנה בסוף.
ולבסוף עברו הדקות, וטל כחכך בגרונו והקפיץ את סוף. טל הביט בו במבט הריק הקבוע שלו והמשיך.
"אני מנחש שאתר ובן ילכו להסתתר בשירותים כדי להצליח לראות מה קורה בלילה, ושם אתר יגלה לבן את הסיבה האמיתית לפרידה מהחברה שלו. הם יריבו, כי בן ירגיש שאתר רימה אותו כדי ששניהם יגיעו לשירותים, אבל אז הם ישמעו את הצעקות מהקהל בחוץ ויצאו, ושניהם יגלו מה קורה בין דוד ואילנה ואת הדברים המעניינים שהם אוהבים לעשות".
בדיוק כשסיים, הגיחה ניסן בחזרה, גוררת איתה נער מלא וגבוה. מבטה אמר ניצחון. "לא תאמינו את מי מצאתי". הנער מלמל משהו שנשמע כמו "תעזבי אותי". ניסן פנתה אל סוף.
"אמרת שהוא מאוד שם לב לסביבה? הוא לא סתם מאוד שם לב לסביבה, הוא הצליח לתפוס אותך מרגל אחריו ולהתגנב כמו במקרה היום לראות מי אתה ועם מי אתה נפגש!" היא זרקה את אתר על הרצפה, והוא נשאר שם, ממשיך למלמל לעצמו.
"מעניין", אמר סוף. הוא ניגש אל הילד. "הלכת רחוק עם המשפט של 'איני יכולה להכיל את האינסופי ואיני יכולה לקבל את הסופי'". "תעזוב אותי", צעק אתר. הוא נע ונד אבל לא הצליח לקום.
"מעניין", הוא אמר שוב. "הייתה לי איזו תחושה משונה כשטל סיפר את הסיטואציה שלו, הרגשתי שהיא יכולה להיות נכונה אבל שאני עדיין לא בטוח. בדרך כלל אחרי הסיפור הראשון אני כבר יודע במי אבחר, אם הוא נכון או לא, אבל הפעם הרגשתי איזו אי ודאות, לא משהו שהכרתי עד עכשיו. עכשיו אני פתאום יודע, זה כמעט כאילו משהו השתנה כשאתר הגיע, כאילו משהו – " הוא עצר והביט אל ניסן בעיניים קרועות. "אני מבין עכשיו למה התנהגת ככה! את גם הרגשת את זה?".
"כן", היא חייכה, ושיניה נראו לבנות וערפדיות, מה שגרם לאתר לפרץ אנרגיה מחודש ולניסיון לקום ולברוח. רגליו הכשילו אותו, וסוף הניח רגל על החזה שלו ודחק בו להישאר על הרצפה.
"אתם רוצים לשתף אותי בחגיגה?", שאל טל.
"לא צריך", ענה סוף. הוא פנה בחזרה לניסן. "את רוצה לספר את הניחוש שלך?".
ניסן הנהנה. היא התיישבה על הספסל, ליד טל, וכשדיברה, מבטה לא זז מאתר.
"הניחוש שלי הפחיד אותי. אני עדיין מרגישה לא בנוח ממנו. נראה שגם אני יכולה לחוות דברים בפעם הראשונה". הם שלושתם הצטופפו מעל אתר שעדיין שכב, שותק ורועד.
אני מנחשת – לא, אני ניחשתי, שאתר יראה משהו שישנה את התפיסה שלו את המציאות, ולא הצלחתי לראות מעבר לזה. ניסיתי לגשת לזה שוב ושוב וכל פעם הרגשתי כאילו אני לא מסוגלת לחשוב על יותר מהמשפט הקצר הזה, אבל עכשיו אני מבינה אותו, ואני מרגישה גם מה הולך להיות הסוף של הסיפור שלך, סוף. אני מנחשת שהוא יהיה קצר מאוד", היא סיימה כשהחיוך על פניה גדול עוד יותר.
"כן, הוא קצר", ענה סוף.
אתר התחיל להתפתל מחדש תחת רגלו של סוף ולצעוק, "תנו לי ללכת, מי אתם? אני לא קשור לזה, אני לא קשור לזה!"
טל עצם את עיניו. "ספר לנו, סוף, למרות שכולנו יודעים איך זה נגמר. נראה שיהיה לנו חופש השבוע".
"כן, יהיה לכולנו חופש", ענה סוף, ועזב את אתר. אתר הפעם הצליח לקום על רגליו והתחיל לרוץ.
"בסוף היום של אתר, הוא חוזר לבית שלו, לפעמים צועק לעצמו ולפעמים לוחש לעצמו, מעיר את אמא שלו שישנה אחרי משמרת לילה שהתקצרה ולא מסוגל לענות לה לשאלות שלה".
הם שלושתם הביטו לאופק, איפה שהשמש התחילה לזרוע פסים אדומים בעולם האפל. הגשם התחדש כמו מנסה להשלים את כל מה שנשאר לו ממהלך הלילה לפני שהיום יגיע, והרוח כמעט העיפה בעוצמתה את הדמות השברירית שהתחילה להיטשטש במרחק.
"בסוף היום של אתר, הוא משתגע".